פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום מחפשת,
אנא פני לעמודת "שאלות נפוצות" יש שם תשובה שמתייחסת בדיוק לשאלה ששאלת.

תודה על תשובתך. האם יש להסתייע בפסיכולוגים כשמדובר בהליך שהוא מעל לשנה?

שלום למחפשת,
אין פה "יש" או "אין" צריך או לא צריך. אם את מרגישה צורך בוודאי שאת יכולה לפנות לפסיכולוג. יש ילדים בגיל של בתך שעדיין לא נגמלו, ובסופו של דבר כולם נגמלים. אם את לא שקטה, את יכולה לפנות לפסיכולוג.

תסמונת SMS : סינדרום סמית'-מגיניס:

הפרעה התפתחותית נדירה (מקרה אחד ל-25,000 ו-100 מאובחנים בעולם) הניכרת בחלקי-גוף שונים. התסמין העיקרי הוא פיגור קל-בינוני, איפיונים פיזיים הנראים בפני-האדם, הפרעות-שינה ובעיות התנהגות. רוב הילדים הלוקים בתסמונת מראים פנים רחבים-רבועים, עיניים שקועות, לחיים מלאות ולסת תחתונה בולטת. חזית הפנים וגשר האף שטוחים, השפה העלויונה מעוגלת כלפי מעלה. ניתן לזהות תסמינים אלה בילדות המוקדמת, והם מתגברים במהלך החיים עד לבגרות. הפרעות השינה משמעותיות ביותר: במהלך היום יכולים להיות ישנוניים אך בלילות בולטים קשייי הירדמות ויקיצות תכופות. התקפי-זעם, פציעות עצמיות הכוללות נשיכות (ככל הידוע מתוך תת-רגישות), הטחות-ראש בעצמים כבדים וקירות, גרוד וקילוף-עור, ליקוק אצבעות ודפדוף בדפי ספרים ומגזינים. תסמינים אחרים מוכרים בחלק מן הלוקים בתסמונת: עיוותים של עמוד השדרה, אזניים בעלות צורה חריגה, בעיות שמיעה, ליקוי ראייה מקרוב, חוסר-רגישות לחום וקור, קול צרוד.

ההתייחסות בגידול, בטיפול והלמידה : מעקב נוירולוג ילדים, למידה וקידום של מומחים להוראה וקידום בחינוך המיוחד, עיצוב התנהגות שמבוצע ע"י מומחים לעיצוב התנהגות בחינוך המיוחד ולא טיפול נפשי קונוונציונאלי.

ד"ר נויה ספקטור
מאבחנת ומטפלת מומחית בחינוך מיוןחד, ליקויי-למידה

שלום עדי,
מדובר בילדה בסך הכל בת 4.5. אז היא קצת ביישנית בסיטואציות מסויימות. נראה לי שכדאי לתת לה בקצב שלה, בינתיים לא נראה שזה פוגע בה חברתית. אפשר גם להסביר להורים של חברותיה שהיא קצת ביישנית ממבוגרים שהיא לא מכירה ולכן קשה לה לבוא לבתי חברות, כדי שלא ייעלבו. אפשר גם לבוא איתה בהתחלה לבתי חברות שאת מיודדת עם האימהות ולהיות שם בזמן שהילדות משחקות והאימהות שותות קפה, אולי זה יקל עליה ואחר כך היא תוכל לבד. בכל אופן לא הייתי מתעקשת ובטח לא מתנה תנאים ופוגעת ביכולת החברתית שכן קיימת.

שלום לימור.
אשמח אם תוסיפי פרטים כי קצת קשה להתייחס באופן הזה. כמה זמן זה נמשך, מתי זה התחיל? האם היה טריגר מסויים? האם יש עוד קשיים עם הילד? האם זה קורה רק במעברים במהלך היום (קימה, שינה, חזרה מהגן) או ממש בכל דבר,? נתחיל מזה ואחר כך נמשיך.

שלום לושי,
כדאי מאוד לפנות לטיפול. לרוב הדברים האלה לא קשורים לאלימות בגן, אלא דווקא למאבק כוחות עם ההורים בבית. בכל אופן כדאי לפנות לטיפול כדי להבין טוב יותר, אולי אצלכם זו סיבה אחרת.

שלום אמא מודאגת,
לא בטוח שחייבים להתגבר על הבכי. הבכי מייצג מצוקה והתגברות עליו לא פתור בהכרח את המצוקה.
זה בהחלט נשמע מוזר שזה קרה דווקא עכשיו ולא בתחילת השנה. לכן אולי כדאי לברר יותר לעומק - מה קרה השבוע. האם לפני כן נסעתם אתם ההורים לחופשה והילדים נשארו? האם קרה משהו בגן? יכול להיות שמשהו שקרה ערער את האמון והביטחון שלה מסיבה כלשהי, וכדאי לבבר מה הדבר.

שלום לך,

נראה כי הדברים עליהם את מבליגה בבית ומקלה בהם ראש, מחמירים בגן

יש להגיב בחומרה על כל דחיפה ולו הקטנה ביותר, לך או לחבר.

עלייך להיות נוקשה עם הצבת הגבולות בבית וכשזה יקרה, את תראי שיפור משמעותי בגן.

האם יש משהו יוצא דופן שחווה הילד? האם את בהריון, או עברתם שינוי כלשהו?

ילד לא מרביץ בגן באופן אינטנסיבי שכזה אלא אם כן חווה שינוי או שמוותרים לו מאד בבית.

תחשבי על זה. אולי בכל זאת יש דברים בגו...

בהצלחה,

נעמה.

שלום אמא מודאגת,
אני לא בטוחה שלילד שלך יש אינטילגנציה ריגשית נמוכה, אבל אולי חסרים לו כלים. למשל מה עוד הוא יכול לעשות חוץ מלבכות. יכול להיות שכדאי לך לדבר איתו על כך ולהציע לו - אלטרנטיבות - כמו לבקש עזרה, כמו לוותר ולקחת משהו אחר במקום, כמו להמתין ולקבל את מה שרצה אחר כך וכו'. אפשר גם לתת הכרה לפגיעה שלו - "זה מרגיז שלא הצלחת לשכנע את אחותך, עכשיו בוא נראה מה עוד אפשר לעשות". נשמע לי שככל שאת רוצה שהוא יתבגר כבר (ואפשר להבין אותך) הוא מתעקש להיות קטן (מרטיב במיטה אולי אפילו דווקא?). יכול להיות שאת לא רוצה לתת הכרה למה שמכאיב לו כי נדמה לך שזה נותן לגיטימציה לבכות, ואז את מגנה אותו על כך, והוא מגיע למצב שמבחינתו לא מבינים אותו ודורשים אותו בכח להתגבר והוא כועס ולא משתף פעולה. הדרך הנכונה נמצאת באמצע - לתת הכרה לכך שקרה לו משהו קשה ומייד לבוא עם פיתרון חלופי בלי גינוי ובלי כעס.
אם זה נראה לך קשה ליישום או לא מובן, אנא פני להדרכת הורים מסודרת.

שלום אורית,
לא ציינת היכן את גרה, בעיקרון את יכולה לקבל המלצה דרך פסיכולוג בית הספר לטיפול במקום ציבורי או פרטי או דרך קופת החולים בה את חברה.

מירי שלום,
כשאת מבקשת דבר מה מהילדה והיא לא עושה את צריכה מיד לעשות את הדברים במקומה.

אם אמרת לה לרדת והיא מטפסת, מיד תגשי ותורידי אותה. הרחיקי אותה מהמקום וחזרי ותאמרי שזה מסוכן בהבעת פנים נכונה.
זה גיל בו מנסים דברים וכך גם היא. חוקרת את הסביבה. תפקידך הוא לשמור עליה ובמקביל לעזור לה לחקור.
כדאי גם לסדר , לפחות את הבית, בצורה בו תחווה מינימום סכנות ותוכל להתהלך בחופשיות.

בהצלחה ובסבלנות,

נעמה.

בבקשה תענו לי...

הילדה לא מוכנה שאבא שלה יקלח אותה וממש קשה לי תעזרו לי!!!!

שלום אביטל,
קשה מאוד להתייחס לפנייתך, כיוון שלא ברור מדוע הילדה נרתעת מאביה. את מספרת שהיא נרתעת מאביה ולא מאנשים זרים, אם הבנתי נכון, מהבייביסיטר היא לא נרתעת. קצת לא נעים לי להעלות שאלה כזו, אבל האם ייתכן שמשהו קרה לה כשהייתה אם אבא ולכן היא חוששת? עד שלא תבררי את זה, קשה מאוד לדעת מה לענות לך. לכל דבר יש סיבה, ועד שלא מבררים אותה לעומק, אין פתרונות קסם, לצערי.

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=61 id=link]רפואת ילדים, מחלות ילדים[/a].

שלום דידי,
בנך נמצא בגיל שבו השלב האדיפלי בעיצומו. בגיל הזה ילדים בדרך כלל מעדיפים את ההורה מהמין הנגדי. עם זאת יכולות להיות לכך לעיתים סיבות נוספות.
מה שמוזר בעיני, זה שלפי התאור שלך הוא דחה את בעלך ואת היית זו ששמה לזה גבול. מדוע בעלך לא שם לזה גבול? אם בעלך רוצה להיות משמעותי עבור הילד הוא צריך לקחת תפקיד משמעותי, בדברים טובים וגם ברגעים פחות נעימים מעבר לנוכחות הפיזית שלו.

תודה לך. גם בעלי שם גבולות אך יש מקרים בהם אני משחקת עם בני וכשבעלי רוצה להצטרף, בני דוחה אותו ולא רוצה בקרבתו. אז אני מציבה גבול בו אני לא משחקת איתו אם הוא מתנהג כך.
השאלה שלי היא האם לא היתה צפויה איזושהי תנועתיות בהעדפה ביני לבין בעלי לאורך שלוש השנים שחלפו?
ושאלה נוספת בנושא שעליו שאלתי בעבר. אני פניתי עם נסיגה בגמילה מפיפי בתקופה האחרונה. בני אכן מרטיב הרבה ואת אמרת שכדאי שנטפל בגורם לרגרסיה ולא להיכנס איתו למאבקי כח, אלא להשאיר בידיו את האחריות על הפיפי שלו. אני מסכימה ואנחנו מנסים לטפל בגורם הבעיה (בעיות בגן) אך בינתיים הבעיה עוד לא נפתרה וגם ההרטבה נמשכת. שאלתי היא כזו - במצבים רבים אני רואה את בני מתפתל כאילו הוא חייב פיפי ומתאפק. אם אני מציעה לו ללכת לעשות, הוא אומר שאין לו. אז מה, להתעלם במצבים כאלה? תודה על כל העזרה, דידי

שלום דידי,
גם אם אמורה להיות תנועתיות, את בעצמך ציינת שעד לאחרונה בעלך לא היה מאוד נוכח וזה יכול להיות קשור לזה. בכל אופן אני לא בטוחה שהדרך לטפל בכך היא שאת תדחי את הילד כשהוא דוחה את אבא. את יכולה לפנות לאבא יותר מקום, כמו שהבנתי שאת עושה, אבל את לא אמורה להעלב בשם האבא ולגמול לילד בדחיה תחת דחיה. מותר לילד לא לרצות לשחק עם אבא, עם כל העלבון שבכך עבור האב. אי אפשר להכריח מישהו לאהוב מישהו אחר או לשחק עם מישהו אחר בצורה כזו, זה לא עובד ככה.
עכשיו כשאת מזכירה את נושא הפיפי ששאלת לגביו בעבר, נראה שבמשפחתכם יש יותר מורכבות כרגע ממה שיכולתי לדעת כששאלת כל שאלה בנפרד.
עקרונית, יכול להיות שיש גם קשר בין נושא הפיפי לנושא היחסים בבית ולא רק לעניין הגן.
יכול להיות שכדאי לכם לשקול ייעוץ משפחתי.
יש משהו שלא ברור לי בדינמיקה שלכם ביניכם וסביב הילד, ויכול להיות ששווה לכם לבדוק את העניינים יותר לעומק, לפני שהם יהיו עוד יותר מורכבים.

סמדר שלום, נראה לי שהובנתי לא נכון כי התנסחתי באופן לא מדוייק והחסרתי פרטים. קודם כל לבי זה שאני שמה גבולות כאשר בני דוחה את בעלי הכוונה היא לא סתם במשחק, היו מצבים בהם בני היה איתי וכשבעלי התקרב, הוא הרביץ לו ואז אמרתי לבני שאני לא מקבלת התנהגות כזו ושעליו להתנצל ולהתנהג יפה (ובעלי הגיב באותו אופן). אני לא דוחה אותו על כך שהוא דוחה את בעלי אלא שמה גבול לאופן שבו הוא מבטא דחיה זו (מכות זו לא אופציה אצלינו בבית). וזה אכן עוזר.
לגבי ההרטבה, בני גמול כבר שנה וחזר להרטיב בחודשיים האחרונים, בתגובה להתחלת מסגרת חדשה שיש בה המון ילדים וצוות לא מספק. הוא אומר חד משמעית שלא טוב לו במסגרת זו ואנחנו במאמצים למצוא לו משהו אחר.
מסיבה זו אני לא מחברת בין שני הקשיים. אשמח להתייחסותך. תודה

שלום דידי,
יכול להיות שלא הבנתי היטב את הסיטואציה שתארת. בכל אופן, בנך נמצא כרגע בשיא המאבק האדיפלי שלו, וכן יכול להיות קשר מסויים עקיף או ישיר בין השלב הזה בהתפתחות לבין הרטבה, כיוון ששני הדברים האלה קשורים פיזית וסימבולית לאיבר המין הגברי אצל בן.
בכל אופן מאחר ואת בעצמך נוכחת שלהציע לו ללכת לשירותים זה לא עוזר, אז למה לך באמת? הרי בסוף זה יצא, הוא לא יוכל להחזיק את זה לנצח, ואת גם לא יכולה להכריח אותו. תהיה אי נעימות, שמי יסבול ממנה בעיקר זה הוא, וזה אמור להיות אינטרס שלו, אם את לא תראי יותר מדי את אי הנוחות שלך ותגנבי לו את ההצגה.
בכל מקרה לא הייתי בהכרח מפסיקה לשחק איתו אם הוא מרביץ לאבא. ילדים בני 3 מרביצים כביטוי לתסכול וחוסר אונים, זה לא ביטוי של חוסר כבוד, כי הם לא כך מבינים לעומק חוסר כבוד מהו. אפשר להעיר לו על כך, אבל לא חייבים לקחת את זה כל כך ברצינות, ובוודאי שלא להעלב מזה, הוא ילד בן 3 בסך הכל. אם הגבת בהפסקת המשחק איתו, יש בכך מבחינתו דחיה, והוא דווקא נורא רצה לשחק איתך, ולדמיין שהוא בן הזוג שלך ושאבא יישאר בחוץ. זה מה שאמור לעשות ילד בגילו. אני לא אומרת שתמיד צריך לאפשר את זה. במקרים כאלה אבא יכול דווקא את זה להפוך למשחק, להגיד לו למשל בצחוק "לי את המרביץ? בוא בוא נלך מכות" וזה הזמן להרים אותו, להניף אותו, לסובב אותו באויר, ולהראות לו שאבא לא נפגע, שיכול להיות כיף עם אבא, ושאבא בדרכו היצירתית לא מאפשר לו בלעדיות על אמא, כי אמא היא בת הזוג שלו.

סמדר שלום, נראה לי שהובנתי לא נכון כי התנסחתי באופן לא מדוייק והחסרתי פרטים. קודם כל לבי זה שאני שמה גבולות כאשר בני דוחה את בעלי הכוונה היא לא סתם במשחק, היו מצבים בהם בני היה איתי וכשבעלי התקרב, הוא הרביץ לו ואז אמרתי לבני שאני לא מקבלת התנהגות כזו ושעליו להתנצל ולהתנהג יפה (ובעלי הגיב באותו אופן). אני לא דוחה אותו על כך שהוא דוחה את בעלי אלא שמה גבול לאופן שבו הוא מבטא דחיה זו (מכות זו לא אופציה אצלינו בבית). וזה אכן עוזר.
לגבי ההרטבה, בני גמול כבר שנה וחזר להרטיב בחודשיים האחרונים, בתגובה להתחלת מסגרת חדשה שיש בה המון ילדים וצוות לא מספק. הוא אומר חד משמעית שלא טוב לו במסגרת זו ואנחנו במאמצים למצוא לו משהו אחר.
מסיבה זו אני לא מחברת בין שני הקשיים. אשמח להתייחסותך. תודה

ביתי בת-3 גמוחה כימעט שנה אבל לא מפסיקה לפספס בלילה
יש פעמים שאפילו לאחר שהיא נרדמת ואנחנו לוקחים אותה לערך 2 לשירותים היא עדיין מרטיבה
וזהו נימאס לי מהכביסות גם עכשיו חורף וכלום לא מתייבשששש

עם בני הגדול(6 וחצי) זה כלל לא היה הוא ניגמל ממש מהר מהרטבת הלילה

תודה

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=140 id=link]הרטבת לילה[/a].

שלום סימה,
רצוי אם אפשר שתעשו שיחה משותפת, שניכם עם הילדים, ותגידו להם שאבא ואמא לא מסתדרים, ולכן אבא עובר לגור בבית אחר. זה לא בגללם, ושניכם ממשיכים לאהוב אותם כמו קודם. כדאי להגיד גם באיזה אופן אבא יפגוש אותם ואם ישנו אצלו ומתי, ואז צריך להכיל את הכאב שלהם, התגובה אולי לא תבוא מייד, ויהיו כל מיני שאלות. זה קשה וקורע, אבל אין ברירה.
בהצלחה.

האבא מעוניין להמשיך להגיע הבייתה בתדירות גבוהה להמשיך לשחק איתם, להשכיב אותם לישוןואז ללכת, מאחר ועדיין לא יהיו לו מגורים ראויים, הוא מעוניין לבצע את הכל בהדרגה, הוא לא מעוניין בכלל להודיע להם.
אני מבחינתי לא רוצה זאת אך האם זה יותר נכון לילדים שקשורים אליו מאוד.

שלום סימה,
כנראה שהאבא בעצמו רוצה להתרגל לרעיון לאט. זה לא קל לשניכם. מה שאני הצעתי זה המצב האופטימלי, וזה מתאים אחרי ששניכם יחסית מעובדים עם העניין. החיים הם לא כמו בספרים:-) ולא הכל אופטימלי. יותר חשוב שתעשו את הדברים מתוך הסכמה ביניכם ולא שמישהו יעשה צעדים חד צדדיים. גם הדרגה זה בסדר כל עוד אתם משדרים מסר אחיד. תקחו בחשבון, שגם אם לא תדברו איתם - הם יקלטו שמשהו התשתנה. במקרה הטוב מבחינתם, אבל הפחות נוח מבחינתכם - הם ישאלו ואתם תצטרכו לענות להם - ואז רצוי כמובן לענות את האמת כי אחרת הם יאבדו בכם את האמון כשיתברר בהמשך שלא אמרתם אמת. במקרה הפחות טוב, הם יקלטו בחושים שלהם שאסור לדבר על זה, ויחששו בשקט בלי לשתף, מהעתיד.
תעשו את שיקול שלכם.
בהצלחה.

את אכן צודקת, האבא רוצה לעבור זאת בהדרגה מה שאינו טוב מבחינתי מאחר והוא זה שיזם את כל נושא הפרידה. מצד אחד אינו מעוניין להישאר עימי ומצד שני אינו עוזב,הוא אינו סגור על עצמו ככ וע"מ להקל על עצמו משליך זאת על הילדים למרות שאין לי ספק שהוא מעוניין בטובתם. מה בכל זאת נכון להגיד לילדים הרי בכל זאת אבא לא יישן בביתוזה לא משנה אם הוא יהיה איתם הרבה מה שאינו מקל עליי הרי אני זו שצריכה לעקל זאת מיידית ולא בהדרגה?

שלום סימה,
נשמע שיש פה מלכודת, כי מה שטוב להגיד לילדים זה את האמת אבל האבא לא מוכן שתגידי אותה. את יכולה להגיד להם כמובן בניגוד לדעתו, אבל לכך יהיו מחירים ובעצם לכל החלטה יהיו מחירים. את יכולה להגיד גם שאתם מנסים מצב של פרידה. מה שגם נכון, כי אף אחד לא באמת יודע עד כמה הדברים הם סופיים, וגם אם הפרידה תתברר כסופית בהמשך זה לא שקר.