פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום. הייתי לפני שנתיים בטיפול אצל פסיכולוג מטעם קופת החולים שלי (זה מה שאני יכולה מבחינה כלכלית) בעבר לא הייתי בנויה לטיפול אז אמרתי לו שאני רוצה לעשןת הפסקה קטנה. הוא אמר שבסדר ושישמח שאשלח לו הודעה כשאצטרך משהו. שלחתי לו לפני 4 ימים הודעה שאני מעוניינת לחזור לטיפול אצלו ואם זה אפשרי. הוא שאל מתי נוח לי. עניתי לו, הוא לא נכנס להודעה עד עכשיו כבר 4 ימים. האם נראה שהוא לא מעוניין שנחזור לטיפול? הוא הפסיכולוג היחיד בעיר שלי מטעם הקופה והוא ממש מומחה אז חבל לי להפסיד. מצד שני נראה שהוא לא רוצה להמשיך. האם כדאי לשלוח לו עוד הודעה או פשוט להניח לו? תודה

הבת זוג שלי שולחת לי בערך פעם אחת ביום כמעט כל יום הודעה לסלולרי שלי "אני לא יכולה בלעדייך" זה אמור להדליק לי נורה אדומה ועם כן מה הסכנות של זה ואיך פותרים את זה ככה שלא יהיו סכנות מזה? תודה מראש.

היי
אני מתעניין שמעתי פעם על בעיות רגשיות שנוצרות מרשתות חברתיות, לי אישית אני מרגיש שאני מחפש את היחס הלייקים וכאשר התחושה נגמרת אני מחפש לעשות עוד משהו שיביא לי יחס, אין לי הרבה חברים. ואני מבלה הרבה בפייסבוק. ואני מבחינת תחביבים מאוד פעיל אני עושה שלושה דברים שונים ציור פיסול ונגינה, ואני במין מירוץ של להיות בולט שיגידו שאני טוב. בעבודה אני מרגיש גם מתח שאני יכול לטעות שיגידו שאני לא עשיתי דברים טוב , למרות זאת אני מבין שאין בעבודה דבר כזה להיות תמיד טוב, פעם אתה בסדר ופעם פחות בסדר. בקשר לפייסבוק האם זה משהו שבתקופה שלנו מחליף את הקשר החברי את המעגל חברתי שכיום אנשים יותר מרוכזים בעצמם ובתחרותיות, נראה לי שאנשים שיש להם מעגלים חברתיים יותר מאושרים מאשר אנשים שמחפשים במידה מוגזמת אהדה בפיסבוק. תודה.

שלום רב,
אני מכירה בחור בן 24 , חכם, מחשבות מקוריות מחוץ לקופסה, סיים יסודי ותיכון בהצטיינות יתרה.
בסביבתו הקרובה ,חברים משפחה,
ציפו לגדולות ממנו אך מהרגע שהשתחרר מהצבא לא מנסה לבנות לעצמו עתיד, עוסק בעבודות מזדמנות ולא מסוגל להחליט על לימודים, קריירה רצינית,
כגודל הציפיות הרבות שהיו ממנו כך גם האכזבות ונשארת דאגה מה יהיה? וכמה חבל על הפוטנציאל .
איך הוריו וסביבתו הקרובה אמורה לנהוג ולדבר איתו?
תודה

שלום,
אני מתקרב לגיל 40.
נראה לי שיש לי בעיה נפשית ואני לא מצליח למצוא את ההגדרה מה היא בדיוק.
כבר כמה שנים שאני מרגיש יותר מדיי בייתי. אני מסתדר עם יציאה לעבודה, למרות שאני מושך את הזמן בבוקר בצורה קיצונית מאוד ומאחר לעבודה בקביעות.
אחרי יום עבודה אני רק מחכה לחזור הביתה. ואם אני צריך למשל ללכת לראיון עבודה או לראות דירה שאני רוצה לעבור אליה, אני מרגיש כאילו אין לי כוח נפשי לזה, אלא רק רוצה לחזור הביתה.
ואם מציעים לי לצאת למסעדה או לקולנוע או לבילוי אחר – זה מרגיש לי כמו נטל כבד ואני מרגיש כאילו "נפל עליי תיק" – ואני אפילו מעדיף להסתגר לבד בבית מאשר לצאת, אפילו לבילוי.
אין לי פחדים או חרדות כשאני נמצא בחוץ, כך שלא ברור לי ממה זה נובע. אני פשוט רוצה להיות רק בבית.
לפעמים ממש בא לי לצאת לטייל עם האופניים או לעשות הליכה, ובסוף אני מבטל את זה וזה מעציב אותי כי ממש רציתי לצאת – אבל כאילו אין כוח נפשי.
זה מתסכל אותי מאוד – בעיקר כי אני לא מצליח להגדיר למה אני ככה. האם יש לזה הסבר פסיכולוגי או מונח שיוכל לכוון אותי לקריאה על הנושא?

תודה רבה

כבר הרבה זמן שאמא שלי לא מכבדת את הזכויות שלי כמטופלת בביקורים אצל רופא, ובדגש על הזכות לכבוד או צנעת פרט. למשל, כשאני מבקשת להוריד בגדים מאחורי הווילון, גם אם זה רק בגד אחד (למשל להוריד חולצה ןלהשאר עם חזיה) ואמור לקחת שניה, אמא שלי מתעקשת שאני לא אעמוד מאחורי הווילון ואתפשט מול הרופא. הרופאים במצבים האלה, לא אומרים כלום או מסכימים עם אמא שלי. אני עברתי את גיל 18 ואין לי מלווה אחרת. יש לי בדיקות יותר אינטימיות לעבור, ואני פוחדת שאמא שלי תמשיך להרשות להפקיר אותי ואת הכבוד שלי. היא מחטטת לי בטלפון וחוקרת אותי לפני כל יציאה מהבית. אני לא יודעת איך אצליח ליצור קשר עם עובדת סוציאלית או גורם אחר אם ארצה להתלונן. מה לעשות?

מה זו בעצם דיסוציאציה ממושכת וכיצד היא באה לידי ביטוי בחיי היומיום? האם יש קשר בין ההפרעה למחשבות טורדניות וספקות? האם ניתן לרפאה גם ללא תרופות?

שלום, יש לי אחות בת 19 (קטנה ממני ב3.5 שנים) שאוהבת לקחת לי באופן קבוע חפצים וזה נראה כבר בגדר צורך נפשי לגנוב, היא לוקחת גם דברים שלא בהכרח מתאימים לה כמו משקפי ראייה שלא תואמים את המספר שלה ועוד. דיברתי איתה כמה פעמים ולא עזר. מה צריך לעשות כדי שזה ייפסק? תודה רבה

לכאורה די רגיל , שגרה לא מעניינת של עבודה עם אנשים מכוערים ושאני לא אוהב ובערב לפעמים קצת לצאת קצת חדכ .. אבל גם שם אני שופט חצי עולם, זה שמן, זה רזה מידי, זה מכוער, זה ערס , למה המוזיקה בחדכ כזו חרא , הרבה בבונים היום...

סף הקיבולת והתסכול שלי נמוך, מדברים קטנים מתבאס שוקע בעצמי כי אין משהו מעניין חיצונית ... מידי פעם ככה גיחות קצרות של התרוממות של דיבור מעניין אם מישהו , מחקר מעניין שקראתי , אבל הכול זה עולם של מכוערים ומשעממים

חשבתי אולי זה החורף שהגיע, אבל חצי יום גשם וכבר כזה דרמטי?

אז אני לא בדיוק מה הסיבה, אולי אני צריך כל כמה חודשים לשנות משהו, לעבור לחדכ אחר, לשנות אנשים מסביב , לשנות אימון, דרך חזרה הביתה..

מרגיש גם שאין מי שמבין אותי, שאני מתאמץ ומשקיע וגם סובל אבל קשה לי להעביר את התחושה לאחרים, הם לא מבינים אותי

מחפש עצות פרקטיות אם אפשר.. :)

שלום
לפעמים אני נתקלת באנשים שהכרתי אותם דרך עבודה או לימודים לתקופה קצרה לכמה חודשים בלבד אבל לא יצרתי איתם קשר רציני ועברו מאז לא מעט שנים טובות אני זוכרת אותם היטב וכל כך בא לי להגיד שלום אבל חוששת שלא יזכרו אותי ואכנס למבוכה אז אני מתעלמת מהם השאלה הראשית אם אני זוכרת בן אדם מסוים היטב למרות שעברו הרבה שנים האם הוא גם אמור לזכור אותי ?

ייעוץ לגבי אמא שלי ,
אמא שלי תמיד חושבת מחשבות שליליות אומרת שהילדים שלה נפלו בפח בזוגיות שלהם למרות שיש אהבה אינסופית לכל אחד,תמיד חושבת על הרע מחפשת אותו ולא מסתכלת על חצי הכוס המלאה תמיד יש לה תלונות ומענות קשה להיות לצידה ולפתוח שיחה לפעמים באלך לברוח ..יש לי אח שמתגייס לצהל ונפגע ממנה הכי קשה היא תמיד הורידה אותי והשפילה לא נתנה מילה טובה מסתכלת על הדשא של השכן ואומרת לאחי שהוא יותר טוב ממנו לאחי בא לברוח להתגייס ולא לחזור הבייתה טען שאין לו טעם לחיים שהוא בבית מסתגר בחדר לא באלו לפתח עם אמא שום שיחה כי היא לא אשת שיחה והדבר כבר מתחיל להטריד אותי מאוד .. אפילו אבא שלי תמיד בורח עושה סיבוב וחוזר היא כרגע שומרת על הבת שלי בת השנה ושנה הבאה מתכוונת להכניס אותה לגן מפחדת מה ההשלכות שיהיו שתיהיה לבד יש לציין כי חלתה בסרטן שנה שעברה וכל הקטע של השליליות זה אופי והתגבר מרגע שאחי הקטן איים להתגייס ולא לחזור הבייתה אשמח ממש לעזרה תודה מראש!

בגיל 5-6 הייתי מאושפזת בבית חולים. כנראה שהתייבשתי או שיותר קרוב לדלקת כי סבלתי מכאבים בגב וצריבה בזמן השתנה. ייתכן שבאמת הכליות שלי היו בסכנה וקיבלתי עירוי דרך הוריד (אם למקרה שיש ספק, לא עברתי ניתוח). אני זוכרת דברים מהאשפוז, אבל לא הכל. דווקא מבחינת שפה, אני חושבת שהתבטאתי טוב יחסית לגיל 5-6 (אם גם זה רלוונטי). זכור לי למשל, מי בא לבקר אותי מבני המשפחה, וגם דמות של רופא אחד שהמשפחה שלי מכירה המון שנים, ויכול להיות שאולי בדיקה מינורית ופשוטה יחסית כמו מדידת לחץ דם. עדיין, מפריע לי בעיקר שאני לא זוכרת בדיקות כמו ביקור רופאים במחלקה (כשמבקשים מהמלווה לצאת והמטופל נשאר לבד עם הרופאים) וכולי. אני חוששת שאולי פגעו בכבודי כחולה ובצנעת הפרט שלי. שאולי נניח, אמרו לי להתפשט למרות שלא היה צורך, או שהגיעה קבוצה גדולה של סטודנטים לרופאה ולא טרחו להסביר לי על כך או לבקש את הסכמתי וכולי. למרות שכל עניין האשפוז היה רחוק מלהיות נעים, ההורים סיפרו לי ששמרתי על קור רוח. כמובן ששאלתי את ההורים שלי האם פגעו בכבודי כמו שרשמתי קודם, והם אמרו שאלו שטויות ואני צריכה לשכוח מזה. האם אפשר לשחזר את מה שקרה אז באשפוז ויש סיכוי לגלות רגעים טראומתיים ולא נעימים?

אני ובעלי יחד הרבה שנים
יש לנו בן יחיד ,כבר בביה"ס
כרגע לאחר המון זמן בעלי הסכים להתחיל בבירור רפואי חשוב שדחה זמן רב ... עם זאת הנושא של ילד נוסף מעסיק אותי במחשבות מידי יום ,גם אם לא אני אז הסביבה תזכיר כמובן.. הוא מצידו טוען שרוצה אבל לא יכול . בעבר דיבר על כסף והוא מאוד מאוד מסודר בעניין וחרד לנושא בכלל בחיים.. וכעת הוא לא רואה איך נוכל לדאוג/לטפל בילד נוסף כיוון שאין לנו כמעט תמיכה מהמשפחה וכבר עכשיו מאוד צפוף הלו"ז . אני יודעת שאני יכולה לגרור אותו לכך..אבל רוצה שהוא יהיה שלם עם הרצון וההקרבה וכו'... אבל הזמן ממשיך לחלוף ואני כבר בגיל גבולי מאוד . אני מאוד מאוד עצובה מכך . כל חיי שמעתי מאבי שהוא בן יחיד על תחושותיו עם הוריו הזקנים וההתמודדות לבד ומאימי ששנים לא מסתדרים בינהם על תכונותיו האגואיסטיות כבן יחיד ... לא חשבתי שדווקא אצלי יהיה את המעצור הזה . אני מרגישה שהחיים מובילים אותי ושאינם בשליטתי ומתבאסת בשביל הבן שלי שאולי באמת יסבול מכך בסוף . אני מאוד מאוד אימהית ותחושת ההחמצה היא גדולה . גם עולים בי חששות לגבי תקינות ההריון בגיל זה לאחר הפלה אחת (אומנם בשבוע מוקדם...) ועדיין אני חושבת שאני עוד יכולה וממש מרגישה איך ביזבזתי שנים . למרות שחומקת פתאום המחשבה גירושים הם לא אופציה מבחינתי . אוהבת את בעלי ושלמות המשפחה מאוד חשובה לי ,אבל מאוד קשה בארץ עם בן יחיד במיוחד שזו לא החלטה מבחירה או חוסר ברירה אלא...

שלום יש לי במשפחה אדם מאוד שתלטן (הוא לא מבין ולא רואה זאת).
בעבר הוא לחלוטין מצליח לשלוט בי, לאחרונה פחות אך הדרך היחידה שלי לא לתת לא לשלוט בי הרבה פעמים זה על ידי מתן כתף קרה בהמון מקרים מה שגרם לריחוק בינינו.

אחת הבעיות הגדולות שיש לי כרגע בהתמודדות איתו היא עניין הדעה (וגם לשאר בני המשפחה)-
לא משנה מה אומרים, תמיד יהיה לו מה לענות.
הכוונה היא שאף אחד לא יכול לומר את דעתו אפילו על משהו פשוט אפילו ברמת ה-כן או לא, מבלי לחטוף אש וביקורת.
נוצרת סיטואציה שרק אותו אדם יכול להעביר ביקורת "הגיונית" כך מכנה אותה מבלי שאף אחד מסביב יהיה יכול לומר את דעתו אחרת יחטוף מטח של ביקורת והסברים למה דעתו שגויה.

איך מתמודדים עם הבעיה הזו ספציפית??
תודה רבה!!!

שלום, לפעמים אני אוכלת משהו והוא לא טעים לי
ואז אני אוכלת משהו אחר בארוחה גדולה
ואני נהיית עצבנית מרוב אוכל בגלל האנרגיה
שהוא נותן עודף אנרגיה לגוף ואז אין לי שקט
כשאני אוכלת הרבה נהיה לי עצבים בגוף
וזה הרס עצמי כזה אני לא יודעת איך להמנע מזה?
ודרך אגב אני רזה