פורום פסיכיאטריה ילדים ובני נוער - יש לך שאלה?

שלום לכם , אני מאוד מבובלת , בני בן 6.4 עם בעיות התנהגות ובעיות קשב וריכוז.
באוג' האחרון התחיל לקחת ריספונד 0.5 מ"ל ובספטמבר התחלנו גם ריטלין עכשיו הוא לוקח את ה LA 20 מ"ל , הוא יושב בכיתה לא ב100% אבל מה שמתריד אותי יותר זה שבעיות ההתנהגות שלו קצת התמתנו אך עדין חורג מהנורמה.
הוא מתעצבן מכל שטות ואז הוא זורק חפצים לכל עבר כולל שידות וארוניות וכמובן כיסאות .
החלק ההתנהגותי הכי מתריד אותי , כרגע הרבה יותר מהקשב.
מה אתם מציעים ? יש לי טוב לפסיכיאטר רק בסוף ינואר .
אודה לעזרתכם,מירב.

בתי בת 18 כל הזמן משקרת באופן שוטף ונדמה כי היא אינה שמה לב לכך שהיא משקרת בנוסף, הם מתחילה להאמין לשקרים של עצמה כאילו השתכנעה בעצמה שזוהי האמת. נדמה כי הם מפתחת לעצמה מציאות משלה -
. ברצוני לדעת האם קיימת מחלת נפש אשר גורמת לאנשים לשקר? אם כן, מהו שמה והאם ניתן לטפל במחלה זו?

שלום רב,

במסגרת עבודתי נתקלתי בנער בן 17 מדוכא עם נטיות אובדניות. על פי חובת הדיווח, המידע הועבר להורים ולא נעשה דבר.
למיטב הבנתי, המצב בבית קשה מאוד.
המידע הועבר גם לפקידת סעד עירונית, שטרם טיפלה.

הלכנו יחד לייעוץ במרפאה לבריאות הנפש, אולם הובהר לנו שלא ניתן לקבל טיפול ללא אישור הורים.

מצבו של הנער מחמיר. אני מנסה לאתר דרך שלא לגרום לו ליפול בין הכסאות. אם המשפחה לא מטופלת ברווחה ומצד שני אין אישור של ההורים, הוא לא יכול לקבל טיפול פסיכאטרי. איך אפשר לסייע?
האם אפשר לקבל ייעוץ פרטי (בתשלום) ללא אישור הורים?
אני ממש אשמח לעזרה!

לוסטרל או פרוזק?

אני בן 15 בכיתה י' וכמו שהכותרת רומזת יש לי הפרעת קשב וריכוז ללא היפראקטיביות ואימפולסיביות.
החלטתי לקבל טיפול תרופתי לאחרונה ,הרופא נתן לי מרשם לרטלין 10 מ"ג שככל הנראה לא עוזר, לא הרגשתי שום שינוי ועדיין הייתי מוסח וחלמתי בהקיץ.
יש עוד כמה ימים טור לרופא ואני רוצה שהוא ייתן לי מרשם לתרופה שמבוססת על אמפתמין.
אני חושד שיש לי גם הפרעה טורדנית-כפייתית ואני מתכוון להגיד לו את זה
השאלה שלי היא האם הרופא יכול לא לאשר לי מרשם לתרופה בגלל הOCD?, האם תרופות אמפתמין יכולות להחמיר את המצב?
ואם כן, יש טיפול תרופתי אחר שמיועד למצב שיש לי את שתי ההפרעות?

ברצוני לשאול מהו הטיפול המומלץ בילד בן 12 הסובל לעיתים
מהתפרצות זעם . והוא מפנה את כעס שלו כלפי עצמו
הוא מקלל ומכה את עצמו . אציין שלילד יש בעיה של ADD
וטופל בעבר כנגד חרדות עם לוסטרל.
דני

שלום רב, בני, בן 11, מטופל כשנה וחודשיים בקלוניריט - 3 כדורים של 0.025 מ"ג ביום בשילוב עם ציטלופרם - חצי כדור ביום. לאחרונה, כחודש, יש רגיעה משמעותית בטיקים. אנו חוששים לרדת במינונים מאחר ובתקופות קודמות הטיקים חזרו גם לאחר רגיעה יחסית ממושכת, ללא שינוי במינון. לכן, אנו ממשיכים להמתין ולקוות שהמצב לא יחריף שוב. שאלתי היא - האם נכון לעשות כך, או שמא זה הזמן דווקא כן לנסות ולהפחית במינון התרופה? כמו כן, האם אין נזק בשימוש ממושך בתרופה? האם אפשר להמשיך ולהשתמש בה עוד שנים על בסיס יומי, כפי שעשינו עד היום? האם כדאי להתחיל להוריד מינון בתרופה השנייה - נוגדת החרדה, שכן גם בעניין זה חלה הטבה? האם הפסקת תרופות אלו, עלולה להחזיר טיקים וגם להגביר את בעיות הקשב? כמובן, שגם מבחינת הקשב יש שיפור, אם כי לא ממש גדול. אולי ניתן לייחס אותו גם לגיל. זה כבר לא הילד הקטן מכיתה א, ב', ש"לא מסוגל" ללמוד, כפי שהיה מתבטא אז.
אשמח ואודה מאוד לתשובותיך.

אם יש שני ילדים-הילדה בכיתה ג' או ד' והילד גם בסביבות הגיל הזה אולי שנה מתחת לילדה האם יכול להיות שמה שהוא לימד אותה נקרא התעללות מינית? האם הוא היה מודע למעשיו? או שזה פשוט סתם נקרא סקרנות? אני אציין ואומר שהייתה חדירה של איבר המין שלו בשלה והיו נגיעות, ליטופים ומגע מיני..איך אפשר לקרוא לתופעה הזו שהייתה שם?

שלום רב, ראשית מודה על הפורום. חדשה כאן ואודה לעזרתכם.
בני בן 12 וחצי, אני מבינה שהוא כבר בשלהי גיל ההתבגרות שלו, מתחיל מרדנות, צעקות, הרמת הטונים, ובעיקר תשובות הלא רוצה, תעזבי אותי, איזה בית חרא, נמאס לי וכו'....
אני גרושה מאז היותו בן שנה. יש תינוק בן שנה וחצי בבית, ואני חד הורית, לא נישאתי.
הוא עבר תקופה מאוד קשה עם זה, ממש שנה עד שהתקרב לאחיו.
הבעיות העיקריות איתו סובבות סביב גירושיי לאביו. אנו גרים במרחק נסיעה של 20 דקות. די שונאים אחד את השני ולא מסתירים זאת לצערי.ניסיתי לעבוד על עצמי בעניין אבל אביו "שוטף" את ראשו בכל ביקור וזה מורכב וישן. הוא גר עם משפחת אימו ואביו, אחיוואחיותיו. כ30 איש בבית אחד !!!! ממש חמולה.....
לכן מסרב לקחתו כי טוען שאין לו בית, לא מוכן להשקיע בו, גם לא משלם עבורו מזונוצ, תבעתי דרך ביטוח לאומי. הנער רוצה בכל מחיר את אביו ונתקל בסירובים, קשיים ומשחקים מיותרים. הבן שלי טוען שטוב לו אצל אביו כי יש שם מלא אחיינים בגילו ויש לו שם עניין. טוען שלא מעניין אותו סגנון האוכל המוזר, עדה קווקזית....וכל המנהגים, אבל אני רואה התפתחות תרבותית שמושכת לאביו והיא ממש לא ראויה.
אינני יודעת מה לעשות, גגם חוצפנות מצד הילד מפריעה לי. הוא בלימודים בסדר, ומשופע חברתית מאוד, תמיד בית מלא חברים. מה עושים עם מערך הכוחות הזה שהילד נכנס אליו בעל כורחו? איך גורמים לו לא להשוות את הבתים, ולא לרצות מה שיש לאחר,,,,ולהעריך את ביתו שלו שאינו מעריך כלל, להיפך רק מקלל, ומתחצף.
הוא בקשר טוב עם אחיו התינוק, מרים אותו, לעיתים משחק איתו בכדור או בונה לו לגו, אך ל5 דקות ונמאס לו ממנו. די מבינה זאת. הוא איום בשבילו. הנער הוא עם שורשים טובים ונתתי לו כל חיי אהבה וחומריות יחד, הכל מהכל. במה עלי להשתפר על מנת שתשתפר התנהגותו, או איך להתנהג עימו שלא יסטה לכיוונים לא ראויים, חבל לי עליו כי אינני רוצה להרים ידיים מלשון לוותר עליו למען אביו. הוא נואש לאביו ואביו אינו רוצה בו כלל. לעיתים אני אומרת לילד: אביך לא מעוניין אז תרד ממנו, הוא רוצה חופש ולא להיות כבול, אין לי מושג איך להסביר לו שאביו כל כך לא אכפתי ממנו.
אודה להדרכתכם.

בני היום בן 12 ,מגיל 8 אובחן כילד עם חרדות, המצב החמיר שהוא לא הולך לבית ספר ,אנחנו גרושים מאז היותו בן 9 חודשים , יש לו חרדת נטישה קשה מאוד ממני, והוא די מסוגר בעצמו , מוחו צלול ויש לו מצב רוח טוב אבל מסרב ללכת לבית ספר בגלל רמת חרדה גבוהה ,
לאחר שנה וחצי של שיחות בבבריאות הנפש עם ניסיון תרופתי ,הגיע הרופא למצב כי המלצתו לאשפזוכדי לאבחן את הסיבה שהוא תקוע ברמת חרדה כזו.
אני מבקשת לדעת אם מה שאני קוראת בכתבות על התעללות ילדים בבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה אכן אמיתי ואולי יש אופציה אחרת לשיקומו

בתודה מראש

בני בן 7 קיבל תרופה חדשה ריטלין LA לצורך העניין ..הבעיה שהוא מסרב לקחת איך אני אמורה לתת לו מבלי לפגוע ביעילות הכדור ....הבנתי שאסור לפרק ללעוס להמיס וכו' אז איך למען השם אני אמורה לתת לו...הוא ילד פידידי והתחיל כיתה א' בביס רגיל עם סייעתמה אני עושה חופש רציתי לנסות ....לא מצליחה ..ישנה כוס מיוחדת ...משהו....

הגעתי למסקנה שאני סוחבת איתי צלקות מדברים שחוויתי כשהייתה ילדה ושהם משפיעים עליי עד היום. לפעמים אני נזכרת בזה ופשוט מתחילה לבכות, זה ישר מחזיר אותי אחורה אפילו שעברו כמה שנים טובות.
לא מדובר בדברים חמורים, מדובר באירועים כמו "חרם" שכל השכבה הייתה עושה עליי בלי שום סיבה מוצדקת, בקללות שקיללו אותי, בכינויים שקראו לי. היו פעמים שכבר לא יכולתי ללכת לבי"ס מרוב שזה היה קשה.
כשהייתי בכיתה ו' הגעתי למצב שכל השכבה עושה עליי חרם חוץ מכמה ילדים.
ממה שאני זוכרת כבר מכיתה ד' היו לי רחמים עצמאיים, הייתי אומרת שאין לי מקום לחיות בעולם הזה, תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה, תמיד הרגשתי דחויה.
היום כבר השתנתי מן הסתם, אבל אני מרגישה שזה עוד לא עבר ב-100%. שאני עדיין סוחבת איתי את כל הדברים האלה, שאני עדיין לא מספיק טובה. קשה לי לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי כמו שאני, קשה לי לקבל את הגוף שלי ואת האופי שלי ואת מי שאני.
מה אפשר לעשות כדי לשכוח מכל הזיכרונות האלה? מה אפשר לעשות כדי "למחוק" אותם?

מאז שאני זוכר את עצמי היו לי טיקים כל פעם זה מתבטא בצורה אחרת
האמת שאני לא זוכר ממש גיל מדויק אבל בוודאות אני יכול להגיד שבגיל 13 ועד היום(19)

הטיקים אצלי תמיד מתבטאים בצורה אחרת פעם זה בעיניים פעם זה כל מיני קולות קטנים שאני חייב להשמיע,לפעמים זה להזיז את הנחיריים באף
בקיצור כל פעם משו אחר

בזמן האחרון התחילו לי טיקים שעוד לא היו לי , אני כל הזמן מזיז את הראש יענו למעלה ולמטה כמו שעושים 'כן' עם הראש.. ממש לפעמים בטירוף ליד אנשים אני משתדל לשלוט על זה אבל זה בלתי אפשרי ובגלל זה גם כל יום כואב לי הראש והצוואר כי תחשבו יום שלם כל הזמן תנועות עם הראש..

עכשיו אין לי מושג למה כל זה קורה לא זכור לי טראומה מיוחדת מהילדיות... מה שכן הייתי מסניף דבק מגע במשך המון זמן אולי זה קשור לזה? אין לי מושג...

בקיצור מה עללי לעשות זה משגע אותי כבר!

לרופא שלום:
בעלי אובחן כחולה במניה דיפרסיה . עליי לציין שגם אמו חולה במחלה .
האם הפרעה זו או הפרעות אחרות יכולות לעבור בתורשה לילדים?
תודה

שלום,
בתי בת 7.5, והינה ילדה מאוד רגישה, מאוד רגישה לרגשות הסובבים אותה, בגיל קטן כבר היתה בוכה ממנגינות מרגשות וכו'.
לפני אירועים חשובים היתה חושבת על כך יתר על המידה עד להופעת כאבי בטן.
כיום, בחודשים האחרונים היא החלה מדי פעם להראות פחדים מפני השינה בלילה בגלל חולומות רעים, מפלצות, נחשים וכו' - שלב שהוא כמובן טבעי ביותר.
בימים האחרונים היא ממש נסערת, יש לה חרדת נטישה, היא מאוד מפחדת שמשהו חס וחלילה חס ושלום יקרה לנו ההורים - שוב דהר שהוא גם אופייני לגילה, אבל נראה לי שהיא כבר לוקחת את זה צעד אחד קדימה, כשאני מנסה לדבר איתה על כך באמצע היום, יא מתחילה ממש לבכות בכי אמיתי... וכמובן שלהירדם בלילה מאוד קשה לה. בלילה האחרון, היא ביקשה שבעלי ירדים אותה, לאחר מכן היא התעוררה באמצע הלילה שוה מאותה סיבה, בעלי הלך להרדים אותה וכשעתיים לאחר מכן שוב קמה באמצע הלילה ושוב בעלי הלך להרדים אותה... ובשבת לאחר שדיברנו על הפחדים שלה ולאחר שבכתה כאבה לה מאוד הבטן.
כמו-כן, לפני כחודשיים עברה ביופסיה על דבר שהוא ב"ה לא מסוכן, אלא רק כדי לדעת את דרך הטיפול בו, זריקת ההרדמה קצת כאבה לה, אבל לאחר מכן היתה ממש גיבורה ונתנה לי לטפל ולחבוש לה את האיזור במשך אותו שבוע ללא כל בעיה, וכל דיבור על הבדיקה שביצעה היה סתמי מצידה ללא שום פחד. השבוע הרופא שלה ביקש לעשות שוב את הבדיקה, שוב מסיבות תקינות ב"ה, ומהרגע ששמעה על כך, היא נכנסה לחרדות ולא מצליחה להוציא לה אותן מהראש! והיא אומרת שזה יותר מדי בשבילה לחשוב גל על החרדת נטישה וגם על הביופסיה בו זמנית, לטענתה שתי המחשבות האלה נכנסים לה לאש מבלי שתשלוט על כך ולא נותנים לה מנוחה, ולא מדובר רק בשעות שלפני השינה, מספיק שתהיה לה דקה אחת פנויה מעשיה במשך היום והיא כבר תוטרד מהמחשבות הללו...
האם זה נורמאלי לגילה?

כמו כן, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, הסבתא מצד האבא, ניצולת שואה דור שני, סובלת מסכיזו-אפקטיב, לא עלינו. האם חס וחלילה קיים קשר??? ובכלל האם זה תורשתי? הסיכון פוחת עם הדורות?

לתשובתך אודה,
שנה טובה
שלומית