פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

הַבֹּקֶר מְמַהֵר לִי
סיפור על בוקר במשפחה
ספר המציג את ניגוד האינטרסים שבין ההורים לבין הילד הצעיר בבוקר, כאשר ההורים ממהרים לצאת לעבודה והילד "לוקח לעצמו" את הזמן...
בהומור, בחרוזים, ובאיורים מרהיבים עובר החלק הקריטי של הבוקר: "אמא ממהרת, אבא ממהר – אי אפשר לעבודה לאחר"...
רון הארנב התעורר רק עכשיו – משימה קשה מוטלת עליו:
אמא ממהרת, אבא ממהר והוא צריך להתארגן מהר. הוא חולם בהקיץ, כשבמראה הוא מציץ:
בעודו על משחת השיניים חותר למרחקים, הוא והקשת בשלל צבעים משחקים.
לחזור למציאות הוא נקרא – ההורים ממהרים, אין ברירה!

שלום רוז,
ובכן בתך מתנהגת כמו בת שלוש טיפוסית... כשאת ממהרת היא בדיוק נזכרת בדברים ממש חשובים שיש לה לעשות ממש בדיוק עכשיו... זה לא בהכרח כי היא עושה 'דווקא' או כי היא רוצה לבדוק את הגבולות שלך (למרות שבוודאי יש בזה גם רכיבים כאלו), אלא העיניין נעוץ יותר בהבדלי הקצב ביניכן. לך יש מטרה ברורה: לארגן אותה לגן מהר ככול הניתן וזה כולל רחצה, התלבשות וארוחה, בעוד שהיא לא "מחזיקה" את המטרה הזו לנגד עינייה ונראה לה חשוב יותר להתלבט על הלבוש, להיזכר במשחק מאתמול, לגמור את הציור משלשום וכך הלאה. כמובן שאם עד עכשיו זה היה איטי, הרי שמרגע שהתווספה הקטנטנה למשפחה, ולך יש מוטיבציה להוציא אותה מהר עוד יותר (אולי כי את רוצה להספיק כמה שיותר עד שתשוב, אולי כי את חייבת לנוח קצת וכו'), הרי שהיא דווקא רוצה להישאר איתכן וזה לא אומר שהיא לא נהנית בגן: היא פשוט רוצה להנות יותר איתך ולוודא שאת גם שלה ולא רק של התינוקת....
המפתח הוא במשא ומתן וגם בהצבה של גבולות. מכיון שאת יודעת שההתארגנות שלה איטית וזוהי כנראה נקודת חולשה שהייתה קיימת תמיד ועכשיו רק החמירה, הרי שכדאי להיערך מזה מראש עם פחות ציפיה. כדאי להחליט מראש (עם אפשרות לגמישות כמובן) מי לוקח אותה ולשתף אותה בתוכנית (אפילותוכנית שבועית אם אתם יכולים: יום א' אבא, יום ב' אימא וכו'), כדאי להכין את מירב ההכנות מראש (בגדים וחפצים שלוקחים) ולאפשר מראש פרק זמן של סביב 5-15 דק' שיש לה בבוקר למשחק לפני הגן. אם היא תרגיש שהיא מקבלת את "המנה" שלה, ואת מרחב הבחירה, הרי שתזדקק פחות להיאבק על זה. אם את יודעת שאיפשרת לה את מה שרצתה במידת מה, הרי שתוכלי ביתר קלות לעמוד מול תחינותיה שיהיו מעבר ל"קצבה" היומית מבלי להרגיש אשמה על כך. למשל, אם היא תדע שמותר לה "סיפור אחד" בבוקר, תרגישי טוב יותר אם תתעקשי איתה שאין כשהיא מבקשת עוד אחד ועוד אחד וכדומה. בגלל הלידה והצטרפותה של אחותה למשפחה הרי שיש הרבה יותר רגישות כרגע בבית, לכולכם, וצריך גם קצת אורך רוח ומרווח נשימה לקראת השינויים הללו....
ובאותו הקשר, כמובן, גם שהשאלות שלה הן חלק מעיניין ההסתגלות ולמרות שעבורך זה ברור, ואולי גם לה, היא צריכה ממך המון חיזוקים עכשיו ולשמוע פעמים רבות וחוזרות שאת אוהבת אותה מאוד מאוד מאוד, ושהתינוקת החדשה לעולם לא תפגע באהבתך אליה, ושלעולם היא תהיה בתך הבכורה, ושתאהבי אותה לתמיד וכו' וכו' וכו'... גם אם לך זה נראה ברור, מבחינתה כל העולם הבטוח כעת התערער והיא צריכה את מלוא הביטחון בחזרה....
בהצלחה,
וברכות ללידת התינוקת!
מיכל

שלום אורטל
ראשית תודה על התמונה היפה !
אני מרגישה מדברייך את התסכול שבהתמודדות עם שתי קטנטנות ואת הצער על שלא ניתן להקדיש לכל אחת את מלוא תשומת הלב. שתי הילדות מנסות למצוא את מקומן וסביר מאוד שבתך הבכורה מרגישה עכשיו שאחותה הופכת דומיננטית ואקטיבית יותר מבעבר ועל כן רמת הכעס והתוקפנות שהיא מפעילה כלפיה הולכות וגדלות.
ההתמודדות עם התוקפנות שלה היא עיניין של הצבת גבולות ומדובר במקרה זה בהכרח של ממש: עלייך להקפיד לשמור על שלום בתך הקטנה מפניה, ולשמור על בתך הגדולה מפני עצמה - שהיא לא תחווה עצמה תוקפנית ומתקיפה מידיי באופן שיהיה מפחיד ומאיים עבורה. נסי למצוא דברים בהם כן ניתן לוותר לה או להבליג, אבל כשמדובר באלימות היי מאוד ברורה ועיקבית: אין לאפשר זאת בשום מקרה או מצב ויש להגיב לכך בחומרה. כך גם כאשר היא מרביצה לאחרים או כמובן לכם ההורים. סביר שהתוקפנות גדלה יותר במצבים בהם היא אינה עסוקה או מחפשת מה לעשות ולכן חשוב מאוד לשמור אותה עסוקה ככול הניתן. ברור שזה קשה, ולשם כך חשוב להיעזר במבוגרים נוספים בשעות אחר הצהריים - בן הזוג, סבאים, מטפלת בשכר וכדומה. כפי שציינת, חשוב מאוד למצוא זמן נפרד לכל אחת מהבנות!!! זה ייתרום להן רבות, יהיה מהנה גם לך, ויפחית את הצורך לריב על תשומת הלב.נסיגם למצוא פעילויות נפרדות שמיועדות לכל אחת מהן.
בהצלחה,
מיכל

שלום חן,
ראשית ברצוני לחזק אותך על ההחלטה להקדים את השינוי בהסדרי השינה לתקופת שלפני הלידה הצפויה. כמו כן, נכונה האבחנה שלך כי בנך כעת מתרגל את עצמאותו בירידה מהמיטה. בנך אומנם צעיר (ובמובן זה ניתן היה להמתין עם המעבר עוד 6-8 חודשים), אך הוא במהרה למד את העיניין וכעת עליכם להקנות לו הרגלי שינה מחודשים. הדפוס לפיו אתם נשכבים לידו לקראת שינה אומנם יעיל לטווח הקרוב והוא אכן משתכנע שיכול להירדם, אך לטווח הארוך אינו משרת את טובתו כי עליו ללמוד להירדם בעצמו. איני יודעת איזה הרגלי הירדמות הצלחת להטמיע בעבר, והאם נרכשו כאלה, אך חשוב ליצור טקס השכבה נעים עבורו (ארוחת ערב, מקלחת, סיפור, כיבוי אורות) ולאחר סיומו לצאת מהחדר. בשלב זה ידרושו פעמים רבות בהן ייצא ואתם תאלצו להחזירו למיטה, אבל בהדרגה זה יפחת. חשוב להיות מאוד עקביים בעיניין הזה על מנת שההרגל יתבסס.
אני מזמינה אותך לקרוא דיונים נוספים בפורום שלנו בנושא זה (היו כמה לאחרונה...)
בהצלחה,
מיכל

אלנה שלום,
בנך הקטנטן ואת עברתם הרבה מאוד בתקופת חייו הקצרה ואלו צובעים כעת את כל תקופת ינקותו ואת התקופה הראשונה של האימהות שלך אליו. כל תינוק הוא מתאגר, והמעבר לאימהות קשה ומורכב ממילא, אז בוודאי כשמדובר בתינוק מאתגר כל כך שהטיפול בו דורש הרבה סבלנות, התמודדות עם חרדה ואי וודאות והרבה כוחות פיסיים.
מאוד נכונה האבחנה שלך לגבי הקושי להתמודד בהעדר בני משפחה תומכים, וברצוני להציע לך לנסות לאתר חלופה אחרת לתמיכה זו שנחוצה כל כך כעת, כדוגמת קבוצת 'אימהות מדברות', במרכזי הורים-ילדים, מתנס או טיפת חלב בקרבת מגורייך. הבדידות היא אחד המאפיינים המרכזים של האם בחודשים הראשונים לחייו של התינוק, ובמקרה שלך הבדידות מלווה גם בהרבה חרדה וחשש לשלומו, אף יותר מכל אם אחרת ש"רק" נאלצת להתמודד עם דברים שיגרתיים יותר...
אני מציעה לך לנסות לקחת נשימה ארוכה ככול הניתן, לבדוק את האפשרות להיעזר במטפלת או שמרטפית בשכר, לפחות למספר שעות בשבוע על מנת שתוכלי בעצמך מעט להתאוורר, ואם את ממשיכה להניק חשוב שתדאגי לעצמך לארוחות מסודרות ולמנוחה.
בעיקר: והמשיכי להיות עירנית למצב רוחך ולרגשותייך, אם את מרגישה שהמגמה של אובדן הסבלנות נמשכת, מומלץ מאוד לפנות לייעוץ מקצועי.
בהצלחה,
מיכל

כיוון שלא קיבלתי תשובה כתבתי בהרחבה על התופעה - כותרת חרדת נטישה

כיוון שלא קיבלתי תשובה כתבתי בהרחבה על התופעה - כותרת חרדת נטישה

שלום נעמה,

קשה לומר בוודאות מה הסיבה לקשיים ללא היכרות עם הפעוט ומשפחתו .אך האם חל שינוי אותו לא הזכרת או התרחש אירוע כלשהו בזמן האחרון שיכול היה להשפיע על משפחתכם? שינוי משפחתי/זוגי/תעסוקתי/בריאותי. לעיתים שינוי כזה משפיע באופן עקיף על כל יושבי הבית כולל הקטנים. סיבה אחרת יכולה להיות כזו אשר קשורה להתנהלות במעון.
השערה נוספת קשורה לגדילה שלו ולשהותו במעון שעות רבות. השהיה במעון יום עד שעות אחה"צ הינה ארוכה למדי, ויכולה להיחוות לעיתים כלא נגמרת ע"י הקטנטנים. אני מניחה שלאחר החזרה אחה"צ הביתה, נותרות אך מספר שעות ספורות עד ההשכבה. עתה משגדל וביסס את הקשר שלו איתך כדמות הורית מרכזית, יכול לגבור הקושי להיפרד יחסית לגיל הצעיר שבו הבחין פחות בין הדמויות המטפלות בו.
בשמת

שלום לילך,

בהעברת המסר לילדים אודות הגירושין, החשוב הוא להיצמד לעובדות, ולתאר לילדים באופן מוחשי מה משמעות השינוי עבורם, למה עליהם לצפות מעתה. אפשר לומר שמעתה אבא יגור בבית משלו, ואמא תמשיך לגור איתם בביתם. לתאר מה יהיה בביתו של אבא (יהיה להם חדר עם מיטה..משחקים וכו') ובאילו ימים יבקרו אותו. חשוב לומר שגם אם אבא עובר לבית משלו הרי שהוא מאוד אוהב אותם וימשיכו להיפגש באופן קבוע (אם אכן כך נקבע). חברות הפורום מוזמנות אף הן להציע מניסיונן בנושא.
אני מניחה שזמנים לא פשוטים עוברים עליך, ברצוני לחזק אותך ולאחל לך כניסה מהירה לשיגרה והמשך הנאה מילדיך,
בשמת

שלום יעל,

קשה לתת כאן תשובה ודאית וממצה ללא היכרות עם הילד והמסגרת, אך מדבריך אני מבינה כי הוא לא ממצה את יכולותיו בגן וכן נשמע שלא טוב לו. מסגרת של מעון, אשר מטבעה היא מרובת ילדים והומה, אינה מתאימה לכל ילד. ישנם ילדים אשר חשים יותר בנוח בסביבה עם פחות ילדים, שמאפשרת יחס אישי של המבוגר. בדקי האם ישנה מטפלת אשר יותר קשור אליה, ויכולה להקדיש לו יותר בזמן הקרוב. אם הדבר אינו אפשרי בתוך המעון הנוכחי, יתכן שייטב לו בסביבה גנית עם מעט ילדים.
טרם שתבצעי שינוי כלשהו, כדאי להתיעץ עם איש מקצוע אשר יכול גם לצפות על הילד בתוך הגן במהלך היום ולחוות דעתו.
שיהיה בהצלחה,
בשמת

תודה רבה על התשובה. האם את מקבלת מקרים מסוג זה ? האם את הולכת למעונות לתצפיות ? אנו גרים לא רחוק מראש- העין. תודה רבה לך.

מתיאורייך נראה שהקושי של בתך בהרדמות קשור גם לדרכי ההשכבה (תוך כדי הנקה/על הידיים/על כדור הפיזיו?..) אך גם עולה שאלה לגבי קשיי וויסות של בתך-עוצמות הבכי הגבוהות, הקושי להרדם בנסיעה בעגלה או ברכב..האם יש תחומי רגישות/תת רגישות נוספים?בתחום המגע, התנועה (נדנדה למשל) במרקמי אוכל שונים, ברעש ..? אם כן, מומלץ לפנות למרפאה בעיסוק המתמחה בתחום התחושתי.
לגבי הרגלי ההשכבה-רצוי לרווח בין זמן ההנקה לזמן ההשכבה, אולי להרגיל אותה לעובדה שאביה משכיב אותה על מנת שלא תייצר תלות בהרדמות על הציצי.לייצר טקס השכבה קבוע-מוסיקת רקע/אור מעומעם, דיבור רגוע. רצוי להרגיל אותה לחפץ מעבר (בובה רכה/שמיכה/מוצץ מסוגים שונים/חיתול בד/בקבוק מיים..) על מנת שתרדם לא רק על ידי המגע שלכם אלא בהדרגה תעבור למגע של חפץ מרגיע המסמל עבורה רגיעה..
בהצלחה
אודט

כמו ששיערת כבר בעצמך, השינוי בהרגל יהשינה של בתך קשור בעיקרו למחלה הממושכת, בה הגוף שלה התרגל להתעורר בשעות מסוימות, ובהמשך-מכוח ההרגל ומהציפייה שלה שתרימו אותה-היא ממשיכה להתעורר ומוחה על כל התנהגות ששונה ממה שהורגלה לו בתקופה האחרונה.
חשוב שתזכרו כי מול הזכרון של התקופה האחרונה, עדיין מצוי הזיכרון הקודם של דפוסי שינה טובים של תינוקת עם הסתגלות טובה. כעת זה תלוי בעיקר בהתנהלות שלכם מולה וחשוב שתשמרו על אופטימיות:)
החזרה לשיגרת השינה הטובה שהייתה לה אמורה להתרחש בהדרגה-מציאת האיזון בין הרגעה שלה בנוכחות שלכם ובין המנעות מלהוציא אותה מהמיטה ולקחת בידיים לחיבוק קצר-מה שמייצר שוב "זיכרון של התעוררות" עבור הגוף מאחר והשינה נקטעת. בימים הראשונים תופיע מחאה רצינית של בתכם על "הרעה בתנאים", אך מיום ליום היא תרד, מאחר ותתרחש למידה שתפחית את הציפייה להיות מורמת.
חשוב שבשלב הבכי לא תרחמו עליה , אלא תדברו אליה בטון רגוע ככל שניתן ובמשפטים קצרים וחזרתיים "לא יוצאים בלילה מהמיטה" "אמא ואבא פה ונעזור לך לחזור להירדם" " בידיים- רק בבוקר, עכשו נשארים במיטה" וכו'.. כמובן תוך כדיי ליטוף ומגע, אך מבלי להוציא אותה.

בהצלחה
אודט

נשמע שבתך עסוקה מאוד בך, במקום לחקור את סביבתה ולצבור בטחון ביכולותיה. יכולות להיות לכך מספר סיבות-הראשונה והאופיינית לגילה היא התחלה של חרדת נטישה, בה בתך מתחילה להבין את הנפרדות שלה ממך -את היכולת שלך להתרחק ממנה וההכרה בכך שאינה שולטת בך וכי רצונותייך נפרדים מאלו שלה. התפתחותה המוטורית והיכולת שלה כעת להתרחק ממך גם היא מחזקת את ההכרה בכך שאתן נפרדות ומעוררת חרדה טבעית. גם כניסה למסגרת חוץ ביתית מעודדת הופעת חרדת נטישה.סיבות שיכולות להחריף את חרדת הנטישה:
יתכן כי יכולת המשחק של בתך/היכולת של להעסיק את עצמה אינה מפותחת מספיק (האם היא מפותחת מוטורית בהתאם לגילה?) והיא זקוקה לתיווך שלך על מנת לחקור צעצועים. סיבה נוספת יכולה להיות התנהגות הססנית/לא עקבית מצידך מבחינת ההיענות שלך לרצונות שלה-פעם מרימה ופעם מסרבת (ואולי אפילו כועסת על בקשתה?). אולי את לא בטוחה עד כמה זה נכון או בטוח להשאיר אותה לשחק לבד-מבחינה פיזית ומבחינה רגשית. יתכן כי בתך מצויה בחרדה שמא תלכי פתאום מבלי להפרד ממנה ולכן היא עסוקה בלשמור שלא תלכי/תעלמי לה (האם קורה שאת הולכת מבלי להפרד ממנה על מנת למנוע בכי?).


בכל מקרה, חשוב לעודד את בתך בהדרגה להיות מסוגלת "להיות לבד", בנוכחותך. לא לכעוס על הקושי שלה כרגע להיות לבד, אלא להיות יחד איתה ולשחק איתה, לעודד אותה על כל הצלחה במשחק כלשהו בהתאם לגילה, להתרחק בהדרגה אך להשאר בטווח ראייתה ולעדכן אותה-אני עכשיו הולכת למטבח, כבר חוזרת וכו'..חשוב למצוא את האיזון בין ההבנה שלך את החשש שלה(ככל שתדחי את קרבתה כך היא תרצה להצמד יותר), ובין הצורך לגונן עליה והקושי לסמוך עליה שתתגבר על החשש(אפשרי לה לבכות מעט ואל תמהרי "להציל" אותה כבוכה).
בהצלחה
אודט

לרחל שלום,
בהנחה שמדובר בתינוק בריא שארוחותיו מגוונות ומספקות מבחינת הכמויות, אין שום צורך בתחליפי חלב. תינוק בן שנה שסיים לינוק ומסוגל ללעוס בצורה טובה יכול בקלות לעבור לתזונה רגילה לגמריי. תחליפי החלב מיועדים לתינוקות שאינם יונקים מסיבות שונות ומסיבות שיווקיות הפכו להיות מרכיב תזונה עיקרי גם אצל פעוטות ואף אצל ילדים גדולים יותר (לצערנו לפעמים עד גיל 4 ויותר). עדיין כדאי לנסות להתייעץ בדיאטנית שתעריך את התפריט שלו ותעזור לך להעשירו במרכיבים עתירי ויטמינים וקלוריות.
שימי לב שהיועצת אינה שייכת לאחת החברות המייצרות את אותם תחליפי חלב...
בהצלחה,
מיכל

שלום רונית,
תינוק שמגיב בזריקת חפצים או בהיזרקות על הרצפה אינו בהכרח 'עקשן'.... עקשנות היא שם התואר שאנו המבוגרים מדביקים לתינוק שמתקשה לעמוד בתסכול, שמתקשה לדחות את רצונותיו או לווסת את התנהגותו ואת רגשותיו. בגיל שנה וחודש זה מאוד מאוד נורמלי, ואפילו דיי רצוי: בתך לומדת לבחור בין מה שנעים ורצוי עבורה לבין מה שאינו כזה והיא מנסה לשאת את העלבון הכרוך במקרים בהם רצונותיה אינם מסופקים. מדובר בתהליך טבעי בו בהדרגה תינוקות לומדים לקבל על עצמם את עקרונות המציאות - לא הכל אפשרי, לא הכל מותר, והמבוגרים הם שמחליטים איך, מתי ואיפה.... זה דיי מתסכל והיא מגיבה לזה, והתפקיד שלכם ההורים הוא לעזור לה ללמוד שהמצב הזה יכול להיות נסבל.
בהנחה שישנם מספיק מקרים בהם רצונותיה מסופקים ובקשותיה נענות, הרי שבמקרים בהם אין זה כך, היא לומדת שיעור חשוב על המציאות ולומדת לקבל את זה מבלי להתפרק ולהתמוטט. כדאי במקרים כאלה לתת הסבר מילולי קצר ולהציע חלופה או פתרון אחר שיהיה לשביעות רצונכם. כשההתקף קשה יותר - למשל כשמרביצה לעצמה שזוהי התנהגות קשה גם עבורכם לצפייה, חשוב להחזיק אותה פיסית ולהרגיע גם ברמה הגופנית על מנת לווסת את ההתפרצות הרגשית ואת הסערה. מכיוון שמדובר בכל זאת בפעוטה צעירה מאוד (ולא בילד בן 3-4 למשל), חשוב שלא להתעלם אלא להגיב לכל מקרה כזה בתגובה המותאמת מבחינת גודל וחומרת האירוע.
אם ההכאה העצמית לא נפסקת או תדירותה גוברת מומלץ לפנות להתייעצות מקצועית.
בהצלחה,
מיכל

שלום למבולבלת,
תינוקות ופעוטות לומדים בשלב מוקדם להבחין בין "אני עם אימא" לבין "אני עם אבא". לכל אחד מהמצבים האלה יש מערכת זיכרונות רגשית שנלווית לחוויות והתינוק יודע להבדיל ביניהם, איך נרגעים עם אימא למשל, שונה מהאופן בו נרגעים עם אבא וכך גם לגבי איך קוראים סיפור או איך אוכלים ארוחת ערב. לכל אחד מההורים יש את הסגנון הייחודי משלו וזה מעשיר ומרחיב את עולמו של התינוק.
גם לבתך יש מעין 'סכימה' כזאת על כל אחד מכם, והיא למדה כנראה שאבא הוא שקם אליה בלילה והוא שנענה לצרכיה כשהיא עייפה, מבולבלת וזקוקה לו. זה תרם להתפתחות הקשר ביניהם והוסיף ממד למעורבות שיש לו ממילא בטיפול בה. כל זה רצוי וחיובי מאוד כי הקשר עם האב משמעותי כמובן מאוד ומגלם בתוכו איכויות שלא נמצאות בקשר עם האם, טוב ככול שיהיה. ואם כך, אני חושבת שהקושי היחידי שנוצר אצלכם הוא הקיבעון: יצרתם מצב שבו אין גמישות בין התפקידים, יש דברים שרק אימא עושה ויש דברים שרק אבא עושה וזה מצמצם את האפשרויות ומשאיר את בתך לתמרן ביניכם.
אם חלוקת התפקידים ביניכם באמת שיוויונית ושניכם הורים מעורבים (וטוב מאוד שכך!!) הרי שלא אמור להיות הבדל בין הטיפול שכל אחד מכם מעניק לה וכל אחד מכם יכול לעשות זאת בכל מצב. שיתוף פעולה והסכמה ביניכם בנוגע לגישת הטיפול בה תוכל להפחית את הצורך שלה לנסות להשיג מכם דברים שונים. טוב עשית בגישתך שלא "להיפגע" מבתך על העדפותיה, זוהי גישה 'נקמנית' שלא מועילה ביחסי הורה ילד ולכן חשוב להבין שכשהיא בוחרת באבא, המשמעות אינה 'לא אימא' אלא פשוט מאוד 'אבא' ולהיפך... הקשר שלה איתו לא גורע מאום מהקשר שיש לה איתך אלא רק מרחיב ואף מעמיק אותו.
בהצלחה,
מיכל