פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

יש לי בדיוק, אבל בדיוק אותה בעיה. התינוק בדיוק באותו הגיל.
איך מסבירים לו לא לצעוק? אם בכלל?

נראה לי שזה שלב התפתחותי כי גם אצלינו זה כך באותו גיל.
אשמח לשמוע מהמומחים.

שלום סיון,

הבעיה שאת מתארת מוכרת לי מנסיוני עם ביתי,
זה באמת מאוד מתסכל.. קשה להבין איך התינוק המתוק הזה יכול להיות גם כל כך מרגיז...
אני חושבת שהוא גילה את היכולת שלו להפיק קולות שונים ובמיוחד לצעוק , ויותר מכך את העוצמה של הצעקה שלו בהשפעה על כל הבית... כולם מנסים להשתיק אותו, להרגיע לחבק וכו... בסך הכל די משתלם לו להמשיך לצעוק...(-:
אני מאמינה שכמו בכל ההתנהגויות שאנו לא רוצים שיתגברו, את פשוט צריכה להתעלם,
ולעומת זאת כשהא לא צועק אלא משמיע קולות אחרים להגיב בכל החום והאהבה.

אני מאמינה שבמשך הזמן זה ישתנה...

הכי חשוב המון סבלנות ואהבה...בהצלחה מאיה

שלום לכולכן,
אני בהחלט מסכימה עם מאיה כי מדובר בשלב התפתחותי תקין: תינוקות בשלב זה לומדים הרבה כישורים חדשים ונהנים לתרגל אותם, ביניהם גם תרגול של מיומנויות ווקליות, הם נהנים לשמוע את עצמם ולהבין שהם אלו שהשמיעו את הקול המיוחד הזה, שזה בשליטתם ובהשפעתם, וגם שיש לזה השפעה על העולם (אימא נהנית, אימא מתעצבנת וכדומה). עדיין, אני לא מציעה להתעלם, כדאי לסייע לתינוק על ידי תגובה מקבלת של תשומת לב שתהפוך את הצעקה לתקשורת חברתית, לתת משמעות למה שהוא מנסה להגיד. אפשר לומר לו: "כמה יפה את צועק! אתה רצית שאימא תשמע!" או "אתה נהנה לצעוק ממש ממש חזק!" וגם לשקף לו את שחווה - התרגשת לראות את החתול וצעקת, או לעומת זאת - רצית להגיד לאימא שאתה לא מרוצה בכלל.
כאשר התנהגויות לא ברורות ומבולבלות של התינוק מקבלות משמעות - לא סתם צעקת אלא יש סיבה - הן הופכות הרבה פחות בלתי נסבלו הן לתינוק והן להורה,
בהצלחה,
מיכל

..חשבתי על השם שבחרת לעצמך בפורום ומה זה אומר עליך כעל בנאדם:) בעיקר כאשר הסוגיה שאת מעלה היא גם כן סביב נושא הביקורת/ סוג של בדיקה עצמית של הקשר שלך עם בנך. קשה לאבחן התקשרות באמצעות הפורום..מה שכן אפשרי הוא להפנות אלייך שאלות מנחות שיכולות להאיר לך נקודות משמעותיות בקשר שלך עם בנך.איני יודעת למה כוונתך שאף פעם לא הרגשת שבנך הוא "ילד של אמא"-האם זה ביטוי שאת מייחסת לו קונוטוציה חיובית או שלילית? קשר משמעו בין היתר תלות, ואיני יודעת מה המשמעות עבורך שמשהו יהיה תלוי בך-ילד של אמא יכול למלא את אמו בתחושות גאוה , סיפוק ויכולת, על כך שהיא "הנבחרת", מצד שני, הוא יכול לגרום לתחושת תלות יתר, תובענות ומחנק..
תארת כי בחצי השנה הראשונה להוולדו של בנך, גרתם ליד משפחתך וכי הם תמכו בך ועזרו בטיפול בו-איך זה היה עבורך?האם את היית המטפלת העיקרית בבנך או שחלקת בטיפול עם בני משפחתך? בכל מקרה, מבחינה התפתחותית, עד גיל חצי שנה לערך, תינוקות מתקשים לבטא ברור מחוות של העדפה כלפי הוריהם כדמות התקשרות מועדפת, ורק אחרי כן רואים סימנים של העדפה ברורה-הושטת ידיים , בהמשך קריאה בשם "אמא" או "אבא"-האם נושא ההעדפה העסיק אותך גם אז ביתר שאת?
איך את מתארת את ההתקשרות שלך לאמך? מחקרים מראים קשר חיובי בין התקשרות אם לאמה ובין התקשרותה לתינוקה. בתחילת חייו של התינוק, הדיאדה בינו לבין אמו היא המשמעותית ביותר. בהמשך, נכנסים אנשים נוספים כ"אחר שלישי" בקשר-האב, אח"כ המטפלת או הגננת ויש לכך חשיבות רבה מבחינת התפתחותו הרגשית של התינוק. חשוב להבין מאיזו סיבה את חשה מאוימת מכניסתם של אלו לקשר עם בנך, וכיצד להעצים את תחושת החשיבות שלך כאם ושל הקשר שלך עם בנך.
אני ממליצה לך לפנות עבור עצמך למספר פגישות ייעוץ על מנת לברר נושאים אלו. בהמשך אם יעלה בך צורך לחזק את הקשר עם בנך, תוכלי לפנות לטיפול במפגשים דיאדיים. אשמח להמליץ לך על כתובות בהתאם.
בברכה,
אודט

הסתגלות של תינוק לאכילת מוצקים היא תהליך , במהלכו התינוק מתנסה בצורת ישיבה אחרת, בצורת לעיסה ובליעה אחרת, בטעמים ובמרקמים שונים, ובאופן שונה של הגשת המזון לפיו(כפית וצלחת ולא שד או פיטמת בקבוק). את מתארת כי בנך לא נראה מתעניין באוכל שאת מגישה לו ותוחב ידיו לצלחת, ויתכן כי זו בעצם דרך החקירה שלו כרגע את האוכל-קודם במגע ידיו ובמבט , ורק אחרי כן יתנסה בהכנסתו לפיו. חטיפת הכפית מידייך היא גם כן חלק מהחקירה ומניסיון השליטה שלו בתהליך החדש שמתרחש לנגד עיניו-המהווה שינוי משמעותי באורחות חייו. גלי סבלנות לניסיונות החקירה וההתרגלות של בנך, אמנם המטרה הסופית היא אכילה, אך בדרך יש התנסות שאין אפשרות לדלג עליה.
הגישי לבנך כפית במקביל לכפית בה את מאכילה אותו, הפכי את הסיטואציה של ההאכלה למהנה עבור שניכם על מנת שלא יווצר מתח, ותני לו בקצב שלו להיחשף למאכלים השונים שאתם אוכלים לנגד עיניו (כן-חשוב מאוד שישב אתכם כאשר אתם אוכלים-זה חלק משמעותי בלמידה).
תוכלי להתייעץ עם אחיות טיפת חלב/דיאטנית לגיל הרך, לגבי התזונה הנדרשת בגיל זה, על מנת לוודא שבנך מקבל את מה שגופו צריך בשלב זה. ייקח זמן עד אשר הוא יסב את הארוחות מבקבוק בארוחות כשל אדם בוגר, בינתיים הכיוון הוא להפחית בהדרגה את כמות הבקבוקים ביום, לטובת ארוחות של מוצקים. איני יודעת מה תכניותייך לגבי יציאה לעבודה, אך חשוב לי לציין כי הנחייה של מטפלת מנוסה(בבית או במשפחתון) בשלב מעבר זה בהאכלה, מייצר מסגרת טובה של לוחות זמנים בארוחות.
בהצלחה
אודט

לו הייתה בתך בגיל שנה, התנהגותה הייתה אופיינית לגילה ומכונה "למידה חברתית"-הסתכלות על המבוגר על מנת להסיק ממנו על הדרך בה עליי לנהוג, מה אני אמורה להרגיש עם מה שקרה לי וכו'..כך, כשילד בן שנה נופל, הוא מביט להוריו טרם הופעת הבכי. אם במבטם הוא מוצא בהלה או רחמים-הוא יבין כי משהו לא כשורה, ויתחיל לבכות. לעומת זאת, אם הוא ימצא בעיניהם מבט אמפתי אך מעודד, הוא יקום על רגליו ויתגבר על הצורך לבכות.
בתך בת ארבע, וכאשר היא נופלת, קרוב לודאי שהיא תבכה מאוד אם עוצמת המכה גדולה ולהיפך.היא פחות תסתמך על הסביבה, על מנת להבין כיצד היא המורה להרגיש או להגיב. כאשר את מתארת, כי בתך נוטה לבדוק בראש ובראשונה את תגובתו של אביה, כאשר היא נופלת או מפילה דבר מה, נשמע כי היא עסוקה ביתר שאת ברגשות אשם על היותה מאכזבת/היות אביה מאוכזב ממנה, במקום להיות מחוברת לרגשות המתעוררים בה באופן ראשוני (האם כואב לי? האם אני עצובה?). כלומר, כעת , היא אמורה להתמודד גם עם הרגשות הטעונים שלה מול החוויה שעברה, וגם מול הרגשות של אביה (כועס/מאוכזב/חרד)-וזה כבר יותר מדי בשבילה. אגב, כיצד היא מגיבה כאשר הוא אינו בסביבה?
ישנם ילדים שמפתחים רגישות יתר למצבים בהם דברים משתבשים, משום שכך הם בנויים מלכתחילה. ללא ספק, ביקורתיות של הורה עלולה להחמיר זאת עוד יותר.
חשוב שאביה יבין את הדברים הללו, וחשוב גם כן שאת תעזרי לה, ככל שתוכלי, לבצע הפרדה בין מצבים בהם יש לה שליטה וכיצד לייצר אותה(להחזיק את הכוס בשתי ידיים) ובין מצביםפ בהם אין לה או לאחרים שליטה(לפעמים כוסות נשמטות לנו מהיד גם כאשר אנחנו זהירים). חשוב לאפשר לה לבצע תיקון מול המצב שהשתבש (בואי ניקח יחד את היאה וננקה) ולא להשאיר אותה פסיבית מול האירוע.
ולגבי אמירות על מותר ואסור-אין ממש רע בכך, כל עוד מול כל אמירה של אסור, ישנה אמירה של מתי בכל זאת מותר. למשל, את לא יכולה לאכול עכשו שוקולד, אבל תוכלי לאכול אחרי האוכל, וכו'..
בברכה
אודט

קודם כל אני רוצה לחזק אותך על כך שאת מקפידה להשכיב את בנך במיטה משלו ובחדר משלו-מה שחשוב עבור תהליך הנפרדות שלו ממך. פחדיו בגיל זה אינם מגיעים מעצם העובדה שהוא ישן לבד, אלא מסיבות שונות האופייניות לגילו, כגון התחלה של חלימה, עולם דמיון שנעשה יותר עשיר, ובכך מקשה על היכולת להבחין בין מציאות ודימיון. כאשר הו א קורא לך למיטתו ואינו יודע לומר מה מפחיד אותו-חשוב שתנסי להרגיע אותו במסרים מרגיעים-נבהלת אבל עכשיו אני פה והכל בסדר,אני שומרת עליך גם כשאני בחדר ליד, אתה לא לבד, תחזור לישון ונפגש מחר בבוקר וכו'..גם ליטופים יכולים להיות מרגיעים, ללא מילים. חשוב להשאר באווירה של שינה, מבלי להדליק אור , טון דיבור נמוך, לא להוציאו ממיטתו וכו'.
אגב, כיצד הוא נרדם? לעתים קרובות, כאשר ילד מורגל לנוכחות קבועה של הורה עד להגיעו למצב של שינה, הוא יתקשה לחזור ולהרדם באופן עצמאי במהלך הלילה. לכן, מומלץ לשהות פרק זמן קצר ליד מיטתו ולתרגל יציאה וחזרה לפי הצורך, אך עם גבולות.
לגבי עשיית הצרכים בלילה-מדובר בפיפי או בקקי? כמה זמן היה גמול עד כה בלילה? נהוג לומר, שילד גמול בלילה, אם היה תקופה שלמה של חודשיים לפחות-יבש. אם זה המצב ובנך חזר להרטיב-סביר להניח שהמקור הוא רגשי, אלא אם כן יש דלקת בדרכי השתן.
ושאלה אחרונה-כאשר את כותבת שבנך ישן אצל הורייך יומיים בשבוע והוא היה מוכן יותר-האם את רומזת בעקיפין על תחושה שאינך מהוה מקור בטחון מספק לבנך? אם זו תחושה שמלווה אותך, אני ממליצה לך מאוד לפנות לייעוץ מקצועי, על מנת לברר מהיכן מגיעה תחושה זו, ועל מנת לחזק את תחושת המסוגלות ההורית שלך, שעלולה לעתים קרובות להיות מאותגרת בחד הוריות.
בברכה
אודט

אני מאמינה שהעברתה של בתכם לישון במיטכם לפנות בוקר אינה מסייעת לה בתהליך הלמידה של הרדמות עצמית במיטתה. בכל למידה העקביות חשובה בכך שהיא מסייעת להפנמת התהליך-בדיוק כפי שטקס ההשכבה הוא עקבי וחזרתי. בתכם אינה יודעת מה השעה ושכעת לילה וזה סימן שצריך לישון-אתם בהתנהגויותיכם, עוזרים לה לסמן את ההליכה לשינה באמצעות טקס ההשכבה. אותו כנ"ל לגבי העברתה לפנות בוקר מיטתכם-היא לומדת שבכי שלה מקבל מענה של לקיחה למיטתכם. לכן היא תמשיך ותבכה מספר פעמים לאורך הלילה, עד שתגיעו-בדיוק כמו אותו העכבר שלפעמים לוחץ על הכפתור ולא מקבל גבינה ולפעמים, בפעם המאה-הוא כן מקבל גבינה (=חיזוק ללחיצה על הכפתור). לכן הוא ימשיך ללחוץ ללא הרף כי מתישהוא לא מוגדר-הוא יודע שהגבינה תגיע...בתכם לומדת "להמר" לוחצת על "כפתור הבכי", ובשלב מסוים-מקבלת חיזוק... הדרך "להכחיד"(וסליחה אם אני משתמשת במילים התנהגותיות מדיי..) את הבכי, הוא בסילוק החיזוק החיובי(לקחיתה לישון לפנות בוקר אתכם), גם אם הוא נעים לכם ולא מפריע...
בברכת לילה רצוף וטוב,
אודט

שלום כנרת,

כבר מראשית החיים תינוקות מפתחים במקביל שני קשרים משמעותיים ונפרדים עם כל אחת מהוריהם. בנך תופס את אביו כדמות קרובה, משמעותית ונעימה, ועל כן רוצה בחברתו. יתכן ש"זמן הביחד" שלהם עושה את שלו וגורם להתקרבות. ידוע שילדים מתקרבים לדמויות (מיטיבות) אשר מרבות לשהות איתם מבחינה כמותית, ובגיל הצעיר אין כ"כ משמעות לזמן "איכות". אין בכך רע, נהפוך הוא. יתכן שאת יותר מודאגת באשר לקשר שלך עם בנך עקב הפניות המועטת שלך אליו לאחרונה. יש תקופות כאלו, ואז מנחם מאוד לחשוב שלפחות הוא מטופל היטב ע"י אביו. יחד עם זאת, יתכן שתרצי לחשוב שוב כיצד תוכלי לשהות איתו יותר כדי לשמור על קירבה רגשית מצידך אליו ומצידו אליך.
שיהיה בהצלחה וכל טוב,
בשמת.

לחן שלום,
ראשית, שיעבור בשלום ויהיה במזל טוב. לא ציינת מתי עברה ביתך ממיטת תינוק למיטה פתוחה. המעבר למיטה פתוחה ורכישת הרגלי שינה חדשים הם תהליך, ולא קורה באופן מיידי. זה כרוך בלהחזיר אותה למטתה בשיטתיות ועקביות, דורש כוחות והתגייסות של ההורים. ראי שאלות קודמות בפורום בעניין הזה. אני מניחה שהדבר קשה ליישום עבורך במיוחד עכשיו במצבך, אך בדיוק מאותן סיבות (אמא בהריון, עייפה יותר ופחות פנויה לבת הבכורה עקב הנסיבות...) יתכן שגוברת אצלה הדאגה, והיא מגיעה יותר למיטתכם. מובן שלאחר הלידה תהיו אפילו פחות פנויים לעזור לה לרכוש הרגלי שינה מעכשיו. לא אוכל להכריע כאן עבורכם, זה תלוי בכוחות שלכם. אישית אני בעד שילדים ישנו בחדרם. לשם כך צריך להשקיע מאמץ מרוכז עכשיו, כלומר על אבא להרגיע אותה ולהחזיר אותה למיטתה כל אימת שבאה אליכם. אפשר למשך שבוע להניח בחדרה מזרן, ושאחד מכם יישן שם לילה אחרי לילה, כדי שתרגע ותתרגל לשינה רצופה בחדרה. לא ללכת לישון בחדרכם גם אם כבר ישנה. כמובן לשבח אותה על הסתגלות למציאות החדשה ולהוציא את המזרן אחרי שבוע. במקביל, ובמיוחד את חן, להקפיד יום יום לבלות איתה זמן יחד של משחק משותף במהלך היום, כדי שתזדקק פחות לנוכחותך בלילה. חשוב גם להכין אותה ללידת האחות כמובן בשיחות, ספרים ומשחק.
מבחינת השינה- אפשרות שניה, כאמור, לדחות את כל זה לאחרי הלידה. אך קחי בחשבון קשיים אחרים וחוסר פניות שלכם, אשר יגרמו לכם לדחות את העניין שוב. (אתם עלולים למצוא עצמכם ישנים כולכם במיטה אחת, מה שיגרום לכולם להיות עוד יותר עייפים ומתוסכלים..)
בכל מקרה שיהיה בשעה טובה ובהצלחה,
בשמת

שלום אורנית,
את ציינת בפנייתך כי בנך לאחרונה רוצה רק אותך, כלומר, האם בעבר הקשר עם אביו היה קרוב ומשמעותי יותר עבורו? האם הוא נהנה במחיצת אביו? האם הם רגילים לשהות יחד? ואם כך, האם קרה משהו ששינה את ההרגלים הללו? במסגרת ניסיונות השליטה שלהם, פעוטות נוטים להתעקש לעשות דברים מסוימים עם הורה אחד, אך ניתן להתייחס לזה כאל מאבק שליטה רק אם קיימת גמישות בהעדפה, כלומר, לפעמים מעדיף "רק את אימא" ולעיתים "רק את אבא", או לחילופין, שהוא מעדיף לעשות דברים מסוימים רק עם אחד מכם. אם זה המצב, הרי שלא כדאי להפוך כל סיטואציה כזו לעימות, אם אפשרית ההחלפה, מה טוב, אם לא (אחד מכם עסוק או לא נמצא) הרי שהוא יצטרך להתמודד. המורכבות גדולה יותר אם הקשר עם אביו מורכב, או עבר טלטלה שאולי לא קשורה ישירות באבא, אלא גם במשהו חיצוני שבנך או הוא חוו וגורם לשינוי. אני מסכימה מאוד שכדי שהם ייתקרבו עלייך להתרחק, ובגילו הקשר הקרוב עם אבא אמור לספק בדיוק את זה, אבות נוטים לסייע לילדים לפרוץ - באופן חיובי- את המרחב הבייתי הקשור לאם ולצאת אל העולם, ואם מסיבות מסוימות זה לא קורה יתכן ומשהו בתהליך הטבעי הזה השתבש.
חשוב מאוד: מה אביו חושב על כל העיניין? איך הוא מסביר את זה? ואיך נוהג להגיב?
אני מניחה שהדברים הללו מעוררים חומר למחשבה, אך קשה לי לייעץ ישירות כי חסר הרקע של היחסים במשפחה. אם זה הולך ומתקבע או מחמיר (למשל, עוד ועוד דברים שבעבר עשה עם אבא לא מוכן יותר), כדאי לפנות לייעוץ.
בהצלחה,
מיכל

מיכל תודה על תשובתך,

ברצוני להבהיר כי לא קרה שום דבר מהותי במשפחה, בני תמיד היה קשור יותר אלי כי אני המטפלת העיקרית. הבילוי עם אביו מוצלח בעיקר כשאני לא בבית, אם אני בבית ואביו מציע טיול הוא יתחיל לבכות אם יבין שאני לא באה גם.
כששלושתינו יחד הכל בסדר, חוץ מהדברים שהם רק עם אמא. אין שום פעולה שקשורה אצלו רק לאבא...כשהם לבד בני מאד נהנה ומספר חוויות ממה שעשו ואיך שבילו.
יחסית לאבות אחרים בעלי בבית הרבה- הוא מגיע כל יום בשעה שש ובסופי השבוע אנחנו ביחד שלושתינו כל הזמן.
בעלי טוען שהוא מפונק ולעיתים כשאני צריכה עזרה הוא פשוט מקלח אותו עם כל הצרחות- האם כדאי להקפיד על כך והוא יתרגל או שכל עוד יש ברירה אז לוותר לו? לפי דעתי אם מוותרים זה שולח מסר שגוי שהוא מקבל את מה שהוא רוצה תמיד ומנהל אותנו...

תודה!

אני אם לפעוטה והרבה פעמים אני נכנסת לפורום לקרוא תשובות לשאלות שאנשים שואלים. אני חייבת לשתף אתכן בהתרשמות האישית שלי. פעמים רבות נראה כי אתן מגיבות בצורה שעלולה לגרום לנשים שכותבות בפורום למפח נפש או אפילו מצב רוח רע. אתן שואלות שאלות שמשתמע מהן שמשהו במשפחה לא בסדר. אני עובדת עם ילדים בגיל הרך והמון פעמים יש דברים שהם פשוט "ככה". ילד לפעמים רוצה רק את אמא שלו לתקופה ולפעמים רק את אבא ולא צריך לעשות מזה כזה עניין ובלגן. מתשובתכן אתן מציפות המון חומרים למחשבה שלא תמיד נראה כי הם במקום.

לתשומת לבכן.

ליזי שלום,
ראשית ברצוני לחזק אותך על הרגלי השינה שהצלחת להנחיל לבנך, טקס ההשכבה אליו התרגל בוודאי מועיל לו ומקנה לו ביטחון מתוך הידיעה שהוא מסוגל להרגיע את עצמו ולהרדם. עדיין, גם אצל תינוקות בעלי הרגלים טובים ישנם שינויים. מדובר בתינוק צעיר ועשויים להיות גורמים רבים שמפריעים את שנתו. לצמיחת השיניים יש קשר לעיניין (אגב, מה היה בתקופות הצמיחה הקודמות?), וכך גם לשינויים בטמפרטורת החדר, לשינויים בתזונה ובתפריט ועוד ועוד. עבר זמן מאז פנייתך, ואיני יודעת מה השתנה מאז, אך ההמלצה המרכזית שלי הינה לא לוותר על ההרגלים שנרכשו כבר. כלומר, גם אם הוא מתעורר, ואין סיבה נראית לעין (חיתול מלוכלך או רטוב, כאב וכדומה), הקפידו שלא להוציאו מהמיטה, להשאיר את החדר חשוך ולא להרבות במילים איתו. נסו לתת לו או את אמצעי ההרגעה שמאפשר לו הירדמות - מוצץ, שמיכה, דובון וכו', והעבירו מסר ברור לגבי הציפיה שיחזור לישון, אם יש צורך שבו מעט לידו עד שירגע, אך חשוב מאוד לא לאפשר התעוררות מוחלטת. ככול שתגחעו אל מיטתו מהר יותר מרגע ההתעוררות, כך סביר שהוא יהיה פחות עירני ונסער ותוכלו מהר יותר להחזירו לישון, אם תנסו למשוך זמן, בסוף זה דווקא יהיה קשה יותר לחזור אל השינה עבור כולכם.
בהצלחה,
מיכל

שלום יוליה,
בתך הינה תינוקת צעירה מאוד שעדיין לא עושה "מניפולציות" או "דווקא", היא רגילה להיות מטופלת על-ידך, וזה כמובן בסדר גמור, אבל המציאות מכתיבה שעליה להתרגל גם לטיפול של אדם נוסף, הן כדי להרחיב את הרפרטואר שלה והן כדי לאפשר לך לצאת לעבודה. אני לא אתייחס כרגע לאפשרות שהזכרת של הישארות בבית כיון שאני מניחה שאת יודעת שהאופציה הזו אולי מתאימה לה, אך לא לך, ממגוון סיבות - כלכליות, רגשיות שלך וכדומה. מצאת מטפלת שמתאימה לצורכייך, ובהינתן שהיא אכן טובה ונעימה, הרי שבתך תתרגל אליה בהדרגה. אני לא תומכת ברעיון להשאירה באופן פתאומי ולתת לה לבכות, וכך גם הרעיון להתחבא, זה לא הוגן כלפיה. עדיפה האפשרות לתת לה להתרגל בהדרגה, בכל יום לפרק זמן ממושך יותר, בו תהיו שתיכן והמטפלת תוכל ללמוד על הרגליה של בתך: כיצד היא אוהבת לאכול, איזה צעצועים מועדפים עליה, מהן תנוחות ההרדמה וכדומה. אם את תרגישי נוח במחיצת המטפלת, גם היא תחוש את הבטחון הזה יותר ויותר ותרגיש את ההכרות של המטפלת עם הרגליה באופן שייקנה לה, ולך, בטחון.
בהצלחה,
מיכל

בנושא הגמילה-אם את מרגישה שבנך אכן בשל לגמילה, מעבר לאמירה "לא רוצה חיתול"(למשל,מכריז שיש לו פיפי או קקי לפני או אחרי מעשה)מומלץ לבסס את הגמילה ראשית בבית-חופשת פסח היא אידיאדלית לצורך העניין, ורק אז להתחיל את התהליך בגן(להגיע לגן עם תחתונים ובגדי החלפה רבים). בעקרון, אני מסכימה עם רוח הדברים של הגננת, לא כדאי להוסיף אתגרים לקשר ביניהם בגן שבלאו הכי מתוח בשלב זה.
לגבי נושא המכות בגן-האם מדובר בתופעה השמורה לגן בלבד, או שמופיעה גם בבית, מול אחיו(אם יש) ומולכם כהורים?ומה לגבי מפגש עם ילדים אחה"צ בגן שעשועים? האם גם שם הוא דוחף/מכה? שאלה כללית יותר היא כיצד בנך מגיב באופן כללי לדרישות ולהפעלת סמכות מצדכם?
אם התופעה מופיעה בעיקר בגן (מה שקורה לעתים רחוקות), יתכן שיש מקום לעבודה על יכולת האמפתיה של הגננת(מה לגבי שאר הצוות?)כלפי בנך. יתכן כי היא אינה מבינה אותו ואת צרכיו ומגיבה אליו באופן לא מותאם. אם התופעה מופיעה גם בשעות אחה"צ, יש מקום לעבוד על העצמת הסמכות ההורית שלכם מול ילדכם. יתכן כי בנכם חש כי בבית מותר לו הכל ולכן מתקשה להתמודד עם דרישות נוקשות יותר כפי שבא לידי ביטוי במסגרת גן עם חוקים וכללים ברורים.
בכל מקרה, יש לזכור שהתנהגות כגון השתטחות על הריצפה וסירוב להענות לבקשות, היא אופניינית למאבקי השליטה של גיל שנתיים, כחלק מהגדרת הנפרדות. מה שפחות בא לידי ביטוי במסגרת גנית, ובא לידי ביטוי יותר מול ההורים בבית.
התנהגות אלימה אינה חלק מתהליך הנפרדות בהכרח, ולכן אין לאפשר אותה בכל מקרה-אלא לנסות להבין ממה נובעת.
בברכה
אודט

כל התופעות שתארת הן נורמטיביות, בהתייחס לשלב ההתחלתי בו אתם נמצאים-חודשיים לאחר לידה. מן הסתם, לא רק בנכם עבר שינוי משמעותי עם לידת אחיו, אלא גם את ובעלך ומדובר בתהליך של התסגלויות מסוגים שונים, כאשר כל אחד שינה את תפקידו ומיקומו במשפחה בצורה זו או אחרת. תהליך זה דורש זמן משל עצמו והבנה וקבלה של מגוון התנהגויות "רגרסיביות" מצד פעוטות.
עם זאת, מכיוון שאת מתארת כי בנך נטה לתלות יתר(כמובן ביחס לגילו) בכם עוד לפני הולדת אחיו, אני ממליצה לכם כהורים ללכת לייעוץ של איש מקצוע , על מנת לבדוק דרכים בהם תוכלו לחזק את בטחונו העצמי בהיותו בעיצומו של שלב משמעותי בהתפתחותו-של פיתוח עצמאות מול נפרדות . שלב זה מאוד משמעותי בהתפתחות כל ילד, ולעתים ההתמודדות עמו קשה יותר כאשר בנוסף נולד אח חדש ומביא עמו התמודדויות נוספות.

אשמח להמליץ לכם על כתובת מתאימה בתהאם למקום מגוריכם.
בברכה
אודט

שלום מיכל,
ראשית ברצוני לשבח את רגישותך לקושי של בתך ולהבנה שהיא באמת צריכה מרחב חברתי אחר מזה שאתם מורגלים לו. בתך כנראה פעוטה רגישה, יתכן וחלק מרגישותה קשור ברגישות יתר סנסורית הגורמת לה לקלוט מראות וצלילים בעוצמה רבה יותר ולפרש אותם כמעט כהתקפה ישירה עליה. אלו גורמים לה להגיב בבכי ובחרדה ולרצות להיצמד אליכם ההורים. עובדה שכאשר הסביבה בטוחה עבורה יותר: בגן המוכר לה, עם הצוות החינוכי והטיפולי המוכר, בסביבת חבריה ועם הריטואלים המוכרים של יום ההולדת שבגן, היא הצליחה להנות מעבר למצופה, להתפיע גם אתכם ולהוכיח שהיא מסוגלת היטב.
אני מבינה את התסכול שבתגובותיה, הפער רק הופך גדול יותר כיון שאתם כנראה אנשים חברתיים וחברותיים וקיימת אי התאמה ביניכם בעיניין הזה הגורמת להרבה מתח וקונפליקטים. יחד עם זאת, אני מניחה שככול שהיכולת שלה להיערך מראש לסוג כזה של אירועים, יחד עם ההכנה שאתם תוכלו יותר ויותר לעשות לה באופן מילולי, וככול שהיא תוכל לזכור סכימות ותסריטים של אירועים מעיין אלה, כך החרדה שלה תפחת ותתאפשר יותר הנאה. היא תוכל לזכור איך היה באירוע דומה קודם, את מי פגשתם וכיצד כן שיחקה, וכל אלו יתנו לה יותר ויותר בטחון. בנתיים אני ממליצה להכין אותה ככול שניתן, עם מיירב המידע שתוכלו לספק לה לפני (גם אם נדמה שהיא לא מבינה את כל ההסבר), למצוא את הפינות השקטות יותר ולהביא לה - כמו שבחוכמה כבר עשיתם - חפצים מוכרים שלה על מנת להעסיק אותה. לגבי המשפחה המורחבת, מוטב להסביר גם להם בנימוס שבתכם רגישה במייוחד ואתם מתנצלים אך לא ניתן להפתיע אותה באופן בלתי צפוי בקרבה מוגזמת. הקרבה שלכם אליה היום מעניקה לה בטחון ובונה לה את היכולת לשאת יותר ויותר אירועים כאלה בהמשך.
בהצלחה רבה,
מיכל