פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

היי, 

האם יש טיפול מומלץ לדיסיצואציה, לנתק מן העצמי ומהסביבה שגורמת לסבל רב?
אני כבר חודש וחצי מתמודדת עם ניתוק ומרגישה שאני בחוסר הכרה וזה הכניס אותי לייאוש ולדיכאון, כאלו אני לא זוכרת מי הייתי קודם. אני רואה את המציאות אבל מרגישה מרוחקת ומנותקת ושואלת את עצמי כל הזמן האם הכל אמיתי כבר ומפחדת לאבד שליטה. המציאות מרגישה לי כמו חלום, ואני מרגישה כאלו הכל מוזר פתאום. ואני רואה אותה רגיל לגמרי. הכל על אוטומט אצלי, אני מגיבה לסביבה אבל לא מצליחה להרגיש משהו אפילו לא פחד. יש לי חרדה גדולה שתפרצה יחד סמוך להתפרצות הניתוק והיא פחד מאובדנות-פחד מחוסר שליטה ואולי זה דיכאון גם שקשור בזה. כל יום אני שואלת את עצמי מתי זה יגמר ואחזור לעצמי?
נדמה לי שההפרעה נקראת הפרעת דה ריאליזציה/דה פרסונליזציה.
אציין שחזרתי לטיפול תרופתי בציפרלקס וברבע בכדור חדש בשם אריפליי עקב התפרצות התופעה לאחר הפסקה של חצי שנה עם הציפרלקס שאותו לקחתי שנים והפסקתי על דעת עצמי.





אשמח למענה,
רעות

שלום
ביתי בת 18 אוטוטו בת יחידה להורים גרושים ונראה לי שיותר מידי רגישה. אתן 2 דוגמאות:1) בשרות לאומי אחד המנהלים אמר לה אולי תעזבי את הטלפון ותתחילי לעבוד..דוגמא 2) במקום עבודתה (היא עובדת פעמיים בשבוע בערב) מסיימת לעבוד ב22:00 והיא רצתה לדבר עם המנהל .עניין זה נמשך שבוע כיוון שלא היה לו זמן ובאחד הימים בשעה 21:45 הוא אמר לה שיסיים לשרת את הלקוח הם ידברו (כאשר ב22:00 היא צריכה לסיים לעבוד ויש לה נסיעה הביתה). בשעה 22:00 הוא עוד לא סיים עם הלקוח היא חיכתה עד 22:15 ולבסוף יצאה לכיוון הבית בלי שדיברו כיוון שכבר היה מאוחר ואמרה לו שידברו למחרת. בשני המקרים היא בכתה. אני מסבירה לה שלא תהייה ככ רגישה ותבכה והיא בוכה ונעלבת מדברים שלא צריך לבכות. שתהיה חזקה. והיא אומרת שמה היא תעשה כדי לא לבכות? מעבר לזה שאמרתי לה שתהיה חזקה ושלא כולם נחמדים או טובים בעולם הזה לא ידעתי מה לומר לה ואיזה כלים לתת לה כדי שתתמודד ולא תבכה. אשמח אם אפשר לתת לי רעיון או רעיונות מה לומר לה כדי שלא תבכה ותהייה כזאת רגישה מכל דבר. עוד דוגמא כדי שתבין יותר טוב .לא מזמן סיימה תיכון ואני והמורה אמרנו לה בעקבות משהו שהיא לא מעריכה את עצמה אז היא בכתה. לטיפול פסיכולוגי או כדומה היא לא תרצה ללכת אני ניסיתי .אולי אפשר כמו שכבר אמרתי רעיון/רעיונות איך לעזור לה . מה לומר לה? תודה

שלום לך,
איז טיפול מומלץ פסיכולוגי או סקסולוגי שכמובן רובם אינם פסיכולוגים.

לבעיה של קושי ורתיעה ממין ואני מדברת על רמה בסיסית של מגע זה בהתחלה היה גם אםאנשים אחרים נניח בני הבית.
אני מניחה שזה נובע מביקורת קשה על הגוף. ביקורת שנמשכה המון שנים מהסביבה עד כדי כך שמגיל ההתבגרות הביקורת היתה עצמית והתבטאה בהמון תבכול ומניעה של קשרים עם בני המין השני חוסר רצון ללכת לים בבגד ים או כל פעילות משותפת נניח לנסוע למחנה עם בנות כי צריך להתפשט ולהראות את הגוף שמתלבשים.

זה נבע מתסכול על המראה וחוסר התפתחות חזה.
יש לציין שהביקורת נמשכה גם בגילאי בגרות כלומר אחרי צבא עד גיל 27 רק אז החלה להיות יותר השלמה ולשים פס.אבל כל הקטע עם בני המין השני תקוע מאוד מאוד
יש גם חוסר חשק מיני ותחושת גועל.

תודה

שלום
פנינו לייעוץ בקשר לבעייה של הבן בבית הספר.
הפסיכולוג הוסיף שאנחנו בני זוג עם אופי מאוד שונה
אחר כך הוסיף שמשבר מאחד זוג או מפרק זוג.
הערתו ניראתה לי מוזרה ולא במקום.
באנו ליעוץ בנושא הבן בלבד
האם זה מקובל ?

שמע זה היה מצב מורכב עבורי .
והסתירו ממני דברים שהיו אמורים לצאת לפועל ולא יצאו.
מה הככונה בתתחיל מחדש ?
אני עובד במקום עבודה חדש.

בני בן 6.5 ילד מקסים . לפני מס' חודשים אולי אינני זוכרת..בעלי התחיל לבקש ממנו שיקרא לו בשמו הפרטי כי ככה יותר נוח לו הוא טוען...קשה לי להתווכח עם זה כי גם להוריו כל החיים קרא לרוב בשמותיהם ,כנל לסבים שיותר גידלו במובן ההורי... .הבן שלי מצידו התבלבל והתחיל לקרוא פתאום גם לי בשמי . מבחינתי זה לא דבר רצוי , אני מאוד גאה באמהות שלי כמאמר הפתגם אמא יש רק אחת... וקשה לי עם זה שהוא פתאום עושה כך והכל התחיל בכלל מבעלי.. קצת מתסכל העניין . התחלתי לתקן אותו ולומר לו שיקרא לי אמא , עם זאת הוא אומר שהוא מתבלבל בגלל אבא שרוצה שיקראו לו בשם הפרטי . וככה יוצא שלפעמים קורא לי אמא /בשם/שילוב של שניהם... למרות שהעניין די מבאס אני מרגישה שיצרתי לו לחץ בעניין ומעוניינת שגם לו יהיה נעים ולא ירגיש מאולץ . אז הפסקתי לגמרי להגיב ועדיין זה נמשך ... עם בעלי אין מה לדבר הוא עומד בשלו ומבחינתו הגיוני לבקש מהילד כך . יש איזו עצה איך לנהוג כדי שלילד יהיה הכי טוב ? פשוט לתת לי לקרוא לי בשמי הפרטי וזהו ? לוותר בעניין ?

בראשית דבריי ארצה לציין שהנושא הוא מורכב וארוך לכן אני מודה לכם על הזמן שלכם .
אני עבדתי בחברת ביטוח במשך שלוש שנים בתפקיד מסוים .בשנה השלישית שלי החברה התמזגה עם עוד חברה .לפני המיזוג נאמר לנו שהכל ישאר כפי שהוא . בפועל לאחר המיזוג שינו לי את התפקיד בגלל שהבחור שעבד איתי באותו התפקיד אמר למנהלת החדשה שהוא יסתדר לבד וזה גרם לכך שהוציאו אותי מהתפקיד יש לציין שאותו בחור עבד בתפקיד אחר לפני המיזוג. לאחר שפניתי אליה מספר פעמים היא סירבה לתת לי תשובה חד משמעית בנושא. כל פעם סיבה אחרת . אני אוכל את עצמי מכעס מכיון שבחודש הראשון הייתה לי הזדמנות לחזור לתפקיד שלי אבל בגלל שאני טוב לב חשבתי על הבחור זה שתקע לי סכין בגב . אני לצערי התפטרתי מהחברה בעקבות זה ובמשך שמונה חודשים חיפשתי עבודה . היום אני נאלץ להתחיל ולעבוד בעבודה עם שכר נמוך יותר . למה פעלתי כך ? המחשבות לא יוצאת מהראש.

הי
כבר תקופה ארוכה בני בן ה 12 מרגיש שאנחנו ההורים לא מבינים אותו. יש מריבות קבועות בעיקר סביב פריצת גבולות שאנחנו שמים לו.
אני לא יודע איך לגשת לעניין וחשבתי שילך לדבר עם פסיכולוג כדי שקודם כל יוכל לפרוק מהלב אצל מישהו וגם כדי שאנחנו נקבל כלים להתמודדות. ייתכן שיש חוסר התפתחות רגשית כאשר הקוגניטיבית מפותחת מאד, מה שמוביל לקצרים בתקשורת גם מחוץ למשפחה וכנראה גם מחוצה לה.
האם התחלת טיפול עבורו הוא הדבר הנכון?
כ"כ אני רוצה למצוא פסיכולוג דרך המלצות אבל לצערי לא הצלחתי. האם אפשר לבקש כאן המלצה לפסיכולוג מתאים לילדים באיזור רעננה/כפר סבא?

שלום רב. אני בחור חילוני שמאוד נמשך ליהדות אך לא לדת. לאחרונה יצא לי לצאת למסע שורשים יהודי בחקר תרבויות ומנהגי יהדות שונים. התחברתי מאוד למקום ליברלי בו התפילה הציונית ישראלית המבוססת על התפילה המסורתית וגם חבריי הקהילה הם מרקע חילוני / מסורתי ולא דתיים "חזקים".
"התאהבתי" בתפילות ובפיוטים והרגשתי מאושר מאוד עד אשר נחשפתי לדברים מסוימים אותם מבצעת התנועה הליברלית שבעיני מוגזמים וחריגים בנוף הישראלי ואני מתקשה להנות פתאום מהדברים שכל כך אהבתי בגלל אותם מוסכמות/עקרונות שהתנועה מיישמת.
אני חיי יום יום כמה שנים באמביוולנטיות ונאמר לי כי אני סובל מ-OCD. אין כל סיבה אחרת לכך. מצד שני, חבל לי לוותר על עולמי היהודי שגיליתי ולעזוב הכל. אני נמצא בטיפול CBT כבר 7 מפגשים ולא מרגיש שזה משפר את מצבי.כל הזמן אני חושב על האמביוולנטיות בין "הרצוי" למצוי ויש שם פער גדול מאוד.
אשמח מאוד לשמוע עצה טובה - הפסיכולוגית אומרת שעליי להתמקד במי שאני ושאני הוא לא "התנועה הליברלית" אלא יואב שחלק ממנו אוהב את נוסח התפילה של התנועה הליברלית ושאני מייצג רק את עצמי ולא שום ליברל אחר או קבוצה מסוימת. האם אתה מסכים עם דעתה? איך אפשר לסלק כבר את הטרדות היום-יומיות האלו בנושא?

אני אשמח לפרוק קצת את אשר היושב על ליבי בתקווה שאולי אצליח לקבל קצת תקווה מכן.
עברתי חצי שנה נורא קשה, חצי שנה של גמילה מציפרלקס לאחר שנים ארוכות של לקיחת הכדור. חצי שנה של חוסר ביטחון מאוד קשה. התחילו אצלי ספקות לגבי עצמי והיכולות שלי, מה אני רוצה, מה נכון לי (בעיקר מבחינת אורח חיים ובחירת מסלול לימודים שלמעשה עד היום לא הצלחתי להסגר עליו), קושי בקבלת החלטות אפילו לגבי דברים קטנים ביום יום, התמודדות עם אבל על מוות של סבא וסבתא במשפחה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד ומתחילה לאבד שליטה על חיי.
כבר מעל לשבועיים מתמודדת עם תחושה קשה, תחושה נוראית ומתמדת שמלווה בחרדה קשה ובתסכול רב.
מרגישה תחושה מוזרה ולא מובנת של ריחוף, של בהייה, תחושה של ניתוק מהמציאות למרות שאני נוכחת בה פיזית, מרגישה כאלו אני כאן ולא כאן, תחושה של ניתוק מהסביבה, אני שומעת, ורואה ומגיבה באופן אוטומטי לסביבה ומבצעת את הפעולות היומיומיות באופן אוטומטי ללא שום חיבור ורגש, כאלו אני מרגישה שאני לא לגמרי בתוך הסיטואציה.
התחושה הקשה הזו התחילה לעורר אצלי שאלות וספקות לגבי המציאות, אני כל הזמן שואלת את עצמי האם זה אמיתי מה שאני רואה? למרות שבפועל אני רואה. האם אני באמת שומעת? למרות שאני באמת שומעת. בוחן המציאות נשאר תקין אבל משום מה אין אין לי חיבור, אין לי רגש כאלו יש איזשהי תקלה במוח.
כשאני רואה טלויזיה ומעסיקה את עצמי במשהו אני חווה כמה רגעים של נחת ושל שכחה מהמחשבה שהפכה למציאות כבר אבל ברגע שאני בחוסר מעש וחוזרת למציאות מה שנקרא אני חווה שוב מחדש את החרדה הזו. קראתי (לצערי) הרבה באינטרנט וחקרתי את התופעה ונתקלתי במושג שנקרא דה ריאליזציה.
הפרעת דה-ריאליזציה (באנגלית: Derealization Disorder) היא הפרעה דיסוציאטיבית (הפרעת ניתוק) שבה הסובל חש שינוי בתפיסה או בחוויה של העולם החיצוני, כך שהוא נראה מוזר ולא ממשי. הסביבה החיצונית נחווית כלא-ספונטנית, חסרת צבע רגשי וחסרת עומק. הפרעה זו עשויה להופיע כסימפטום דיסוציאטיבי של מצבים שונים, כמו הפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות שונות, ותיתכן גם כתופעת לוואי חולפת של שכרות, סמים, מחסור בשינה ולחץ.[1]

אני ממש חוששת שלא אצליח לצאת ממנה, אני מרגישה כל כך לבד למרות שאני מוקפת במשפחה, חברים ובתמיכה אבל אין אף דמות בחיי שמבינה ומזדהה עם המצב הנוכחי שלי. בנוסף לפני שבועיים למעשה חזרתי לקחת את הכדור בעקבות הניתוק שגרם לי בפעם הראשונה להתקף חרדה מאוד עצום. כעת אני מתוסכלת ומדוכאת מהעובדה שחזרתי לקחת את ה"סם" הנוראי הזה שרק מטפל בסיפטום, שרק יוצר אשליה של בסדר, שגורם לך להרגיש כבוייה רגשית, זומבית וכל כך האמנתי שאני בדרך הנכונה כשבחרתי להפסיק ולטפל באופן טבעי אם באמצעות צמחים, פרחי באך שמאוד עזרו לי לתקופה, אם בשיחות ובמגע. והיום אני חושבת שעשיתי טעות שבמהלך החצי שנה הזו לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי באופן רציף (הלכתי לטיפול רגשי הוליסטי בתדירות לא מאוד גבוהה) והרגשתי שזה נותן לי המון אך הבעיות היו כל כך עמוקות שהייתי צריכה כנראה מעבר, כנראה הייתי צריכה לחזור לפסיכולוגית. כנראה הייתי צריכה טיפול מעמיק יותר.
כשאני חושבת על כל זה יכול להיות שכל התקופה הזו גרמה לי להתרסקות נפשית שהנפש כבר לא יכלה לעמוד בה והתוצאה היא ניתוק, דיכאון, ייאוש.
אני כל כך חוששת מהמצב שאני נמצאת בו כרגע, מהניתוק, מהחרדות מהמחשבות ומתהיות והספקות לגבי המציאות, כל כך חוששת שלא אצליח לצאת מזה.

היי, אני בת 32 נשואה ללא ילדים. התחתנתי לפני 4 שנים זוכרת שכבר לפני החתונה שנינו לא היינו סגורים תמיד הרגשתי שהוא לא מתאים לי ( לפניו הייתי בזוגיות שהגדרתי מושלמת הרגשתי כמו נסיכה וקיבלתי כל מה שחשוב לי האהבה הייתה מטורפת) הוא באופי שלו פחות מפנק פחות משקיע ..בכל מקרה לאחר החתונה היה שלב שהרגשתי אוהבת. אני בחורה מינית ומושכת הייתי רגילה תמיד שגברים חושקים בי ועם בעלי אין את זה הוא יכול לא ליזום יחסי מין חודשיים רצוף התחושה של להיות נחשקת בחוץ ללא גבולות ולא נחשקת בבית קשה לי...אציין שגם אני לא יוזמת כי אין לי חשק לקיים איתו יחסים אם אני לא מרגישה נחשקת אוטמטית לא בא לי. אין לי שום רצון לקיים איתו יחסים וגם שזה כבר קורה אני ממש מתאמצת ... מפה לשם החיים נמשכים ופתאום באמצע החיים מרגישה מאוהבת ברופא נשים שלי ( שאגב הוא בן 60 לא נשוי) פתאום המיניות שלי מתעוררת ואני חושבת עליו בלי סוף מאוהבת לגמרי בחיוך שלו חושבת עליו 24/7 מה עושים?

שלום,
אני בת 24 ומגיל צעיר ועד היום אני לא מוצאת סיבה לעשות כלום.
זה שאין לי מוטיבציה אני יודעת.
אבל גם עכשיו אם יתנו לי טיול חינם מסביב לעולם אני לא אמצא סיבה לצאת אליו.
עד היום מאז שסיימתי תיכון אני לא עובדת בדיוק מאותה סיבה בגללה אני דוחה ללכת לדואר לשלם משהו אפילו.. וזה משהו שחייב לעשות.
פשוט לא מוצאת סיבה לכלום.
והחלק הכי מוזר הוא-
שאני מפנטזת על כל הדברים הטובים שהיו יכולים להיות או הייתי יכולה לעשות..
ועדיין בפועל כאילו יש נתק בין הדבר הבסיסי שאני כל כך רוצה שנימצא אצלי בראש לבין מה שקורה בפועל במציאות.
ואלו לא דברים מטורפים..
למצוא עבודה, שיהיה לי חבר, לתקשר מלכתחילה עם אנשים, לצאת החוצה מהבית, להיות מסוגלת לקנות לעצמי אוכל בחוץ זה משהו בדיוני..
להיות מסוגלת לגשת לקפיטריה ולקנות מים אני אפילו לא מסוגלת אני אחכה ואשאר צמאה עד שאגיע הביתה.
גם שהרחוב ריק ואין אנשים (אנשים מפריעים לי מאוד אני מזיעה וצמאה וצריכה להתפנות כל רגע ולחוצה ואני לא אני בשום צורה)
אני עדיין לא מוצאת סיבה לצאת החוצה.
הפעם היחידה שבה טוב לי ואני מוצאת סיבה לצאת מהבית -זה עם ההורים שלי ועם הכלב שלי.
אם הייתי יכולה ללכת איתם לכל מקום זה היה פחות נורא אבל עדיין לא הייתי עושה דברים בעצמי, דברים בסיסיים.
למה???

היי..

אולי זו שאלה ממש טיפשית אבל היא מסמנת משהו עקרוני ורחב יותר ..
יש לי ידיד שחזרנו להיות בקשר לא מזמן ועד כה התכתבנו בוואטסאפ והוא עכשיו שולח לי חברות בפייסבוק ( כבר היינו חברים שם אבל ניתקנו את הקשר בגלל סכסוך מר שהיה ועדיין ככה מנסים לאחות את השברים ולתת אמון מוחלט )

אני מבחינתי לא רוצה לאשר כי שמה יש לי תמונות, עדכונים , מחשבות אישיות ובפייסבוק שלו אין כלום .. להרגשתי זה רק נועד למעקב אחרי אנשים, ואני למרות שמאד נעים לי לשוחח איתו לא בא לי להיות במעקב מבלי שזה יהיה הדדי

אז מה לעשות? ואיך כדאי לומר את זה? כרגע אני אומרת בקצרה שאני לא ממש פעילה שם

אני ובעלי מתקרבים לגיל 40 ,מכירים אחד את השני 20 שנה . התחתנו לפנ 12 . יש לנו בן אחד בן 6.5 ולמרות כל מיני בעיות בריאות ניסינו לסרוגין להיכנס להריון לא בהצלחה . לפני כשנה עברתי הפלה טבעית בשבוע די התחלתי . מאז כשניסינו לא ממש הולך . חוץ מזה בעלי אובחן עם מחלה נוירולוגית כלשהי וירידה בשמיעה בלי קשר ולא ממש מטפל בעניין . אני כבר התייאשתי מלומר לו כי אני באמת מאמינה שהוא צריך לרצות לטפל בעצמו אבל תמיד יש לו עניינים יותר חשובים שקשורים לעבודה ופרנסה שעליו לפתור (ואנחנו חווים גם קשיים בתחום זה..) וכך השנים חולפות ללא טיפול .מצבי הנפשי לא טוב כל כך בעקבות זאת למרות שאני בנאדם חזק שעובד בתחום הטיפולי ויש לי פרופורציות לחיים אבל החיים תקועים ממש . אנמ מרגישה שביזבזתי המון שנים בלחכות לו שירצה כך וכך ,שיסיים תקופות לחוצות כאלה ואחרות... ועצוב לי . הבן שלנו הוא מקור אושר ענק בחיי וכל עוד הוא קטן אני רוצה שיהיו לו זכרונות נעימים מהילדות וקשר עם הוריו... וכך מגיעים לעיקר השאלה אחרי כל הרקע:הוא די קשוח עם הילד מה שעוד יותר מעציב אותי . אתמול לדוגמא הלך לישון קצת מאוחר כי סוף סוף היה לי זמן לשבת איתו על משהו שרצה שקשור ללימוד אותיות במחשב לצורך העניין..הוא -בעלי הלך לישון הרבה אחרי ובבוקר ממש כעס על הילד ואמר לו שהוא עייף עכשיו ואם מחר שוב ילך לישון מאוחר(הילד) אז לא יקח אותו לביהס ביום למחרת . הילד נעצב ואמר לי זאת וניסיתי להסביר לי שבסהכ אבא רוצה שילך לישון מוקדם אבל מה שהוא זוכר זה את האיום . עוד דוגמא זה שבעלי כל הזמו מדבר על כך שהיה רוצה לחיות בחול ושם הכל היה מסתדר כלכלית כי בעסקים שעש בעבר שם הצליח . הוא מצליח לבלבל מאוד את הילד שחושב מכל הדיבורים שאבא רוצה לעזוב לבד לחול . הסברתי לו שאבא היה רוצה שכולנו ביחד נהיה שם אבל אנחנו פה בארץ ישראל וגם אם הוא נוסע הוא יחזור ... והילד אמר"אז הוא פשוט יצתרך להתרגל לחיות כאן" ניסיתי המון פעמים לדבר עם בעלי על פילטר בדיבורים מול הילד אבל זה שוב ושוב חוזר ואני מתעייפת מהתיווך הזה בינהם..ובעיקר עצובה שלפחות לבן שיש לי לא מצליחה לתת תחושת רוגע ותמימות של ילד . אשמח לעזרה/עצה כי אין לי לצערי עם מי להתייעץ

יש לימהפרעת קשב וריכוז רצינית.
אני לא מצליחה לישון בלילה ואם אני ישנה כבר אני קמה בשעה 2 או לפני.
מה עןשים במצב כזה?

נמאס לי אני לא מתפקדת.
רוב היום אני עצבנית בגלל חוסר שינה. ושוכחת דברים ואם אני אומקת משהו אני לא עןשה אני דוחה הכל