פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בגיל 13 לא קל להסתגל לחברה חדשה. לפעמים זה לוקח מספר חודשים עד שהילדה שלכם תרגיש בנוח בסביבה החברתית החדשה ותצור יחסי קרבה וחברות חדשים. יכול להיות שהיא עדיין לא סיימה את תהליך הפרידה מהסביבה הקודמת, גם תהליכי פרידה לוקחים את הזמן שלהם. הצורך לראות אותה משתלבת מהר הוא שלכם. כהורים לא פשוט לראות את הילדים ברגעים הקשים שלהם. אתם תסייעו לה דווקא ממקום שלא תאיצו בה להסתגל ולהשתלב ותאפשרו לה להרגיש את מה שהיא מרגישה וזמן להסתגל בקצב שלה. האם אפשר לשמר את הקשרים הישנים ולהפגש מדי פעם עם החברים הקודמים? זה יכול להקל בשלב הזה.
שושי יעקובי

על מנת לענות לך על שאלתך ולהבין מה המניעים של ילדך ללקיחת החפצים, חשוב לדעת באילו פריטים מדובר ומהיכן נלקחו. האם ישנם כללים ברורים בבית מה מותר לו לקחת ומה אסור, האם הפריטים הללו נלקחו ממקום פרטי שלך או הפריטים שנלקחו שייכים לכלל, האם הפריטים הללו בעלי משמעות מיוחדת עבור משהו בבית. ידיעה כי את הפרת את הכללים בינכם תתן לגיטימציה להפרת הכללים שלו. אני מציעה לך לשתף אותו בתחושות הצער על כך שאינך מוצאת את הפריטים ובחשיבות שיש להם עבורך. אולי לתת לו הזדמנות להשיבם.
שושי יעקובי

שלום נטי
מבחינתי, השאלה כללית מידיי ואניה מובנת. את מוזמנת להסתכל בתיאוריות ההתקשרות (attachment) של בולבי וכן בכתביו של פונגי. כל תיאוריות ההתקשרות מדברות על מודל עבודה פנימי והתפתחות יכולות הייצוג.

שלום מיכל
ייתכן שלילדך קושי בויסות חושי.
אני מציעה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק באיזור מגורייך, שתראה את הילד ותבדוק אם אכן בכך מדובר.

שלום אביבית
האם קרה משהו בחודשיים האחרונים שבנך מגיב אליו? כגון חבר חדש שלך? משהו הקשור להסתגלות בגן? אם כן, אני מציעה לנסות לדבר עימו על אותו משהו.
אם לא קרה שום דבר, אני מציעה לגשת לאיש מקצוע באיזור מגורייך על מנת לברר את המתחולל בעולמו הפנימי של ילדך בהקשר זה. זו נראית לי תגובה קשה שאינה תואמת את הגיל.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך.
מדוע אינך רוצה שהילדים יבואו לחתונה? האם אתה רואה את הילדים באופן מסודר?
אם כן, אני ממליצה שהילדים יהיו שותפים לאיורע כה משמעותי בחייך. כדאי שמישהו יהיה אחראי עליהם בחתונה, כיוון שאתה לא תוכל להיות אותו אחד.
הייתי מכינה אותם ואומרת להם שאתה החלטת להתחתן מחדש, ולהסביר להם את כל ההשלכות ולספר להם על החתונה: היכן תהיה, באיזו שעה, מה יהיה בטקס וכו'.
אני חושבת שילדים עשויים להיות עם רגשות מעורבים בהקשר של חתונה שנייה, אבל גם מאוד שמחים בשמחת אביהם.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

אני נפגש עם הילדים בצורה מסודרת. הם אוהבים את אישתי לעתיד ומכירים אותה כבר תקופה ארוכה, אך יש להם רגשות מעורבים בקשר לחתונה (הם היו רוצים כמובן, שאני אתחתן מחדש עם אימם).

אין מי שיהיה עם הילדים בזמן החתונה, ואני חושב שיהיה לי קשה להיות עם הילדים -מניסיוני בארועים אחרים- הם דורשים הרבה תשומת לב (כמו שילדים בני 6 מתנהגים בחתונה של 600 איש..).

יש מנהג (דתי אולי) שילדים לא הולכים לחתונה שנייה של הורה (אלמן או גרוש) - כך שהדבר לא עד כדי כך יוצא דופן.

אשמח לשמוע עוד. אם בכל זאת אין אפשרות שיבואו. מה כדאי לומר להם?

הי טל
אני ובעלי עברנו התלבטות דומה לפני כשנה, בננו הקטן והיחיד היה אז בן 4 , הסברנו לו כשבוע לפני הטיול שאבא ואמא נוסעים לחופש והא ישאר אצל הסבתא שלו, אנו נקנה לו מתנות ויהיה לו מאוד כיף.
השארנו לסבתא שלו מתנה קטנה בכדי לתת לו כל יום ולומר לו שזה מאבא ואמא , דיברנו איתו בסקייפ כמעט פעם ביומיים.
השתדלנו שהסבתא תעסיק אותו לאחר שהוא חוזר מהגן, בשיחה עם הסבתא במהלך הטיול היא אמרה שהוא כמעט לא דיבר עלינו , ושיחק מאוד יפה עם בני דודיו שבאו לבקרו בבית של סבתו,
אני ממליצה לך להשאיר אותו בסביבה הטבעית שלו, כלומר, אם זה אפשרי שהסבתא תישן איתו בבית שלכם ולא בבית שלה.
בסך הכל זהו גיל שהם מבינים ולא מבינים.
אני מאמינה שאתם תהנו והוא ייהנה גם כן.
שיהיה בהצלחה
מיכל

שלום מירב
אין חוקיות בנוגע לפרידה, אולם, ילדך גדול מספיק על מנת לשאת אותה. אני מציעה להכין אותו לכך ןלתת לו מספיק זמן להתרגל לרעיון. אפשר להכין מתנה קטנה או מכתב לכל יום שאתם נמצאים בחו"ל, על מנת שסבא וסבתא יתנו אותה בשמכם. כדאי לשמור על השגרה של הילד כמה שניתן (גן, פעילויות אחה"צ).
אני חושבת שחשוב מאוד שהורים יחשבו גם על עצמם ועל הזוגיות, ואני מאחלת לכם חופשה נעימה.

שלום לך.
ייתכן ובנך מחפש כעת את קרבתך לאחר שנולד אחיו. הייתי מציעה לומר לו משהו בנוסח: "מאז שנולד X יש לי פחות זמן לשחק איתך ופחות זמן להיות איתך. X מאוד קטן ולא יודע לעשות שום דבר לבד, ואני ואבא צריכים לטפל בו הרבה. יכול להיות שחסר לך הזמן בו היינו מבלים יחד רק שנינו". הידיעה שלו שאת מבינה את המתחולל בעולמו הפנימי תקל עליו מאוד.
בנוסף, אני מציעה לעודד התנהגויות של "גדול": למשל כדשהוא אוכל בכוחות עצמו; או לעודד אותו בעזרה עם האח הקטן: להביא חיתול, מגבון וכו'.
בנוסף, בשעת רוגע, כאשר שניכם ביחד, הייתי מרעננת את הגבולות מחדש: לגבי הטלויזיה והמחשב. הייתי מנסזה להסביר לו את הראציונאל מאחורי האיסורים, להציב גבול ולתת אופציות נוספות.
בברכה,
שרון באומל

אני חושבת כמוך שילד לא צועק סתם. אם הוא מרים את הקול סימן שהוא מגיב למשהו שמתסכל אותו ואנחנו המבוגרים צריכים להבין מהו הדבר. יחד עם זאת אני חושבת שצריך ללמד אותו להגיב אחרת לתסכולים. לעודד אותו להשתמש במילים, לפנות למבוגר כשמשהו מפריע, ללמוד להתגבר על הכעס עוד כל מיני דרכים יעילות יותר להגיב מול תסכול כזה או אחר.
שושי יעקובי

מדבריך לא ברור לי מדוע הילד שלך לא רוצה ללכת לגן. אני מבינה שמדובר בסביבה מוכרת לו, אותה גננת, חלק מהחברים, צריכה להיות סיבה טובה שהוא לא ירצה ללכת לגן אלא אם כן גם בשנה שעברה היו תגובות דומות. ויכול להיות שהסיבות לחוסר רצון ללכת לגן אחרות לגמרי. האם התאומים נמצאים בבית אתך? מטפלת אהובה? האם הוא מפסיד משהו כשהוא לא נמצא בבית?
שושי יעקובי

נועה שלום.
כתבתי לך לפני מספר ימים ואני מבינה שדבריי לא הרגיעו אצלך את החרדה הגבוהה שאת חווה.
מתי החרדה הזו החלה? האם כשיצאת לעבודה, האם בעקבות שמשהו שקרה. נשמע שכשאת איתו מתקשרת צוחקת את מרגישה שהוא איתך צוחק. אבל כשאתם נפרדים ואת מגיעה או קוראת לו משהו בתגובה שלו לא כפי שאת מצפה. . אולי מה שיהיה נכון עבורך שמשהו יראה את הילד. הייתי מציעה לך לגשת בהתחלה לטיפת חלב, אותה אחות שמלווה אותכם מלידתו במעקב השגרתי יכולה מנסיונה לעזור במצבים של חשש מהתפתחות לא תקינה.
אל תשארי עם זה לבד.
שושי יעקובי

קודם תודה על תשומת ליבך והחרדה שלי החלה מסיפור מאוד עצוב על ילד שגילו לו תיסמונת שלא נדע בגיל 11 חודשים

באופן טבעי ילדים בגילאי 5, המפותחים שכלית מתחילים להפגין סקרנות ללמידה. הם רוצים לדעת כל מיני דברים, על יבשות וכוכבים ובע"ח, הם רוצים להבין איך דברים בנויים ואיך לבנות אותם בכוחות עצמם. לא כולם מתעניינים באותיות ומספרים אך הלמידה עצמה מעניינת אותם. האם הילד שלך סקרן ללמוד או שקוע רק במשחקים. יכול להיות שקשה לו להתמודד עם מצבי תסכול באופן כללי. שהוא חושש לטעות, להרגיש קושי או אי נעימות והוא זקוק לחיזוק בתחום הנ"ל.
שושי יעקובי

אני מתחברת מאוד למה שכתבת ואכן נראה לי שיש לו אי נעימות להתמודד עם קושי , תסכול וחשש מאי הצלחה אז באיזו דרך ניתן לטפל בזה? האם יש משהו שאני יכולה לעשות או ללכת לאיש מקצוע וחמי

קראתי שוב את דבריך. התחושה שלי שמאחורי ההימנעות של הילד שלך (ממשימות של אוריינות, משחקים מובנים, משימות חדשות וכדומה ) עשוי להסתתר קושי כלשהו. תגובת ההימנעות כשמה היא שומרת על הילד מפני תחושות תסכול וחרדה. אפילו קושי קל עשוי ליצור תסכול ומצוקה אצל ילדים בעיקר הילדים הנבונים. כדאי להיוועץ באיש מקצוע, לפני הכניסה לביה"ס.
שושי יעקובי

אני רוצה לעודד אותכם להמשיך בדרך שבה פעלתם. הגישה הזו נקראת חשיפה הדרגתית והיא יעילה מאוד בטיפול בפחדים. חושפים את הילד באופן הדרגתי לגירוי המפחיד תוך כדי כך שיש לו שליטה על עוצמת הגירוי (תמונה, סרטון וידאו נגיעה בזיקוק ממשי וכדומה) ותוך כדי תמיכה ואוירה מרגיעה מצדכם. זה לוקח זמן. סבלנות.
הפחד מרעשים חזקים הוא פחד ראשני ומוטבע בכל התינוקות. יכול להיות שלילד שלכם יש רגישות מוגברת לרעשים ולכן הוא מגיב בעוצמה רבה כל כך ויכול להיות שבעבר היתה לו רגישת מוגברת והיום הפחד הוא תגובה מותנית לחווית עבר.
רעיון נוסף למה שאתם כבר עושים זה לתת לו הסבר על מה שקורה לו. הסבר כזה יפחית ממנו את התחושות השליליות שבוודאי מתעוררות בו נוכח הפחד ויאפשרו לו תחושה יותר טובה עם עצמו. אפשר לעשות את זה דרך בניית סיפור הפחד מהזיקוקים. לבנות איתו ועבורו ספור איך הפחד הזה התחיל ו (כל תינוק נולד עם תגובת פחד חזקה שעוזרת לו להתגונן מסכנות) ואיך בהמשך ילדים לומדים לזהות אלו רעשים מסמנים סכנה ואלו רעשים מסמנים משהו אחר כגון גנן, מסיבה, מקדחה. .. לספר לו אפיזודות על עצמו מגיל שנתיים, שלוש ולסיים איך היום הוא כבר לומד להבחין ברגישות רבה בין סוגי הרעשים. הפעילו את הדימיון שלכם זה כלי נהדר. רעיון נוסף הוא לחפש בספריה ספר בנושא.
בהצלחה
שושי יעקובי

נועה שלום
גיל 8 חודשים הוא גיל צעיר מאוד. וכפי שאת בוודאי יודעת לילדים יש הקצב שלהם בהתפתחות בכלל וגם בהתפתחות המוטוריקה והשפה, כל ילד והקצב שלו. טונוס שרירים נמוך היא תופעה שכיחה, ולא מעט תינוקות מתחילים לזחול אחרי גיל 8 חודשים מבלי שתהיה לכך השפעה על התפתחותם הכללית. כך גם לגבי התפתחות שפה תגובה למילה כגון אור היא הבנת שפה. והתפתחות כזאת נורמלית יכולה להיות בין גלאי 8-18 חודשים. בשלבים הראשונים התקשורת בינכם היא דרך מגע גוף, מבט עיניים, בכי, צחוק, הפקת קולות.
בהצלחה.
שושי יעקובי

את מתארת את ילדך כילד עדין מאוד, רזה ושברירי. ילד שיש לו קשיים כלשהם במוטוריקה הגסה . לילד כזה הרבה יותר קשה להשתלב במשחק קבוצתי ולהתחרות מול ילדים אחרים. כל הכבוד לו שהוא רוצה, הוא בוחר להתמודד מול החששות שלו וגם מול החולשות. דמייני לך את עצמך, היום, מצטרפת לקבוצת כדורסל. יהיו משימות שאתן יהיה לך קל יותר להתמודד אך כשהמאמן יקרא לך למשחק בעיקר מול שחקנים אחרים תתעורר בך חרדה. במצב הזה את יכולה לבחור לסרב, להימנע מהמשימה או לא להגיע לחוג. בנך בחר באפשרות של התמודדות, הוא מנסה, הוא רוצה להיות בחוג למרות שברגעים מסוימים הוא נבהל וחוזר לבסיס הבטוח שזו את. איך עוזרים לו להרגיש בטוח? למה הוא זקוק? חיבוק, הרגעה, עידוד, לתת לו הרגשה שהוא מצליח. ישנם עוד כמה דברים שקשים לו בנתיים ובהמשך האימון יהיו יותר קלים. מותר לו להימנע ולהמשיך אח"כ.
הכעס שלך והתסכול שלך מחולשותיו, פחדיו, רק מגבירים תחושה שהוא לא בסדר ואולי יובילו אותו בהמשך לבחור בהמנעות מהתמודדות במשימות חיים אחרות. את צריכה להאמין בו.
שושי יעקובי

תודה על התשובה.
בינתיים מאז אתמול הוא לא רוצה לשוב לחוג הוא אומר שלא כיף לו שם והאמת שאני באמת חושבת שמתאים לו חוג אחר.
שאלתי היא האם זה נורמלי שבגיל כזה הוא עדיין כ"כ מחובר אליי ולא נותן לי לזוז מלידו בחוגים, לחברים הוא לא רוצה ללכת לבד ורק אנחנו מזמינים (אבל מכורח המציאות זה פעם בשבועיים בערך) ובאופן כללי הוא מאד מאד רוצה אותי בסביבה. אני מרגישה שאין לו בטחון עצמי מספיק.
בבית הוא אחר לגמרי, הוא עומד על שלו מול אחותו הגדולה (בת 9) הוא מתקלח לבד, מתלבש וכד' עצמאי לחלוטין. האם צריך להניח לו או שאולי יש דרך לחזק אותו ואת הבטחון העצמי שלו?

תודה

טלי שלום
כשילד נצמד מאוד לאמא שלו אני הרבה פעמים מוצאת שיש גם משהו באמא שמאפשר את ההצמדות הזו. אתם צמד. יש בינכם דימיון רב, שניכם רגישים, מבטאים לא מעט חששות מפני מצבים חדשים (חוג, בית של חבר, בי"ס, כתה א'...) והדימיון הזה משמר ביחסים בינכם את התלות שלו בך.
כדי שהוא ישנה את הגישה שלו, יהפוך להיות ילד בטוח יותר ופתוח להתנסויות חדשות הוא צריך לראות אצלך שינוי. רק כך תוכלי לעודד אותו ממקום אמיתי.
שושי יעקובי

תודה על התשובה, אך לא ברור לי איך לעזור לו בשינוי ההתנהגות שלי. אני משתדלת מאד לתת לו לעשות לבד הכל, ובאמת כמו שכתבתי בבית הוא עצמאי. מה לעשות כשהוא לא רוצה ללכת לחברים ולהשאר שם ובוכה? להשאיר אותו? מה לעשות כשהוא נצמד אליי, לדחות אותו? זה לא נראה לי נכון. שמעתי כבר מהגננת את אותו הדבר שאני מגוננת מדיי, אבל אני באמת מרגישה וכך גם בעלי סבור שאני נותנת לו את כל החופש מבלי להגביל אותו שאת זה הוא לא יכול ושייזהר, אני ממש מנסה, אולי זה ענין של גיל? אני ממש לא יודעת איך לשנות את ההתנהגות שלי....אודה לך אם תעזרי לי ותפקחי את עיניי במספר עצות פרקטיות ויום יומיות.....תודה רבה!!!!

בהתפתחות של ילדים מתרחשים בו זמנית שני תהליכים – עצמאות ונפרדות. עצמאות פירושה יכולת לבצע דברים בכוחות עצמו. נפרדות פירושה יכולת להרגיש בטוח בעצמו במרחק מההורים. הקשיים שאת מתארת הם בתחום הנפרדות. מסיבה כלשהי הילד שלך עדיין מתקשה להתרחק מהקרבה המגוננת אליך. הדרך לעודד נפרדות היא להגיב בביטחון, הנאה ומתן "ברכת הדרך" בכל פעם שהילד יוזם התרחקות ממך. (להתמודד עם החששות שלך בתחום זה). לעומת זאת כשהוא אינו רוצה להיפרד, כשהוא מבקש את נוכחותך - להישאר לצידו (כשזה אפשרי). הוא זקוק לתחושת שליטה וככל שתכפי עליו יותר את הפרידה כך החרדה שלו תגבר ובתגובה יצמד אליך יותר. הוא עלול אף לחוש את עצמו ילד רע, מאכזב או חלש, או שאין מקום לבטא תחושות חרדה. מסר כזה אינו בונה ביטחון פנימי.
שושי יעקובי