פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

היי אור,
את מתארת התנהלות הורית אחראית מאוד, שיש בה סמכות מחד, לצד הקשבה לצרכיו של הילד מאידך. כאשר המצב מאפשר, אתם מאפשרים לו לממש את רצונו לבחור ולהרגיש בשליטה על הסיטואציה.

כאשר אנו מציבים לילד גבולות, אנו עושים זאת מתוך דאגה ואכפתיות. אנחנו מאפשרים לו להפנים את גבולות המצב הנוכחי ובכלל, ובכך מספקים לו בטחון. לכן, חשוב להקפיד להציג גבולות ברורים ויציבים, המלווים בסיבה הגיונית ("לא הבאתי את הבובה - כי לא מצאתי", "היום אני אקריא לך את הסיפור - כי אמא לא פנויה / אבא עייף" וכו'). מדברייך נשמע שכך אתם עושים, וחשוב לי לחזק אתכם על כך.

לא ציינת שאתם מתרגמים עבורו למילים את תחושותיו השליליות במצבי תסכול. לצד הקפדה על גבולות, חשוב שתראו לילדכם שאתם "רואים אותו" ומבינים את תסכולו. ככל ילד, כאשר הוא נתקל באירוע המתנהל שלא בהתאם לרצונותיו הוא חווה תסכול. לכן, ברגעים בהם הוא מציג מורת רוח למצב, אתם יכולים לומר לו ש"אנחנו מבינים שהמצב מתסכל אותך, אבל...".

לעניין ההתנהגות הספציפית:
כל ילד בוחר לעצמו אסטרטגיה אישית להתמודדות עם תסכול, וכל אסטרטגיה שכזו היא לגיטימית כל עוד אין הפרה של כללי התנהגות בסיסיים. להבנתי, החשש הוא שסגנון התמודדות של יצירת מציאות "חדשה" אינו יעיל בעולם המבוגרים. ואכן, סגנון כזה אינו מתקבל היטב כאשר מבוגרים עושים זאת, אולם זכרו שכך גם כל סגנון התמודדות ילדי אחר. אפשרו לו להתמודד עם התסכול בדרכו, ועם הזמן, כאשר יהיה מסוגל להכיל מצבי תסכול באופן יעיל יותר, יבחר לעצמו מנגנוני התמודדות בוגרים יותר.

בהצלחה!

שלום נועה,
נראה כי את חווה קושי גדול מאוד לקראת הלידה, מבחינה רגשית ומבחינה פיסית.
את מספרת שאת מתקשה בהתמודדות (אירועים ספציפיים?), ולכן לעיתים מתפרצת על ילדייך (גילאים?) - כועסת וצועקת עליהם.
למעשה, מפנייתך נשמע שאת מבינה שתגובותייך אינן הולמות את הסיטואציה, וכי היית רוצה להצליח להימנע מתגובות כאילו כלפי ילדייך, ואני רוצה לחזק אותך על כך.

כדי להימנע מכך, חשוב תחילה לבחון את הסיטואציה היומיומית בבית, ולבחון אירועים בהם את עשויה להתפרץ: האם ישנן שעות מועדות או מצבים מועדים? איך מתרחשת ההתנהלות?
ניהול סדרי עדיפויות - בהיעדר משאבים פיסיים ונפשיים מספקים, כדי להגמיש דרישות מעצמך ומהילדים. הדבר נכון במיוחד אם ההתפרצויות מתרחשות סביב נושאים שאינם אקוטיים (איזו חולצה ללבוש / מתי לסדר את החדר וכו').
קבלת עזרה - בתקופה זו כדאי מאוד לגייס תמיכה ממקורות זמינים (במיוחד מבן הזוג, אך ניתן גם לשלב הורים, אחים וכדומה). לעיתים גם עזרה שולית בחלק מהמשימות עשויה להקל באופן משמעותי את תחושות המתח שלך.
שיח / משחק משותף (תלוי גיל הילדים) - נסי לייצר הזדמנויות למשחק או שיח משותף שלך עם הילדים. זמנים אלו הם יקרים מפז לביסוס של מערכת יחסים שמושתתת על אהבה וחום, והם מאוד חשובים לחוסן הרגשי של הילדים. מצאו זמן במהלך היום נקי ממטלות שממתינות לביצוע. שחקו יחד, ואף שוחחו על התינוק שעוד מעט יגיע, ועל השינויים שיתרחשו בבית. הדגישו שינויים חיוביים, אולם אל תחסכו שיחה גם על השלכות שליליות (אמא תהיה יותר עסוקה, עייפה וכו'). ככלל, חשוב לזכור כי ילדייך כנראה יודעים אם מרגישים שהלידה קרובה, ואפשר שהם גם מאתגרים את סבלנותך, היות והסיטואציה מעוררת בהם תחושות מעורבות.

חשוב לנסות ולהגיע לשגרה חיובית יותר עם הילדים במיוחד לפני לידת התינוק, שמן הסתם תהיה מלווה בהקטנת הזמן הפנוי ותשומת הלב לשאר הילדים.

נסו למצוא דרך לייצר אוירה חיובית יותר בבית, בה הילדים ואתם נהנים מקשר שהוא בעיקרו חיובי. במידה ואתם מתקשים לעשות זאת, ממליץ להתייעץ עם איש מקצוע שיוכל לתת כלים נוספים להתמודדות יעילה יותר.

בהצלחה!

שלום מור,
רובנו חווים מבוכה סביב נושא יחסי-מין. המבוכה גדלה כאשר יש צורך לשוחח על הנושא, ובמיוחד כאשר השיח הוא עם ילדינו. על כל זה, התווספו העובדה שמדובר בסרטון כחול, וכפועל יוצא השיחה נכפתה עליכם ללא תכנון מראש. טבעי אם כן שחוויתם מבוכה גדולה והתגובה שלכם היתה בהתאם. חיובי מאוד בעיני העובדה שפנתה אליכם וסיפרה. זה מעיד על יחסים חיוביים ביניכם, ועל האמון שהיא נותנת בכם.

הטכנולוגיה בימינו מזמנת לילדים מפגשים מוקדמים מאוד עם תכנים מגוונים שאינם מתאימים לצפיה (פורנוגרפיה, אלימות וכו'). לצערנו, קשה עד בלתי אפשרי לשלוט בתכנים אליהם נחשפים הילדים, וכל שנותר להורים הוא לעזור לילדים לעכל את התכנים שנחשפו אליהם על-ידי שיחה פתוחה כמה שניתן (בהתאם למידת הנוחות של ההורה).

כאשר מנהלים שיחה שכזו, חשוב לארגן תחילה בראש מהו המסר אותו חשוב לכם להעביר. חשוב לגרום לילדה להרגיש בנוח עם העובדה שפנתה אליכם (לחזק אותה על כך), ועם העובדה שנחשפה לתכנים אלו. חשוב שלא לגרום לה לחוש אשמה על מעשיה, היות ואלו נעשו בתום לב, והאחריות לחשיפתה אינה עליה. כלומר חשוב שהשיחה תיעשה באוירה נעימה.

אף פעם לא מאוחר!
למרות המבוכה, כדאי ליזום עימה שיחה נוספת היום. עדיף שההורה שפחות נבוך יהיה זה שינהל את השיחה, כדי שלא ליצור אי נעימות אצל הילדה.
הסבירו לה שחשבתם על שיחתכם מאתמול בעקבות הסרטון שראתה, שאתם שמחים על שסיפרה לכם, ושהייתם רוצים לשוחח איתה עוד בנושא.
עודדו אותה לספר מה ראתה. תוכלו לשאול אותה גם מה היו מחשבותיה על הסרטון, וגם איך הרגישה כשראתה אותו (ומה לגבי החברה שלה?). אפשר לשאול את השאלות גם לגבי מחשבותיה ותחושותיה כעת. המטרה היא כפולה: תשובותיה יעזרו לכם להבין כיצד פירשה את הדברים, ובמקביל, ייצרו אצלה תחושה שניתן לדבר אתכם על הנושא הזה (ועל כל נושא אחר).
לאחר שעודדתם אותה לספר ושאלתם, חשוב שתביעו דעתכם בצורה עניינית אך ברכות. הסבירו לה כי הסרטון שראתה אינו מתאר את יחסים אמיתיים בין גבר ואישה במציאות. תוכלו לומר שאמנם ישנם מבוגרים שמתבוננים בסרטונים כאלו, אולם הם אינם מתאימים לצפייה לילדים.
עודדו אותה לשאול עוד שאלות, והשתדלו שלא להיגרר לאמירות שגויות. עדיף שתדע את האמת מכם, לעומת קבלה של מושג מעוות לחלוטין ממישהו אחר.

לגבי טראומה - השלכה שלילית של חשיפה לכזו תהיה משמעותית באם הילדה תחוש אשמה, או בלבול עמוק שעמו היא נאלצת להתמודד לבד. כל עוד תמשיכו ליצור ערוץ שיח פתוח, ההשפעה של אירועים מסוג זה תהיה קטנה מאוד.
באם עדיין ישנו חשש באשר לפגיעה משמעותית - השתדלו לעקוב אחר התנהגותה ולבחון אם קיים שינוי שמצדיק דאגה.

אתם מוזמנים גם להתבונן בתשובתה של ד"ר בנטוב לפניה: "משחקי מגע בגיל 7"

שלום,
לילדים בגיל הזה ישנה סקרנות טבעית לגבי גופם ומניותם, כך שמשחקים מהסוג שתיארת מופיעים אצל ילדים. יש מקום לחנך ילדים לגבי הנורמות והקונבנציות החברתיות באשר לחלקי הגוף הפרטיים. חשוב לא לגרום לילד לחוש על כך אשמה, בושה או שעשה משהו לא בסדר. הסקרנות שלו טבעית, אך זה לא נהוג לעשות ותסבירו לו מדוע. חשוב לשמור איתו על ערוץ הידברות פתוח, כדי שיוכל לפנות אליכם בדילמות מסוג זה בעתיד ולא להרחיק אותו בתגובה שלכם.

שלום תמר,
אני מקווה שאכן הכל מאחוריכם ומאחלת לך בריאות.
מה נאמר לו בעת האשפוזים שעברת?
האם ידע את האמת על העדרך?
האם ביקר אותך בבית החולים?
פעמים רבות חרדתם של הילדים קשורה גם לתחושה שלהם שמסתירים מהם מידע חשוב, האם יתכן שכך הוא מרגיש?
אשמח לשמוע עוד פרטים

היי טבת, תודה על התשובה המהירה.
מאוד מקווים שהכל מאחורנו, נראה כך, אבל החיים לא צפויים כפי שנוכחנו.
באשפוז הקודם,
אמרנו להם שאני אלך לקבל טיפול בבית חולים ואחזור תוך כמה ימים.
השארתי להם הפתעות קטנות ודאגתי שבעי יהיה איתם כל יום אחה"צ אחרי הגן.
הם באו לבקר אותי יום לפני השחרור, לאחר שהלכו הבנתי שהם בכו כל הדרך ולמחרת כבר חזרתי הביתה.
לא הסתרנו מהם ואנחנו בעיקרון לא מסתירים דבר.
יומיים לפני האשפוז סיפרנו להם.
כך היה גם הפעם והאשפוז היה קצר יותר. הם לא באו לבקר הפעם.
אגב, שניהם מאומצים מינקות.
ההתמודדות במקרה הזה היא בעיקר עם הגדול כי הוא מחצין את הרגשות הרבה יותר מהקטנה.
שוב תודה,
תמר

שלום שוב,

באופן עקרוני אני מסכימה עם הגישה שלא כדאי להסתיר מהילדים מידע חשוב שכזה, מכיוון שלרוב הם חשים שמשהו "באוויר" וחוסר הוודאות מעורר חרדה. בנוסף, אם בדיעבד הם מגלים שהסתירו מהם, תחושת האמון והביטחון שלהם נפגמת.
כמובן, יש להתאים את אופן מסירת המידע ואת תוכנו לגילם של הילדים ולמה שאנחנו חושבים שהם יוכלו לעכל. בכל מקרה, תקופות כאלה של בעיות בריאות או קשיים אחרים מהווים עבור הורים אתגר משמעותי, בו לצד התמודדותם-שלהם מומלץ כי יוכלו לתת מקום ולגיטימציה לרגשות של בהלה/פחד/כעס מצד הילדים, לצד מתן תחושת ביטחון ומשענת.

אני חושבת שטוב שבנך מבטא את רגשותיו ומשתף במה שעובר עליו. כדאי לשוחח עמו על תחושותיו, לומר לו שזה מובן שמתעורר בו פחד לגבי אימא והחשש ממה שיקרה לה, ולספר לו באופן כללי על הטיפול ועל הריפוי, ועל העובדה שאימא הרגישה לא טוב והבריאה (במקרה ואכן כך). ניתן להיעזר בספרי ילדים שעוסקים בנושא (כמו שנעשה בגן). כדאי לגלות סובלנות כלפי ביטויים של פחדים או "נסיגה" בתפקוד, ורק במידה והם מתמשכים לאורך זמן או גורמים למצוקה רבה כדאי לפנות לייעוץ.
בהצלחה ורק בריאות.

קשה לדעת ממה הדבר נובע. ייתכן שיש לו זיכרון מוקדם מאד של חוויה לא נעימה ותחושת מחנק סביב כיסוי הפנים, אבל גם יתכן שבתוכו נעשה קישור עקיף יותר, שיהיה קשה לאתרו, בין כיסוי הפנים לחוויה לא טובה. יתכן גם שמדובר ברגישות תחושתית מיוחדת, ובוודאי יש אפשרויות רבות נוספות.
מדברייך נראה שהתופעה לא גורמת לסבל עז או לפגיעה תפקודית כמו הימנעות. אם לא מתלווים לכך ביטויים של לחץ סביב נושאים נוספים, אני מציעה להניח לכך בשלב זה, תוך שמעבירים לו את המסר שמדובר בפעולה יומיומית הכרחית, ושהוא יכול להתמודד עם הקושי. אם הדבר לא יחלוף לאורך זמן רב או שבעתיד הדבר יגרום לו לסבל, אז יהיה כדאי לפנות לייעוץ של איש מקצוע.

שלום אילנה,

בנך הצעיר נתקל במוות של אדם קרוב, והדבר מעורר בו פחד ובהלה. זוהי תגובה טבעית, וגם ילדים צעירים יותר, אשר תפיסת המוות שלהם פחות בשלה משלו, מגיבים כך. יש הסבורים שפחד המוות טבוע בנו מעצם קיומנו.

טבעי גם שבנך עושה את הקישור בין פחד המוות לבין פרידה מכם ההורים, אשר מהווים עבורו דמויות מרכזיות ומקור לביטחון ולנחמה. נראה כי תפיסתו את המוות מציאותית ותואמת לגילו, וכך גם השאלות בהן הוא עסוק. נוכח החרדה שמתעוררת בו כלפי רעיון הפרידה מכם, הוא מצא "פתרון" של "להישאר בן 7".

נשמע שבנך הוא ילד רגיש ופתוח אשר מיטיב לבטא את רגשותיו ולשתף בהן. כדאי לעודד אותו להמשיך בכך, אך גם לכבד את רצונו בהפסקות. גם אם לא ידבר על כך זמן מה, הנושא בוודאי יעלה שוב. כדאי להביע הכרה ואישור כלפי תחושותיו כמו העצב שהוא חש בפרידה מאדם קרוב, לומר לו שזה בסדר להיות עצוב ולבכות, וגם שטבעי לפחד מזה שאתם תמותו. יחד עם זאת יש להדגיש בפניו שאתם תהיו אתו עוד שנים רבות, ועד שאתם תהיו זקנים הוא כבר יהיה גדול ועם משפחה משלו - ולא ילד בן 7. זה יעזור לו לחשוב על ההתפתחות העתידית שלו לכיוון של עצמאות במקביל להתבגרותכם, עד כמה שהוא מסוגל כרגע לתפוס.

שלום לאה,

תלישת שיער אצל ילדים, ובעיקר בזמנים מסוימים כמו לפני השינה, משמשת אמצעי להרגעה, בדיוק כמו מציצת אצבע והתנהגויות נוספות. לרוב ההתנהגות חולפת מעצמה.

עם זאת, את מתארת שאצל בתך ההרגל הזה נמשך לאורך זמן, והחריף עם המעבר לארה"ב. האם חלו שינויים נוספים בהתנהגותה, במצב רוחה? האם ישנם סימנים למתח או מצוקה? האם התלישה גורמת לה לסבל? בכל מקרה, אם התופעה לא פוחתת או נעלמת, אני מציעה להתייעץ עם איש מקצוע מומחה בתחום.
בהצלחה.

שלום אלינור,
את מתארת פערים משמעותיים בהתנהגות החברתית, בדימוי העצמי, מידת החופשיות שביתך חווה בבית לעומת בבית הספר. העובדה שבבית ובבית של חברותיה היא חשה נינוחה ובטוחה זהו סימן טוב. אך על מנת להקל עליה ולאפשר לה המשך התפתחות מטיבה חשוב לברר מה עומד בבסיס הפער שיכול לנבוע ממגון מקורות, לשם כך ממליצה לכם לפנות להתייעצות עם איש/ת מקוצע. ההתייעצות בדרך כלל כרוכה במפגש איתכם ההורים מפגש עם הילדה ואינטגרציה של המידע במטרה לפענח את הבסיס לפערים.
בהצלחה

שלום לירון,
דברי איתה על המעבר, תקחי אותה לבקר בדירה החדשה, על מנת שתוכל לדעת לקראת מה היא הולכת. כדאי להעביר חפצים שהיא אוהבת ששיכים לה מהבית הנוכחי לבית החדש. תערבי אותה בתהליך, שתבחר את מה רוצה לקחת ואיפה לשים, תראי לה את החדש שלה.
ילדים הם גמישים וחזקים יותר ממה שנדמה לנו. בשלב ראשון הביאי את הלול,ליתר בטחון, הכניסי לחדר גם את המיטה, כך שהיא תוכל לבחור. הדבר מאוד תלוי בטיב הטמפרמנט של ביתך, ישנם ילדים שמסתגלים מאוד מהר ויש כאלו ששינויים מקשה עליהם יותר. יהיה קשובה לצורך שלה, יתכן שיעבור חלק, לפעמים אנחנו ההורים לחוצים יותר מהילדים. אם יהיו סימנים מצידה שהדבר מקשה עליה התייעצי איתנו שוב.

תודה רבה על תשובתך המורחבת,
כולי תקווה שהמעבר יעשה בקלות

שלום נטע,
אכן מצב לא נעים, ומדאיג. נשמע שהמקור לסרבנות הוא רגשי, זאת בשל הפערים בהתנהלותה בבית לעומת הגן והמסגרת ששם היא יותר נענת. פעמים רבות ילדים דרך ההתנהגות הסרבנית מנהלים מאבק של שליטה מול ההורים. לפעמים ילדים חשים שאין להם שליטה בחיים שלהם, שהמבוגרים מתנהלים מבלי לקחת אותם בחשבון, ואז כניסיון התמודדות הם מנסים למצוא אזורים בחייהם שהם יכולים לקבל בהם שליטה. יש ילדים שעושים זאת דרך עצירה של היציאות, הם לא משחררים והתופעה יכולה להגיע למצב קליני שנקרא אנקומפרזיס. ישנם ילדים שמבטאים את השליטה דרך האכילה או יותר מדויק אי האכילה. במקרה של ביתך יתכן שזה עולה דרך השתיה. כך שהשתייה הופכת להיות זירה של מאבק בינה לבינך, כביטוי למשהו ביחסים ביניכן. על מנת להתיר את הפלונטר ולמצוא את דרך ההתערבות היעילה ביותר, הייתי ממליצה ללכת להערכה משפחתית אצל אשת מקצוע על מנת לבחון את דפוסי הביטוי צרכים רגשיים בין בני המשפחה.
בהצלחה

שלום מיטל,
התקשיתי להבין את התמונה במלואה, לכן אשמח אם תוכלי להוסיף פרטים נוספים:
האם בתך מתנהגת באופן זהה גם בגן (מופנמות, בכי, זעם)?
האם חלו שינויי התנהגות בעקבות לידת אחותה?
האם באיזושהי מסגרת עלתה תהיה לגבי צורך באבחון כלשהו?
את מציינת שהיא עצורה אך גם מתפרצת ומתחצפת. תוכלי להסביר את הפער?
מהי התגובה האופיינית שלך לבכי / זעם / התחצפויות?

שלום שרון,
תחילה אציין כי חשוב שנערכות לילד בדיקות שמטרתן לשלול בעיה רפואית.

את מתארת סוגיה משפחתית סבוכה ומבלבלת, ואני מניח שזהו גם המצב עבור הילדים.
במערכת היחסים שאת מתארת בולט מאוד היעדר הגבולות, אשר עשוי לבלבל מאוד את הילדים. מתוך שהסיטואציה המשפחתית לא עשויה להשתנות, כדאי לנסות ולהגיע לפתרון האופטימלי.

גם בהיעדר בעיה רפואית, אין ספק שהבן בן ה-11 חווה מצוקה גדולה. בין שהוא חווה כאבים פיסיים, ובין שרק מתלונן עליהם, אין ספק שמצוקתו הנפשית משמעותית וחשוב להתייחס אליה בכובד ראש, כלומר הכאב הנפשי הוא אמיתי. ציינת שהגירושין היו לפני 5 שנים, אך לא ציינת מתי החלו ההתנהגויות האלו, והאם התרחש אירוע משמעותי (שינוי כלשהו) לפני כן.

את מציינת שבעלך מסור מאוד ומבלה עם ילדיו זמן מספק מדי יום, וזה מעודד. עם זאת, לאור גילויי המצוקה המשמעותיים, חשוב לבחון אם צרכיו הרגשיים נענים באופן שמותאם לו, ואם ישנם גורמים המלבים את מצוקתו (את מציינת שגרושתו מסיתה נגדכם). במידה וכן, לטובתו של הילד כדאי לנסות לטפל בגורמים אלו תוך הבנה משותפת.

לגבי שיחות הטלפון, נשמע לי שמדובר בהרגל שאינו מועיל לו כמקור הרגעה. ניתן רק להניח שכאשר הוא מתקשר, הוא צורח כדי להביע את מצוקתו, אולם לא מתאפשרת פעולת הרגעה אמיתית. בנוסף מתקיימת תחושה של פריצת גבול המרחק בינו לבין אביו (בכל עת שיחפוץ בכך) אשר לא באמת מצליחה לנחם. הצעתי היא שהאב ייזום שיחה עם בנו על הנושא. בשיחה חשוב שיסביר כי הוא מבין לכאבו של הילד, אולם מרגיש ששיחות הטלפון הללו אינן עוזרות לבן, ואינן נעימות לו (לאב), ולכן מעתה החליט שלא לקיימן. חשוב לסכם הסדר לפיו במידה והבן מתקשר, האב לא יאפשר להמשיך את השיחה.

במידה והמצב נמשך ללא פתרון, כדאי להיוועץ באיש מקצוע.

בהצלחה!

שלום ג,

החוויה של הורות ראשונה מעוררת רגשות רבים, וכמו שאת מתארת, ביניהם גם לחץ וחששות. כך, אתם מתבוננים בתינוקת שלכם ושואלים את עצמכם מדוע אינה עצמאית יותר, בטוחה בעצמה, משחקת וחוקרת. אתם גם מאשימים את עצמכם, על כך שהייתם מגוננים מדי ולא עזבתם אותה לדקה.

יש גישות רבות ומגוונות בגידול ילדים, ואף אחת מהן לא "נכונה" יותר מהאחרת. כל הורה, או זוג הורים, מוצא את הדרך הנכונה לו, מה מתאים לאישיות שלו ולמאפיינים שלו, לעתים לאופן שבו הוא עצמו גדל. יש הדוגלים בגישה "נוקשה" ושיטתית יותר, ויש הדוגלים בגישה "זורמת" וגמישה. נסו להיות קשובים הן לעצמכם והן לתינוקת שלכם, על מנת למצוא את הדרך המתאימה לכם ביותר.

בכל מקרה, התינוקת שלכם נמצאת עדיין בשלב ראשוני של היכרות עם עצמה ועם העולם. שלב זה נקרא לעתים "שלב סימביוטי", בו היא תלויה בכם לחלוטין וזקוקה למגע ולקירבה על מנת לחוש בטוחה. היא בוודאי לא זוחלת עדיין, ורק בעוד זמן מה תתחיל באמת "לצאת לחקור".

יתכן שאת צופה בתינוקות אחרים, אולי פעילים ו"עצמאיים" יותר, ותוהה האם משהו לא בסדר עם התינוקת שלך. אולם לכל תינוק יש טמפרמנט וקצב משלו. יש תינוקות סקרנים וערניים יותר מאחרים, ויש כאלה שנרגעים יותר בקלות, לעומת אלה שזקוקים למגע ולהרגעה ממושכים יותר. נכון הוא שסביר כי ככל שאת/ם תחושו רגועים יותר, כך גם התינוקת שלכם תרגיש רגועה יותר ויהיה לה נוח יותר להיות לרגע לבד. עם זאת כאמור היא קטנה מאד עדיין, ואני ממליצה "לקחת אויר" ולהיות סבלניים. אתם יכולים "לתרגל" איתה בהדרגה רגעים בהם תהיה לבד בלול, תוך שאתם עדיין שומרים על קשר עין אך ללא מגע. יש תינוקות שעוזר להם לשמוע את קול ההורה גם כשהוא יצא מטווח ראייתם, נסו לדבר אליה ברוגע או לשיר לה.

אלה חודשים מרגשים אך מתישים ביותר, בעיקר עבורך שנמצאת עם התינוקת כל היום. נסי למצוא עזרה, אולי מישהו שיהיה איתה לשעה או שעתיים בהם תוכלי להתאוורר ו"למלא מצברים". לעתים גם שהות בחברת אמהות ותינוקות נוספים מסייעת ומקלה.

בהצלחה רבה!

שלום לשכנה,
נוגע ללב הדאגה שלך לשכנתך ובמיוחד הסיפור חיים הקשה שעברה שכנתך.
השאלה שאת מפנה לפורום לגיטימית לגמרי, קשרי הורים ילדים אינם מוגבלים בגיל, כהורים אנו מתמודדים עם לבטים לגבי ילדנו לאורך כל החיים.
ראשית אתייחס למצב הרגשי של שהאם, בברור היא עברה חיים קשים מאוד וטראומות מרובות לאורך החיים (בן זוג אלים, פרידה מילדיה ועוד) כך שאת יכולה להפנות אותה לטיפול רגשי בשיחות במרכז לבריאות הנפש בעיר מגוריכן. במרכזים הללו הטיפול ניתן בחינם וממומן ע"י משרד הבריאות, החסרון הוא תורי ההמתנה הארוכים. אפשרות הנוספת היא לפנות דרך קופת חולים. כל זה במידה ושכנתך יכולה לדעתה להפיק מקשר מיטיב עם איש מקוצע ומקום לפרוק בו את התחושות שלה.
שנית אתייחס לשאלה הספציפית לגבי בנה, הנתינה של הורים לילדיהם צריכה להיות בשרות ההתפתחות העצמית של הילדים. במקרה שתיארת נשמע שבנה מעוניין בעיקר בכסף שלה ולא בקשר רגשי ועמוק עימה. הכסף כשלעצמו לא יקדם אותו בחיים ולא יבנה את היכולות שלו כאדם וגבר עצמאי ובוגר. לחלופין נשמע שהוא יכול לנסות לבקש עוד ועוד כסף כבור ללא תחתית. הוא אינו בגיל בו ראוי לבקש כסף מההורים, אלא אם כן הדבר נעשה בקונטקסט ברור וידוע. הפצירי בה להגיד לו שתשמח להיות עימו בקשר, כך שהיא תשאיר את הערוץ לתקשורת עימו פתוח אך תמיכה כלכלית בו לא נראה שתניב משהו חיובי ביניהם בשלב זה.