פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום שירה,

שיתוף הפעולה של הפעוט והמוטיבציה שלו הם חיוניים לתהליך הגמילה, ולכן לא מומלץ להאיץ או לכפות גמילה על ילד שאינו בשל לכך. נכון שמרבית הילדים נגמלים בין גיל שנתיים לשלוש, אך באמת אין גיל מוגדר שמתאים, ולכל ילד קצב משלו.

הסימנים לכך שילד מוכן לתחילת תהליך הגמילה כוללים יכולת שלו לשלוט על הסוגרים, וזו מתבטאת בדרך כלל בכך שהוא מדווח כשהוא עושה או כשהוא עומד לעשות. מרכיב זה חסר לדברייך אצל בתך. דרושה גם יכולת מוטורית מסוימת (על מנת להתפשט ולהתלבש) וגם התעניינות בנושא, כלומר חיקוי של הליכה לשירותים או ניסיונות לשבת על סיר וכדומה. דרושה גם יכולת להבין ולקבל הנחיות וגבולות.

כפי הנראה הגננת מעוניינת להתחיל תהליך גמילה משותף סביב חופשת הפסח והדבר מובן מבחינתה, אולם כדאי לחכות ולראות האם בתך מגלה סימני מוכנות. לעתים האווירה בגן והילדים הנגמלים מעודדים גם את האחרים לרצות לחקות ולהצטרף. אם הדבר לא קורה אני חושבת שכדאי להמתין, על מנת למנוע ככל האפשר אכזבה ותסכול בהמשך.
בהצלחה.

שלום לך,

לצערנו, אין בפורום אפשרות להפנות שאלה לאיש צוות ספציפי. אני מקווה מאד שתשובתי תהיה לך לעזר.

את מרגישה שהסתבכת עם עצמך - מצד אחד הבטחת לה יום הולדת, מצד שני עברו עלייך חודשיים קשים ועמוסים ונשארת ללא כוחות להפקות.

בתך הפסיקה לדבר על יום ההולדת אבל זה לא אומר שהיא שכחה או שכבר לא אכפת לה - היא כנראה פשוט התייאשה והחליטה לוותר. אני חושבת שלא כדאי להשאיר את המצב כך, כאשר ברור לשתיכן שמשהו "קרה", אבל יש הסכמה שלא מדברים עליו. מעבר לזה, זה יכול לעורר בה מחשבות ורגשות מכל מיני סוגים - למשל שאמא לא מקיימת הבטחות, ולכן לא ניתן לסמוך עליה. או השוואות לאחותה, שכן זכתה ליום הולדת כפי שרצתה.

אני מציעה לקיים איתה שיחה פתוחה, לומר לה שבגלל האירועים שקרו בחודשיים האחרונים לא הייתה אפשרות לעשות לה חגיגה כפי שרצתה, אבל אם היא עדיין מעוניינת - את רוצה לעשות לה מסיבה. נסו להגיע להסכמה משותפת לגבי פרטי המסיבה, מי יכין אותה, מי יוזמן וכו', באופן כזה שהיא תרגיש שקשובים אליה, ומצד שני זאת תהיה "הפקה" שתוכלי לעמוד בה ולא תרגישי שזה גוזל ממך יותר מדי כוחות. זה בסדר שהיא תיחשף גם למגבלות שלך ולכך שאת אינך "כל יכולה", כל עוד היא מרגישה שיש ביכולתך לספק לה גם הקשבה והשקעה.

את מציינת פרט חשוב נוסף, והוא העובדה שהיא לא מתחברת לבנות בגן ולא מוזמנת לימי הולדת. האם יש לך השערה מדוע זה קורה? האם הגננת דיווחה על קושי חברתי כלשהו שהיא מזהה? איך היא עצמה מתייחסת לזה? כדאי לנסות להבין יותר מה מקור העניין והאם בתך עסוקה בכך או סובלת מזה. ייתכן שדווקא על רקע זה, חשוב לה במיוחד לעשות מסיבה ולהיות זו שמזמינה.
בהצלחה!

לי שאם היא לא מדברת על זה אז היא שכחה ואני ממש מסכימה עם כל מילה שלך שצריך לדבר אנחנו בית פתוח והבנות שלי מרגישות שתמיד אפשר לבוא ולספר דברים טובים ולא טובים


באמת לגבי הגן דיברתי עם הגננת והיא לא רואה בעיה חברתית באמת הילדה מאוד חברותית שמחה ומאושרת תמיד עם חיוך אז לא הייתי נחושה לבקש פסיכולגית שתראה את המצב

בפועל היא מוזמנת רק לבנים וגם לשלושה ספציפים בדרכ אני יוזמנת את המפגשים עם שתי בנות שהיא מאוד רצתה אני לא מצליחה לתאם עם ההורים תמיד יש משהו אז אני הולכת על מה שכן


אם יש לך כיוון אשמח לשמוע

שלום שירי,
דאגתך מובנת, משבר משפחתי פוקד את אחותך ובנה ואביו. פרידה או ותהליך של פרוק משפחה זה תמיד מאוד קשה לילדים. במיוחד לאחיין שלך שהוא בגיל רגיש, מחד מספיק בוגר להבין כל מה שקורה מאידך לא מספיק מצויד בכלים מנטאליים להתמודד עצמאית. אחד הגורמים שמאוד מקשים על התמודדות עם תהליך פרידה שאותו תיארת זה שהדברים נעשו בפתאומיות וללא תכנון תיוון ואורח רוח. כפי שציינת האחיין שלך עבר המון שינויים פתאומיים פרידה מאביו, ביתו מהגן שלו זה המון להתמודד איתו בעת אחת. בדרך כלל כל שינוי כזה דורש תקופה של הסתגלות וכל השינויים ביחד זה מאוד מקשה ומציף עבור כל אחד ובייחוד עבור ילד בן 3. הוא נפרד מהרבה דמויות התקשרות בטוחות.
הייתי ממליצה על מנת לסייע לו להתמודד זה שמעתה הדברים יהיו כמה שיותר יציבים וקבועים. למשל נהדר שאבין מגיע בימים קבועים וכל סופש שני.
שנית הייתי ממליצה לדבר איתו ישירות על הדברים כאשר מצידו עולה התנהגות או אמירות שלדעתכן קשור לחוויות שעובר. למשל כאשר מכונס בעצמו לדבר איתו שהוא בטח עצוב שלא רואה את אבא כמו פעם ומתגעגע לבית הישן ולהגיד לו שהוא צודק, התגובה שלו טבעיות והולמת. או אם נתקף התקף זעם להגיד שהוא כועס שהמון דברים השתנו ואין לו שליטה על כך, ושוב שהוא צודק זה באמת מעצבן.
לדעתי בשלב זה עדיין אין טעם לפנות לטיפול עבורו. הגורם שיקבע את יכול ההתמודדות שלו זה המצב הנפשי של הוריו, האם הם יהיו פנויים להכיל אותו ולהיות קשובים אליו. כמו כן חשוב ההידברות ביניהם, להימנע משימוש בילד לשם ביטוי של כעסים זה על זו ולהפך. כך שאם יהיה צורך הייתי ממליצה בהמשך לפנות להדרכת הורים כל הורה בנפרד או יחד אם הם רוצים לעבוד על התיאום ההורי.

שלום אורה,
יש לך רמז לגבי מדוע אינה רוצה לגדול? לפעמים ילדים מקשרים גדילה עם דברים שליליים. לדוגמה ילדה שיש לה אח קטן חושבת שהוא מקבל יותר אהבה ותשומת לב יכולה לנסות לשחק כתינוקת כדי לקבל את אלו, או ילדה שמפחדת שבכיתה א' יהיה קשה יכולה להביע את החשש דרך אמירות כמו לא רוצה לגדול. נסי לברר עימה או לדמיין מה ביתך מקשרת עם גדילה וגדולים, מדוע לדעתה הם נהנים פחות. ואז תדברי איתה על זה ישירות, שאולי היא חושבת שכשגדולים אז...אבל זה לא בדיוק כך. לדוגמה נכון שגדולים יש להם יותר אחריות אבל יש להם גם זכויות וכל מיני דברים שהם יכולים לעשות שקטנים לא יכולים. לדוגמה ללכת לישון יותר מאוחר וכו'. לשחק במשחקים שקטנים לא יכולים.

שלום,
מהתיאור שלך נשמע שהילדה שלך מתמודדת עם קשיים רגשיים מציפים.
טבעי שהפחדים מתגברים בשעות הלילה, עם זאת ניכר כי היא מאוד מתקשה להתמודד עם חששות אלו. עולה גם רושם שהיא חווה רעיונות ומחשבות חודרניות, אשר כופות עצמן עליה.
זהו מצב שעשוי להיות מורכב ולטעמי דורש התבוננות מעמיקה יותר על ידי איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, על מנת לאבחן בצורה מקצועית ולתת המצלה טיפולית / תמיכתית מותאמת.

כדאי לפנות לאבחון במרפאה לבריאות הנפש שבאיזור מגוריכם.
במאמר מוסגר - לעיתים השם "בריאות הנפש" נשמע מטריד או מעורר חרדה. אני רואה במרכזים האלו מוקדים מקצועיים המאגדים בתוכם מטפלים מדיסציפלינות שונות ובעלי גישות מגוונות, כך שהאבחון וההמלצה הטיפולית עשויים להיות מוצלחים יותר.

ניתן כמובן גם לפנות לאבחון אצל פסיכולוג / פסיכיאטר שעובד עם קופ"ח לה אתם שייכים, ואף באופן פרטי.

היי גל,
אני לא רואה בכך בעיה שאמורה למנוע מכם חופשה.
אמנם, סביר שבתכם תתגעגע אליכם, ויתכן שתפגין את הקושי שלה בהיעדרכם. יתכן גם שעם חזרתכם תהיה תקופה מסוימת של קושי לחזור לשגרה, אולם יציבותכם ואהבתכם תשרה בה בטחון. כל זאת מתוך הבנה שהיא נשארת עם דמויות מאוד משמעותיות מוכרות, כך שהיא תמשיך להרגיש בטוחה בקרבתן.
סעו, תהנו, חזרו עם חוויות ואנרגיות מחודשות,
ואל תשכחו לקנות לה מתנה :-)

שלום רננה,
הקושי אותו אתם חווים הוא מוכר, אולם חשוב לי להדגיש בפניכם פרט אחד ומשמעותי מאוד: בתכם לא שותה מטרנה בגן.

אנחש שהסיבה שבתכם לא שותה מטרנה, היא פשוטה - אין לה מטרנה בגן.
אם יורשה לי ניחוש נוסף - היא מצליחה להירדם בגן ללא בעיה מיוחדת.
(חשוב: תקנו אותי בבקשה במידת הצורך ואתאים את תשובתי)

בהינתן שתי הנחות אלו, אפשר להסיק שהילדה שלכם לא 'זקוקה' למטרנה, וגם לא 'מכורה' לה, אלא משתמשת במטרנה כקלף מיקוח מולכם - סוג של מאבק כוחות.
כרגע היא קובעת שהיא המחליטה, ואתם למעשה נענים לקביעתה זו.
ב"מאבק" הזה, אתם משתמשים בהסברים, היא משתמשת בבכי, ופעם אחר פעם מדגימה לכם שהבכי שלה חזק מכל הגיון.

כדי "לגמול" אותה מהרגל זה אתם נדרשים לבצע החלטה, מתוך אמונה שהמטרנה באמת מיותרת לה. בפשטות - הפסיקו.
הפסיקו לתת מטרנה, והפסיקו עם ההסברים. קבעו באופן חד משמעי שאין יותר מטרנה, ואמרו זאת פעם אחת ובצורה ברורה (לא בכעס). מכיוון שמדובר בשינוי הרגל, צפו למחאתה - כפי שהיא עושה גם כעת כשאתם מנסים זאת. עם זאת, עמידותכם ויציבותכם היא זו שתקבע את מידת ההצלחה בתהליך ה"גמילה".

התחילו את התהליך כשאתם תמימי דעים, ובהחלטה משותפת שאינכם נשברים וחוזרים בכם. אמליץ להתחיל בתהליך ביום שישי בצהריים בסופ"ש אותו אתם מקדישים ל"גמילה". כשעה לפני שנת הצהריים הסבירו לה (אפשר בהערת אגב תוך כדי משחק למשל) שהחלטתם שמהיום תוכל לקבל בקבוק מים לפני שינה, אך לא מטרנה.
לקראת שנת צהריים, הציעו לה בקבוק מים.

היא תמחה בדרכה. היו עקביים. תוכלו לשבת לידה כהרגעה, אולם הימנעו מנסיונות הרגעה אקטיביים בשיחה. זכרו - היא תעשה כל שביכולתה כדי לשנות את דעתכם, במיוחד כי היא יודעת שפעמים רבות זה מצליח לה. כך במהלך הסופ"ש יהיו לכם לפחות 5 אפיזודות שינה לפני חזרה לגן ביום ראשון. לא מן הנמנע שבתום הסופ"ש ההרגל יהיה מאחוריכם, אולם אפשר שהמחאות יימשכו גם מספר ימים לאחר מכן.

חשוב לומר כי אירוע "שבירה" שלכם באמצע התהליך יחזק עוד את המאבק על המטרנה, ויקשה עליכם את ניסיון ה"גמילה" הבא.
במידה ואינכם מרגישים בטוחים בתהליך, ממליץ לקבל ליווי של איש מקצוע מתאים.

אשמח שתשובו לשתף לגבי התהליך.

בהצלחה!

היי דפי,
ניכר שהבן שלך חווה קושי גדול בהתמודדות עם תסכולים, וכי הוא מתקשה למצוא דרכים יעילות ומקובלות לתיעול תחושות הקושי שלו.

אשתדל להתייחס למספר אספקטים:
לגבי הגן -
התנהגותו בגן אכן בעייתית, והשימוש באלימות כפורקן לתסכולו איננו מקובל ובצדק. עם זאת, אינני בטוח כי "פרישה" מחובות ההתנהגות בגן הינה פתרון מתאים, שהרי בכך היא מאפשרת לו לבחור להשתתף כרצונו, ולא לכבד את כללי הגן. החשש שלי הוא שפתרון שכזה עלול בהמשך להתרחב גם לשעות פעילות אחרת בגן.

כמו כן, לא הבנתי לאיזה צעד הגננת עלולה שלא להסכים?

על מנת להתאים עצה רלוונטית, חשוב לבחון את התנהגותו גם בהקשרים אחרים.
באילו סיטואציות בבית הוא נוטה לנהוג באלימות?
מהן יכולותיו הוורבליות? האם הוא מסוגל לתקשר אתכם (ההורים) את רצונותיו/בקשותיו בבית? האם עושה זאת?
האם נוטה להתפרצויות זעם?
לאיזה משך זמן מסוגל להתרכז במשחק פיסי - הרכבה / בובות (לא טלויזיה או משחק מסך)?
איך היית מגדירה את טיב הקשר שלכם עם הילד? האם אתם מקפידים על בילוי זמן משותף עמו (במשחק, בשיחה, בארוחות ערב וכו')?

מילה נוספת לגבי עונשים:
אני ככל לא אוהב את השימוש בעונשים. עונשים עבורי מעבירים מסר לפיו החזק הוא שקובע את הכללים, ולכן השגת דברים על-ידי הפעלת כוח היא לגיטימית.
עונשים הם מטבעם גם לא יעילים, הרי אם היו יעילים - היינו עושים בהם שימוש רק פעם אחת, והילד לא היה חוזר על התנהגותו. לראיה - כאשר מבוגרים נענשים על נהיגה במהירות מופרזת (קנס), רובם משנים התנהגותם רק זמן קצר לאחר מתן הקנס, וחוזרים לסורם לאחר מכן (למרות הכאב והסיכון, ואולי בגלל ?). בהתאם, ענישה בדר"כ פועלת "נהדר" בטווח הקצר, אולם בטווח הארוך רק מחזקת את התסכול של הילדים ואת היצירתיות שלהם במציאת התנהגות מתגרה חדשה.
כאלטרנטיבה (שאינה טריויאלית ודורשת לעיתים יצירתיות), אני מציע לפעול על פי עקרון של השלכות טבעיות. אם הוא נוהג כלפיכם באלימות - ציינו בפניו באופן ברור (לא בכעס או צעקה) שאינכם מוכנים להתנהגות שכזו, ואם ישוב וינהג באלימות אתם תרחיקו אותו מכם ולא תאפשרו לו להתקרב (אין מדובר בעונש, אלא בכך שאתם מונעים ממנו לפגוע בכם). הציעו לו חלופות - שחקו איתו, שוחחו איתו או הציעו לו פעילות אחרת להעסיק עצמו. הטלויזיה פשוט אינה קשורה לעניין, וכשיגדל תיאלצו למנוע אותה ממנו (וזה לא שאני חובב טלויזיה מלכתחילה) לזמנים ממושכים יותר ויותר, כדי לשמר את אלמנט העונש.

התייחסו לשאלותי בתחילת תשובתי ואשתדל לענות גם לעניין הגן.

שלום פאני,
הפרעת תלישת שיער (טריכוטילומניה) מתקשרת לקשיי ויסות רגשי וחרדה, והיא נעשית באופן שיטתי אשר מותיר קרחות. פעמים רבות נראה התנהגות "טקסית" עם השיער התלוש (למשל הכנסה לפה ומציצה), כאשר התלישה עצמה מתגברת עם התעצמות תחושות מתח ועצבנות. האם התלישה מתבצעת גם בזמנים אחרים לאורך היום?

כאמור, בספרות המקצועית תלישת שיער מקושרת להפרעות רגשיות (פסיכולוגיות) ולא פזיולוגיות, אולם אם אינך שקטה עם אבחנתו של רופא העור, תוכלי לבקש חוות דעת מרופא עור אחר.

להפרעות חרדה יש נטייה להיות עקשות ולא להיעלם מעצמן, והשלכותיהן על איכות החיים הן דרמטיות. ולכן בהחלט מומלץ להזדרז ולטפל בנושא, אצל מטפל שמעודכן בשיטות מקצועיות ומוכחות בלבד.

ידוע לי על המרפאה להפרעות פסיכוסומאטיות בבי"ח שניידר, כאופציה לטיפול.
באם אינך גרה במרכז הארץ, תוכלי לבקש מהם המלצה על מרכז טיפולי / פסיכולוג המומחה לתחום בקרבת מגורייך.

באם לא תקבלי מענה, חזרי אלינו ואנו ננסה לעזור במציאת מטפל.

בהצלחה!

שלום תמיר,
אתה מתאר חששות לא ברורים של בתך המתעוררים בקרבה לביתו של אחיך.
אתה גם דואג, ובצדק, להפריך חששות לגבי פגיעה בה על-ידי מי מחברי הבית שלא בנוכחותך. ניכר שאתה מתפקד היטב כאב אשר רגיש מאוד לאותותיה של ביתו, וטוב שכך.

עם זאת, בהנחה שהחששות המתעוררים אכן עולים ללא סיבה, חשוב גם להגיב להם בהתאם. כלומר אני מציע לך להעביר מסר לפיו אין סיבה אובייקטיבית לחשש, ואת המסר להעביר דרך ההתנהגות שלך בסיטואציה.

כאשר הילדה שלך נצמדת אליך, היא מבטאת חשש, שאפשר שמקורו באיזשהו אירוע שהפחיד אותה (צעקת שמחה של אחד הילדים למשל). באופן טבעי, כאשר ילדים מביעים חשש - אנחנו מנסים לגונן עליהם ולהרגיע אותם. עם זאת, כאשר אתה מגונן עליה, מלטף ומנחם אותה, מדבר אליה בקול מרגיע כדי למתן את תחושת הפחד שלה - אפשר שאתה נותן בכך תוקף למצב המאיים. באותם רגעים היא חוששת ונצמדת, אתה מגונן והתחושה שנוצרת היא "אבא מגונן עלי בגלל שמפחיד פה" והמסקנה המתבקשת: "חשוב שאשאר צמודה לאבא". התהליך הזה מקבל משנה תוקף כאשר אתה חוזר על עקבותיך מביקור מתוכנן אצל האח בשל הבכי שלה.

הדרך שבה תוכל באמת למתן את החשש שלה, היא בהתנהלות הפוכה. ושוב - מתוך הנחה שהיא אמנם מפחדת, אולם אין באמת סיבה לכך.
בתקופה זו, תכנן את הביקורים עם בתך אצל אחיך כך שיהיו ארוכים מספיק, ובמידת האפשר אף תכנן ביקורי יום שלם. באם בתך בוכה בהגעה לבית אחיך, תוכל לומר משהו בסגנון "אני מבין שלא נעים לך, אבל באנו לבקר את ...". הימנע מנסיונות שכנוע או הרגעה. פשוט המשך בדרכך אל הבית. בעת הביקור, כאשר היא נצמדת אליך - אפשר לה לעשות זאת, אולם אל תקדיש לכך תשומת לב מיוחדת (ליטוף / חיבוק וכו'). אפשר לה לשבת לידך, אולם כדאי מאוד שלא תהיה עליך. במקביל, הימנע מנסיונות לשכנע אותה להיפרד ממך ולגשת לשחק עם אחרים. בנוסף, דאג להביא איתך 2-3 צעצועים שהיא אוהבת, והנח אותם בקרבתכם, כך שכאשר תרצה - יהיו בהישג ידה. כאמור, דאג שהמפגשים יהיו ארוכים ככל שניתן, ובכל מקרה - לפחות עד שהגעתם לשלב בו היא מרגישה נינוחה יותר.

הסבר גם לאחיך ומשפחתו מבעוד מועד על החלטתך לעשות כך, ובקש מהם שלא לכפות עליה אינטראקציות עימם כאשר אינה פנויה לכך ועדיין צמודה אליך (אמירת שלום בכניסה היא לגיטימית לגמרי כמובן).

לסיכום, ההמלצה שלי היא דווקא לפעול בניגוד לאינסטינקט.
מתיאורך, לאחר שהיה ממושכת, בתך מצליחה להיפתח יותר ומרגישה בטוחה יותר, ואין זה מפתיע. השהייה הארוכה מנטרלת את החרדה שמתעוררת, וזאת בתנאי שנאפשר זאת.

אשמח שתשוב ותעדכן אותנו על ההתקדמות.

בהצלחה!

היי,
אבקש מעט פרטים נוספים ברשותכם:

1. האם תלונותיה הרפואיות נבדקו על-ידי רופא?
האם הן "נשכחות" ברגע שהיא בבית, ומופיעות רק בביה"ס?
האם ישנן תלונות רפואיות גם בבית / בחגים / בחופשות וכו'?

2. איך היתה התנהגותה עד לפני חצי שנה?
מה יחסיה עם התאומה, ואיך התאומה מתנהגת?
האם אתם מכירים את הילדה הנוספת ה"מתחלה"? האם היא בכיתתה?

3. האם ניסיתם לשוחח איתה בגובה עיניים על העניין?
לומר לה ששמתם לב למצב הזה בחצי השנה האחרונה, ואם היא שמה לב / יש לה הסבר?
(הכוונה לשיחה נעימה המביעה עניין ודאגה, להבדיל מאשמה).

ראשית, תודה על ההתייחסות.
1) לרוב תלונותיה לא נבדקות ע"י הרופא, כיוון שאנחנו מזהים שהן סתם. בד"כ הן נשכחות בבית וגם בבית ספר (למשל: התלוננה בכיתה שנקעה את היד ולא יכולה לכתוב, המורה נתנה לה אישור לא לכתוב ואז ראתה אותה מוחקת עם אותה יד. הציעה לה כן לנסות לכתוב כדי שלא תצטרך להשלים חומר בבית ואז הילדה פשוט כתבה ללא תלונות, או למשל מתלוננת על כאבים, מגיעה הביתה ומשחקת כרגיל כולל עם חברות). לעיתים נזכרת שהתלוננה ואז חוזרת לרגע ואומרת שכואב לה/ שנקעה שוב...
אין תלונות בחגים או בחופשות.
2) גם לפני חצי שנה היתה מתלוננת. אלו תלונות שהיו עוד מתחילת גיל בית ספר. פשוט בחצי שנה אחרונה הן פשוט מאוד גברו והשתכללו (לפני כן רק כאבי בטן, עכשיו כל מיני תופעות...)
אחותה התאומה מאוד בוגרת רגשית. יש להן יחסים עם עליות וירידות. לא משהו חריג שאנו יכולים לזהות. משחקות מאוד יפה יחד ובאותה מידה יכולות לריב מאוד (כשאגב, הילדה המתלוננת היא זו שבד"כ שולטת בעיניינים, קובעת את חוקי המשחק)
איננו מכירים את הילדה האחרת ואין לנו מושג אם היא באותה כיתה (אולי זה משנה???)
3) בהחלט ניסינו לדבר איתה. כל הזמן מנסים, וממש לא ממקום של האשמה. אלא ממקום של איזו עזרה צריכה מאיתנו, איך מסבירה את העובדה שהתופעות נעלמות, אנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו מתייחסים לדברים שאומרת ברצינות מלאה וזה מדאיג אותנו, גם אומרים שאם יש דברים אחרים שמציקים לה חשוב לנו לדעת כדי שנוכל לעזור לה, גם דיברנו על השלכות שיכולות להיות לתלונות בלתי פוסקות כמו: השם שיצא לה (חולנית) אולי אפילו צורך לעשות ברור רפואי מעמיק.
היא מבחינתה אומרת שבאמת כואב לה!

בהמשך לתשובותייך, נשמע כי בתך משתמשת בתלונות על כאבים באופן שהולך ומתרחב, בעיקר בזמן בית הספר. אפשר שלמרות מצבה החיובי בבית הספר מבחינה חברתית ולימודית, היא חווה רגעים של "לא בא לי להיות בבית הספר" מכל מני סיבות, והדרך שלה לבטא זאת היא על-ידי תלונה על כאבים.

תחילה חשוב לי לומר כי התעלמות מתלונות חוזרות ונשנות מתוך אמונה שהן שקריות עלולה לעיתים להביא לפספוסים באבחון. לכן, למרות שאני נוטה לפרש את המצב כמותכם, אני מציע לכם לקחת אותה להתייעצות רפואית מעמיקה. הרווח הוא כפול - שלילה של בעיה גופנית שמעוררת את הכאבים, ומתן תשומת לב בצורת התייחסות רצינית לתלונותיה.
כדי שלא לייצר "רווח" מהתלונות, אני מציע לקבוע את הבדיקות הרפואיות לשעות אחה"צ, גם (ואולי במיוחד) אם הן גוררות ביטול של פעולות מהנות אחרות (חוגים וכו').

במקביל לשלילת מקור רפואי אובייקטיבי, ניתן גם לראות בתלונותיה כדרך שאותה סיגלה לעצמה כחלק מהתנהגות דומיננטית המנסה להכתיב את הלך הרוח. באמצעות התלונות היא מעבירה את השליטה אליה, כך למשל לא ניתן לדרוש ממנה לתפקד בשיעור, והיא אף מפעילה אתכם (כדבריך). לכן, המלצתי השניה היא להפחית עד כדי מינימום את ההתעסקות בנושא. השתדלו שלא להיענות לקריאותיה דרך מזכירות בית הספר ושדרו מסר שעליה להתגבר ולהתמודד, הפסיקו עם שני סוגי השיחות בבית - בירורים ודאגה מחד, ואיומים או שיחה על השלכות מאידך. ברגע שאתם תפסיקו להתייחס ולאפשר לה לשלוט כך בהתנהלותכם, הכלי בו היא משתמשת יעשה לא אפקטיבי, וכתוצאה היא תחדל מלעשות בו שימוש.

במידה ולא ניתן יהיה לראות כל שינוי בהתנהגותה, ממליץ להיוועץ עם איש מקצוע.

אשמח שתשובו לעדכן אותנו.

בהצלחה!

שלום ליהיא,
תחילה חשוב להבין מה מצבו החברתי בבית הספר ובכלל.
האם יש לו חברים בבית ספר? האם הולך לחברים / מזמין חברים אחה"צ?
איך הוא מתנהג במפגשים משפחתיים?
כל פרט מידע שתוכלי לתת לגביו באופן כללי יוכל לעזר לי למקד את תשובתי.

בכל מקרה, בשלב ראשון אציע שלא לנסות לשכנע אותו ללכת כי "יהיה לו כיף".
בעקרון - אם היה מאמין שיהיה לו כיף - היה מבקש ללכת מרצונו.
השכנוע מצדו עלול לגרום לו לחוש דווקא את ההיפך, ולהגביר את התנגדותו.

אנא הוסיפי פרטים כדי שאוכל להגיב ביתר אריכות.

שלום לך ותודה על תשובתך,
יש לו חברים בבית הספר, הוא גם נוהג להזמין חברים אחה"צ.
במסגרת המשפחה קיימת בהתחלה איזו הסתייגות כך גם במפגשים חברתיים ואז הוא נכנס יותר ל"עניינים".
אני מזהה איזשהו פחד מאנשים, מקטנות היה נצמד אליי ולאט לאט "מפשיר".....
לדברי המורה יש לו חברים בכיתה והוא פעיל חברתית.

שאני מסתכלת על הילדים של החברים שלנו ואפילו על הבוגרים שלי הוא שונה מהם, הם תמיד רצו להיות בחברת אחרים, לישון בחוץ, להזמין כמה שיותר חברים (מה שקורה עד היום) בן הזקונים שלי מעדיף תמיד את השהייה בבית, זה בא לידי ביטוי בלא ללכת למסיבות יום הולדת, לא לצאת בשבתות וכו'.

יכול להיות שזה אכן אופיו, לי חשוב להבין שאני לא מפספסת משהו בהתנהלות הזו.
תודה שוב :)

היי ליהיא,
אכן נשמע שתפקודו החברתי של בנך הינו תקין מבחינה חברתית, אלא שהעדפותיו הן כנראה למפגשים בסדר גודל מצומצם יותר. לכן הוא פחות נהנה ממפגשים בהם ישנה התרחשות גדולה כגון מסיבות יום הולדת ומפגשים משפחתיים.

עם זאת, כדאי לעזור לו להימנע מלייצר תלות בכם - ההורים, או בדמויות אחרות (סבא / סבתא וכו').
במפגשים חברתיים מרובי משתתפים אפשרו לו להתנהל כרצונו, אולם המנעו מלחזק על התנהגות של "הצמדות" אליכם. אפשרו לו לחבק אתכם, אולם מצדכם אל תשמרו על חיבוק / ליטוף / שיחה / קשר עין למשך זמן ממושך. באופן כזה אתם לא מספקים לו את ה"רווח" שבהימנעות החברתית, וכך מקלים עליו את הבחירה לחפש הנאות הרחק מכם, ולהגדיל את הרפטואר ההתנהגותי/חברתי שלו.

לגבי הערתך "לצאת בשבתות", וגם באופן כללי:
חשוב שכל התנהלות כללית שאתם מבצעים כמשפחה הוא יהיה שותף לה. לא כדאי לאפשר לו להימנע ולהישאר בבית (עם אחד ההורים למשל) כאשר כל המשפחה יוצאת למפגש כלשהו, ולא כדאי להימנע מפעילויות משפחתיות או אירועים כדי "להקל עליו", היות ואלו רק יחזקו את הסתגרותו. זאת כיוון שהחיים כמבוגר יזמנו לו מצבים חברתיים מרובי משתתפים בהם ייאלץ להתמודד עם קשייו ולתפקד. ככל שיתנסה ויתרגל מצבים כאלה בילדותו, כך יקל עליו להתמודד עם מצבים מקבילים בבגרות.

בהצלחה!

נדמה לי שנגעת במקומות הכי נכונים.
אשרייך :)

שלום עינת,
לשאלה שאת מעלה אין תשובה חד משמעית, ולכל אופציה יש את היתרונות והחסרונות שלה.

כמובן שנעדיף לשלוח את ילדינו לבית ספר מוצלח יותר לטעמנו (נקרא לו "שלך"). עם זאת, העובדה שאת מלמדת בבית הספר, לצד העובדה שכל חבריה בגן ילכו לבית ספר אחר, מעלות בי חשש כי בתך תחוש פחות בטחון בכיתה החדשה, תחפש את קרבתך כל העת, ותוותר על נסיונות להתחבר עם הילדים בכיתתה.

מנגד, מעבר לבית ספר חדש (נקרא לו "השני") - גם אם יחד עם חבריה, הנו שינוי משמעותי, ולכן יתכן שתחווה קושי רגשי, אשר יקשה עליה להיות פנויה ללמידה. עם זאת, כך תוכל לפתח כלים נפשיים להתמודדות עם הקושי, והתלות בך כמספקת בטחון תפחת.
לא ציינת זאת, אבל חשוב לבדוק עם אילו ילדים יהיו לה יותר הזדמנויות למפגשים אחה"צ - אני מניח שעם הילדים שנמצאים איתה כרגע בגן, בעיקר משיקולים גיאוגרפיים, ולכן זו עוד סיבה לשלוח אותה לבית ספר השני.

הנטייה שלי היא להמליץ לך לשלוח אותה לבית הספר השני (לא זה שאת מלמדת בו)
זהו התהליך הטבעי לכאורה, שהיה מתרחש גם לולא היית מורה. בעצם ההפרדה בינך ובינה את גם מעבירה מסר לפיו את בטוחה ביכולותיה להתמודד עם קושי גם במרחק ממך. זהו מסר חשוב לבניית הערך העצמי שלה. היא זקוקה לך בוטחת בה באמת, כדי שתוכל לבטוח בעצמה. תוכלי להתייעץ גם עם המטפל הרגשי בנושא. לקראת סיום השנה, כאשר תצטרכי לעשות את הבחירה בפועל, התמונה עשויה להשתנות, ותוכלי להתייעץ איתנו שוב במידת הצורך.

כך או כך, הילדה שלך תתחיל ללמוד בבית ספר בשנה הבאה. שינוי זה כשלעצמו עשוי לעורר קשיים גם אצל ילדים שלא ניכר אצלם כל קושי לפני כן. חשוב שכהורים תשכילו לשוחח עם בתכם ולאפשר לה לבטא את קשייה, ובמקביל להעביר מסר בוטח. כלומר, אם וכאשר תזכיר קשיים, יש לאפשר לה לבטא אותם מבלי להביע בפניה חשש שהם גדולים מנשוא עבורה.

בהצלחה!

שלום לך וסליחה על ההתעכבות בתגובה.

את מתארת בעיה שבשפה המקצועית נקראת "אנקומפרזיס", או בעברית "הצטאות" - הפרשת צואה בבגדים או בכל מקום אחר שאינו ראוי לכך, כלומר מחוץ לשירותים. זוהי בעיה שמעוררת לרוב מצוקה משמעותית הן עבור הילד והן עבור המשפחה כולה. כמו במקרה שלכם, לעתים קרובות למי שסובל ממנה יש היסטוריה של קשיים דומים, לעתים מלווים בעצירות או בכאבים במתן צואה.

ראשית, וייתכן שכבר עשיתם זאת, יש לבדוק האם לבעיה של בנך יש מקור רפואי, כלומר האם יש סיבה פיסיולוגית לכך שקשה לו לשלוט ביציאת הקקי.

במידה ולא קיים מקור כזה ההנחה תהיה שהמקור לבעיה הוא פסיכולוגי. לפי גישה מסוימת, הבעיה מייצגת לעתים קרובות מאבק בין הילד והוריו על נושאים של עצמאות ושל שליטה. את בדברייך מעלה השערה לפיה מדובר בהתאפקות על מנת לא ללכת לשירותים ליד אנשים אחרים. האם בימים בהם הוא נמצא בבית, למשל בשבת, זה לא קורה? האם באופן רחב יותר הוא ילד ביישן, מופנם, או בעל דימוי עצמי נמוך וכדומה?

לרוב, הטיפול המומלץ יהיה שילוב בין טיפול גופני, שיכלול למשל שינוי בתזונה ושתייה מרובה על מנת להקל על עצירויות, לבין טיפול התנהגותי והדרכת הורים. לעתים הבחירה תהיה בטיפול משפחתי, אם ההתרשמות היא שיש צורך לשפר דרכי תקשורת ודפוסי יחסים בין הילד להוריו.
בעבר התמודדתם עם הבעיה על ידי עידודו ללכת לשירותים לעתים תכופות יותר. ניתן לנסות לעשות זאת גם היום, אולם יש לבחון האם מעבר לבעיה שאת מציינת יש התנהגויות "ילדותיות" נוספות, ולהגדיר לו ציפיות ברורות הן ביחס לבעיית ה"התלכלכות" והן בנוגע למשימות אחרות - באווירה עניינית ולא כועסת ככל האפשר.

כאמור, מדובר בבעיה שגורמת לרוב עגמת נפש וצער לכל המשפחה. לכן אם לא יחול שיפור תוך זמן קצר אני ממליצה לפנות להדרכה של איש מקצוע אשר מתמחה בתחום.
בהצלחה!

שלום חניתה,

אתחיל מהבעיה השנייה שאת מציגה - נשמע מדברייך שההתנהלות הכללית עם בנך הינה סוערת ולא פשוטה, ומקשה על שניכם לקיים חיי שגרה נעימים ונוחים. בנך מגיב באלימות פיסית ומילולית ולמעשה מפעיל כלפייך "טרור" בכל פעם שאת לא נענית לדרישותיו.
התנהגויות אלה מעידות על מצב רגשי לא טוב בו הוא נמצא, בפרט כשאת מציינת גם פגיעות רבה ונטייה לבכי. מספר גורמים עשויים להסביר את התנהגותו - העדר דמות אב נוכחת וקבועה בחייו, לצד חוסר אונים וחולשה שהוא אולי קולט ממך. יתכן מאד שהוא מגיב לחוסר ב"סמכות הורית" מספקת, ולתחושה שאין מולו מבוגר מספיק סמכותי ועקבי.

לכן, ראשית יש לחזק את הסמכות שלך מולו ולתת לו תחושה שיש בבית אימא שהיא חזקה מספיק, הן על מנת לשים לו גבולות והן על מנת לספק לו תמיכה והגנה בעת הצורך. יתכן שאת חשה עומס רב בהיותך זאת שנושאת ברוב נטל גידולו, ואם יש דמויות נוספות שיכולות לסייע לך זה יהיה מצוין (סבתא, דוד, חברה טובה וכד'). עלייך להגיב בחומרה על המעשים האלימים שלו, ולא לאפשר לו לאיים עליך ולהפוך להיות זה ש"שולט" בבית. לצד זאת נסי ליצור הזדמנויות בהן אתם מבלים בנחת ללא סיבות לריב או לקונפליקט.

באשר לבעיה השנייה, לא ברור מדברייך מהו המסר שבנך מקבל מאביו לגבי הקשר ביניהם, וכן מהי עמדתך בנושא ומה הוא קולט ממך לגבי אביו בכלל והמפגשים עמו בפרט. בנוסף, לא ברור האם חל שינוי לעומת העבר, ואיך הוא מסביר את חוסר הרצון שלו להיפגש עם אביו (מעבר למה שכתבת). יתכן שיש בו כעס כלפי האב שאולי מבחינתו "נטש" ואף בנה לעצמו משפחה חדשה. יש חשיבות לשוחח איתו על הדברים ולהבין מהן תחושותיו. אם חשוב לך שהקשר ביניהם יתקיים ויהיה רציף וקבוע, והאב חש אותו דבר ויש ביניכם שיתוף פעולה, כדאי להתמיד בניסיונות להפגיש ביניהם על מנת להעביר את המסר שאביו לא "מוותר" עליו. אולי לזמן מה ניתן ליצור מפגשים קצרים בהם האב והבן מבלים ביחידות, ולא בבית האב שם אולי בנך חש פחות רצוי. בכל מקרה על מנת שבנך ירגיש כי למרות שאינכם חיים ביחד יש לו אימא ואבא והוא חשוב לשניהם, חשוב שתהיה ביניכם תקשורת נאותה, ולעתים הדבר דורש לשים בצד מחלוקות ומתחים.
בהצלחה.