פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=61 id=link]רפואת ילדים, מחלות ילדים[/a].

שלום גל,
השאלה למה זה מפריע כרגע? נראה שזו דרכה ללמוד על העולם, וזה הקצב שלה. אם בהמשך יתברר שיש קושי עם זה תמיד אפשר לפנות לאבחון. כרגע היא נראית לי קטנה מדי מכדי להעמיס עליה את הלחצים האלו. תנו לה לגדול.

שלום אבי,
אני לא יכולה לענות לך על השאלה כיון שאני לא מכירה את המשפחה של אחיך ואת מערכות היחסים שם. יכול להיות שמה שקורה לא קשור אליך בהכרח אלא אליהם, ואם זה מפריע להם, הם צריכים לפנות ולשאול ולתת יותר פרטים.

שלום אוקסנה,
לפי מה את קובעת מה קל ומה קשה? אוי מה שנראה לך קל לבן שלך זה קשה? אם תפרטי יותר דוגמאות יהיה קל יותר להתייחס.

לילד לא לקח הרבה זמן ללמוד: לספור מ 1- 10, 23 אותיות למדנו מהר, 8 סוגי צורות למדנו מהר,
20-25 חיות הו יודעה. אבל לתת אוכל לדובי או בובה זה קשה לא. (לא יודעה לעשות). לאכול לבד הוא לא יודעה. תודה.

אוקסנה שלום,
את מתארת שני תחומים שונים של יכולות. זה בכלל לא עניין של קל או קשה, אלא יכולות אחרות לגמרי. לאכול לבד או לתת אוכל לבובה זה מצריך גם יכולת מוטורית של מוטוריקה עדינה וגם האכלה בגיל הזה קשורה ריגשית בקשר, כשאת מאכילה אותו את נמצאת בקשר איתו, כשהוא אוכל לבד זה משהו אחר לגמרי.כשהוא משחק עם דובי הוא אמור לפתח סוג של קשר, במשחק כמובן, עם הדובי.
גם לא ברור לי לגבי נושא ההאכלה, כמו שאמרת אם הוא לא יודע או לא רוצה. להאכיל את הדובי הוא לא חייב, הוא יכול לשחק עם הדובי איך שבא לו. לאכול לבד, הוא כבר אמור להיות מסוגל. מה קורה אם את לא מאכילה אותו? הוא נשאר רעב? או שהוא לא אוכל באופן שאת היית רוצה? (מלכלך, לא מסיים הכל) נראה לי שאם תניחי לאכול לבד הוא יאכל בסוף, בדרך שלו אמנם, ואת תצטרכי לעשות ויתור, שלא הכל נעשה כמו שאת עושה, וכמו שאת רוצה, הוא זה הוא ואת זו את, וילדים בני 3 מלכלכים כשהם אוכלים, אוכלים לאט, אוכלים מעט לפעמים, אוכלים ביד וכו'. נראה לי שאם תניחי לזה, תיפתר הבעיה ויתברר שהיא לא קשורה לידע, אלא למערכת היחסים ביניכם.

שלום מירי,
נראה לי שאת נהיית משותקת מקונפליקט נאמנויות בין בעלך לביתך.
קודם כל כדאי לעשות הבחנה בין שני מושגים - תמיכה והסכמה. לתמוך במישהו בזמן שיש לו קושי או עימות זה לא אומר בהכרח להסכים איתו לגמרי.
בעלך בוודאי מצפה שלא תערערי על הסמכות שלו בפני הילדה והוא צודק.
עם זאת, אכן קרה שם משהו שיש לו שני צדדים, ושני הצדדים צריכים ללמוד להקשיב זה לזה, זה לא עניין של שחור לבן וצדק טואטלי.
מה שניתן לעשות לדעתי במצב כזה, אחרי ששמעת את שני הצדדים, לא להישאר בעמדה המשותקת, אלא לחזור לבעלך, לספר לו מה שמעת, ולדרבן אותו, בתור המבוגר האחראי ליזום שיחה שקטה עם ביתך אחרי ששניהם נרגעו. זה לא אומר שהוא מוחל על כבודו, זה לא אומר שהוא מודה שהיא צודקת, זה רק אומר שעכשיו מבררים בשקט ומי שאחראי ליזום את זה זה ההורה.
בשיחה הזו הוא אמור להגיד מה שהוא חושב, והיא את מה שקרה לה, חשוב להבהיר שיש דרכים ללא חוצפה וללא צעקות להבהיר את הרצונות והדעות של הצדדים, ושיש דברים שההורים קובעים בכל מקרה, אבל מותר בהחלט לשמוע, בשקט, מה הילדה חושבת או רוצה, זה לא אומר שחייבים לתת לה את זה או להסכים איתה.

שלום אורית,
נראה שאת מבינה היטב את הדינימיקה שקורית, ואת מרגישה שהיא לא הוגנת. נשמע לי שאת מחפשת כרגע פטנט שלא ייכנס לדינימיקה ביניכם אלא רק ישנה את התוצאה מבחינת הקשר של הילד איתך.
אני לא בטוחה שיש לי פטנט כזה. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שתנסי לייצר קשר אחר עם הילד בזמנים שאת נמצאת איתו לבד - שתהיה לו חוויה אחרת עם אמא שלו ממה שהוא חווה כשאמא נמצאת עם אבא ביחד.
זה כמובן לא פותר את כל הבעיה וגם לא את הנזק הנפשי שנגרם לילד. אם את רוצה לפתור את זה כדאי שתטפלו באופן כלשהו בדינימיקה הזוגית ביניכם. כי בינתיים הילד חווה הזדהות אם אב שהוא תופס כקורבני ואמא שנתפסת כתוקפנית, דבר שיש לו משמעות להמשך הגדילה שלו וההתבגרות שלו כגבר לעתיד.

שלום אבי,
קשה עדיין לדעת בגיל הזה לפי התאור האם יש פה בעיה. ילדים בגיל הזה מתקשים לפעמים להבחין בין דמיון למציאות וזה לא אומר בהכרח שיש פה בעיה. יש לה קצת פחדים, וגם זה דבר נורמלי לגילה. חסר לי גם מידע איך היא משחקת עם ילדים אחרים ומשתפת אותם בעולמה, ואיך היא מתפקדת בשאר התחומים. גם לא ברור לי מהתאור האם היא כשהיא משחקת עם הבובות היא באמת שומעת שם קולות או שהיא יודעת בתוך תוכה שזה בדמיון.
כך שלפי שנתונים שנתת, אני לא יכולה לתת תשובה חד משמעית.
אם אתם חשים שיש משהו מוזר בהתנהגות שלה ואתם מודאגים אולי כדאי שתפנו בצורה מסודרת לאבחון.

נשים בדרך כלל מפותחות יותר בדמיון מגברים בגיל כזה..

אבי שלום
בתי בת 10 היום סובלת "מדמיונות" כאלה ואחרים, זה התחיל פחות או יותר בגיל 4 ומשהו, בדברים קטנים ואפילו מצחיקים, היינו אומרים לגננת שלה או אפילו לאמהות של חברים שלה שהיא הצליחה לעבוד עליהן, היום זה כבר חמור יותר ומגיע למקרים מאוד קיצוניים שכבר הנהלה בית הספר מעורבת. אני לא מנסה להפחיד אותך אבל שתהיה לך יד על הדופק כדי לא לאבד שליטה. וכן ללכת לבדוק למה זה קורה ומה עומד מאחורי ה"דמיונות" האלה, כן להיעזר באיש מקצוע שיודע איך לדבר עם הילדה.
בהצלחה

לאמא שלום,
התגובה של בתך היא תואמת לגיל. היא מתחילה להבחין בהבדלים שבינך לבין אחרים - המגע שלהם לא מוכר ונעים כמו שלך, הם לא מניקים וכדומה... אמנם הספרות מדברת על התופעה בגיל 8-9 חודשים, אך גם לפני כן ילדים מגלים העדפה לדמויות המוכרות יותר ובמיוחד האם.
חשוב לי להבהיר כי בתך אינה סובלת מ"חרדת נטישה" אלא מחרדת פרידה. אין לה ממש חוויה שנטשת אותה מבלי שוב אלא היא יותר מוטרדת מכך שאינה חשה ביטחון מספק כשאינה צמודה אלייך.
תיהני עמה ובגידול שלה, ועם ההתפתחות היא תהיה מסוגלת יותר להיפרד. בינתיים כשהיא במצוקה, היא זקוקה ממך לתמיכה ולתחושת ביטחון ככל שניתן.
שירי

שלום גל,
השאלה ששאלת היא לא בדיוק שאלה פסיכולוגית, ומתאימה אולי לפורום אחר ברשת. עם זאת אני יכולה לומר לך שבודאי שגננות אחרות אינן בייבי סיטר אלא הן גם מעבירות תכנים חינוכיים והעשרה וכו'. בכל זאת אני מניחה שהגננת שלכם צודקת בכך שסייעת נוספת זה מצב עדיף בהרבה.

שכחתי לציין כי ילדי הוא בן 4.5
ועברנו גירשים לפני כשנתיים. אביו גר בחול ואנחנו בארץ, הקשר בינהם הוא יומי בטלפון.

שלום פרידה,
ילדים קטנים גונבים לפעמים כשהם מרגישים שאהבה או קשר שהיה להם נלקח מהם, ובאופן לא מודע הם רוצים "לגנוב" את זה בחזרה. למרות שאת עושה בודאי כמיטב יכולתך, ולמרות הקשר הטלפוני היום יומי עם אביו, ברור שזה לא אותו דבר. משהו חסר לו, הוא רואה ילדים אחרים משחקים עם אבא, הולכים איתו ברחוב וכואב לו, הוא כועס.
את צודקת שאין טעם להיכנס להיסטריה של עונשים, ואת רואה בעצחמך שזה לא עוזר. זה אפילו מחמיר את הבעיה כי תחושת ההשפלה של הילד והחסר רק גוברת ועימה הכעס והרצון לנקום ולגנוב.
כדאי שתדברי איתו על הכאב סביב זה שאבא לא איתכם. הוא זקוק להכרה בקושי. אולי יש לו שאלות שהוא התאפק עד עכשיו מלשאול לגבי המצב שלכם, והתייחסות לכאב שלו תפתח את הדלת אצלו בלב והוא יוכל לשאול ולבטא את עצמו בעניין הזה במקום לבטא את הכאב על ידי גניבות, אולי יוכל לעשות זאת על ידי מילים.

שלום הורים מודאגים,
משהו כנראה כן קרה, סתם כך ילד לא משנה את ההתנהגות שלו בצורה כל כך קיצונית תוך חודש.זה יכול להיות משהו שאתם לא יודעים עליו.
לא תארתם כלום לגבי ההתנהגות שלו באופן כללי, האם הוא נראה שמח? ערני? חברותי? האם יש עוד שינויים?
תנסו לשאול את הילד בעדינות האם קרה לו משהו מפחיד או עצוב בזמן האחרון והוא חושש לספר?
אם אתם לא מצליחים לאתר את מקור הקושי, ייתכן שכדאי לפנות לטיפול ואבחון כדי להבין טוב יותר מה עובר עליו.

באופן כללי הוא שמח וחברותי אך כשמגיעים לנושא האוכל הוא מתחיל להתבכיין.
ערכנו איתו שיחה היום ונראה שהוא לא אוהב ללכת לגן
הוא טוען שילד ספציפי מציק לו פעמים רבות לעיתים יחד עם ילד נוסף.
הוא גם קשור יותר לגננת המחליפה מאשר לגננת הקבועה.
המחליפה נותנת יותר חום ועידודים חיוביים בעוד שהקבועה יותר קרה ביחס שלה
כלפי הילדים.
קיבלנו את הרושם שהגננת הקבועה בגן שחוקה ומעדיפה לשחד את הילדים בממתקים
ובטלויזיה כדי שיתנו לה קצת שקט.
האם התנהגות כזאת יכולה להשפיע עליו כך? (ההתנהגות של הגננת היא מתחילת השנה כך
והשינוי בהתנהגות הילד הוא רק בחודש האחרון)
בנוסף, האם כדאי במצב כזה להעביר אותו גן?

שלום הורים מודאגים,
עצם ההתנהגות של הגננת אולי לא, אבל התוצאה העקיפה של שחיקת הגננת היא שהילדים לא מוחזקים כמו שצריך, ולכן יש ילדים שמציקים לו ואף אחד לא מטפל בזה. לפי מה שאתם אומרים הקושי שלו נובע מכך שהוא קורבן להצקות של ילדים. אם הבעיה הזו לא נפתרת וזה המקור היחיד לקושי שלו, אז כן, אולי עדיף לעבור גן. אבל קודם כל לנסות לפתור את בעיית ההצקות בגן, רק אם זה לא מצליח אז להעביר. תנסו גם לבדוק בדיוק מה קורה שם כשמציקים לו, מה הילדים האלה עושים. רצוי להגיע למצב שהילד מספר לכם דברים כאלה בצורה מפורטת. הילד צריך לדעת שאתם כתובת שלו כשקשה לו והוא אמור לספר לכם דברים כאלה.

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=232 id=link]פסיכיאטריה ילדים ובני נוער[/a].

שלום דנה,
אין ספק שאת נמצאת בסיטואציה מכאיבה וקשה. אם את שואלת מה נכון מבחינה הצדק והמשפט - אז אולי העורך דין יכול לעזור לך. אם את רוצה לדעת מה נכון עבור הילדה מבחינה פסיכולוגית, אז הפסיכולוגית שפנית אליה, צודקת.
אין טעם, ולדעתי גם לא יעזור לך לנסות להילחם פה. קשה מאוד להכריח נערה מתבגרת לחזור. ואם תברח בכל זאת לאבא שלה, אז מה תעשי? תזמיני משטרה? יעצרו אותו? יעצרו אותה? הרי זה לא עובד ככה.
עם כל הצער והכאב, כל מה שאת יכולה לעשות כרגע הוא להמשיך לאהוב את ביתך מרחוק, ולא לרדת לרמה של הגרוש שלך, ובטח לא לרמה שלה, כי היא ילדה ואת אדם מבוגר, ויש לך אחריות לא לההחמיר את מצה מעבר למה שאביה מחמיר אותו.
בעתיד, היא תוכל להבין מה עשית בשבילה היום ולהעריך את זה. גם אל תהיי כל כך בטוחה שעם אבא שלה היא הולכת להסתדר כל כך טוב. אבל מאוד כדאי שאת לא תהיה זו שתנסה להפריד שם, כי אז האש תופנה אלייך, תני לזמן לעשות את שלו, תהיי בשבילה באופן שאת יכולה. כשהיא מתקשרת אלייך ומדקלמת את דברי ההסתה - כל מה שאת יכולה להגיד לה - את הבת שלי ואני אוהבת אותך ללא תנאים ובכל מצב, ולגבי העניינים שלי ושל אבא שלך וענייני המזונות - על זה אני לא מדברת איתך זה עניין לאנשים מבוגרים.

שלום יפעת,
אם הילדה כבר משחקת עם ילדים אחרים, יכול להיות שאת צודקת שנכון להכניס אותה בפברואר לגן ושמשבר הלידה לא יהיה סמוך לכניסה לגן.

שלום מורן,
השאלה היא למה הוא מסרב. האם העדר ניקיון מספק שם מרתיע אותו? האם הוא פוחד מילדים גדולים יותר שבאים לשם? האם הייתה לו חוויה מפחידה של אלימות בהקשר הזה בבית הספר? האם זה היה כל גם בגן? האם יש סיבה אחרת? הרי אם לא נדע את הסיבה לחשש שלו לא נוכל לדעת איך להתייחס...

זה נראה שהוא פוחד מילדים גדולים והוא מתבייש והוא מפחד לנעול את הדלת.

שלום מורן,
כדאי לבדוק האם הפחד שלו מוצדק מבחינת מה שקורה לילדים קטנים בשירותים של בית הספר. האם הגדולים מציקים להם שם? אם כן צריך לטפל בזה. צריך לבדוק אם הפחד שלו נובע מהתנסות לא נעימה שהייתה לו וצריך למצוא לכך מענה על ידי בית הספר .
אפשר להציע לו כמה הצעות - ללכת עם חבר לשירותים ושהם ישמרו אחד לשני, האם יש לו טלפון נייד? אולי כדאי לצייד אותו, כך שאם הוא ננעל בשירותים או נקלע למצוקה כלשהי הוא יכול לחייג אליכם בחיוג מקוצר. אם בבית הספר אוסרים על הכנסת טלפונים ניידים צריך להסביר מה השימוש ומה הסיבה ולעמוד על כך שתעשו הכל כדי שהילד שלכם יהיה מוגן.
אפשר לחשוב על פתרונות נוספים, שמטרתם לתת לו הרגשה של ביטחון ומוגנות, ושהוא יכול להגן על עצמו בכל מצב, ואם לא אתם תגנו עליו.