פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

:)

שלום לך,
לא כל כך הבנתי מה זאת אומרת אתה לא מוכן? את יכול לאסור על גרושתך לנסוע? שאלת שאלה מסובכת ובעייתית, בעיקר בגלל שלא מוצג הצד של גרושתך ויש משהו לא נכון בלענות לשאלה של צד אחד כשהצד השני לא מוצג. זה נכון שעדיף לילדים שהוריהם לא ינסעו לשלושה שבועות. אך מצד שני עדיף גם לילדים שהוריהם יהיו מרוצים ולא ממורמרים.
הילדה היא בת 4, אפשר להסביר לה שאימה נסעה ותחזור, אפשר לשמור איתה על קשר דרך הסקייפ, והיא נשארת עם דמויות מוכרות ואהובות.
לטעמי שלושה שבועות זה קצת יותר מדי, אבל שוב, עצם הפנייה מטעמך כדי להשפיע על גרושתך היא בעייתית בעיני, ולכן תשובתי מסוייגת בכך שלא שמעתי מה לגרושתך יש להגיד, ואם היא בכלל מעוניינת בהתייעצות הזו. עדיף בעיני שאנשים יתייעצו לגבי עצמם ולא לגבי אנשים אחרים, גם אם יש להם ילד משותף.

יתכן שלא התנסחתי נכון ולכן הבהיר שאין ולא הייתה לי התנגדות שגרושתי תיסע וכמובן שאין זו החלטתי.השאלה נשאלה מתוך רצון של שנינו לדעת כיצד לנהוג וגרושתי מעוניינת באותה מידה כמוני לדעת...!
ככה או ככה בכל החלטה היא תקבל את ברכת הדרך ממני.

הנושא עצמו מתמקד בשאלת הזמן ועד כמה היא תשפיע על הילדה.
אני טוען שזה יותר מידי שלושה שבועות וגרושתי חושבת שזה בסדר גמור.
הילדה אומנם יותר קשורה אלי ותשמח מאוד להיות איתי כמה שיותר אבל עדיין אני יודע שאמא שלה תחסר לה באיזה שהוא שלב.

יכול להיות שחרדת הנטישה שלה קשורה לכך שאחיה לא כל הזמן איתנו והיא לא יודעת מתי תראה אותו שוב?

שלום מירב,
לא נראה לי הגיוני שיש לה חרדת נטישה הנובעת מכך שאחיה לא גר איתכם. הוא לא דמות טיפולית עבורה, וזה לא נשמע כל כך הגיוני.
יכול להיות שלמרות שאת משתדלת לא לאפשר לה את מבוקשה בעקבות בכי, הי אכן מקבלת את מבוקשה פעמים רבות למשל כשהיא בוכה כשאתם ישובים ולא עומדים ואתם נענים לכך. במובן הזה, אתם מאפשרים לה לנהל אתכם וזה רק מגבי ראת החרדה שלה בטווח הארוך במקום להרגיע אותה.\
בכל אופן ייעוץ בפורום הוא לא במקום אבחון מסודר, ואם אתם מרגישים שאתם לא מצליחים להבין את הבעיה ולהתמודד, יכול להיות שבאמת כדאי שתיגשו למכון להתפתחות הילד לצורך אבחון מעמיק יותר.

הידיים כ"כ הרבה?

שלום מירב,
שוב, כפי שעניתי לך, הייעוץ בפורום הוא לא במקום אבחון מסודר. אני לא יודעת מה זה "כל כך הרבה". הרבה זה מונח יחסי, נראה לי שכדאי וחשוב שתיגשו לאבחון מסודר.

שלום זיוה,
לא ברור מהתאור שלך מה הוא כן אוהב לעשות, איך זה בא לידי ביטוי שהוא לא ידוע להעסיק את עצמו? הםא הוא כל הזמן צמוד אלייך? הםא רק רואה טולוויזיה? האם משחק עם חברים? אם כן במה? ממה הוא נהנה?

לגבי השאלות שלך הילד אוהב לראות טלויזיה הוא יכול ללא הגבלה אך התחלתי להגביל אותו לחצי שעה ביום.
ובזמנו הפנוי או שהוא בחוגים או שאנחנו מעבירים את הזמן ביחד במשחקי קופסה או יצירה .יש לו תפיסה מהירה והוא לומד מהר אבל כשאני אומרת לו שעכשיו הוא משחק לבד בחדר הוא יכול לשחק גג 10 דקות ולצאת מהחדר.
האם זה נורמלי?הבנתי שמשחק עצמאי חשוב נורא אז מה עלי לעשות כדי לעודד אותו לשחק עם עצמו.

שלום זיוה,\
אין כאן עניין של נורמלי או לא. הייתי מציעה לך ללמד ואתו לשחק לבד בהדרגה, למשל לשחק לבד כשאת נמצאת לידו גם אם את לא משחקת איתו, באוםן שהו איכול מדי פעם לבדוק שתא איתו, להראות לך מה עשה, לקבל התפעלות, לקבל פיתרון כשהוא לא מצליח וכו', ולאט לאט ללכת לכמה דקות לחדר אחר ולחזור להיות איתו, ולא לצפות מייד שהוא יהיה בחדר אחר שעה לבד.

שלום שירה,
חשוב לנסות לגמול ואתו בהדרגתיות משמשחק בשיער, ולא בחדות. למשל לאשפר לו בינתיים משחק עם השיער במקביל לחיבוק של דובי, ומבקביל למילים שלך, לקול שלך, שמרדים אותו, ומילים שמפרשות עבורו את התחושות שלו סביב הפרידה מהיום והמעבר לשינה - רצוי במסגרת טקס שינה, עם שיר ערש, אולי סיפור עם תמונות שמתאים לגילו בהתאם לרמת ההבנה שלו, על ילד קטן שהולך לישון, ולאט לאט להגביל את השימוש בשיער, תוך שימוש בעזרים האחרים.

שלום רונה,
סה"כ פעלת יפה. יכול להיות שתגובה שלך לבנך הייתה לחוצה מדי. אמרת לו שוב ושוב והוא הרגיש את מאשימה אותו, האמת היא שאת הרגשת אשמה. לכן חשוב שתבהירי לו שהוא לא אשם, רק רצית שיבין להבא. מעבר לזה אני לא מוצאת כרגע מה עוד ניתן לעשות, מלבד חשיבה שלך למה היה לך צורך ללחוץ עליו לשחק עם חבר כשהוא לא רוצה.

שלםו לך,
את ראית את הילדה מאוננת. זה דבר טבעי בגילה ובכל גיל. אוננות היא דבר טבעי ומהנה, ואין לו סיבה מיוחדת פרט לזה שכולנו יצורים מיניים, יש לנו תחושות מיניות ואנחנו נהנים מהן. הדבר היחיד שעל הוריה ללמד אותה זה לעשות את זה בפרטיות ולא ליד אנשים.

שגית שלום,
אחד הדברים המשותפים לכל הסוגיות שהעלית, הוא השאלה כיצד להתמודד עם התנגדויות של הילדה, כשהיא עושה משהו כנגד רצונך. יש נושאים שלגביהם עדיף למצוא "מסלול עקיף" ולהימנע מעימות מיותר; למשל אם היא מורידה את הגומיות ובסה"כ המטרה שלך היא שיהיה לה נוח עם השיער, תספרי אותה כרגע בתספורת שנוחה עם שיער פזור (למשל קארה קצר ופוני). אין טעם להיאבק בנושא הזה כעת. לעומת זאת, סביב ההתנגדות לסבא וסבתא והכעסים שהיא מבטאת, כאן חשוב מאוד לעזור לה להתמודד עם הקשיים. אחת הדרכים היא להעביר את התחושות שלה למלים - "את מאוד רוצה להיות עם אמא, אבל אמא צריכה לצאת..", או: "לא ראית את סבא וסבתא הרבה זמן וזה קצת מוזר לך לפגוש אותם שוב, אבל הם מאוד אוהבים אותך, את תבלי איתם, תעשו XYZ ויהיה לכם כיף...", וכדומה. ככל שתדברו איתה יותר על מה שהיא עוברת, ככה גם היא תצליח להבין יותר את הרגשות שלה ולווסת את עצמה. כמו כן, כדאי להציע לה חפץ שיעזור לה להירגע כשהיא כ"כ מרוגשת, למשל בובה אהובה ורכה, תמונה של המשפחה בתוך אלבום כיסים וכדומה.
בהצלחה,
שירי

ראשית תודה על תשובתך... בנוגע לסבא וסבתא האם נכון יהיה לשים אותה אצל הסבתא פעם פעמיים בשבוע כדי שתראה אותה יותא ותתרגל אליה?דבר שני מה לגבי הכעסים והבכי שלה כאשר אני מתרחקת ממנה לחדר השני או אפילו לשירותים-היא ממש בוכה מגיעה לדלת של השירותים ופותחת אותה..אני לא יכולה לזוז ממנה בלי שהיא תבכה ותצרח. האם עליי להתעלם מהבכי שלה? ופשוט להגיד לה שה לא נעים לי לשמוע אותה בכוה ושאמא פה ושתרגע שתבוא אליי? מאוד כואב לי כשהיא צורחת סתם ללא סיבה. אני ואבא שלה נמצאים לידה והיא פשוט בוכה בלי סיבה.
ועוד משהו במידה ואני מחליטה לספר אותה איך אני גורמת לה לשבת בשקט כדי שיספרו אותה בלי שתזוז ותברח לנו?

שגית שלום,
ראשית לגבי הרצון להיות בקרבתך, זה דבר שמותאם לגיל. אין טעם כאן להציב גבולות באופן מחמיר; רצוי גם אם את מתרחקת ממנה בתוך הבית, להסביר זאת לה ואפילו לדבר עמה מהצד השני של דלת השירותים, לומר "אמא תיכף יוצאת" וכדומה כדי לעזור לה לפתח את היכולת להמתין ואת הביטחון שתחזרי לאחר שנעלמת. לגבי הסבא והסבתא, אני לא חושבת שכדאי לכפות עליה (וגם על הסבים) התמודדות כזו, אלא עדיף לבקר אותם יחד עמה, כשאת מתרחקת וחוזרת בתוך הבית שלהם. כשהיא איתם, חשוב שתשימי לב שאת נותנת להם להתמודד ולא פוסלת את ההחלטות שלהם.
לגבי התספורת- יש מספרות שמתמחות בעבודה עם ילדים. בדר"כ נותנים להם פעילות שמעסיקה ומעניינת אותם (לרוב זה משחק מחשב או תוכנית טלוויזיה...) ובזמן זה הספר עובד.

שלום רחל,
לא ניתן בלי להכיר את הילדים לדעת ממה הדבר נובע. כדאי לדבר איתם בצורה רגועה, ולא בכעס, ולנסות לברר מהיכן בא הרעיון, האם הם ראו דבר כזה או קרה להם משהו דומה. וכן, נראה לי שכדאי בהחלט לפנות לייעוץ מסודר.

שלום אורה,
הקנאה היא טביעת ומובנת. כשהדבר נהיה מסוכן ואלים יש לשים לכך כמובן גבול ברור, אבל בשאר הזמן יש לאפשר ביטוי של הקנאה, וגם ניתן ללוות זאת במילים, להגיד לה שאתם מבינים שמצד אחד היא שמחה שיש לה אחות ואוהבת אותה אך מצד שני היא מקנאה וכועסת על תשומת הלב שאחותה מקבלת. וכמו כן, כדאי לנסות להקדיש לה גם זמן איכות לבד ללא אחותה.

היא מקבלת המון זמן איכות לבדה, אבל בכל זאת נוקטת באלימות כלפי הסביבה
אם חבר לא משחק איתה או מעליב היא תרביץ, אם לא נותנים לה משהו שהיא רוצה שאותו רגע היא תרביץ, הכל מתבטא דרך היידים
מה לעשות אם זה??

שלום אורה,
זו כרב שאלה אחרת. קודם שאלת לגבי קנאה. כאן את מציגה משהו שקשור לאלימות באופן כללי. במקרים כאלה כדאי ללמד ואתה כלים אחרים להתמודדות עם הקושי שלה. ראשית למלל אותו בעבורה למילים, "את כועסת, שמעצבן שתפסו לך את המשחק" ואז גם להציע פיתרון: "בואי נראה מה ניתן לעשות, אולי נשחק בינתיים במשחק אחר ואחר כך נתחלף? ככל שהיא תלמד לבטא את עצמה במילים, ויהיו לה מילים למה שהיא מרגישה, אם זה עלבון, תסכול, קנאה או כעס, היא תוכל להשתמש במילים במקום בידיים, וכמו כן לתת פתרונות חלופיים, כמו מה שהצעתי, או לספור עד 5 לפני שמגיבה, לפנות למבוגר ולבקש ממנו וכו'.

שלום לך,
כן. אפשר להציע להם דרכים אחרות לפיתרון סיטואציה ביניהם. זה תלוי על מה הם רבים לא הבאת דוגמאות. למשל אם הם רבים על משחק אפשר להציע להם לחלוק, או שקודם אחד ישחק ואחר כך יתחלפו, וכו', בהתאם לסיטואציה.

שלום לך,
לא הבנתי מדברייך מדוע את כועסת על הילדה? האם הרעיון הוא שהיא עושה את זה בכוונה? קודם כל אולי כדאי להיזכר בזה שבסך הכל קיבלתם בשורה משמחת, הילדה שלכם לא חולה. למרות כל הזמן והכסף שהשקעת, לא היית מעדיפה תשובה כזו? נסי לקחת פסק זמן של כמה שעות או כמה ימים קודם כל כדי לשמוח על הבשורה והלרגע קצת..
עכשיו לא ברור לי איך אם היא אוגרת רוק, יוצא דם גם דרך השתן והיציאות. אם גם לזה יש תשובה, אז יופי, הילדה בריאה.
עכשיו צריך להבין האם המצב הזה הוא מקרי, כלומר היא אוגרת רוק מתוך הרגל ולא הבינה למה זה גורם, או שזה משהו אחר, ואז כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר את זה יותר לעומק.
כל פעם שאת רוצה לכעוס על הבת שלך בעניין הזה נסי לזכור שזה משמח שהיא בריאה. הכעס לא יעזור, במקום זה צריך לנסות להבין מה קורה מבחינה פסיכולוגית.

ראשית אני כועסת על העיניין שכמו שאומרים הרופאים שהיא מזיקה לעצמה איך יכלה לתת לנו במשך כל החודשים האלה לא לישון לא לעבוד לא זוגיות לא משפחה ואז יגידו לי בשורה כזאת?
מצד אחד כואב לי על הילדה מצד שני הייתי איתה רוב הזמן גם בשירותים זה קרה מתוך שינה תוך כדיי דיבור גם אתמול בשיעור כשענתה למורה על שאלה החלה להשתעל ועף דם איך בדיוק היא מצליחה לפצוע את עצמה ? למה היא נהיית חיוורת כמה שעות לפניי כל דימום?איך הכאבים בכל הגוף ?אז למה דם בשתן? למה בצואה ?אני חוששת שלא עלו על הבעיה ויכול להיות שבאמת יש המון רוק בגלל העובדה שהדם יוצא מהפה ויש ממילא רוק בפה אני פשוט מתחרפנת אני לא אוכלת לא ישנה בוכה מי שצריך באמת פסיכולוגית זו אני האם להמשיך בבדיקות לילדה כדיי להבין מהיכן הדימומים גם בשאר המקומות ?האם מדובר
בתסמונת מינכהוזן?
תודה מראש
אמא

שלום לך,
קודם כל אכן זה רעיון לא רע שתיגשי את ותעזרי בפסיכולוגית, אתם עוברים תקופה ארוכה דבר קשה מאוד שלא גמר להתברר עדיין, ויכול להיות שכדי לעמוד בזה ולהמשיך לתפקד כהורים, כאנשים עובדים וכבני זוג כדאי שתהיו בטיפול.
לא ניתן, וזה לא יהיה רציני מצידי לאבחן דרך האינטרנט האם מדובר במתסמונת מינכהאוזן.
צר לי שאני לא יכולה לעזור יותר מזה...ואני מאחלת לך מכל הלב שתהיו חזקים ותצליחו להתמודד ושהעניין יתברר ויסתיים בהקדם.

שלום יהודית,
אני חושבת שמה שקשה לנכד שלך זו התחושה של העדר ההגנה סביב הגוף במעבר מישיבה לעמידה במקלחת, וכן גם הכי כיף לו כשמחזיקים אותו מתחת לברז בכיור כי כך הוא מרגיש מוחזק. אם ניתן אולי כדיא להמשיך פשוט במה שנעים לו, גם אם זו מקחלחת בכיור, ומאוד בהדרגה אולי לנסות לקלח אותו בתוך גיגית מתחת לברז כשמחזיקים אותו, אחר כך להחזיק אותו קצת פחות אחר כך בגיגית לא מתחת לברז וכו'.

שלום מירי,
אכן יש בעיה בתפיסה שלך מהם גבולות, ולכן נשמע לי שהמטפלת צודקת שיש בעיה בגבולות ואת לא מספיק מבינה אותה. אני מתרשמת מהקושי שלך להבין גבולות בכך שאת מתייחסת לטיפול כזכות ולא כחובה, כאילו מדובר בחוג, בסוג של פעילות פנאי. זה מסמן מבחינתי שאת לא מציבה את הגבולות במקום שהם אמורים להיות, ומזדהה עם החלק של בנך לא כל כך מוכן להכיר בדרישות המציאות.ומתבלבלת בין זכות לחובה.
טיפול ריגשי הוא לא חוג. זה נכון שזו זכות אבל זו זכות במובן שטיפול רפואי הוא זכות. הרי לא היית מעלה על דעתך לא לתת לו טיפול רפואי שלו הוא זקוק כיוון, כביכול, שטיפול רפואי הוא זכות, הוא בשבילו, ואם לא הוא לא רוצה הוא לא חייב לקבלו. אותו דבר לגבי טיפול ריגשי. זהו טיפול רפואי לכל דבר, זו לא פעילות פנאי להנאתו. בטיפול ריגשי אמיתי, שנעשה נכון יש רגעים קשים וכואבים. בדיוק בהם באנו לטפל! אם ברגע הזה את מניחה לילד להרים ידיים, את עוצרת את הטיפול בדיוק בנקודה הכי חשובה שלו, ולא מציבה בפני הילד של גבול הכרחי וחיוני להתפתחות שלו - קודם כל יש גבול שאומר שהוא לא יכול להחליט לגבי עצמו עדיין בנוגע לבריאותו ולטיפולים הרפואיים שלו, ושנית שקשה לו לקבל שכשנהייה קשה לא מרימים ידיים אלא מתמודדים.

שלום מירי,
בודאי, את יכולה לפנות למרפאות ציבוריות של משרד הבריאות באזור מגורייך. לא צריך להיות מוכרת ברווחה לשם כך, כל אחד יכול לפנות.

שלום מירי,
קודם כל כדאי לשלול סיבה רפואית למרות שאת משוכנעת שמדובר בבעיה פסיכוסומטית. אחרי שתעשי את זה, את יכולה לפנות למכון להתפתחות הילד שעובד עם קופת החולים שלך באזור מגורייך ולבקש שם הכוונה מתאימה, אולי הדרכת הורים.
כמו כן, הייתי ממליצה לך להפסיק לישון עם הילד, זה לא בריא עבורו גם אם נראה לך שהוא רוצה את זה ושזה טוב לו..
בהצלחה.

משהיינו ילדות היא לא יכלה לצאת למקומות בעיקר מרוחקים ללא אמא שלה. היא הייתה נכנסת לסטרס ואוטומטית היא הייתה מקיאה. (מספיק שהיינו אומרים לה :בואי נלך לסרט. כבר היו לה בחילות)תמיד אמרו לה שהיא קשורה מידי לאמא שלה לכן זה קורה לה. היא סבלה מזה עד גיל 14 מרורים(סיוט)עד שלקחו אותה לפסיכולוגית ותוך מספר טיפולים בודדים זה עבר לה. היום יש לה משפחה וזה עבר לה לחלוטין. אבל בגלל שלא טיפלו בה היא נכנסה למעגל סגור של חרדות. שמה היא תרצה להקיא והייתה נמנעת לצאת ללא אימא שלה. תתייחסי לזה ברצינות ואל תלחיצי אותו זה רק יחמיר את הבעיה