פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום דגנית,
תינוקות צעירים כל כך כמו בנך נדרשים להתרגל לעולם חדש לחלוטין השונה מאוד מכל מה שהכירו בהיותם בחם. תאורה, טמפרטורה, קולות, ריחות מרקמים ומגעים הם רק חלק מהדברים הרבים אליהם צריכים להתרגל, ובנוסף עליהם להתרגל לתזונה בדרך חדשה, דרך מערכת העיכול הבלתי-בשלה שלהם, שמקשה עליהם עוד יותר. כל זה דורש זמן, ולפעמים הרבה זמן. יש תינוקות שתוך 4-6 שבועות מצליחים להסתגל לעולם החיצוני במידת מה, בעוד שלאחרים זה לוקח זמן ממושך יותר.
תינוקות צעירים מאוד, וגם צעירים פחות, לא בוכים 'סתם'. יש סיבה, כזאת שלא תמיד אנחנו, שבעולם החיצוני לתינוק, מבינים אותה. אין כל סכנה של התרגלות ל"פינוק" בגיל הזה, כי ההרגלים שנרכשים אינם תלויים עדיין באינטראקציה, כלומר, בנך זקוק להרגעה ולנחה והלקיחה על הידיים, כמוה כעירסול שדומה במידה הרבה ביותר לתחושה המוכרת לו מהרחם. לדעתי לפי גיל 6-9 חודשים תינוק לא מצופה להרגיע את עצמו לבד, אלא רק בעזרת המטפל, אבל בהדרגה ניתן "להאריך" את זמן ההמתנה שלו לנחמה על מנת שיוכל להרגע בכוחות עצמו. כלומר, במידה ואת יודעת שהוא אכל, הוחלף ואינו עייף במידה קיצונית, תוכלי בהדרגה לנסות לא לגשת מייד ולהוציא אותו מהעריסה אלא להתקרב ולדבר אליו, לנסות לנחם אותו בקולך ובחברתך. דווקא תינוק שזכה למיירב ההיענות בגיל הינקות הצעיר, יוכל בהדרגה לסמוך על "העולם" שכאשר הוא זקוק באמת אימו מגיעה ולכן יוכל לנסות להתרגע בעצמו. לעומת זאת, תינוק שלא ניגשים אליו ימשיך לבכות ולבכות עד שמישהו ישמע.... (וכאשר הוא כבר יוותר ויפסיק לבכות, יהיה מאוד קשה לשכנע אותו שאפשר לסמוך על מישהו בעולם...)
נסי להנות מהזמן הזה עד כמה שניתן... זה חולף מהר! ובעיקר, נסי להקשיב לעצמך...בהצלחה,
מיכל

לשאלתך הראשונה, יש גישות שונות של גננות שונות לגבי מהלך ההסתגלות ביום או בשבוע הראשון. אני נוטה להסכים עם דברי הגננת-העקרון המנחה הוא להרגיל את בנך לעובדה שאת לא שוהה איתו בגן-את לא חלק מהגן. לכן, העובדה שהוא יישאר לזמן מסויים בלעדייך(אך לא לבד!) בגן ביום הראשון היא חלק מתהליך ההסתגלות. המשך ה"סנריו"-לכמה זמן להשאיר-הוא בעיני המשמעותי יותר לשאלת הנטישה. אני מאמינה שחשוב לא להשאיר ילד בוכה לזמן רב בימים הראשונים, וכי יש להגדיל בהדרגה מיום ליום את זמן השהות בגן-על פי יכולת הילד. ילד שנשאר בוכה זמן רב, לא עובר בהכרח תהליך של למידה/הסתגלות. לכן, כדאי להבין מהגננת מהו פרק הזמן שהיא מצפה להשאירו בלעדייך ביום הראשון וכמה זמן בכי לדעתה הוא "סביר".
לשאלתך השנייה-אין טעם להרגיל את בנך להרגלי השינה בגן-באמצעות שינוי הרגלי שינה בבית. ילדים עושים הפרדה נהדרת בין מה שנהוג בגן לבין מה שנהוג בבית. לכן, תתפלאי לגלות שבנך ירכוש הרגלי שינה בגן ללא קשר למה שהוא חווה בבית-מאחר והוא מתפקד שם כחלק מקבוצה. אם הוא ילד תקין ומווסת סך הכל-אין סיבה שהוא לא יסתגל ויתאים עצמו לסדר היום בגן. זו טבעה של הסוציאליזציה וזה כוחה.
ללא ספק, אם יש לך מידע חשוב להעביר לצוות הגן לגבי הרגלים שלו-רגיל לישון עם מוצץ/דובי/חיתול בד וכו', כדאי לשתף אותם. עם השאר הם ילמדו להתמודד והוא ילמד להתאים עצמו. ואולי גם את תלמדי שיעור חדש על היכולות של בנך, דרך הגן...
בהצלחה!
אודט

שלום נועה
בתך מחפשת מרחב לבטא בו את חוסר שביעות רצונה הלגיטימי ביותר, לעובדה שנולד לה אח שהולך ותופס מקום במרחב המשפחתי-חשוב לא להתעלם מכך אך גם להתייחס לביטויים אלו ברגישות רבה. באופן כללי, חשוב לשוחח איתה על תחושותיה-איך היא מרגישה עם זה שנולד לה אח קטן, ולשים לב לא לחזק אותה יתר על המידה על אמירות כגון-הוא הכי מקסים בעולם, אלא גם לתת לה הרגשה שאתם מטילים ספק בחוויה הכל כך חיובית-זה גם יכול לפעמים להרגיז, לעצבן, אולי את רוצה אותנו יותר, דברים השתנו וכו'.. לאפשר לה להביע געגועים לתקופה שלפני, לדברים שהיו קודם לכן, ובמקביל גם להדהד את הדברים הטובים שהביא איתו למשפחה, אך לא רק..
אם את נוכחת במקרה שבו היא נושכת, חשוב להתייחס ברגישות ולא בכעס-לשאול מה קרה ולמה הוא בוכה, אם היא מכחישה שנשכה, אולי משהו כואב לו/לא נעים לו..אם היא לא מכחישה-חשוב גם לומר שהתנהגות זו לא מקובלת עליכם, אך גם שאת מרגישה ש"לפעמים את כועסת שהוא הגיע למשפחה שלנו, אולי את רוצה לפעמים להכאיב לו.."חשוב לאפשר לה לבקש סליחה על מנת שלא תישא תחושת אשמה קשה. לומר שהיא גם אוהבת אבל גם קצת כועסת, מקנאה.. ושזה טבעי. לתת דוגמאות מעצמכם, ממצבי קנאה וכעס שלכם. זכרי, כי הכעס האמיתי שלה הוא עליכם בעצם ולא על אחיה-מאחר שאתם הבאתם אותו לעולם, וכרגע היא מבטאת את הכעס עליכם דרכו. ביטויי כעס כלפי ההורים באופן ישיר, הם שלב מסתגל יותר.
בברכה
אודט

ללא ספק, אם יש באפשרותכם לדחות נסיעה לתקופה ארוכה כמו שבועיים-אני ממליצה על כך. חרדת נטישה מתפתחת בין גיל שנה לשנתיים וחצי-בנכם יהיה בעיצומה של תקופה זו. הגורמים המאיצים את חרדת הנטישה-הבנה עמוקה יותר של הפעוט כי הוא נפרד מהוריו ואין לו שליטה על לכתם ובואם כפי שנהג לחשוב בינקותו. תחושת הזמן שאינה מפותחת עדיין-שבועיים נראים כנצח. התלות הרבה של הפעוט עדיין בהוריו-גם אם כבר למד ללכת ולומר מעט מילים. היכולת של הפעוט לדבר עם הורין בטלפון ולהאחז בקול שלהם כמייצג אותם כאובייקטים אמיתיים וממשיים-אינה מפותחת עדיין.
ומכיוון שהזוגיות שלכם חשובה גם היא לבריאותו הנפשית של בנכם..בינתיים מומלץ "ללכת" על פשרה, בכיוון של שהייה של לילה עד שני לילות מחוץ לבית-וכמה טוב שיש סבא וסבתא שמפרגנים זאת...
בברכה
אודט

לגבי החיתול-זה מצב שיכול להמשך עוד הרבה זמן ויגרום לכם ולבנכם עוגמת נפש רבה. ככל שתקדימו "לסיים" את השלב המבלבל הזה, כך ייטב לכולם. הנזק הנגרם מ"כאילו גמילה, אבל לא ממש", הוא גדול יותר מאשר הנזק שחוששים שייגרם מלנקוט גישה סמכותית, כמו בכל תחום אחר בחינוך בנכם. על מנת להגמל מהתלות בחיתול לצורך עשיית צרכים בשירותים, עליכם ראשית "להגמל" בעצמכם מנוכחות החיתולים בהישג יד, ובכך אמירתכם מול בנכם (ומול עצמכם בעצם) תהיה נחרצת-זהו, אין יותר חיתולים. אנחנו מאמינים שאתה מסוגל לשבת בשירותים. אנחנו איתך כדי לעזור לך להתרגל, וכו'.. עליכם להעביר את האחריות לבנכם ולחכות לאות ממנו כי הוא זקוק ללכת לשירותים, ןלהמנע מלבדוק אם הוא צריך ללכת. סביר להניח כי בהתחלה הוא ישמור על הקקי ואף יפתח עצירות, הצטיידו מראש בתכשירים מונעי עצירות. חזקו את בנכם על הליכה וישיבה בשירותים, גם אם ללא תוצאה. בחרו מי מבין שניכם כהורים, ילווה אותו, בהנחה שהוא יוכל להכיל ביתר קלות את הקושי ויהיה תקיף(לא תוקפני). גם אם קקי יברח בתחילה בתחתונים, מדוב רבשלב אחר מאשר עשיית הקקי מראש בחיתול. היו סבלניים לקושי אך אל תתעלמו מכך שזהו מצב לא מקובל-שדרו בטחון לבנכם כי בפעם הבאה יצליח להגיע לשירותים בזמן וכי אתם כאן לעזור לו בתהליך ההתרגלות.
אם כעבור זמן אתם מרגישים שהקושי ממשיך-אני ממליצה בחום על דפנה תייר כמלווה לתהליך הגמילה-כנסו לאתר שלה.
לגבי האמירות החצופות-שימו לב לתוכן האמירות "מסריח" וכו'-היישר מעולם התוכן של נושא הגמילה והשירותים..ללא ספק הנושא מעסיק את בנכם(יתכן כי הוא בעצמו חש עצמו כמסריח עם ההפרשות שנשמרות בחיתול??)-עוד סיבה לעזור לו להפטר מהשלב המבלבל הזה..יתכן מאוד שחלק מהתקפנות שהוא מבטא קשורה גם בתסכול מנשוא הגמילה. ילדים רבים בשלב זה עסוקים בקללות כמו פיפי וקקי ומסריח-זה תואם גיל. בכל מקרה, ללא ספק אין להתעלם ויש להעיר לו כי הערותיו מעליבות כפי שאת עושה-אך לא להפוך זאת ל"כתב האשמה"-כמו נושא החינוך לניקיון, מדובר בתהליך למידה של חיברות-כיצד נוהגים בחברה-מה נעים לאחר ומה פחות. חשוב להמנע מביקורת חריפה, שעלולה עוד יותר להחמיר את תחושת התסכול שגורמת לבנכם לייצר אמירות כאלה.
בהצלחה
אודט

בנןשאי "ענישה", בכל גיל, הכלל המנחה הוא מיידיות, מידתיות ועקביות.
ככל שילדים צעירים, הם לומדים יותר מהמעשים שלנו כמחנכים(הורים/גגנות) ופחות מכך מדברים שנאמרים להם, אף שגם למסרים מילוליים חשיבות בפני עצמה. לכן, כאשר גננת מרחיקה ילד מפעילות קבוצתית, כעונש על נשיכה-יש בכך מסר ברור-ראשית היא מקטינה את הסיכוי שההתנהגות תופיע שוב בטווח המיידי-היא מרחיקה את הנושך מהננשך. שנית, היא פועלת באופן מיידי ובכך מעבירה את המסר כי התנהגות זו אינה מקובלת(הנשיכה). הבקשה שלה "לחשוב על מה שעשית" פחות אפקטיבית בגיל זה, יותר חשוב שהיא תבהיר מהו המעשה שהוא עשה ושאינו מקובל-ואיזו התנהגות כן מצופה ממנו. בכך היא תאפשר תיקון (ללכת ולבקש סליחה מהילד הננשך). כאשר היא מבהירה לו שהיא כועסת(כמובן אם היא כועסת במידה ובשליטה ולא יוצאת מכליה..), זהו גם אלמנט חשוב, מאחר שאחד המניעים המרכזיים להתנהגות של ילד הוא הערכת המבוגר המשמעותי-הורה או דמות מחנכת-באופן חיובי-כאשר גאים בו ומעריכים את התנהגותו-ובאופן השלילי-כאשר מאוכזבים ממנו. חשוב תמיד להדגיש כי המעשה שנעשה הוא לא טוב, לא הילד עצמו.
לגבי מידתיות-חשוב שהעונש לא יהיה מופרז-שהייה של חמש עד עשר דקות בצד ולא מעבר לכך.
ולגבי עקביות-אם בכל פעם בנך יקבל אותה תגובה-כך הסיכוי שילמד שהתנהגותו לא רצויה ויפחית אותה-יגדל. אם בכל פעם הגננת תנהג אחרת-הסיכוי שילמד-פוחת.
ולגבי נשיכות-זהו גיל קלאסי להופעתן, אם ילד חוזר ונושך בגן-כדאי לתת לו חפץ כלשהו לנשיכה/לעיסה(בובת גומי/מוצץ וכו').
בהצלחה
אודט

שלום יעל
ללא ספק ההמתנה ללידה היא מצב מותח עבורך כיולדת במיוחד, אך גם עבור יתר בני המשפחה. נשמע, שבניסיון לעזור לבתך להתכונן ככל שניתן למצב, בהסבר על הליכתך לבית היולדות, רק גברו חרדותיה של בתך. לכן, מבחינה זו, אני הייתי מפסיקה לדבר על הלידה מיוזמתך, כן הייתי מאפשרת לה להעלות את הנושא אם תרצה בכך, ומספקת את מירב התשובות-כולל "תשובות רגשיות", כלומר, אלו הבאות ללא מילים-חיבוק, ליטוף וסיפוק של אווירה רגועה וקלילה יותר, ככל שניתן. המעמסה הרגשית עליה כרגע נראית גדולה מדי ואין צורך להוסיף.
מבחינת הרגלי שינה-מדברייך אני מסיקה כי קשיי השינה הופיעו קודם לכן וכעת רק הועצמו. אני מציעה להמנע מלקחת את בתך למיטתכם-לא בלילה ולא לפנות בוקר-מבחינתה זה היינו-הך-היא לא ממש יודעת להגדיר זמנים, ולכן, מצפה בכל בכי שלה/התעוררות, שתקחו אותה בסופו של דבר אליכם. מה שמעודד אותה להמשיך ולהתעורר. ולגבי העבודה שמוכנה רק אותך-ללא ספק היא תחווה תסכול אם אבא מגיע ולא את, אך התסכול הוא הכרחי על מנת שתלמד כי גם אבא יכול לתת מענה-בכך לך יש תפקיד חשוב-לחזק את בן זוגך כי הוא מענה מספק, ולא להכנע לדרישות בתך. הוויתור החלקי (והמאוד משמעותי מן הסתם) עלייך בשלב זה הוא הכרחי, כחלק מההסתגלות למצב שלאחר הלידה-בו תאלץ בתך להתמודד עם חוסר היכולת שלך להענות לצרכיה(המוצדקים יותר והמוצדקים פחות..) לאורך היממה.
ההכרה שלך בכך שלא תוכלי לספק לה הענות מוחלטת היא משמעותית ביותר, בדרך להסתגלות שלה לנפרדות.
בהצלחה
אודט

ראישת, אני רוצה לציין את העובדה החשובה שבתכם נרדמת ללא כל בעיה-סוג של פרוגנוזה טובה ליכולת שלה ושלכם לעבוד איתה על יכולתה לחזור ולהרדם מתוך היקיצות שלה במהלך הלילה. שנית, לציין כי תינוקות נבדלים אחד מהשני ביכולת לשינה עמוקה. מאחר וזו נטייה מולדת, לכם כהורים נותר לייצר סביבה המאפשרת כמה שיותר שינה רציפה-מעבר לכך ישנם גורמים שקשורים לבשלות הנוירולוגית שאין שליטה של ממש עליהם.
איפה אתם כן יכולים להשפיע-באופן שנראה פרדוקסלי-דווקא תינוקות עם שינה קלה-חשוב שיהיו חשופים לרעשי השיגרה של הבית-טלוויזיה דולקת, דיבור ביניכם, שיחות טלפון, רעש בישול במטבח וכו..כמובן, כמה שיותר להמנע מרעשים פתאומיים(צלצול טלפון/אינטרקום וכו'..)באופן זה, תאפשרו לבתכם לעבור התרגלות לרעשי הרקע הקבועים בבית, והיא לא תתעורר מכל רעש.
עליכם להמנע לגמרי מלהעביר את בתכם למיטתכם , גם אם כרגע נראה לכם שזהו הפתרון היחידי לקבל שינה רציפה. כל עוד תעבירו אותה-היא תמשיך להתעורר-בשאיפה שבסוף תשברו ותקחו אותה אליכם-מה שמהווה חיזוק להתנהגות הלא רצויה-הקימה בלילה.
גם כאשר היא קמה עירנית לגמרי-עליכם להמנע מלהוציא אותה ממהמיטה ולשחק איתה/להדליק אור/לשוחח איתה בקול רם. בתכם עדיין לא יודעת להבחין בין שעות עירות לשעות שינה-היא לומדת דרככם-הן על ידי ההסברים שלכם"עכשיו לילה וישנים" ועוד יותר על ידי ההתנהגות שלכם -משאירים אור חלש, טון דיבור נמוך/לא מוציאים מהמיטה וכו'..-שכעת עדיין לא בוקר וכי מצופה ממנה לחזור לישון-גם אם היא עירנית לגמרי.
האכלת לילה היא גם כן גורם מחזק להתעוררויות-עדיף לתת בקבוק מיים או מוצץ.
אם כעבור תקופה של ניסיונות ליישם חלק מהעצות לעיל אין מגמה של שינוי-רצוי לפנות לייעוץ למומחה בהפרעות שינה, כגון ד"ר אבי שדה.
בברכה
אודט

על פניו ומבלי להכיר את בתך, נשמע כי היא עושה בסך הכל שימוש יתר בהבנה שלה לגבי המושג מפחיד-מתוך תיאורייך עולה כי היא לא תמיד משתמשת בה בהקשר הנכון. מדובר במהלך טבעי של למידת מילים חדשות, ודאי כאלה הזוכות לתגובה משמעותית בסביבה-דאגה, תשומת לב וכו'.
לכן, רצוי לעזור לבתך קודם כל לבצע הפרדה בין המושג מפחיד לבין מושגים אחרים-המשחק משעמם לך ולכן את זורקת אותו/נמאס לך ממנו-משחק לא כייפי כבר. כנ"ל לגבי הליכתה לחדר-את רוצה ליווי לחדר, יותר נעים שאני איתך-אולי את רוצה עזרה בלבחור משחק-זאת, במקום להתעמק בשאלה-מה מפחיד בחדר? בנוסף, לא הייתי ממהרת להחלץ לעזרתה, בעיקר כאשר את עסוקה-השהי את תגובתך לשמע המילה "מפחיד". התגייסות מיידית מחזקת את השימוש במילה. בוודאי כאשר מדובר בתאומות(אם הבנתי נכון את דברייך) והצורך בקבלת תשומת לב מיוחדת הוא משמעותי יותר. כך למשל, כאשר במקום לדרוש ממנה להרים כפית כי אמא לא מרשה לזרוק, היא מקבלת התייחסות של הגנה ודאגה בעקבות השמעת המילה "מפחיד".
אם את חשה כי מעבר לכך בתך במצוקה-מתעוררת בלילות בבכי ובבהלה, בוכה יותר במהלך היום ונוטה לרגישות יתר, גם בבית גם בגן(אם יש)-רצוי לחשוב על דרכים לחזק את בטחונה העצמי-לאפשר לה התמודדויות עצמאיות, פחות מכך להגן עליה ולהקל עליה בהתמודדויות שונות.
בהצלחה
אודט

שלום גלי,
שמי מאיה ואני גם אמא , לילדה בת שנתיים, וגם ביתי כשהייתה יותר קטנה לימדה את עצמה להקיא בסיטואציות שונות, וזה באמת היה מאוד מתסכל. אני שומעת מהדברים שלך את התסכול ואת הצורך לעזור לה.
אני מתחברת למה שכתבת, שכשהיא התחילה לעשות את זה לא ממש התיחסתם אבל היא שמה לב שזה עושה לכם משהוא. אני בטוחה שהילדה שלך היא מאוד חכמה, והיא מרגישה אותכם גם כשנדמה לכם שלא.. כנראה שהיא באמת מצאה דרך למשוך את תשומת לבכם, וזה באמת גורר איזושהיא תגובה מצדכם. אני יכולה לספר לך שאני ובעלי היינו מאוד מגיבים להקאות האלה עד שיום אחד החלטנו פשוט להפסיק, לשטוף לה פנים בלי לדבר על זה, להחליף לה בגדים כאילו כלום לא קרה ולא לעשות מזה דרמה, ותוך שלושה ימים זה פשוט הפסיק.
כתבת שניסית את זה והתעלמת אך היא המשיכה להקיא, אבל עשית את זה יום אחד בלבד. אני ממליצה לך להמשיך עם זה והיא פשטו תבין שלא יוצא לה מזה כלום, ואני מאמינה שהיא תפסיק.
יחד עם זאת חשוב להמשיך לתת לה את תשומת הלב בדרכים אחרות כדי שהיא לא תצטרך לקחת אותה בדרכים כאלו. במיוחד משום שכתבת שהיא עושה את זה כשלא מתיחסים אליה.
אני בטוחה שעם קצת סבלנות והרבה אהבה זה יפסק..
אני מאחלת לך המון בהצלחה

התשובה היא, כמו בכל תהליך הסתגלות-לבצע מעבר הדרגתי, אך נחוש. ראשית עליכם להיות בטוחים כי אתם עושים את הדבר הנכון עבורו ועבורכם, בכך שאתם מעבירים אותו לחדר משלו עם מיטה משלו-אקט משמעותי מאוד בתהליך הנפרדות שלו מכם. הנחישות נדרשת משום שתצטרכו לעמוד בבכי שלו, כל אימת שיקרא לכם וידרוש לחזור להרגל הקודם שהוא מכיר מאז שנולד-לישון אתכם. ככל שתהיו תמימי דעים בנושא כהורים-כך יהיה לכם קל יותר לעמוד בקושי ולחזק אחד את השני. מבחינה טכנית-רצוי להרגיל אותו קודם כל לשהיה בחדר-ולא רק לצרכי שינה-שבו ושחקו איתו בחדר, תוך שאתם מזכירים כל מיני דברים שהוא אוהב בחדר הזה-צעצוע, רהיט, מנורה, דובי וכו' (זה הזמן לאבזר את החדר בחפצים אהובים). בהמשך, הסבירו לו שהלילה ישן במיטה חדשה שהיא רק שלו-ובה מחכה לו בובה/שמיכה אהובה. ציינו כי כמו שיש לאמא ואבא מיטה משלהם-כך לו יש כעת מיטה שהיא רק שלו-כל אחד ישן במיטה שלו-שננו זאת כ"מנטרה". זה יהיה מוזר לו אבל כל עוד תשדרו לו שמדובר במעבר חיובי המציין גדילה, כך הוא יקבל זאת ככזה, ולא כעוול שנעשה לו או פגיעה בזכויות..
בימים הראשונים חשוב שתהיו זמינים אליו, תשהו איתו -לצידו, רצוי להכניס כסא לחדר עבורכם. תצטרכו לערוך טקס שינה קבוע שקשור לחדר החדש ולמיטה החדשה-ותחזרו עליו מדי ערב-המעבר לשינה צריך להיות באוירה רגועה ונעימה, עם אוירה של סוף יום-עמעום אורות, דיבור מועט וחלש וכו'..
אל תתייאשו מהר-כל יום אמור להיות יותר קל מקודמו-אם תהיו עקביים ונחושים-
בהצלחה
אודט

שלום דנה,
מדברייך התקשתי להבין מהו בדיוק הקושי, אך אנסה להעלות מספר נקודות: האם העובדה שאינו ישן בגן הופכת אותו לעצבני ושובב בהמשך היום לפי דעתך, או האם הקושי הוא להעיר אותו משנתו? האם מדובר בקושי בהסתגלות למעברים, כלומר, הוא מתקשה להתרגע על מנת להירדם ואז מתקשה להתעורר שוב?
מרבית הילדים בבני גילו ישנים עדיין שנת צהרים (ובני 4-5 כבר לא), אם כי עבור חלקם מספיקה שינה קצרה בלבד כי אחרת מתקשים להרדם בלילה. אחרים בהדרגה מתחילים לפסוח על השינה, ואז שנת הלילה מוקדמת יותר, כבר בסביבות השעה 19:00, לאחר כ 12 שעות עירנות, הם 'צונחים' מרוב עייפות. התהליך הזה קורה כמובן בהתאם לגיל.
בהרבה מסגרות באמת לא מתאפשרת הפרדה בין ה'ישנים' לבין ה'לא ישנים', ואז הילדים העירניים מתבקשים מעט לנוח ולהישאר שקטים.
האם לדעתך הקושי שלו מושפע מהמולת הגן? מקושי להתרגע שם? האם באופן כללי הוא הסתגל למסגרת (ולהגירה כולה!) בצורה טובה? לפעמים שינוי קל כמו מצעים אהובים, חפצי מעבר או שינוי במיקום המיטה/מזרון שלו בגן עשויים להועיל, ובמקרים אחרים ניתן אולי לבקש שאחת הסייעות/מטפלות תשב איתו מעט יותר. יתכן כי הוא נהנה בחברה הגדולים ואז מסרב להירדם עם הקטנים יותר שבחבורה.
מקווה שתשובתי סייעה לך,
בהצלחה
מיכל

שלום רוית,

מניע נפוץ להימנעות מפעילויות היא חרדה שמתעוררת באותה סיטואציה, ותיווך ועזרה של מבוכר עשויה בהפחתת החרדה הזו.
המוכנות של ילד "לשתף פעולה" או למעשה להתעניין במשימות ובפעילויות תלויה גם בהשקעה של המבוגרים במשחק ובעבודה משותפת. לא נתת פרטים אודות הגן בה נמצאת. האם גן מרובה ילדים/ משפחתון וכו'. זה יכול להיות משמעותי מבחינת יכולת הצוות של הגן הספציפי להשקיע בעבודה יחידנית איתה ולגרות אותה לפעילויות השונות. מטבע הדברים, במסגרת עם מעט ילדים על יותר מטפלות, קל יותר לעשות זאת. בנוסף, יתכן שהיא מרגישה כרגע פחות בטוחה בפעילויות במרחב, כמו בג'ימבורי, יחסית לאותם ילדים שהולכים, מאחר שאינה הולכת, פחות עצמאית וכו'. יתכן שליווי והקשבה של מטפלת שם תקל עליה את השהיה. באופן כללי- התנסות באותן פעילויות מחוץ לגן, ובסביבה בטוחה , עם תחושה ששומרים עליה ומגנים עליה מפני נפילות, גירויים לא צפויים וכו', יתכן שיפחיתו חרדה אצלה ויאפשרו לה להתנסות גם במסגרת הגן.

שיהיה בהצלחה,
בשמת

שלום לימור,

ראשית שיהיה במזל טוב. ילדים רבים מתקשים לעזוב עיסוקים מעניינים באמצע "רק" בשביל ללכת לשירותים, מתאפקים ולבסוף מרטיבים. ההתנהלות עם הצרכים הוא תהליך שאורך זמן גם אחרי הגמילה עצמה. ובתהליך הזה ההורים עדיין צריכים ללוות את הילד עוד זמן מה. אמנם לך תכניות משלך, ויתכן שהיית רוצה לחשוב עליו כבר כעל "ילד גדול" ועצמאי שזקקו פחות לעזרתך. למעשה באופן עקיף, הוא מזכיר לכם ההורים שעל אף גילו, הוא עדיין זקוק לכם. חשוב לזכור שהוא רק בן 4, עדין ילד צעיר מאוד (אפילו שלך תכניות אחרות ויולדת בקרוב את השלישי..) ולכן היתי נזהרת מלייחס פרשנות שלילית להתנהגותו ("עצלות"...), ומבינה את תגובותיו מתוך המצב שבו הוא נמצא. אני מניחה כי הצפיפות בין הילדים שוחקת ומעייפת אתכם ההורים. יחד עם זאת, עדיין לכל אחד מהם צרכים משלו, וחשוב להבין שלא תמיד הקצב שלכם מתאים לזה של ילדיכם, וכן שיש לכל אחד מהם צרכים רגשיים. מבחינה פרקטית, לחזור ולהרגיל אותו (בדבור ובפועל) להפסיק משחק באמצע גם אם קשה, כדי ללכת לשירותים. לשתף בכך את צוות הגן ולבקש שיזכירו לו שם ללכת לשירותים. חשוב להכין את הילדים לקראת הלידה, ולהקדישל שעות קבועות של משחק משותף איתם, ביחד ועם כל אחד לחוד.
שיהיה בהצלחה רבה ובמזל טוב,
בשמת