פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

ביתנו בת חמש אוטוטו והיא לא מנגבת הכי הכי,ואנחנו עדיין עוזרים לה ומבקשים שתקרה לנו לנגב לה,דרך אגב אני מעדיפה שתנגב עם מגבון האם זה בסדר ולא בנייר
מה כדאי לעשות לגבי עניין זה ,שהיא תוכל לנגב לבד וגם נקי
אני חושבת שאם לא ניתן לה לנגב לבד היא אף פעם לא תדע ,אפילו שהיא תתלכלך ,זה קצת מפריע לי בתור אמא ,אבל ככה מאפשרים להם בטחון
נכון או לא נכון זה השאלה והצעות התקבלו בברכה

הילדה שלנו בת חמש קרבה ליום ההולדת,מאוד רגישה ופגיעה כשלא רוצים לשחק איתה ,היא רוצה שחברתה תמיד תשחק איתה ,ולא תשחק עם אחרים ,לטעמנו יש לה רכושנות לחברים ונראה לי די טבעי בגיל הזה ,הסברנו לה שהיא כל כך מקובלת וילדה מקסימה גם במשפחה ובגן ושלא צריך להעיק לחברים שלא ברצונם להמשיך לשחק ושכל אחד יכול להחליט לעצמו עם מי רוצה לשחק ,הילדה מאוד אוהבת חברה ודווקא לא נראה לנו שיש לה בעייה של בטחון עצמי וחכמה

שלום, בני בן ה-2.5 מגלה דפוס שחוזר על עצמו מזה זמן,
לכל מקום שהוא הולך, (לגן בבוקר, בכל יציאה מהבית, ואפילו במעבר בין פינת המשחקים בסלון לצפייה בטלויזיה- בסלון) הוא בוחר כמה צעצועים, ממלא את ידיו (בדר"כ משחקים קטנים) ורק אז הוא מוכן למעבר/ליציאה מהבית.

מעניין אותי על מה זה מצביע? אנחנו לא מונעים ממנו את ההתנהגות הזאת, אבל בגן, לאחר שהוא מראה מה הביא, מבקשים ממנו לשים את המשחקים שהביא בתיקו,
כשאני מגיעה לאספו בסוף היום, הוא ישר רץ ושואל אותי "מה יש בתיק"? ומבקש שאוציא את המשחקים שהביא ורק אז, מוכן ללכת הביתה.

האם קיימת בעיה עם מעברים ושינויי אוירה במקומות שונים? האם החפצים מתפקדים כחפץ מעבר? והאם יש בעיה שהחפצים אינם רכים ופרוותיים???(מדובר על פלסטיקים קטנים שהוא בוחר אקראית דקה לפני היציאה מהבית, כל פעם החפצים משתנים)
אודה על תגובתכם!

שלום רב, בני בן שנתיים וחצי סובל מבעיות בויסות החושי,( שמיעתית וויזואלית בעיקר). הוא מאוד עקשן ורוצה לשלוט ולהיות במרכז הענינים כל הזמן. אנחנו מטופלים אצל מרפאה בעיסוק פעם בשבוע למשך שעה. בבית הילד לא מעסיק את עצמו לרגע לבד, אנחנו משחקים איתו הרבה ולרוב נותנים לו הכוונה במה לשחק (תקרא ספר, תרכיב לגו וכו) אבל ללא הועיל, הוא רוצה שנשב ונהיה לידו כל הזמן ,שממש נשב לידו כשהוא משחק. בבית אין סיכוי לעשות כלום, הוא ממש צמוד אלינו ורוצה "בידור" כל הזמן ושנהיה לידו 90 אחוז מהזמן. מה עושים? יש רעיון איך להרגיל אותו לשחק יותר לבד?

בן זוגי גרוש ואב לילד בן שנתיים, הילד היה בן שמונה חודשים כשנפרדו הוריו.
לאחרונה החל הפעוט "לזרוק" את עצמו על הרצפה כשמסרבים לתת לו משהו או להסכים למה שביקש., תרגמנו זאת כפינוק יתר והחלטנו להתעלם מהתנהגות זו כדי לגרום לו להפסיק. ואכן, כשהוא רואה שאין מתייחסים אליו הוא קם ומבקש בדרכים אחרות.
מעבר לכך הוא שהוא מטיל את עצמו על הרצפה בצעקות וצווחות - לאחרונה, הוא נוטה שלא להסכים שאף אחד יעשה למענו מלבד אביו. רק אבא מביא לו מוצץ ואם לא הוא אז הוא זורק את המוצץ ומעיף אותו.רק אבא מאכיל אותו/מקלח אותו/מעיר אותו/מרים אותו וכו'. זה הגיע למצב שבן זוגי יצא מהמכונית לרגע, הוא התחיל לצווח ולצרוח "אבא,אבא". אביו עובד בחו"ל ומידי חודשיים נעדר לשבועיים-שלושה. מעבר לכך הוא מקפיד לקחת אותו לפחות פעמיים-שלוש באמצע שבוע וכל סופשבוע שני, מחמישי עד שבת לפחות.
שאלותי רבות הן אך אתמקד בעיקרן: 1) האם הילד סובל מחרדת נטישה?זה למרות שהוא גדל לסיטואציה ואינו מכיר משהו אחר? 2)האם לילד תחושת זמן והוא "סוחב" את נסיעות העבודה כמטען רגשי חריג ? 3)איך אפשר לסייע לו? 4)האם הילד סובל מבעיה התנהגותית? כיצד ניתן לטפל ?
לכאורה, נרדמה שחלק מהתנהגות זו נובע מפינוק, אך אינני יכולה להתעלם מהעבודה שאביו נעדר מידי חודשיים בערך לתקופה לא מבוטלת בחיו של פעוט ויכול להיות שהדבר משפיע דווקא עכשיו. כשהוא איתנו, אני משתדלת להמחיש ולתמלל כל דבר שמתרחש כדי שהוא יבין שכשאבא שלו הולך אפילו לרגע, הוא מיד יחזור. גם כשהוא הולך למס' שעות, באני מסבירה וזה לא ממש עוזר, התחלה זה כרוך בבכי וצעקות וחוסר רצון לשתף פעולה ואחר כך תוך הסחת דעתו הוא נרגע ומשתף פעולה.
אציין שאינני זרה לו כלל, הוא רגיל אלי ומכיר אותי ואת ילדי היטב. כך שהוא לא חושש במחיצתינו, נהפוך הוא...הוא אוהב להיות איתי ועם הילדים ונהנה אצלנו מאוד, גם כשבן זוגי נמצא איתנו ונאלץ להתפנות לדברים אחרים כשבנו אצלנו, ילדיי מעסיקים את בנו והוא נינוח עד שלפתע בלי שום סיבה מתחילה התנהגות הזו החדשה שאינני יודעת ואינני מבינה כיצד לטפל בה. נדמה לי שאביו חסר לו, אך קשה להבין מדוע... הרי הוא לא גדל איתו באותו בית וסבל מפרידה פיזית מאביו כשהוריו נפרדו, ומצד שני אביו דואג לקחת אותו אלינו הרבה מעבר לכתוב בהסכם וזאת כדי לטפח את היחסים ולבסס אותם היטב לעתיד. הילד אהוב ומתוק וכואב לי לראות אותו סובל ובוכה במן אמונה שאביו "נעלם"... גם אם זה לרגע.
מה עושים?

שלום בני בן שנתיים ועשרה חודשים,כשהיה בן שבוע אני ואביו התגרשנו. אבא שלו היה מגיע לפרקים,נכנס ויוצא מחייו וכיום מזה 4 חודשים אין זכר אליו,לא מגיע לא מתקשר ובני שואל עליו בלי סוף ואפילו שומר לו אוכל וצלחת ומדמה כאילו הוא איתנו בשולחן ומספר לי שהוא הגיבור של אבא שלו.אם וכשאביו מגיע הוא עושה את זה בעל כורחו ללא שום רגש או עניין.אביו אדם לא יציב שקשה לו מאוד אם בכלל להתחבר לבני. כל פעם שהוא שואל אותי משהו בי מת עם השאלה,אני כואבת את זה יחד איתו כל יום.אגב מעולם לא הכנסתי גבר זר לחיינו הגברים בחיי בני הם אבי ואחי.
לתשובתכם אודה.

בר בן שש הוא בכור מבין שלושה (יש לו אח בן ארבע וחצי ואחות בת שלוש). הוא ילד מאוד חכם, ביישן /חסר ביטחון (קשה לי להגדיר מה נכון יותר) ,מלא חום ואהבה. לדעתי ולדעת הגננת שלו יש לו בעיה רגשית. הוא לא יודע להביע בחברת ילדים וגם מבוגרים את הרצון שלו בהתייחסות כלשהי למשל: רצון לשחק עם חברים או סתם למשוך תשומת לב. הוא עושה זאת בדרך שלילית : משתולל, מציק לא מקשיב ולפעמים גם עושה דברים מסוכנים. זה קורה בעיקר שיש קבוצה של ילדים ולא אחד על אחד. הוא ילד מאוד חברותי, אוהבים לשחק איתו בגן, יש לו עוד בעיה שהוא נגרר אחרי ילדים "מופרעים" בעלי ביטחון ולדעתי זה נותן לו חיזוקים. מה אני עושה? יש ימים יותר קשים כמו לאחרונה בצהרון ויש ימים יותר טובים. איך אני מתמודדת מולו? הוא לא מספר לי על הרגשות שלו,ניסיתי להסביר לו איך להתנהל ושבדרך הזו הוא לא ישיג שוב דבר, לא ירצו לשחק איתו ,יחשבו עליו דברים לא נעימים.
תעזרו לי בבקשה.

בני היקר בן שנתיים ושלושה חודשים. לפני כחודש וחצי נולד לנו בן נוסף. הגדול קיבל אותו בצורה מדהימה שלא תאמן, הוא כל הזמן מנשק אותו ודואג לו מאד. עד היום לא נראה שיש קנאה מסויימת. הבעיה שלנו היא לעיתים התנהגותו של הגדול. אציין כי הוא בסה"כ ילד מדהים, עדין וחכם בצורה מיוחדת. בגן הוא תמיד אחד הילדים הטובים והמקסימים, אך בבית הוא כנראה מתפרק...
אני מודעת ל"מרד גיל שנתיים" (שהתחיל אגב, עוד לפני לידת הבן שלי...). ויש מספר דברים שאשמח לשמוע את דעתכן עליהם:
1. כשהוא לא מקבל משהו, הוא מיד בוכה ולא מפסיק, הופך לעקשן ואף מרביץ קלות... אנחנו לא מוותרים ואם אמרנו "לא" על משהו ממשיכים בכך. הוא יכול לבכות המון זמן.. אנו מכניסים אותו לחדר לפעמים על מנת להרגע, השאלה היא אם זה נכון שהחדר משמש כ"עונש"? מה לעשות עם התנגות כזאת?
2. לא מוכן שאבא שלו יקרא לו את הסיפור שלפני השינה וישכיב אותו, אלא רק אני.. שום דבר לא עוזר והוא רק בוכה ומתעקש ולא מוכן לשתף פעולה. בעלי מאד מתייאש ואולי אפילו קצת נפגע למרות שברור שלא צריך.. המון פעמים הילד רוצה "רק את אמא"... מה לעשות?
3. בקשר לצחצוח שיניים.. משתף פעולה יפה עם צחצוח בערב אך בבוקר לא מוכן בשום פנים ואופן. איך לגרום לו לשתף פעולה עם כך?

תודה רבה!!!

שלום רב,
ביתי בת השנתיים ו-3 חודשים גמולה כבר כחצי שנה. כבר כמה חודשים שהיא הולכת לשירותים לפיפי וקקי ללא כל בעיות.
מתחילת השבוע היא פתאום מפחדת ללכת לשירותים (לפיפי או קקי), היא טוענת שכואב לה.
הלכנו לרופא לבדוק אם יש דלקת או משהו, הכל תקין.
היא מתנהגת רגיל לגמרי במהלך היום.
כאשר אנו מנסים לקחת אותה לשירותים היא מתחילה לבכות ולא מוכנה לשבת בשירותים גם בגן קורה אותו הדבר, היה יום אחד שהיא הלכה פעמיים בגן אבל בהמשך היא כבר לא רצתה. כשהיא כן עושה (כשבורח לה בתחתונים או במקלחת) היא לא בוכה - מה שאומר שעצם העשיה לא גורם לה לכאב כלשהו.
אני מבינה שיכול להיות שהיא עושה את זה על מנת למשוך תשומת לב, אני נמצאת עכשיו בהריון (בהתחלה) ואולי זה נובע מכך שהיא רואה שאני חלשה ועיפה יותר.
מה אפשר לעשות? כיצד אפשר להתמודד עם המצב?

שלום, הבן שלי בן שלוש וחצי, כל פעם שאני או אבא שלו מבקשים לתאר חוויה שעבר בגן או עם אחד מאיתנו הוא מספר רק מה לא היה לו נעים, כלומר בוחר להתמקד בחוויה השלילית שעבר למרות שעברו עליו גם דברים טובים, אנחנו מנסים לסייע לו להתמקד גם בדברים הטובים ומפנים את תשומת הלב שלו ומבקשים ממנו לספר גם דברים טובים אך הוא לא מוכן,
איך אוכל לסייע לו לראות גם את הצדדים החיובים בחוויות שעוברות עליו ?
תודה

הבן שלי בן 6 וחצי הוא ילד נבון,פיקח, ומאוד אוהב לעזור. בבית הוא ילד מקסים . מקשיב לנו, עוזר , משחק ומאוד אוהב את אח שלו בן 2.
אבל בגן הוא מרביץ לילדים שמציקים לו. יש לו המון חברים ואיתם הוא מסתדר יפה
אבל שילדים מציקים לו , הוא מרביץ להם,ואז הולכים מכות ובמובן הגננת שמה אותו מעונש. גם שילד מרביץ לו הוא מרביץ בחזרה
אחרי הרבה שיחות ואפילו עונשים הוא ממשיך, הוא טוען שקשה לו שמישהו צוחק עליו ומציק לו אז ממקום להתעלם מרביץ.
מה עלנו לעשות
תודה

אני צריכה ללדת בעוד מס' חודשים כשביתי הגדולה תיהייה אז בת שנתיים וחצי.
השאלה שלי
מתי לספר ?
מה לספר ?
ואיך לספר ?

שלום,
יש לי שתי בנות, הגדולות בת כמעט ארבע, והקטנה בת שנתיים ושבעה חודשים.
מעולם לא לחצנו בענייני אוכל (לא רדפנו אחריהן עם פולקע ביד :-) ), והיו תקופות שאכלו יותר ופחות ואנחנו מגלדים אותם תוך אמונה שילד בריא לא ירעיב את עצמו.
עד לפני שבועיים היו להן בקבוקים.. בהתחלה שתו בהן חלב, אח"כ עברנו למים, כך שמעולם לא נתקלנו בבעיית שתיה. הן שתו במהלך היום בכוס, אך היה להן פינוק של בקבוקי מים בכל מיני רגעים. הפסקנו את עניין הבקבוקים כי הקטנה פיתחה בהם תלות להירדמות (נטשה את המוצץ ושתתה בקבוקי מים בכמויות מטורפות עד להירדמות, ולאחר התייעצוות עם רופאה החלטנו שכמות מים כזו עלולה להזיק). הגמילה נעשתה עם הכנה, ואחרי כמה ערבים קשים הגברת חזרה למוצץ בלילה והכל בסדר.
אבל... היא לא רגילה לשתות כמויות מים גדולות מכוס. היא התרגלה ללגום כמה לגימות וזהו, ואף פעם לא שמנו לב לזה כי קיבלה את השלמת הנוזלים מהבקבוק.
ביום שבת היינו בטיול בתל דן והיא התייבשה. לא הגענו למיון, זה לא הגיע למצב של הקאות, אבל ללא ספק היא התייבשה. היתה סמרטוט, חום הגוף עלה, בחילות, סירוב לשתיה... נתתי לה נוזלים עם מזרק לפה במהלך הלילה כי האלטרנטיבה היתה לנסוע לתת עירוי.
התוצאה של הסיפור הזה היתה יומיים בבית, הקפדה על שתיה (הכנתי אפילו פטל לא מאד מתוק למרות שאני תמיד מקפידה רק על מים), ו.... התנגדות נחרצת של הילדה לשתות! אני מניחה שזה שילוב של כמה דברים:
א. הרגל- קשה לה לשתות כמות מכוס.
ב. טראומה מזה שדחפץי לה ביום שהתייבשה נוזלים בכוח.
ג. ילדה בת שנתיים וחצי שנלחמת על הילה שלה, על עצמאותה, ומי אני שאחליט שהיא תשתה...
בהבדל מנושא האוכל, כאן אני לא יכולה להגיד לעצמי במים החמים האלה שאני יכולה לשחרר, כי היא תתייבש שוב.
אז אני מוצאת את עצמי במאבקים איומים סביב העניין, והחלטתי לפנות כדי לפרוץ את מעגל האימה הזה.
אני לא מתנהלת נכון, זה בטוח, אבל מרגישה שאין לי כלים ואשמח לעצה!
תודה רבה רבה מראש,
הגר

שלום רב,
אני פונה בעניין בתי בת 5. היא ילדה בכורה מבין 3 בנות (2 הבנות הנוספות בנות 4,
ו- 9חודשים). בתי מאוד בוגרת לגילה, חכמה. השנה היא למדה בגן טרום חובה ולגננת אף הייתה חשיבה להעלותה לכיתה א' (כלומר לדלג על גן חובה).
באופייה היא מאוד שלטנית, דעתנית, עקשנית, רוצה שדברים יתנהלו כפי שהיא חושבת. זה מתבטא למשל בכך שאם ילד מהגן לא נשמע להוראותיה במשחק, או שמציק לה ישר היא תכה אותו. אני רואה זאת גם בדנאמיקה עם אחותה. היא קובעת, שולטת, מחליטה ואחותה הרבה פעמים כאילו "נבלעת " בתוכה. (לכן אני משתדלת מאוד לשמור על הזכויות והמקום של אחותה). דוגמא נוספת- שבמשחק משותף היא תגלה מניפולטיביות ותנסה לרמות כדי לא להפסיד.
לי כאמא מאוד קשה להתמודד עם בתי הבכורה- עניין האלימות תופס חלק נכבד מהתנהגותה ואני מרגישה שאני נאלצת להתעסק כל הזמן סביב זה ולדבר איתה על כל שלא משתמשים באלימות, שלא נוגעים בגופו של האחר.
במצב זה אני מוצאת את עצמי כל הזמן מעירה לה וכך אני מפספסת את התכונות החיוביות שלה ( היא מאוד יצירתית, מוכשרת).
ניסיתי להתמודד דרך שיטת המדבקות, על כל התנהגות מסוימת חיובית- היא מקבלת מדבקה, אך לא התמדתי בכך.
אני מבקשת את עזרתכם- כיצד עליי כאמא לסייע לבתי לתעל את ההתנהגות לדרך החיובית ולהביא לפסקת האלימות או לפחות להקטין את תדירות האלימות?

לגבי ציעות בבית.
אנחנו משפחה דתית. בחוץ אני הולכת עם כיסוי ראש חצאית ושרוולים אחרי המרפק.
בבית גם עם מכנסיים ארוכות: לרוב מתחת לחצאית לעיתים רק מכנס. בעלי לבוש בבית בבגדים ארוכים.
הילדות הולכות לבית הספר עם שרוולים מתחת המרפק חצאית וגרביים. בבית פיז'מה ארוכה.
יש לי שאלה לגבי הילדה והילד
1)הילדה סיימה כיתה א עוד 3 חודשים בת 7.
כשמתארגנים למקלחת עדיין מסתובבת ערומה ולא חשה בושה. יושבת מאוד לא צנוע (למשל חצאית עד למעלה ורגלים פתוחות) ואין טעם להעיר לה כי התחושה היא שעדיין לא פיתחה את תחושת הבושה (אנחנו מנסים לשכנע אותה למכנסיים קצרות מתחת החצאית). בפעם האחרונה שהערתי לה בעדינות על צורת הישיבה אמרה בשימחה שבהפסקה היא יכולה לשבת איך שהיא רוצה כי היא נשארת לבד בכיתה (קיימת בעיה חברתית). הגדולה (בת 9) אומרת שהיא עושה לה פדיחות היות ולמשל כשהלכו לבריכה בקיטנה הקטנה התפשטה לגמרי, מה שהוביל להערה לגדולה מצד חברתה. כמו כן הגדולה אומרת שאולי איך שהיא יושבת גורם לילדות להתרחק (ברור שזה לא רק זה). בשירותים עדין צריך להזכיר לה לנגב לשטוף ידיים ולהוריד את המים. אצל הגדולה תחושת הבושה התפתחה בערך בגיל שש. לגבי הקטנה, מתי לדאוג אם זה עדיין לא קורה?
2) הבן בן 5 לרוב מנגב, אבל הניירות המלוכלכים מסביב לאסלה, ולפעמים שוכח וקם מהאסלה מרוח כולו ויכול להתיישב ככה ערום על דברים וללכלך אותם. האם תקין או לדאוג?