פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

הי
כבר תקופה ארוכה בני בן ה 12 מרגיש שאנחנו ההורים לא מבינים אותו. יש מריבות קבועות בעיקר סביב פריצת גבולות שאנחנו שמים לו.
אני לא יודע איך לגשת לעניין וחשבתי שילך לדבר עם פסיכולוג כדי שקודם כל יוכל לפרוק מהלב אצל מישהו וגם כדי שאנחנו נקבל כלים להתמודדות. ייתכן שיש חוסר התפתחות רגשית כאשר הקוגניטיבית מפותחת מאד, מה שמוביל לקצרים בתקשורת גם מחוץ למשפחה וכנראה גם מחוצה לה.
האם התחלת טיפול עבורו הוא הדבר הנכון?
כ"כ אני רוצה למצוא פסיכולוג דרך המלצות אבל לצערי לא הצלחתי. האם אפשר לבקש כאן המלצה לפסיכולוג מתאים לילדים באיזור רעננה/כפר סבא?

היי..

אולי זו שאלה ממש טיפשית אבל היא מסמנת משהו עקרוני ורחב יותר ..
יש לי ידיד שחזרנו להיות בקשר לא מזמן ועד כה התכתבנו בוואטסאפ והוא עכשיו שולח לי חברות בפייסבוק ( כבר היינו חברים שם אבל ניתקנו את הקשר בגלל סכסוך מר שהיה ועדיין ככה מנסים לאחות את השברים ולתת אמון מוחלט )

אני מבחינתי לא רוצה לאשר כי שמה יש לי תמונות, עדכונים , מחשבות אישיות ובפייסבוק שלו אין כלום .. להרגשתי זה רק נועד למעקב אחרי אנשים, ואני למרות שמאד נעים לי לשוחח איתו לא בא לי להיות במעקב מבלי שזה יהיה הדדי

אז מה לעשות? ואיך כדאי לומר את זה? כרגע אני אומרת בקצרה שאני לא ממש פעילה שם

אני אשמח לפרוק קצת את אשר היושב על ליבי בתקווה שאולי אצליח לקבל קצת תקווה מכן.
עברתי חצי שנה נורא קשה, חצי שנה של גמילה מציפרלקס לאחר שנים ארוכות של לקיחת הכדור. חצי שנה של חוסר ביטחון מאוד קשה. התחילו אצלי ספקות לגבי עצמי והיכולות שלי, מה אני רוצה, מה נכון לי (בעיקר מבחינת אורח חיים ובחירת מסלול לימודים שלמעשה עד היום לא הצלחתי להסגר עליו), קושי בקבלת החלטות אפילו לגבי דברים קטנים ביום יום, התמודדות עם אבל על מוות של סבא וסבתא במשפחה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד ומתחילה לאבד שליטה על חיי.
כבר מעל לשבועיים מתמודדת עם תחושה קשה, תחושה נוראית ומתמדת שמלווה בחרדה קשה ובתסכול רב.
מרגישה תחושה מוזרה ולא מובנת של ריחוף, של בהייה, תחושה של ניתוק מהמציאות למרות שאני נוכחת בה פיזית, מרגישה כאלו אני כאן ולא כאן, תחושה של ניתוק מהסביבה, אני שומעת, ורואה ומגיבה באופן אוטומטי לסביבה ומבצעת את הפעולות היומיומיות באופן אוטומטי ללא שום חיבור ורגש, כאלו אני מרגישה שאני לא לגמרי בתוך הסיטואציה.
התחושה הקשה הזו התחילה לעורר אצלי שאלות וספקות לגבי המציאות, אני כל הזמן שואלת את עצמי האם זה אמיתי מה שאני רואה? למרות שבפועל אני רואה. האם אני באמת שומעת? למרות שאני באמת שומעת. בוחן המציאות נשאר תקין אבל משום מה אין אין לי חיבור, אין לי רגש כאלו יש איזשהי תקלה במוח.
כשאני רואה טלויזיה ומעסיקה את עצמי במשהו אני חווה כמה רגעים של נחת ושל שכחה מהמחשבה שהפכה למציאות כבר אבל ברגע שאני בחוסר מעש וחוזרת למציאות מה שנקרא אני חווה שוב מחדש את החרדה הזו. קראתי (לצערי) הרבה באינטרנט וחקרתי את התופעה ונתקלתי במושג שנקרא דה ריאליזציה.
הפרעת דה-ריאליזציה (באנגלית: Derealization Disorder) היא הפרעה דיסוציאטיבית (הפרעת ניתוק) שבה הסובל חש שינוי בתפיסה או בחוויה של העולם החיצוני, כך שהוא נראה מוזר ולא ממשי. הסביבה החיצונית נחווית כלא-ספונטנית, חסרת צבע רגשי וחסרת עומק. הפרעה זו עשויה להופיע כסימפטום דיסוציאטיבי של מצבים שונים, כמו הפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות שונות, ותיתכן גם כתופעת לוואי חולפת של שכרות, סמים, מחסור בשינה ולחץ.[1]

אני ממש חוששת שלא אצליח לצאת ממנה, אני מרגישה כל כך לבד למרות שאני מוקפת במשפחה, חברים ובתמיכה אבל אין אף דמות בחיי שמבינה ומזדהה עם המצב הנוכחי שלי. בנוסף לפני שבועיים למעשה חזרתי לקחת את הכדור בעקבות הניתוק שגרם לי בפעם הראשונה להתקף חרדה מאוד עצום. כעת אני מתוסכלת ומדוכאת מהעובדה שחזרתי לקחת את ה"סם" הנוראי הזה שרק מטפל בסיפטום, שרק יוצר אשליה של בסדר, שגורם לך להרגיש כבוייה רגשית, זומבית וכל כך האמנתי שאני בדרך הנכונה כשבחרתי להפסיק ולטפל באופן טבעי אם באמצעות צמחים, פרחי באך שמאוד עזרו לי לתקופה, אם בשיחות ובמגע. והיום אני חושבת שעשיתי טעות שבמהלך החצי שנה הזו לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי באופן רציף (הלכתי לטיפול רגשי הוליסטי בתדירות לא מאוד גבוהה) והרגשתי שזה נותן לי המון אך הבעיות היו כל כך עמוקות שהייתי צריכה כנראה מעבר, כנראה הייתי צריכה לחזור לפסיכולוגית. כנראה הייתי צריכה טיפול מעמיק יותר.
כשאני חושבת על כל זה יכול להיות שכל התקופה הזו גרמה לי להתרסקות נפשית שהנפש כבר לא יכלה לעמוד בה והתוצאה היא ניתוק, דיכאון, ייאוש.
אני כל כך חוששת מהמצב שאני נמצאת בו כרגע, מהניתוק, מהחרדות מהמחשבות ומתהיות והספקות לגבי המציאות, כל כך חוששת שלא אצליח לצאת מזה.

שלום רב. אני בחור חילוני שמאוד נמשך ליהדות אך לא לדת. לאחרונה יצא לי לצאת למסע שורשים יהודי בחקר תרבויות ומנהגי יהדות שונים. התחברתי מאוד למקום ליברלי בו התפילה הציונית ישראלית המבוססת על התפילה המסורתית וגם חבריי הקהילה הם מרקע חילוני / מסורתי ולא דתיים "חזקים".
"התאהבתי" בתפילות ובפיוטים והרגשתי מאושר מאוד עד אשר נחשפתי לדברים מסוימים אותם מבצעת התנועה הליברלית שבעיני מוגזמים וחריגים בנוף הישראלי ואני מתקשה להנות פתאום מהדברים שכל כך אהבתי בגלל אותם מוסכמות/עקרונות שהתנועה מיישמת.
אני חיי יום יום כמה שנים באמביוולנטיות ונאמר לי כי אני סובל מ-OCD. אין כל סיבה אחרת לכך. מצד שני, חבל לי לוותר על עולמי היהודי שגיליתי ולעזוב הכל. אני נמצא בטיפול CBT כבר 7 מפגשים ולא מרגיש שזה משפר את מצבי.כל הזמן אני חושב על האמביוולנטיות בין "הרצוי" למצוי ויש שם פער גדול מאוד.
אשמח מאוד לשמוע עצה טובה - הפסיכולוגית אומרת שעליי להתמקד במי שאני ושאני הוא לא "התנועה הליברלית" אלא יואב שחלק ממנו אוהב את נוסח התפילה של התנועה הליברלית ושאני מייצג רק את עצמי ולא שום ליברל אחר או קבוצה מסוימת. האם אתה מסכים עם דעתה? איך אפשר לסלק כבר את הטרדות היום-יומיות האלו בנושא?

שלום,
אני בת 24 ומגיל צעיר ועד היום אני לא מוצאת סיבה לעשות כלום.
זה שאין לי מוטיבציה אני יודעת.
אבל גם עכשיו אם יתנו לי טיול חינם מסביב לעולם אני לא אמצא סיבה לצאת אליו.
עד היום מאז שסיימתי תיכון אני לא עובדת בדיוק מאותה סיבה בגללה אני דוחה ללכת לדואר לשלם משהו אפילו.. וזה משהו שחייב לעשות.
פשוט לא מוצאת סיבה לכלום.
והחלק הכי מוזר הוא-
שאני מפנטזת על כל הדברים הטובים שהיו יכולים להיות או הייתי יכולה לעשות..
ועדיין בפועל כאילו יש נתק בין הדבר הבסיסי שאני כל כך רוצה שנימצא אצלי בראש לבין מה שקורה בפועל במציאות.
ואלו לא דברים מטורפים..
למצוא עבודה, שיהיה לי חבר, לתקשר מלכתחילה עם אנשים, לצאת החוצה מהבית, להיות מסוגלת לקנות לעצמי אוכל בחוץ זה משהו בדיוני..
להיות מסוגלת לגשת לקפיטריה ולקנות מים אני אפילו לא מסוגלת אני אחכה ואשאר צמאה עד שאגיע הביתה.
גם שהרחוב ריק ואין אנשים (אנשים מפריעים לי מאוד אני מזיעה וצמאה וצריכה להתפנות כל רגע ולחוצה ואני לא אני בשום צורה)
אני עדיין לא מוצאת סיבה לצאת החוצה.
הפעם היחידה שבה טוב לי ואני מוצאת סיבה לצאת מהבית -זה עם ההורים שלי ועם הכלב שלי.
אם הייתי יכולה ללכת איתם לכל מקום זה היה פחות נורא אבל עדיין לא הייתי עושה דברים בעצמי, דברים בסיסיים.
למה???

אני ובעלי מתקרבים לגיל 40 ,מכירים אחד את השני 20 שנה . התחתנו לפנ 12 . יש לנו בן אחד בן 6.5 ולמרות כל מיני בעיות בריאות ניסינו לסרוגין להיכנס להריון לא בהצלחה . לפני כשנה עברתי הפלה טבעית בשבוע די התחלתי . מאז כשניסינו לא ממש הולך . חוץ מזה בעלי אובחן עם מחלה נוירולוגית כלשהי וירידה בשמיעה בלי קשר ולא ממש מטפל בעניין . אני כבר התייאשתי מלומר לו כי אני באמת מאמינה שהוא צריך לרצות לטפל בעצמו אבל תמיד יש לו עניינים יותר חשובים שקשורים לעבודה ופרנסה שעליו לפתור (ואנחנו חווים גם קשיים בתחום זה..) וכך השנים חולפות ללא טיפול .מצבי הנפשי לא טוב כל כך בעקבות זאת למרות שאני בנאדם חזק שעובד בתחום הטיפולי ויש לי פרופורציות לחיים אבל החיים תקועים ממש . אנמ מרגישה שביזבזתי המון שנים בלחכות לו שירצה כך וכך ,שיסיים תקופות לחוצות כאלה ואחרות... ועצוב לי . הבן שלנו הוא מקור אושר ענק בחיי וכל עוד הוא קטן אני רוצה שיהיו לו זכרונות נעימים מהילדות וקשר עם הוריו... וכך מגיעים לעיקר השאלה אחרי כל הרקע:הוא די קשוח עם הילד מה שעוד יותר מעציב אותי . אתמול לדוגמא הלך לישון קצת מאוחר כי סוף סוף היה לי זמן לשבת איתו על משהו שרצה שקשור ללימוד אותיות במחשב לצורך העניין..הוא -בעלי הלך לישון הרבה אחרי ובבוקר ממש כעס על הילד ואמר לו שהוא עייף עכשיו ואם מחר שוב ילך לישון מאוחר(הילד) אז לא יקח אותו לביהס ביום למחרת . הילד נעצב ואמר לי זאת וניסיתי להסביר לי שבסהכ אבא רוצה שילך לישון מוקדם אבל מה שהוא זוכר זה את האיום . עוד דוגמא זה שבעלי כל הזמו מדבר על כך שהיה רוצה לחיות בחול ושם הכל היה מסתדר כלכלית כי בעסקים שעש בעבר שם הצליח . הוא מצליח לבלבל מאוד את הילד שחושב מכל הדיבורים שאבא רוצה לעזוב לבד לחול . הסברתי לו שאבא היה רוצה שכולנו ביחד נהיה שם אבל אנחנו פה בארץ ישראל וגם אם הוא נוסע הוא יחזור ... והילד אמר"אז הוא פשוט יצתרך להתרגל לחיות כאן" ניסיתי המון פעמים לדבר עם בעלי על פילטר בדיבורים מול הילד אבל זה שוב ושוב חוזר ואני מתעייפת מהתיווך הזה בינהם..ובעיקר עצובה שלפחות לבן שיש לי לא מצליחה לתת תחושת רוגע ותמימות של ילד . אשמח לעזרה/עצה כי אין לי לצערי עם מי להתייעץ

יש לימהפרעת קשב וריכוז רצינית.
אני לא מצליחה לישון בלילה ואם אני ישנה כבר אני קמה בשעה 2 או לפני.
מה עןשים במצב כזה?

נמאס לי אני לא מתפקדת.
רוב היום אני עצבנית בגלל חוסר שינה. ושוכחת דברים ואם אני אומקת משהו אני לא עןשה אני דוחה הכל

מידי פעם אני סובלת מדיכאון שמתבטא באין חשק לעשות כלום זה מוביל אותי ללחץ וזה מתבטא בדפיקות לב מואצות לטיפול פסיכיאטרי אני ממש אבל ממש לא מעוניינת וגם טיפולים בבתי חולים וכאלה אני עברתי טראומה מטיפול פסיכיאטרי בעבר הרחוק רציתי לדעת אם יש אפשרויות אחרות? ואיך בינתיים עד שאמצא משהו מתאים אני יכולה להתמודד אם הדיכאון והחרדה שאני מרגישה מידי פעם?

היי, רציתי לשאול, מה זה אומר עליי, אם למשל אני לא צוכנה שישלמו עליי.

לדוגמא כשחסר לי כסף לשלם בחנות אז מישהו מוכן לשלם לי ואני לא מסכימה.

1.מה זה אומר עליי?
2. האם זה קשור לגאווה?

והאם זה בסדר ההתנהגות הזאת?

אודה לתשובה

הופנתי ע"י קופת חולים לאומית לפסיכולוגית לצורך CBT עקב התקפי חרדה קשים.
המטפלת איננה רשומה באיט"ה.
איך אני יכול לבדוק שהיא בכלל פסיכולוגית ולא עובדת סוציאלית או מתמחה בתחום אחר?
קראתי עליה שהיא מומחית ב-CBT ובעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה אבל שוב היא לא רשומה פורמאלית ומצד שני כל ספק מתקבל לעבוד עם קופת חולים ללא בדיקת הסמכתו?

שלום רב,
מדוע איסור גורם לי לרצות את הדבר אפילו יותר, ודווקא כשאני מרשה לעצמי ,אז ישנה רגיעה ונינוחות ואני לא מתלהב מאותו הדבר כמו כשיש איסור עליו?

תודה רבה!!

הי,
אני מרגיש שיש בעיה שממש תוקעת אותי ואני לא מצליח לפתור:
האם יכול להיות שמרגישים או חווים את שני רגשות מנוגדים לחלוטין בו זמנית ?

יכול להיות שטוב לי אבל באמת רע לי?
יש דבר כזה? זו אשלייה?
תודה

טובי שלום,

הכחשה נוצרת כחלק מנגנון מפני כאב נכון?
אני לא מצליח אז להבין -אם ההכחשה נוצרת כדי להגן מפני כאב ,למה צריך לבטלה?
ברור שאם יש הכחשה והיא גורמת לפעול בדרך שגוייה אז צריך לעשות משהוא בנידון,אבל אם היא נועדה כדי להגן מפני כאב ,אז למה להתעסק עם הכאב שהיא נועדה להגן עליו ?

כואב לי מה שאני מנסה להתכחש אליו וכואב גם להתכחש ,זה LOSE LOSE משני הכיוונים לא?
אני מרגיש שאני טועה ,לא יודע איך ובמה
אשמח לעזרה
תודה רבה!!!

בננו בן ה22 טוען בחצי השנה האחרונה שהוא עייף, חסר אנרגיה ומוטיבציה.מסתגר בחדרו כל יום מ4 עד חצות. בנוסף מאונן הרבה שעות בחדרו. האם יש בדיקות דם מיוחדות שכדאי לעשות? מה להערכתך הגורם ומה ניתן לעשות? אציין כי הבחור לא בדכאון.

שלום,
אני בדיכאון.
לא מטופלת בשום תרופה.
יש ימים שאני כמה במצב רוח טוב והמצב מדרדר לדכאון לקראת הערב ויש ימים שאני לא רוצה לקום מהמיטה.

חשבתי לקחת ציפרלקס וביקשתי מהרופאה שגם לאחר מכן רשמה לי את התרופה.
לא התחלתי בטיול כי אני מפחדת שאהיה במאניה.

מניסיון העבר תרופות מסוג כזה גורמות לי למאניה.

מה עדיף להמשיך להיות מדוכאת ומתוסכלת אך שפויה? או לקחת סיכון עם הציפרלקס?
כי אם אהיה במנאיה זה מצב לא נעים ואני אדם שמסתכל על עצמו מהצד וזה נראא לי לא שפוי התנהגות כזאת.

מה אתה אומר? אודה לתשובה