פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום אייל,
אני בהחלט מבינה את הזעזוע שלך. גם בעיני זו לא ענישה מתאימה באף גיל, ובטח לא בגיל הזה. אני לא יודעת להגיד לך לגבי התקנות במשרד החינוך או בעירייה, את זה ניתן אולי לברר במשרד החינוך או בעירייה. בכל אופן לפני שמקבלים החלטות משמעותיות, כדאי לברר האם יש עם לדבר בעניין במעון עצמו. כלומר אם המטפלת מתנהגת כך, אולי מתוך חוסר ידע והבנה שלה, מה העמדה של הגננת/מנהלת והאם אפשר להביע התנגדות לנוהג הזה ושהם יתחשבו בכך. אם אתה מרגיש שאין עם מי לדבר, אז הייתי שוקלת העברה של הילדה למקום אחר, תוך שיקול גם לגבי המחירים של מעבר כזה - הסתגלות מחודשת וכו'.
בכל אופן כל הכבוד לרגישות שגילית ולבירור שערכת.
אם זו התעללות או לא - זו שאלה מסובכת, כי יכול להיות שאין כאן כוונה להתעלל אבל התוצאה היא אכן חמורה.

שלום אילנית,
נשמע לי שהבן שלכם סובל מטיקים. אלה פשוט טיקים קוליים בשונה מטיקים שמתבטאים בתנועות לא רצוניות. זו לא בעיה פסיכולוגית, אלא נוירולוגית, אם כי ללחץ יש לפעמים השפעה על התגברותה. אתם יכולים לפנות למרפאת טורט בבי"ח שניידר בפ"ת. אם אתם לא מאיזור המרכז אולי שם יוכלו להפנות אתכם למענה מתאים באיזור מגוריכם, אני פשוט לא מכירה.

שלום גלי,
נראה לי שיכול להיות שהוא מרגיש את הלחץ שלכם בעניין וזה חוסם אותו, וגורם להתנגדות. תנסו להרפות, ולא להיות עסוקים בזה כמה זמן (לא רק לא לתת לו אלא באמת לא להיות עסוקים בזה), אפשר להגיש לו את הירקות והפירות אבל לא להילחץ ולא ללחוץ אם רק משחק בהם, אם תרגעו יש אולי סיכוי שהוא בכל זאת ירצה. תתיעצו אם אחות טיפת חלב עד כמה זה קריטי שהוא יאכל את זה עכשיו או שאפשר לתת לו תוספים בדרך אחרת ואם אפשר, אז פשוט תעזבו את זה.

שלום קרן,
לצערי אין לי בשורה מקלה.
במובן שאי אפשר התייחס לילד בן שנה ושמונה במושגים של תלות. תלות היא המצב הנורמלי של הגיל הזה. את לא אמורה לצפות שם לעצמאות. יכול להיות שמצב מחמיר בגלל שהוא לא מקבל את הביטחון שהוא זקוק לו ואז חרדה שלו גוברת והתלות רק מתעצמת במקום לקטון.
אני חושבת שתצטרכי הרבה מאוד עזרה אחרי הלידה, אני ממליצה לך במידת האפשר להיערך מראש ולנסות להשיג את כל העזרה שאת יכולה על מנת שחלק גדול מהזמן יהיה עוד מבוגר בבית שיוכל לעזור לך ולתת לבנך את ביטחון לו הוא זקוק בזמן שאת עם התינוק.

תודה רבה על התגובה.
אשמח לגבי עניין האחיזה ביד אם יש איזה דרך להפחית אצלו את הנושא, אני מנסה כול הזמן להפחית ,לתת לו בובה שהוא יושב במקום אבל זה לא ממש עוזר.
כנ"ל לגבי התלות במוצץ אם ניתן לעשות משהו , או שזה משהו שיעבור עם הזמן?
האמתי שדווקא בחודש האחרון הייתי יותר בבית וגם נתתי לו יותר תשומת לב ודווקא אז הוא התחיל להיות יותר תלותי ככה שקצת קשה לי לעלות על מה גורם לו לתחושת חרדה.

שלום קרן,
נראה לי שהאת תופסת את בנך בצורה שלא מותאמת לגיל. בגיל שנה ושמונה חודשים לא אמורה להיות הפחתה בתלות במוצץ. מה שאני מנסה להגיד לך, שתפסיקי להילחם בתלות שלו, התלות שלו היא במקום, הנסיון להפחית אותה הוא לא במקום. יכול להיות שכשהיית איתו יותר הוא נהיה ער יותר למה שהוא זקוק וזה לא נכון להפחית לו את זה בצורה מלאכותית, אלא לתת לו בקצב שלו. לילדים יש דחף טבעי לגדול, כשהוא ירגיש גדול, הוא יראה לך את זה.

תודה על העצות, ככל הנראה את צודקת.
נראה לי שאני פשוט נכנסת לחרדות בגלל שאני צריכה ללדת ואני רוצה שהוא יגדל כמה שיותר מהר על מנת שיהיה לו קל ,
כנראה שאני זו שצריכה את הטיפול (-:

תודה על העצות, ככל הנראה את צודקת.
נראה לי שאני פשוט נכנסת לחרדות בגלל שאני צריכה ללדת ואני רוצה שהוא יגדל כמה שיותר מהר על מנת שיהיה לו קל ,
כנראה שאני זו שצריכה את הטיפול (-:

שלום לילי,
אתחיל המשאלה השניה - לא זה לא בעייתי, לכל ילד יש את הקצב שלו, ואם בסוף הוא משתלב וזה לא מפריע לו אז זה בסדר.
לגבי עניין המכות:קודם כל את האלימות שלו צריך לעצור מייד, פיזית, בצורה ברורה וחותכת. כלומר לעצור את היד שלו, או להחזיק אותו, ולהבהיר לו בטון נחרץ שלא מרביצים. אחרי שהוא נרגע, צריך לברר איתו מה קרה, מה הוא הרגיש, ולהתחיל לתת לו כלים נוספים להביע את רצונותיו וכן כלים להתמודדות כשהוא לא מקבל אותם חוץ מלהרביץ - למשל להגיד מה הוא רוצה, למשל להמתין עד שיגיע תורו, למשל לקחת משהו אחר במקום אם אי אפשר את מה שהוא רוצה וכו'. הרעיון הו אלעבור למילים במילים מכות, אפשר להגיד :" אמא, אני מפחד בלילה, אני צריך שתרגיעי אותי, שתהיי לידי, וכו'" במקום להרביץ לך. זה לא אומר שתמיד הוא יקבל בדיוק מה שהוא רוצה, אבל הוא יקבל התייחסות שאולי תעזור לו גם.

שלום מיטל,
אני מבינה שאת שואלת כי את בעצמך מרגישה לא נוח עם הסידור הזה. אכן יש משהו מבלבל בכך שאתם מטיילים יחד או שהוא בא ללון אצלכם. אבל נראה לי שהעניין הוא ביניכם ולא רק מה המסר לילדים. כלומר גם אתם עדיין מבולבלים ומתקשים ליישם את הפרידה, או שאת מרגישה שאת רוצה יותר ליישם את הפרידה אבל לא נוח להגיד לו כי כאילו זה לא לטובת הילדים.
נראה לי שכדאי לעזוב את עניין הילדים ולחשוב קודם כל מה אתם רוצים, כי זה לא נשמע ששניכם השלמתם עם הפרידה, ואולי גם יש לכם ריגשי אשמה כלפי הילדים ואתם ממשיכים להתנהל באופן חלקי כאילו המשפחה עוד לא התפרקה.

תודה על תגובתך....
כל מה שאמרת נכון!
הפרידה שלנו היא לא קלה אבל אם אני חושבת על עצמי אני יודעת שזה הדבר הנכון.
לכן אני רוצה לשים אותי רגע בצד.
אני מנסה לחשוב על כולם וגם עלי.
א.כואב לי מאוד למנוע ממנו לראות את הילדים
ב. כן יש לי מצפון בגלל שהילדים צריכים להתמודד היום עם אבא שהוא לא בבית.
ג. גם לי מאוד נוח שהוא מגיע לעזור עם הילדים כי מדובר בשני ילדים קטנים וזה לא קל.
אני מנסה למזער את הפגיעה בהם אני לא רוצה שהם התמודדו עם הכאב של אבא לא בבית כי אני יודעת שזה חסר להם.
השאלה מה עדיף?
ימים קבועים שאבא מגיע ואז לתת להם להתמודד עם מה שיש להם בלב או
לתת להם לגדול למציאות שאבא לא גר איתנו אבל עדיין אנחנו חברים מאוד טובים ואבא בא לראות אותם מתי שהם רוצים.
אני ממש לא יודעת מה לעשות מה נכון??
הלב שלי אומר להמשיך את מה שאני עושה היום כי נורא קשה לי להבין מה הם מרגישים ואולי ביום שהם יתחילו לשאול אז להסביר, אבל אני גם מרגישה שאם אני ממשיכה בדרך הזו אני יכולה לבלבל אותם.
מה את אומרת?

שלום מיטל,
יכול שהמצב הנוכחי מתאים לכרגע, אבל בהמשך, אולי תרצי בן זוג או כל מיני דברים אחרים יפריעו לך הרי לא סתם התגרשת, ויהיה מאוד קשה לקבל אותם כי כבר כולם התרגלו שלא ממש התגרשתם. אני מבינה שיש לך גם ריגשי אשמה, ואת רואה את הדברים קצת קיצוני - את משתמשת במושג "למנוע ממנו לראות את הילדים" - את לא מונעת ממנו לראות אותם, אלא יש מגבלות. הוא יכול לראות אותם מחוץ לבית, ולישון אצלך זה גם מסר מבלבל עבורו. זה מין נסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, וזה דבר שרק יגיביר את הכעס מאוחר יותר, כשכן יהיה לך בן זוג או שלא תרצי שהו איתערב לך בחיים כשהוא בא הבייתה או יחליט דברים בבית כאילו אתם עדיין נשואים.
לכן, ההפרדה שאת מנסה לעשות - לעזוב אותך בצד כמו שציינת ולראות את טובת הילדים - היא לא לגמרי עובדת, כי הנה כל עוד את לא השלמת עם האשמה ועם קשיי הפרידה - זה גם לא מאפשר לאף אחד אחר להשלים.
לכן אני ממליצה לך שוב, לפנות לגורם מקצועי שיעזור לך צלעבד את הפרידה בעצמך ואחר כך הכל יההי הרבה יותר ברור לכולם.

שלום אפי,
נשמע לי שאתם קצת לוחצים על הילדה. היא בסך הכל בת 5.5, היא עדיין לא חייבת להתמיד בחוגים ומותר לה להתבייש במסיבות ולא להיות נחמדה לכולם כל הזמן בלי סיבה מיוחדת.
כך שאני לא חושבת שיש בעיה עם הילדה, אבל אולי אתם זקוקים לסיוע סביב לעשות טוב יותר את ההפרדה מתי לדאוג, מתי ללחוץ ומתי אפשר להניח.
אם אתם מעוניינים, אולי כדאי שתפנו להדרכת הורים במקום מגוריכם. אתם יכולים באופן פרטי אצל פסיכולוג אופסיכותרפיסט שעובד עם ילדים, או בשירות הציבורי, במכון להתפתחות הילד דרך קופת החולים שלכם.

ראשית כל תודה על התיחסותך.
כאשר קראנו את תשובתך הבנו כי אנו משווים אותה לאחיותיה הגדולות, וכאן כנראה הטעות.
ועל זה נאמר במקורות:"חנוך לנער על פי דרכו" - כל ילד הוא עולם אחר
תודה אפי

ונשמע לי שעשיתם עבודה יפה עם עצמכם. בהצלחה:-)

שלום גלית. ילד בן 3.5 שמרביץ להוריו, לא מקשיב להם כלל, ממרה את פיהם, וזורק חפצים בבית זה ממש ממש מוגזם ולא תקין. הבסיס להצבת גבולות אינה איומים אלא סמכות הורית. משהו בסיסי בתפיסת התפקיד ההורי צריך להשתנות. המשך המצב הנוכחי יפגע בו ובכם ככל שיגדל. אני מאמינה כי שינוי של הילד יבוא בעקבות שינוי שלכם. אין לי מתכון של כמה שורות שיפתור את הכל. אין מצב שילד יזרוק חפצים על אמא !!! ומה יקרה שיהיה בן 10 ? אני ממליצה מאד על פנייה דחופה למספר פגישות של הדרכה הורים ע"י איש מקצוע בתחום. אל תהססי. פני
בהצלחה
ליאת גרוס
מודיעין

גלית שלום,

בנך חכם ופיקח מאד ועל כן ניתן ללמדו גבולות מהם.

הוא רואה את חוסר האונים שלכם מולו ולכן מנצל זאת.

אם הוא יוצא מהחדר, אתם מיד מחזירים אותו שוב, גם במחיר של החזקת הידית על מנת שלא לאפשר לו לצאת.
כל חפץ שהוא זורק יילקח ממנו. שימי אותוו במקום בולט, כדי שיראה אותו אבל יידע שאסור לו.

למרות שאינו רכושני ניתן להבהיר לו שלא הולכים היום לג'ימבורי או לגן המשחקים כי...
את עכשיו לא משחקת איתו כי...
הוא צריך לדעת שיש לו מה להפסיד.

את מתארת מצב חמור כיוון שהוא מרשה לעצמו להכות אתכם.
בגן הגבולות ברורים, אך כל עוד בבית אין זה כך, זה ישפיע גם על התנהלותו בגן.

כדאי לפנות להדרכת הורים.
את מוזמנת לקרוא באתר זו או באתר שלי מאמרים בנושא גבולות וסמכות הורית.
המצב בר שינוי אך מחייב טיפול מיידי.

בהצלחה!
נעמה.

ליאת שלום,
אחד הפרטים שלא ציינת הוא מה קורה לבתך לאחר שאת הולכת - האם היא נרגעת, משתפת פעולה עם הצוות ויוצרת קשרים עם ילדים, או שהיא נותרת לבכות . כמו כן, האם חל איזהשהוא שינוי בשבוע האחרון (כמה זמן היתה חופשת החנוכה בגן?). עוד לא כתבת האם הפרידה היא קשה ממך בלבד או גם כשאבא מביא אותה לגן.
במידה ומהלך היום בגן הוא תקין, אפשר להבין את ההתנהגות של בתך כמבטאת קושי שלה להיפרד ממך, שהוא טבעי בגילה. ילדים בגילה מבינים טוב יותר מבעבר את ההשפעה של תגובותיהם על הזולת (במקרה זה, את) ומביעים את העדפותיהם ורצונותיהם יותר מכפי שעשו זאת קודם. מבחינת בתך, באמת הכי עדיף לה איתך והיא לא מסוגלת להבין את התועלת וההנאה שבגן וכמובן שלא את הצורך שלך לעבוד בשעות הבוקר. ככל שהיא מבינה, היא מגיעה למסקנה שהשהות עמך היא הכי טובה לה, ויופי שהיא מגיעה למסקנה כזו.
יחד עם זאת, כיוון שבכל זאת יש מציאות וצריך להתחשב בה, כדאי לחשוב יחד עם הגננת מה יכול להקל עליה בפרידה - חפץ מהבית, אלבום תמונות ("אלבום כיסים" קטן שאפשר לקנות בסכום לא רב), טקס קבוע ביניכן וכדומה. עלייך להחליט מראש כמה זמן את מקדישה לפרידה, ולאחר מכן ללכת ולסמוך על הצוות המטפל שיידעו להרגיע אותה.
התגובות של בתך נשמעות לפי המידע שמסרת מאוד טבעיות ונורמטיביות לגיל. גם החשש מפני אדם זר ולא מוכר הוא נכון עבורה, הרי לא היית רוצה שהיא לא תבחין בין אנשים מוכרים ובטוחים לבין זרים, לא? יש לכך ערך אבולוציוני והגנתי, ופשוט כדאי לעקוב שהמידה של החרדה היא סבירה.
שירי

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=140 id=link]הרטבת לילה[/a].

שלום לילך,
אוננות זה נורמלי בכל הגילאים. זה לא עובר אף פעם:-)
השאלה היא לא אם היא מאוננת או לא, אלא אם המידה, האם זה כל היום, האם זה במקום פעילויות אחרות, והאם היא עושה את זה בפרטיות.
אם זה משהו שהיא עושה בפרטיות, והיא לא נניח לא מתראה עם חברות או לא מכינה שיעורים כי היא רוצה לעשות את זה במקום, זה טבעי וזה נורמלי, כולם עושים את זה, ואפשר לסמוך עליה שאין סיבה שהיא תכאיב לעצמה ותצטרכו ללכת לרופא, היא מרגישה בדיוק מה נעים לה ועושה את זה בעדינות.

שלום דורון,
יכול להיות שמה שאתה מתאר הוא סוג של התקפי חרדה. כדאי לכם לפנות למטפל שעובד בגישה קוגניטיבית התנהגותית באזור מגוריכם.

שלום מאיה
גיל 15 הוא גיל בו חבר וחברה בהחלט עושים דברים. הרבה מעבר להתכסות משותפת בסמיכה. ואם הוא ישן אצלה אז על אחת כמה וכמה. אין מה לצפות שהדלת תהיה פתוחה כי אז הם פשוט יחכו שתלכי לישון ואז יסגרו אותה... לדעתי גיל זה עדיין מוקדם ליחסי מין מלאים אך יש הרבה דברים שאפשר לעשות בדרך...
נראה לי שכדאי שתשוחחי עם ביתך . תבדקי איתה מה קורה. תזהירי אותה ממה שצריך להיזהר. ודאי שלא עושה שום דבר מתוך לחץ וכי אינה מקיימת יחסים ללא אמצעי מניעה. המליצי לה לא למהר. שווה לשקול שוב את עניין השינה המשותפת למרות שנראה לי בעייתי למנוע משהו שעד כה הרשית.
לא פשוט להיות אם למתבגרת נכון?
בהצלחה...

שלום אוקסנה,
את צודקת, זה קשה מאוד להגדיר מה זה נורמלי בכלל, ומה זה הורה נורמלי בפרט. עם זאת, כל תכונה, שיש ממנה הרבה היא מתחילה להפריע. עכשיו את יכולה לשאול - למי זה מפריע? אולי לכם זה לא מפריע. שוב את צודקת, אבל זה יכול להפריע לגננת, לצוות וגם לילד. כי עבור ילד, הורה מודאג מעבר לרמה מסויימת יכול להעביר לילד תחושה של חרדה, שהעולם הוא לא בטוח, שכדאי לו לחשוב פעמיים לפני שהוא מעז, שאי אפשר לסמוך על אנשים וכו'. שבמידה מסויימת זה גם נכון, אבל כשזה יותר מדי שזה עשוי לגרום לילד לפחד להתנסות בעולם, להתחבר, להיות יותר מדי נצמד או חרדתי וכל מיני דברים אחרים. זאת יכולה להיות ההשפעה ש דאגה הורית כשהיא יותר מדי עבור הילד. כלומר זה לא עניין של נומרלי או לא נורמלי בהכרח אלא איך זה משפיע והאם זה יותר מדי בשביל מי שנוגע בעניין. כך שאם זה יותר מדי עבור הילד - זה סימן עבורנו שצריך לשנות משהו.
יכול להיות שזה גם יותר מדי עבור הגננת, יש לה הרבה ילדים והרבה הורים, והיא רק בן אדם אחד שיכול להשתלט בו זמנית על מספר מסויים של משימות, והורה דאגן יכול להיחוות אצלה כמי שלא סומך עליה, או מנדנד הרבה על דברים שנראים לה מובנים מאליהם. לכן שוב זה לא עניין של נורמלי או לא נורמלי, אלא אם זה מפריע להתפתחות של הילד, ומפריע לגננת לתפקד כמו שהיא הייתה רוצה, אולי זה מדד, כרגע ליותר מדי.

שלום אסנת,
את צודקת, זה קשה מאוד לאדם אחד להיות כל השבוע לבד עם שני ילדים ברצף המון שעות. אני לא יודעת מה האפשרות שלך לקבל עזרה לפחות לחלק מהזמן, אם האבא של הבנות יכול לחזור מוקדם לפעמים, אמא או אחות או חמות או לפעמים אפילו לקחת בייבי סיטר גם כשאת בבית, ותתחלפו ביניכן מי נמצא עם מי.
מעבר לענין העזרה, לגבי הזמנת ילדות הבייתה והקטנה לא מאפשרת, השאלה הזו לא מספיק ברורה לי. מה זאת אומרת לא מאפשרת? ילדות בנות 4 יכולות לשחק חלק מהזמן לבד, ואת תהיי אם הקטנה בזמן הזה, מה בדיוק הקטנה אמורה לאפשר ולמה אי אפשר לשים לה גבולות בעניין הזה? כאן אולי את צריכה עזרה ביצירת סמכות הורית, שאולי גם תעזור לך בעניין פיצול תשומת הלב. אולי יש לך תחושה שאת כל הזמן צריכה לרצות את הבנות שלך, והן צריכות להיות מרוצות ואז נהיית מותשת ממשימה בלתי אפשרית. הן חייבות ללמוד שאי אפשר לקבל הכל ומייד, בודאי שהילדה הגדולה יותר יכולה להתחיל להפנים את זה, וזה אומר שאת צריכה ללמוד להגיד לא בלי ריגשי אשמה.
אם את לא מצליחה לבד, כדאי שתפני להדרכת הורים.