פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

לכאורה די רגיל , שגרה לא מעניינת של עבודה עם אנשים מכוערים ושאני לא אוהב ובערב לפעמים קצת לצאת קצת חדכ .. אבל גם שם אני שופט חצי עולם, זה שמן, זה רזה מידי, זה מכוער, זה ערס , למה המוזיקה בחדכ כזו חרא , הרבה בבונים היום...

סף הקיבולת והתסכול שלי נמוך, מדברים קטנים מתבאס שוקע בעצמי כי אין משהו מעניין חיצונית ... מידי פעם ככה גיחות קצרות של התרוממות של דיבור מעניין אם מישהו , מחקר מעניין שקראתי , אבל הכול זה עולם של מכוערים ומשעממים

חשבתי אולי זה החורף שהגיע, אבל חצי יום גשם וכבר כזה דרמטי?

אז אני לא בדיוק מה הסיבה, אולי אני צריך כל כמה חודשים לשנות משהו, לעבור לחדכ אחר, לשנות אנשים מסביב , לשנות אימון, דרך חזרה הביתה..

מרגיש גם שאין מי שמבין אותי, שאני מתאמץ ומשקיע וגם סובל אבל קשה לי להעביר את התחושה לאחרים, הם לא מבינים אותי

מחפש עצות פרקטיות אם אפשר.. :)

שלום
לפעמים אני נתקלת באנשים שהכרתי אותם דרך עבודה או לימודים לתקופה קצרה לכמה חודשים בלבד אבל לא יצרתי איתם קשר רציני ועברו מאז לא מעט שנים טובות אני זוכרת אותם היטב וכל כך בא לי להגיד שלום אבל חוששת שלא יזכרו אותי ואכנס למבוכה אז אני מתעלמת מהם השאלה הראשית אם אני זוכרת בן אדם מסוים היטב למרות שעברו הרבה שנים האם הוא גם אמור לזכור אותי ?

בגיל 5-6 הייתי מאושפזת בבית חולים. כנראה שהתייבשתי או שיותר קרוב לדלקת כי סבלתי מכאבים בגב וצריבה בזמן השתנה. ייתכן שבאמת הכליות שלי היו בסכנה וקיבלתי עירוי דרך הוריד (אם למקרה שיש ספק, לא עברתי ניתוח). אני זוכרת דברים מהאשפוז, אבל לא הכל. דווקא מבחינת שפה, אני חושבת שהתבטאתי טוב יחסית לגיל 5-6 (אם גם זה רלוונטי). זכור לי למשל, מי בא לבקר אותי מבני המשפחה, וגם דמות של רופא אחד שהמשפחה שלי מכירה המון שנים, ויכול להיות שאולי בדיקה מינורית ופשוטה יחסית כמו מדידת לחץ דם. עדיין, מפריע לי בעיקר שאני לא זוכרת בדיקות כמו ביקור רופאים במחלקה (כשמבקשים מהמלווה לצאת והמטופל נשאר לבד עם הרופאים) וכולי. אני חוששת שאולי פגעו בכבודי כחולה ובצנעת הפרט שלי. שאולי נניח, אמרו לי להתפשט למרות שלא היה צורך, או שהגיעה קבוצה גדולה של סטודנטים לרופאה ולא טרחו להסביר לי על כך או לבקש את הסכמתי וכולי. למרות שכל עניין האשפוז היה רחוק מלהיות נעים, ההורים סיפרו לי ששמרתי על קור רוח. כמובן ששאלתי את ההורים שלי האם פגעו בכבודי כמו שרשמתי קודם, והם אמרו שאלו שטויות ואני צריכה לשכוח מזה. האם אפשר לשחזר את מה שקרה אז באשפוז ויש סיכוי לגלות רגעים טראומתיים ולא נעימים?

שלום, לפעמים אני אוכלת משהו והוא לא טעים לי
ואז אני אוכלת משהו אחר בארוחה גדולה
ואני נהיית עצבנית מרוב אוכל בגלל האנרגיה
שהוא נותן עודף אנרגיה לגוף ואז אין לי שקט
כשאני אוכלת הרבה נהיה לי עצבים בגוף
וזה הרס עצמי כזה אני לא יודעת איך להמנע מזה?
ודרך אגב אני רזה

שלום יש לי במשפחה אדם מאוד שתלטן (הוא לא מבין ולא רואה זאת).
בעבר הוא לחלוטין מצליח לשלוט בי, לאחרונה פחות אך הדרך היחידה שלי לא לתת לא לשלוט בי הרבה פעמים זה על ידי מתן כתף קרה בהמון מקרים מה שגרם לריחוק בינינו.

אחת הבעיות הגדולות שיש לי כרגע בהתמודדות איתו היא עניין הדעה (וגם לשאר בני המשפחה)-
לא משנה מה אומרים, תמיד יהיה לו מה לענות.
הכוונה היא שאף אחד לא יכול לומר את דעתו אפילו על משהו פשוט אפילו ברמת ה-כן או לא, מבלי לחטוף אש וביקורת.
נוצרת סיטואציה שרק אותו אדם יכול להעביר ביקורת "הגיונית" כך מכנה אותה מבלי שאף אחד מסביב יהיה יכול לומר את דעתו אחרת יחטוף מטח של ביקורת והסברים למה דעתו שגויה.

איך מתמודדים עם הבעיה הזו ספציפית??
תודה רבה!!!

אני ובעלי יחד הרבה שנים
יש לנו בן יחיד ,כבר בביה"ס
כרגע לאחר המון זמן בעלי הסכים להתחיל בבירור רפואי חשוב שדחה זמן רב ... עם זאת הנושא של ילד נוסף מעסיק אותי במחשבות מידי יום ,גם אם לא אני אז הסביבה תזכיר כמובן.. הוא מצידו טוען שרוצה אבל לא יכול . בעבר דיבר על כסף והוא מאוד מאוד מסודר בעניין וחרד לנושא בכלל בחיים.. וכעת הוא לא רואה איך נוכל לדאוג/לטפל בילד נוסף כיוון שאין לנו כמעט תמיכה מהמשפחה וכבר עכשיו מאוד צפוף הלו"ז . אני יודעת שאני יכולה לגרור אותו לכך..אבל רוצה שהוא יהיה שלם עם הרצון וההקרבה וכו'... אבל הזמן ממשיך לחלוף ואני כבר בגיל גבולי מאוד . אני מאוד מאוד עצובה מכך . כל חיי שמעתי מאבי שהוא בן יחיד על תחושותיו עם הוריו הזקנים וההתמודדות לבד ומאימי ששנים לא מסתדרים בינהם על תכונותיו האגואיסטיות כבן יחיד ... לא חשבתי שדווקא אצלי יהיה את המעצור הזה . אני מרגישה שהחיים מובילים אותי ושאינם בשליטתי ומתבאסת בשביל הבן שלי שאולי באמת יסבול מכך בסוף . אני מאוד מאוד אימהית ותחושת ההחמצה היא גדולה . גם עולים בי חששות לגבי תקינות ההריון בגיל זה לאחר הפלה אחת (אומנם בשבוע מוקדם...) ועדיין אני חושבת שאני עוד יכולה וממש מרגישה איך ביזבזתי שנים . למרות שחומקת פתאום המחשבה גירושים הם לא אופציה מבחינתי . אוהבת את בעלי ושלמות המשפחה מאוד חשובה לי ,אבל מאוד קשה בארץ עם בן יחיד במיוחד שזו לא החלטה מבחירה או חוסר ברירה אלא...

ייעוץ לגבי אמא שלי ,
אמא שלי תמיד חושבת מחשבות שליליות אומרת שהילדים שלה נפלו בפח בזוגיות שלהם למרות שיש אהבה אינסופית לכל אחד,תמיד חושבת על הרע מחפשת אותו ולא מסתכלת על חצי הכוס המלאה תמיד יש לה תלונות ומענות קשה להיות לצידה ולפתוח שיחה לפעמים באלך לברוח ..יש לי אח שמתגייס לצהל ונפגע ממנה הכי קשה היא תמיד הורידה אותי והשפילה לא נתנה מילה טובה מסתכלת על הדשא של השכן ואומרת לאחי שהוא יותר טוב ממנו לאחי בא לברוח להתגייס ולא לחזור הבייתה טען שאין לו טעם לחיים שהוא בבית מסתגר בחדר לא באלו לפתח עם אמא שום שיחה כי היא לא אשת שיחה והדבר כבר מתחיל להטריד אותי מאוד .. אפילו אבא שלי תמיד בורח עושה סיבוב וחוזר היא כרגע שומרת על הבת שלי בת השנה ושנה הבאה מתכוונת להכניס אותה לגן מפחדת מה ההשלכות שיהיו שתיהיה לבד יש לציין כי חלתה בסרטן שנה שעברה וכל הקטע של השליליות זה אופי והתגבר מרגע שאחי הקטן איים להתגייס ולא לחזור הבייתה אשמח ממש לעזרה תודה מראש!

היי, 

האם יש טיפול מומלץ לדיסיצואציה, לנתק מן העצמי ומהסביבה שגורמת לסבל רב?
אני כבר חודש וחצי מתמודדת עם ניתוק ומרגישה שאני בחוסר הכרה וזה הכניס אותי לייאוש ולדיכאון, כאלו אני לא זוכרת מי הייתי קודם. אני רואה את המציאות אבל מרגישה מרוחקת ומנותקת ושואלת את עצמי כל הזמן האם הכל אמיתי כבר ומפחדת לאבד שליטה. המציאות מרגישה לי כמו חלום, ואני מרגישה כאלו הכל מוזר פתאום. ואני רואה אותה רגיל לגמרי. הכל על אוטומט אצלי, אני מגיבה לסביבה אבל לא מצליחה להרגיש משהו אפילו לא פחד. יש לי חרדה גדולה שתפרצה יחד סמוך להתפרצות הניתוק והיא פחד מאובדנות-פחד מחוסר שליטה ואולי זה דיכאון גם שקשור בזה. כל יום אני שואלת את עצמי מתי זה יגמר ואחזור לעצמי?
נדמה לי שההפרעה נקראת הפרעת דה ריאליזציה/דה פרסונליזציה.
אציין שחזרתי לטיפול תרופתי בציפרלקס וברבע בכדור חדש בשם אריפליי עקב התפרצות התופעה לאחר הפסקה של חצי שנה עם הציפרלקס שאותו לקחתי שנים והפסקתי על דעת עצמי.





אשמח למענה,
רעות

שלום
ביתי בת 18 אוטוטו בת יחידה להורים גרושים ונראה לי שיותר מידי רגישה. אתן 2 דוגמאות:1) בשרות לאומי אחד המנהלים אמר לה אולי תעזבי את הטלפון ותתחילי לעבוד..דוגמא 2) במקום עבודתה (היא עובדת פעמיים בשבוע בערב) מסיימת לעבוד ב22:00 והיא רצתה לדבר עם המנהל .עניין זה נמשך שבוע כיוון שלא היה לו זמן ובאחד הימים בשעה 21:45 הוא אמר לה שיסיים לשרת את הלקוח הם ידברו (כאשר ב22:00 היא צריכה לסיים לעבוד ויש לה נסיעה הביתה). בשעה 22:00 הוא עוד לא סיים עם הלקוח היא חיכתה עד 22:15 ולבסוף יצאה לכיוון הבית בלי שדיברו כיוון שכבר היה מאוחר ואמרה לו שידברו למחרת. בשני המקרים היא בכתה. אני מסבירה לה שלא תהייה ככ רגישה ותבכה והיא בוכה ונעלבת מדברים שלא צריך לבכות. שתהיה חזקה. והיא אומרת שמה היא תעשה כדי לא לבכות? מעבר לזה שאמרתי לה שתהיה חזקה ושלא כולם נחמדים או טובים בעולם הזה לא ידעתי מה לומר לה ואיזה כלים לתת לה כדי שתתמודד ולא תבכה. אשמח אם אפשר לתת לי רעיון או רעיונות מה לומר לה כדי שלא תבכה ותהייה כזאת רגישה מכל דבר. עוד דוגמא כדי שתבין יותר טוב .לא מזמן סיימה תיכון ואני והמורה אמרנו לה בעקבות משהו שהיא לא מעריכה את עצמה אז היא בכתה. לטיפול פסיכולוגי או כדומה היא לא תרצה ללכת אני ניסיתי .אולי אפשר כמו שכבר אמרתי רעיון/רעיונות איך לעזור לה . מה לומר לה? תודה

היי, אני בת 32 נשואה ללא ילדים. התחתנתי לפני 4 שנים זוכרת שכבר לפני החתונה שנינו לא היינו סגורים תמיד הרגשתי שהוא לא מתאים לי ( לפניו הייתי בזוגיות שהגדרתי מושלמת הרגשתי כמו נסיכה וקיבלתי כל מה שחשוב לי האהבה הייתה מטורפת) הוא באופי שלו פחות מפנק פחות משקיע ..בכל מקרה לאחר החתונה היה שלב שהרגשתי אוהבת. אני בחורה מינית ומושכת הייתי רגילה תמיד שגברים חושקים בי ועם בעלי אין את זה הוא יכול לא ליזום יחסי מין חודשיים רצוף התחושה של להיות נחשקת בחוץ ללא גבולות ולא נחשקת בבית קשה לי...אציין שגם אני לא יוזמת כי אין לי חשק לקיים איתו יחסים אם אני לא מרגישה נחשקת אוטמטית לא בא לי. אין לי שום רצון לקיים איתו יחסים וגם שזה כבר קורה אני ממש מתאמצת ... מפה לשם החיים נמשכים ופתאום באמצע החיים מרגישה מאוהבת ברופא נשים שלי ( שאגב הוא בן 60 לא נשוי) פתאום המיניות שלי מתעוררת ואני חושבת עליו בלי סוף מאוהבת לגמרי בחיוך שלו חושבת עליו 24/7 מה עושים?

בני בן 6.5 ילד מקסים . לפני מס' חודשים אולי אינני זוכרת..בעלי התחיל לבקש ממנו שיקרא לו בשמו הפרטי כי ככה יותר נוח לו הוא טוען...קשה לי להתווכח עם זה כי גם להוריו כל החיים קרא לרוב בשמותיהם ,כנל לסבים שיותר גידלו במובן ההורי... .הבן שלי מצידו התבלבל והתחיל לקרוא פתאום גם לי בשמי . מבחינתי זה לא דבר רצוי , אני מאוד גאה באמהות שלי כמאמר הפתגם אמא יש רק אחת... וקשה לי עם זה שהוא פתאום עושה כך והכל התחיל בכלל מבעלי.. קצת מתסכל העניין . התחלתי לתקן אותו ולומר לו שיקרא לי אמא , עם זאת הוא אומר שהוא מתבלבל בגלל אבא שרוצה שיקראו לו בשם הפרטי . וככה יוצא שלפעמים קורא לי אמא /בשם/שילוב של שניהם... למרות שהעניין די מבאס אני מרגישה שיצרתי לו לחץ בעניין ומעוניינת שגם לו יהיה נעים ולא ירגיש מאולץ . אז הפסקתי לגמרי להגיב ועדיין זה נמשך ... עם בעלי אין מה לדבר הוא עומד בשלו ומבחינתו הגיוני לבקש מהילד כך . יש איזו עצה איך לנהוג כדי שלילד יהיה הכי טוב ? פשוט לתת לי לקרוא לי בשמי הפרטי וזהו ? לוותר בעניין ?

שמע זה היה מצב מורכב עבורי .
והסתירו ממני דברים שהיו אמורים לצאת לפועל ולא יצאו.
מה הככונה בתתחיל מחדש ?
אני עובד במקום עבודה חדש.

שלום לך,
איז טיפול מומלץ פסיכולוגי או סקסולוגי שכמובן רובם אינם פסיכולוגים.

לבעיה של קושי ורתיעה ממין ואני מדברת על רמה בסיסית של מגע זה בהתחלה היה גם אםאנשים אחרים נניח בני הבית.
אני מניחה שזה נובע מביקורת קשה על הגוף. ביקורת שנמשכה המון שנים מהסביבה עד כדי כך שמגיל ההתבגרות הביקורת היתה עצמית והתבטאה בהמון תבכול ומניעה של קשרים עם בני המין השני חוסר רצון ללכת לים בבגד ים או כל פעילות משותפת נניח לנסוע למחנה עם בנות כי צריך להתפשט ולהראות את הגוף שמתלבשים.

זה נבע מתסכול על המראה וחוסר התפתחות חזה.
יש לציין שהביקורת נמשכה גם בגילאי בגרות כלומר אחרי צבא עד גיל 27 רק אז החלה להיות יותר השלמה ולשים פס.אבל כל הקטע עם בני המין השני תקוע מאוד מאוד
יש גם חוסר חשק מיני ותחושת גועל.

תודה

שלום
פנינו לייעוץ בקשר לבעייה של הבן בבית הספר.
הפסיכולוג הוסיף שאנחנו בני זוג עם אופי מאוד שונה
אחר כך הוסיף שמשבר מאחד זוג או מפרק זוג.
הערתו ניראתה לי מוזרה ולא במקום.
באנו ליעוץ בנושא הבן בלבד
האם זה מקובל ?

בראשית דבריי ארצה לציין שהנושא הוא מורכב וארוך לכן אני מודה לכם על הזמן שלכם .
אני עבדתי בחברת ביטוח במשך שלוש שנים בתפקיד מסוים .בשנה השלישית שלי החברה התמזגה עם עוד חברה .לפני המיזוג נאמר לנו שהכל ישאר כפי שהוא . בפועל לאחר המיזוג שינו לי את התפקיד בגלל שהבחור שעבד איתי באותו התפקיד אמר למנהלת החדשה שהוא יסתדר לבד וזה גרם לכך שהוציאו אותי מהתפקיד יש לציין שאותו בחור עבד בתפקיד אחר לפני המיזוג. לאחר שפניתי אליה מספר פעמים היא סירבה לתת לי תשובה חד משמעית בנושא. כל פעם סיבה אחרת . אני אוכל את עצמי מכעס מכיון שבחודש הראשון הייתה לי הזדמנות לחזור לתפקיד שלי אבל בגלל שאני טוב לב חשבתי על הבחור זה שתקע לי סכין בגב . אני לצערי התפטרתי מהחברה בעקבות זה ובמשך שמונה חודשים חיפשתי עבודה . היום אני נאלץ להתחיל ולעבוד בעבודה עם שכר נמוך יותר . למה פעלתי כך ? המחשבות לא יוצאת מהראש.