פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום גי,
נראה שניסיתם באמת הכל. גם ברור לכם שהעניין הוא לא פסיכולוגי, כי כך נאמר לכם. יש לי רק עיצה מהחיים לתת לכם. כשאנחנו מנסים בכל הכוח משהו והוא לא הולך, יכול להיות שצריך להשלים איתו.
כל אחד נולד עם תכונות, יתרונות ומגבלות. יש מי שנולד נמוך, גבוה, עם הפרעת קשב וריכוז, ג'ינג'י, וכו'. זו התכונה של הבת שלכם. זה מה שיש כרגע. אולי הגיע הזמן להפסיק להילחם בזה, ולהמשיך בחיים יחד איתה. יש עוד כמה דברים לעשות בחיים חוץ מלעסוק כל הזמן בעניין האוכל. צריך כמובן לדאוג שהיא תקבל את כל אבות המזון בנוזלים ואת זה אני מניחה שאתם עושים. וזהו. עכשיו צריך לקבל את המצב. אם יש שמץ של סיבה פסיכולוגית במה שקורה איתה, אני מאמינה שאחרי שתרפו, אולי באופן ספוטני וטבעי יהיה שינוי. ואם לא , אז לא. יש דברים יותר גרועים בחיים, ניסיתם הכל, לא הזנחתם, אבל אין פיתרון, אז די. יש עוד דברים בחיים שלכם ובחיים של הילדה. קחו מזה חופש.

שלום לילך,
את יכולה להשתתף בכאב שלו, ללמד אותו להגיד לחבר מה לא נעים לו, ולהמשיך הלאה. יש עוד ילדים להתחבר איתם, וגם לא חייבים לזכור ולקדש כל פגיעה. אומרים מה שמרגישים וממשיכים הלאה לשחק.

שלום אמא מודאגת,
למה זה כל כך מפריע לך שהיא לוקחת דברים לגן? נראה לי שבעבר היא לקחה דברים שלה, וכשהצורך מאחורי זה לא הובן היא הבינה שהיא צריכה לעשות זאת בהחבא, וזה נהפך למרד כללי וסמוי ולגניבה מאחותה.
ילדים לפעמים רוצים לקחת דברים מהבית לגן כדי להקל על עצמם את המעבר מבבוקר מהבית לגן. כך הם לוקחים משהו מוכר וחביב שיקל עליהם את ההתמודדות עם כל הדברים הלא צפויים במסגרת שהיא פחות מוגנת. זה סוג של חפץ מעבר שהם צריכים. אם אנחנו מנסים להבין לפעמים למה הילד עושה משהו, אז אפשר להפעיל שיקול דעת מה לאפשר ומה לא.
הייתי לוקחת את הילדה לשיחה, ואומרת לה שאני מתנצלת, אבל לא הבנתי אותה נכון. היא בכלל לא התכוונה לגנוב, אלא היא רצתה שיהיה לה בגן משהו מהבית, כדי שיהיה לה יותר קל. ועכשיו היא יכולה לבחור משהו כזה מתוך הדברים שלה, משהו קטן, כמו בובה קטה או משחק, ואחר כך מחזירים אותו בסוף היום הבייתה, ואין צורך לקחת בלי רשות.

שלום אמא,
אני צריכה דוגמאות קצת יותר מפורטות כדי לדעת מה להציע לך. מה זה נקרא לא עושה מה שצריך או מה שאני מבקשת?
בעיקרון צריך לבחור על מה מתעקשים ועל מה לא, יש דברים, שבמיוחד בגיל 3 ילד רוצה להראות את העצמאות שלו ולא חייבים כל הזמן ללכת נגד זה. יחד עם זה יש דברים שחייבים לעשות.
אני גם לא חושבת שחייבים להתחנן לפני הילד שיעשה או לבקש שוב ושוב, אלא להגיד בצורה נחרצת וברורה. מה צריך.
יש גם סנקציות שהן כורח המציאות ולא ענישה. למשל אם ילד לא רצה לאכול בזמן הארוחה, מכורח המציאות הוא יהיה רעב, לא נראה לי נכון שאמא תתגייס בכל שעה להכין לו את מה שהוא אוהב, אלא להחליט בהתאם לגיל שלו,ולסיטואציה אם מתאים להכין לו משהו קטן אחר, לתת לו להכין לעצמו לבד, או שיתאפק עד לארוחה הבאה. אבל לא צריך לתת לו עונש בגלל שהוא לא גומר הכל מהצלחת - נניח לא להקריא לו סיפור או משהו כזה. לזה הכוונה.
אם תתני לי דוגמא יותר מפורטת, אשתדל להסביר יותר.

סמדר, תודה על תגובתך. אתן דוגמא:
למשל, בסוף היום, אני מנסה להכניס שיגרה בה בתי אוספת לפחות כמה מהצעצועים ששיחקה בהם כדי שתתרגל שמסדרים. לעיתים היא מסדרת יפה אך יש מצבים בהם היא לא מסדרת גם אם אזכיר לה כמה פעמים ואז הדרך שלי היא לאיים בסנקציה וגם לממש אותה אם היא לא נענית (למשל,אני סופרת עד שלוש, אם לא תסדרי עד שלוש, לא יהיה סיפור לפני השינה). אני גם חייבת להגיד שזה עובד בדרך כלל לשני הכיוונים - או שהיא עושה מה שצריך או שלמחרת (לאחר שלא יהיה סיפור9 היא תיענה יותר מהר לבקשתי. השאלה היא אם את רואה דרך אחרת ומה כוונתך בכך שאת מתנגדת לענישה. תודה

שלום אמא,
תראי זה מאוד מורכב. קודם כל השאלה מה זה נקרא שאת מענישה אותה בכך שאין סיפור. אם כל טקס השינה נעשה כסדרו, והיא לא הולכת לישון נזופה ודחויה, והיא כן מקבלת נשיקה לפני השינה וכו', אז זה לא עונש כל כך נורא. הוא לא כל כך משפיל, וכן יש לה מה להפסיד והיא מפנימה. אם נותנים לה הרגשה של ללכת לישון עם כעס ועלבון, אז לדעתי ההפסד גדול יותר מהרווח.
יש גם דרך לעשות מעצם האיסוף משחק - למשל תחרות מי אוסף יותר מהר, למשל קולעים את הבובות לסל של המשחקים וכו'. יש דרך של חיזוקים חיוביים - של כל פעם שהיא כן אוספת לתת חיזוק חיובי - במילים או במדבקות וכו' וכשהיא לא אוספת לא לתת שום חיזוק.
בנוסף חשוב לנסות הבין מדוע הילד עושה מה שהוא עושה. לפעמים, וזה לא נראה לי כל כך מתאים לדומה שנתת, ילדים עושים כל מיני דברים כדרך לאותת על מצוקה, ואז לא רק שלא מבינים אותם, אלא גם מוסיפים על המצוקה שלהם ומענישים אותם.

שלום דנה,
קצת חסר מידע. כמה זמן התופעה נמשכת? האם זה במסגרת נסיון לגמילה? האם הופיע סתם כך? האם קרו שינויים במשפחה - נסיעה ממושכת בלעדיה, פרידה, מעבר כלשהו, הולדת אח?
האם הילדה במסגרת או בבית? וכו'.

הבעיה נמשכת זמן רב. מאז שנולדה היא סבלה מעצירויות (לא התנהגותיות) ופתרנו את הבעיה ע"י שינוי תזונתי ושימוש קצר בתרופות. מאז היא כנראה מפחדת וכיום זו כבר לא עצירות ממש אלא הפחד שלה לעשות.
מספטמבר היא נמצאת במסגרת של גן שבו כ-6 ילדים, גן מאוד חם ותומך. לפני כן הייתה איתי ואז עם מטפלת.
לא היה שום אירוע שבגללו התחיל העניין. היה מעבר רצוף בין עצירות אמיתית לעצירות התנהגותית.
תודה!

שלום דנה,
נשמע לי שהילדה כבר מפחדת מהפחד. כלומר מפחדת מתופעה שכבר גופנית אינה רלוונטית, אבל יש עדיין את הזיכרון שלה. חלק מזה אולי גם ניזון ממתח וחרדה שלכם סביב העניין שעוברים אליה, אין מה לעשות, גם אתם מודאגים וחרדים ורוצים שזה יצא כבר, אני יכולה להבין אותכם.
לכן מה שנראה שהכי נכון לעשות, הוא במידת האפשר להוריד לחץ מהעניין הזה. בודאי שלא הייתי הולכת כאן על חיזוקים חיוביים, זו ילדה מאוד קטנה, ואין לה את הכוחות והיכולות להתמודדת עם משימה הישגית כל כך נכבדת שהיא בעצמה מרגישה חסרת אונים מולה.
הייתי מנסה לייצר אווירה רגועה, יש ילדים שמתשחרר להם הקקי יותר בקלות בתוך אמבטיה חמה, תנסו לשים אותה שם לפעמים במשך היום, באוירה נינוחה, יצא יצא, לא אז לא, עם שירים שהיא אוהבת בקלטת ומשחקים שלה, ותנסו גם אתם להרגע ולהרפות.
בהצלחה.

שלום ענת,
טוב שאמרת ו שלא כולם מתקבלים, כי אחרת אם הייתם מנסים והוא לא היה מתקבל אז מה היה קורה?
נראה לי שקודם כל את צריכה להיות שלמה עם העניין, ואם את לא שלמה אז אין טעם להציע לו בכלל. אחרי שהצעת, הוא מרגיש פיתוי וציפיה ונוצר מצב שקשה לסגת ממנו.
עדיין את זו שמחליטה, אין כאן נכון ולא נכון, יכול להיות שלבן שלך יש את היכולות למצוא חברים חדשים בקלות, אני לא יודעת, אני לא מכירה אותו.
אולי כדאי שתבקרי בשני בתי הספר ותתרשמי, תמשיכי להתייעץ עם בני משפחה ועם הורים לילדים שלומדים שם ותנסי להגיע להעדפה מבחינתך, ואז אם תחליטי שכן, תשאלי את הילד אם הוא רוצה, ואם תחליטי שלא, אז זו לא אופציה מבחינתו.

שלום ליאן,
אני חושבת שאת קצת טועה בפרשנות. ילדה בת שנתיים ותשע היא עדיין למעשה עוד תינוקת. לפרש את התנהגות של תינוקת כחוסר כבוד יש בזה משהו שלא כל כך מותאם לגיל.
כדאי לקבל בהבנה את חוסר היכולת הזמנית שלה לבטא את תסכוליה בדרך אחרת, ולנסות ללמד אותה ולתת לה כלים נוספים להתמודד. למשל קודם כל להרגיע אותה, לחבק אותה, להגיד לה שבאמת מרגיז שלא קיבלה את מה שהיא רוצה, ואחרי שהיא נרגעת לדבר איתה על כך שאנחנו לא מרביצים אלא מבקשים, ואם אין אז אולי אפשר לקבל משהו אחר, או לחכות קצת ועוד אפשרויות. זה ייקח זמן עד שהיא תפנים, תשתדלו לא להעלב או לקחת את זה אישית, זו היכולת שלה כרגע.

שלום רביד,
התשובה היא לא. הצלחה בלימודים בגיל כל כך מתקדם אמורה להיות מוטיבציה של הילד ולא שלך. לא כדאי לקנות אותה בשוחד.
עכשיו כשכבר איימת והבטחת, זו גם בעיה לא לעמוד בזה.
אנחנו גם לא יודעים למה הוא לא מצליח בלימודים, וכאן אולי אתה עושה משהו לא הוגן, אולי הוא לא מצליח לא כי הוא לא רוצה אלא כי משהו קשה לו. אתה רוצה לתגמל אותו על ההשתדלות או על התוצאה? יכול להיות שזה לא פייר.
אני מציעה שתברר איתו ותקשיב לו, ותנסה להבין למה הוא לא מצליח - האם משעמם לו, האם קשה לו, האם יש סיבה אחרת ואחר כך תחליט מה לעשות עם עניין המחשב.
להבא תנסה לחשוב על הדברים לפני, כדי שלא יווצר מצב שאתה אומר משהו ואחר כך לא עומד במילה שלך.

שלום אמא לבת,
נראה לי שקצת התבלבלת לגבי הגיל של הילדה שלך. היא רק בת 3. את לא שק החבטות שלה, זה טבעי שהיא תדחה אותך ותגיד לך שאת רעה לפעמים. לילדים, וגם למבוגרים יש חלק גדול מהזמן תחוושת שליליות, והם צריכים לעושת איתם משהו. הדבר הכי טבעי לילד הוא להוציא את זה על אמא כדי שהיא תעזור לה להכיל את זה. תנסי לא לקחת את זה אישית, אלא להיפך כמחמאה שהילדה מעזה להגיד דברים כאלה, זה עדיף על ילדה מרצה באופן מלאכותי. תנסי ללוות את זה במילים, בלי לכפות עליה את הפרשנות שלך, אלא רק להציע אותה - אולי נעלבת, ואם היא אומרת לא אז לא. בלי יותר מדי דרמה, שיחות על רגשות וסיפורים סביב העניין הזה. היא רק בת 3 ופשוט צריכה שיכילו אותה ויסבלו את החלקים התוקפניים שלה. זה לא מצב שהיא מרביצה, משתוללת ומסכנת את עצמה, היא בסך הכל רוצה להראות שמשהו רע לה או לא נעים לה. תנסי לקבל את זה בלי לנסות להדוף את זה. אחרי שהיא נרגעת, אפשר לחשוב יחד איתה איך עוד אפשר להגיב. שוב בלי נאומים ארוכים, אלא שיחה קצרה וברורה.

השאלה איך אני אוכל לעזור לה להכיל את הרגשות השליליים שלה כאשר היא מראש מנתבת אותם למקומות אחרים- למשל כשהיא נפגעת מילד ובוכה - אבל אומרת שהיא רעבה? כל פרשנות שמוצעת לה לא מתקבלת על ידה- היא נצמדת חזק לטיעון שהרעב הוא הגורם- האם לתת לה אוכל למרות שאכלה לפני עשר דקות? האם להניח לה לנפשה, למרות שהיא בוכה מרורים שהיא רעבה? איך אפשר לעזור לה לקבל את הרגשות של עצמה באופן כזה שלא תפנה אותו למקומות אחרים... אולי אני מבולבלת, ולכן פניתי לפורום, לתמיכה ועצה..

שלום אמא לבת,
את עוזרת לך בכך שאת מציעה את הפרשנות, לא כופה אותה. אם היא מתעקשת שהיא רעבה, זה לא אומר שהיא לא שמעה אותך ולא נעזרה, אלא שהיא לא רוצה שיקבעו לה איך היא מרגישה. תני לה, זה מכיל אותה מספיק. כבדי את הלא שלה. אם היא מתעקשת לאכול - תני לה משהו קטן. לדעתי באותם רגעים היא רק רוצה להוכיח משהו ההיפך ממה שאת אומרת, כי נוצרה ביניכן דינימיקה שאת מדברת איתה המון על רגשות וזה מרגיש לה שאת מחליטה בשבילה מה היא מרגישה, ואז אפילו שאת צודקת, היא חייבת להתמרד נגד זה כי זה כבר חונק אותה. תנסי לתקופה לעשות מזה הפסקה, ולהפסיק להגיד לה את זה כל הזמן. גם יכול להיות שהיא מרגישה שיש לך ציפייה שאחרי שפירשת את ההתנהגות שלה זה יפסיק אותה, והיא חווה את זה כמו סתימת פיות ולא כמן הכלה. לכן תנסי להניח לה בתקופה הקרובה, ופשוט לקבל את התחושות השליליות ולתת להן להיות. יותר מדי מכל דבר זה גם לא טוב...

שלום מיכל,
בעברת גן לא תשנה כאן. הילד הוא צעיר מאוד וצריך סבלנות. גם להיזהר לא להעביר לו תחושה שלא מקבלת אותו כפי שהוא. נסו לחזק את הביטחון שלו. לא תארת את הקשר עם האב, האם משחקים יחד ב"דברים של בנים" ואיך הקשר שלהם בכלל?

הקשר שלו עם האבא מעולה .
כשהוא מנסה לשחק איתו עם כדור בי לא כ"כ מעוניין .
איזה המלצות למשחקי בנים את תוכלי לתת לי .?

שלום מיכל,
אין לי המלצות מיוחדות מלבד הדברים שבנים לפעמים עסוקים בהם - כמו התגוששות גופנית, משחקי מלחמה וכו'. אם הילד לא רוצה - אז לא.

שלום מיטל
ראשית עולות השאלות: האם היא דואגת לך? האם יש לה סיבה לחשוב שלא תחזרי ? האם חוותה בעבר סוג של נטישה ? האם גם לך קשה הפרידה ממנה מאזושהיא סיבה? האם סובלת בגן אחרי שאת הולכת?
במידה והתשובות לשאלות אלו שליליות הייתי מתחילה לפעול באופן הדרגתי אך מאד נחרץ ועקבי בהתמודדות עם פרידה. תתחילי ממשהו קל. תעשי פרידה קצרה.תיפרדי מהר. הבטיחי פרסים על כל הצלחה ולו הקטנה ביותר. התגאי בה על כל הצלחה מול כל המשפחה.
לכי איתה לחברה ואז תלכי לחדר אחר, כמה דקות לאוטו וכו'. אחר כך עשי דרמה מאיך שהסתדרה לבד.
בהצלחה

שלום סיגל,
מאוד לא מומלץ לעזוב את הפעוט, גם אם אצל הסבים לתקופה כל כך אורכה. עדיף לקחת אותו לטיול, עם כל הקושי, או לשקול שינוי בתוכנית של הטיול או של שאר המשתתפים בו (למשל שחלק מהמשפחה תישאר בארץ ורק הורה אחד ייסע) או לקצר את הטיול. בכל מקרה השארת התינוק בארץ ללא בני המשפחה היא הדבר הגרוע ביותר מכל האופציות האחרות.

שלום אוקסנה,
בשנה הראשונה בגן ילדים חולים הרבה כי המערכת החיסונית שלהם עוד לא רגילה. אחר כך זה עובר. בכל מקרה כדאי שתתייעצי עם רופא. קחי בחשבון, שתמיד יש שנה ראשונה, גם אם תדחי אותה בשנה.

שלום דנה,
טיפול פסיכולוגי אכן יכול לעזור, וגם לא מומלץ לחכות עם זה כי בינתיים הדימוי שלו מתקבע וככל שמחכים יהיה יותר קשה לשנות

שלום שירי,
אכן נשמע שהעניין קשור לקשר ביניכם. ממה שאת מתארת, כשהילד אומר "אני שומר את האוכל בשבילך" זה יותר נשמע שהוא נותן לך איזה מתנה. יכול להיות שהוא קולט שאת נורא נהנית להאכיל אותו, והוא לא רוצה "לבגוד" בך עם אף אחד אחר? או שעיקר הקשר ביניכם הוא דרך ההאכלה והוא לא רוצה לוותר על זה? אם זה כך, כדאי ליצור עוד מצבים ופעילויות שאתם מבצעים ביחד, באינטימיות, רק שניכם.

אודה ואומר כי אכן ההתעסקות סביב האכלתו כבר עברה את גבול הטעם הטוב ...
הוא לא אכלן גדול ומאוד בררן ...יכול להיות שנהנה מתשומת הלב הזו? "שמוחאים לו כפיים "כשכבר כן אוכל?שלא יובן לא נכון , אני שונאת את כל ההתעסקות הזו , זה "משגע "גם אותי , אבל אם לא "יושבים לו על הראש"הוא פשוט לא אוכל . הוא מאוד נהנה שמאכילים אותו (גם בבית)ואם לא לרוב יושב ובוהה באוכל ואוכל מעט מאוד.
האם המלצתך להפסיק את נוהל האכלתו בארוחת הצהריים של הצהרון (על הספסל מחוץ לגן )בשעה 16.30?נראה שהוא ממש מחכה לשעה הזו...ולא מוכן לוותר על הטקס הזה ...אבל אז הוא בעצם ישאר מורעב עד שנגיע הביתה (לא לפני 17.30)...או שעם כל הכאב והחמלה זו הדרך לגמול אותו מהטקסיות הזו...(וגם אז אני בספק שיחזור לאכול בגן ).
בנוסף , אני יודעת שהוא זקוק להמון תשומת לב ומאוד מקנא באחיו הצעיר , ברמה שכל מה שאומרים לאחיו מיד מיד חייבים להגיד גם לא ...אחרת מתפתחת סצינה ...
אשמח לשמוע לדעתך ........

שלום שירי,
כדאי מאוד להפסיק את ההענות לתכתיבים שלו בעניין. יכול להיות שכדאי לכם לפנות לטיפול, במיוחד אם יש תחושה של סיכון בריאותי.
אני חוזרת על המלצתי להנהיג פעילויות אחרות מלבד האכלה שדרכן תעבור תשומת הלב הייחודית ממך אליו, ושיקחו לאט לאט את מקום האוכל.
אם הוא צרוח, ועושה סצינות אסור להענות לכך וחייבים לעמוד בזה עם כל הקושי. הילד מנהל אותכם בצורה שפוגעת בו ובכם.
נשמע לי בהחלט שכדאי לכם לפנות לטיפול ולהדרכת הורים.