פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

מזל טוב להולדת בנך השני!
תשובתי היא חד משמעית-לא לחזור לחיתולים. לא ציינת מהי תגובתכם ותגובת הגן לפספוסים בבריחת הקקי בתחתונים (אגב-מה המשמעות של פספוסים פעמיים ביום? האם הוא עושה קקי פעמיים ביום? מה הסיבה לעשיית הצרכים מראש במכנסיים?סירוב לגשת לשירותים?). חשוב שתגיבו באופן אחיד, אתם והגן, ותדגישו שחבל שהקקי יצא בתחתונים, כי המקום של הקקי הוא בשירותים. שמחר תנסו שוב לתפוס את הקקי לפני שהוא בורח. אמירה כמו "לא נורא, לא קרה כלום" אינה נכונה, ורק מבלבלת. הדגישו באופן חד משמעי כי עשיית קקי בתחתונים אינה מקובלת עליכם.
במקביל, נסו לזהות את ההתנהגות שלפני עשיית הצרכים ולמנוע מראש את עשייתם במכנסיים, על ידי הצהרה-אנחנו הולכים עכשיו להתרגל לשבת בשירותים כי זה מה שעושים לפני שהקקי מגיע". אל תאפשרו לוויכוח " יש או אין קקי" להתנהל, כי אתם תפסידו בו. שבו באווירה רגועה בשירותים, המטרה לשבת כחמש עד עשר דקות, ולא בהכרח שהקקי ייצא. חשוב להגיד שקקי בניגוד לפיפי, צריך זמן עד שהוא מגיע. קחו ספר או משחק או שירו שיר להוריד מתח.

יתכן כי בשל לידת התינוק אתם מרגישים שיש עליכם עומס רב מדי ולכן ממהרים לוותר על הגמילה. חשוב לי לציין כי דווקא עכשיו עוד יותר משמעותי להשלים את הגמילה, על מנת לעזור לבנכם לתפוס באופן ברור את מקום הגדולים בבית, ולא לחזור לחיתולים ולטשטש את ההבדלים בינו לבין אחיו התינוק.

הרבה כוחות ואמונה בדרככם!
אודט

תודה

שלום שיר,
כמו בכל דבר מדובר בעיניין של איזון ומינון....
כלומר, כשאת כותבת שבתך גמולה כבר שלושה חודשים, מה זה אומר: האם מלאו שלושה חודשים להסרת הטיטולים, או שכבר שלושה חודשים היא משתמשת בשירותים/סיר על מנת לעשות את צרכיה? ובעיקר, מהן תדירויות הפיספוסים? אחת ליום? לשבוע? לחודש? ואיפה זה קורה: רק בבית? רק מחוץ לבית? מתי במהלך היום?...
בכל מקרה, בגילה הצעיר אין שום חשש שמדובר בהפרעה כלשהיא (בתשובה לשאלך האם זה תקין), אלא סביר שמדובר בתהליך גמילה שלא הושלם כהלכה עד סיומו. גם אז, עד גיל 4 מקובל שילדים מפספסים לעיתים, בעיקר בעת חרדה, מתח, לחץ, עייפות וכדומה וזה עדיין 'תקין'. שוב, השאלה היא במינון, מה קורה יותר, ואיך היא (ואתם) מגיבים לזה כדי לעזור לה.
בכל מקרה, חשוב להתייחס לעיניין בטבעיות, תוך הפגנה של חום ואמפתיה כלפיה וכמובן לא לנזוף או להעניש אותה על כך, אלא לעודד לקראת הצלחה בפעם הבאה.
בהצלחה,
מיכל

שלום חגית,
את מתארת התנהלות מאוד אופיינית לפעוט שמנסה להשיג שליטה על הסביבה שלו, ולמרות שפעוטות נבדלים זה מזה במידה בה הם נאבקים (או זקוקים להיאבק) על מקומם, הרי שמדובר בהתנהגות שכיחה. בניסיונותיו ל"הגדרה עצמית", בנך מנסה להוכיח שהוא חושב אחרת ממך, יש לו דרך אחרת בה הוא רואה את המציאות והוא יהיה זה שיחליט ויכריע. זו בעצם הדרך בה פעוטות מגבשים אישיות שהינה נפרדת מזו של הוריהם ומדובר בהתהליך נורמלי ואף רצוי מאוד.
אך כמובן, שהתפקיד שלך בשלב הזה הוא להכריע מתי "הרעיונות" והעמדות, הדעות והמחשבות שלו (או הדרישות) יכולים להתקבל, ומתי לא. על מנת שהוא יצלח שלב התפתחותי זה בצורה טובה הוא ממש ל א צריך להיות זה שמחליט בהכל, אלא דווקא לקבל על עצמו את המציאות ובה אימא מחליטה דיי הרבה דברים, אימא קובעת כי אימא זו שיודעת מה נכון, מה רצוי, מה טוב לילדים.
כדי לאפשר לו כן חופש בחירה והחלטה, נסי למצוא את הרגעים או המקרים בהם את יכולה לתת לו להחליט: במה לשחק ועמי, מה ללבוש או לאכול (מתוך 2-3 אפשרויות) וכדומה, בעוד שלגבי כל היתר את מחליטה (או המבוגרים האחרים שמטפלים בו). יתכן מאוד כי העובדה שמעמדו בבית התערער מאז לידת אחיו הצעיר, מגבירה אצלו את הצורך להשיב לעצמו שליטה ועל כן אתם חווים אותו כתוקפני ותובעני, אבל גם זה חלק מהמציאות אליה יהיה עליו להסתגל.
החשש שלך לגבי התנהגות חסרת גבולות מוצדק לדעתי, אבל זה לא שצריך להשליט בבית אווירה נוקשה. הסוד הוא כמובן איזון....
בהצלחה,
מיכל

שלום נעה,
אז ראשית כל ברכות לקראת כל ההתחדשויות: הרבה התחלות חדשות ודברים לצפות להם....
ואת צודקת - זה אכן עומס רגשי גדול שקשה לעכל, גם למבוגרים ובוודאי לילדים צעירים.
ועדיין, הכישורים של בתך - שאפשרו לה עד כה לרכוש שפה טובה בגילה הצעיר ולצלוח מטלה התפתחותית מרכזית כמו גמילה, ולעשות זאת בהצלחה - בוודאי יעזרו לה גם כעת אלו הם הכוחות שיעמדו לרשותה.
רצף האירועים האלה אומנם סמוך בזמן ודורש הסתגלות, אך כל אחד מהם שונה בתכלית ויש להתייחס אל כל אחד כדורש הכנה והתייחסות נפרדת על פי סדר - מה שקורה קודם, ולהתמודד בהדרגה. למזלכם (?) סדר ההתרחשויות הוא מ"הקל" אל "הקשה"....: רצוי להכין אותה ככול הניתן לכל שלב ושלב, גם ברמה הקונקרטית, וללוות בהרבה מילים והסברים. למשל, לקראת מעבר הדירה לשתף אותה באריזה ובביקורים בבית החדש, לתת לה לארוז בתיק קטן משלה את החפצים החשובים לה, לקחת אותה אל הבית הריק ולשתף אותה בתהליך הפריקה וסידור הבית החדש.
הקליטה בגן הינה חוויה שונה באם זוהי המסגרת החינוכית הראשונה שלה ויציאתה הראשונה מהבית, או רק שינוי של מסגרת. אם מדובר רק בהחלפה הרי שניתן יהיה להסתמך על ניסיונה וניסיונכם הקודם בנושא ולהיעזר רבות בצוות החינוכי.
עיניין הולדת האח הוא המורכב מכל, כיון שזה השינוי הדרמטי מכל, ולכך ההשפעות המהותיות ביותר עבורה, הן עכשיו והן לטווח הארוך. ועדיין, גם כאן הרבה שיחות והסברים עשויים לעזור להתכונן ולהפחית את חוסר הוודאות.
חשוב לומר שעבורכם ההורים שלושת השינויים נחווים כיחידה אחת (ואולי אף מושפעים האחד מהשני - מעבר דירה לקראת הלידה למשל), אך עבורה אין זה כך - כל חוויה תעובד בנפרד וכך טווחי הזמנים יאפשרו זאת. לפיכך נסו שלא 'לקשור' בין הדברים (למשל, לא יהיה נכון לומר שעוזבים את הבית הישן והאהוב בגלל התינוק). מבחינתה, עד הלידה היא כבר 'ותיקה' בגן ובשכונה החדשה...
בהצלחה רבה בכל המעברים והעומס...
מיכל

שלום מיכלי,
משמורת משותפת היא מצב מורכב הדורש, מעל הכל, שיתוף פעולה מלא בין הורים שמחליטים להיפרד. אינני יודעת מדוע זהו ההסכם שנקבע ביניהם (ולא הסדרים 'רגילים'), והאם גם הם מרגישים שהם לא מסוגלים להידבר או שזוהי רק החוויה שלך בעיניין, אבל ברור כי מצב בו הורה אחד 'מדבר ' עם ההורה האחר דרך הילד הינו מצב פוגע והרסני עבורו ילדים להורים שהתגרשו.
ועדיין, עבור קטנטנים הטלפון אינו מדיום תקשורת מוצלח. הם מתקשים להבין סיטואציה של 'שיחה' כאשר אינם רואים את בן-שיחם, זאת בגלל מגבלות קוגניטיביות שקיימות בגיל הזה, למשל, הקושי להבין שהאדם איתו הם מדברים אינו חולק איתם את אותו שדה ראייה (את בוודאי מכירה מצבים בהם פעוט רוצה לשתף בציור או בסיפור ו'מראה' את זה לבן-שיחו, או אומר 'הנה' והולך להביא מהחדר השני....). אלו הן סיבות אוביאקטיביות בגללן הטלפון, למרות זמינותו, אינו יכול להחליף שיחה עם ילד צעיר. בפועל ההורה מאוד רוצה לדבר, ושהילד יתפנה 'עכשיו' לשיחה אבל הילד עסוק במשהו אחר ולא זקוק לשיחה הזו באותו אופן, עד שהציפייה של ההורה לשתף פעולה בעיניין הופכת לחוויה בלתי נעימה ואף לנטל מיותר (זה נכון גם במקרה בו ההורה נמצא בנסיעה או 'סתם' עובד עד מאוחר). כך גם מתפתח החשש מפני הסיטואציה בה ההורה 'יעלב', יתאכזב וכדומה.
לפיכך, אני מציעה לא "לבנות" יחסים עם ילדים צעירים כל כך על קשר טלפוני. אם ישנה אפשרות למצלמת-אינטרנט זה עדיף, ואם לא (כי זה כן דורש שיתוף פעולה של הצד השני), עדיפים ביקורים קצרים. לפעמים זהו אחד המחירים שמשלמים בפרידה....
בהצלחה,
מיכל

שלום אשרת,
אז למה בעצם את מתקשה להאמין שבתך מגיבה בהתנהגותה ללידה הצפויה?? זה נשמע לי כסיבה טובה מאוד להיות מתוסכלת וחסרת סבלנות, ואולי יש סיבות נוספות לכך, אבל נשמע באופן כללי שבתך אכן מגיבה בכעס כלפי חוויות מהמציאות.
אני מסכימה שצריך לחזק אותה על התנהגויות טובות, אבל לדעתי לא צריך להתעלם מהתנהגויות לא-טובות, כי אחת המוטיבציות לעשות אותן זה שאתם תראו, וכדי שזה יפחת אתם צריכים לראות עוד ועוד, ולהגיד על כך מה שאתם חושבים, לתווך את המציאות מהפרספקטיבה שלכם. למשל, "את כעסת עכשיו שדנה התקרבה אלייך כי אולי חששת שהיא תקח לה את המשחק/תפריע לך/תקלקל אבל היא רק רצתה לראות מה את עושה/לשבת לידך" וכו'. הרעיון הוא בעצם לתווך לה את המציאות במילים על מנת שתבין מה קורה דרך נקודת המבט שלכם, וכן כדי להבהיר לה את הרגשות שלה כאמצעי לביטוי רגשי.
בהצלחה,
מיכל

קשיי השינה של בתך מבטאים קשיים בנפרדות שלה מכם ושלכם ממנה. מתוך תיאורך כיצד היא אוספת אתכם לשינה בניגוד לרצונכם על מנת שתוכל להרדם, ניתן להבין עד כמה הקשיים משמעותיים. בתכם זקוקה לסמכותכם ההורית, על מנת לחזק את בטחונה העצמי ואת ההתמודדות שלה עם מטלות התפתחותיות בהתאם לגילה. באופן פרדוקסלי, דווקא נוכחותכם הצמודה אליה במהלך הלילה, והחזקת היד לפני השינה, אינה עוזרת לה אלא מחזקת את פחדיה.
לגבי שאלתך-מתי להעביר את התינוק החדש לחדרו, התשובה היא -מעכשיו!
כניסת תינוק חדש למשפחה היא הזדמנות מצוינת לבחון מחדש את ההרגלים הלא רצויים ולהבין שאפשר וצריך לנהוג אחרת.
אני ממליצה לכם מאוד לפנות להדרכת הורים על מנת לחזק את סמכותכם ההורית ולהבין את מקורם של קשיי הנפרדות במשפחתכם. אשמח להפנות אתכם לכתובת מתאימה בהתאם לאזור מגוריכם.

בהצלחה
אודט

שלום אושרת,
את מעלה שאלות רבות הקשורות לאופן בו בתך תצליח לקבל את אחיה התינוק ועל האופן בו האווירה הכללית בבית עומדת להשתנות. אני חושבת שאלו הם לבטים מובנים וברורים לאור השינוי הצפוי והקושי לתוך בבתך הפעוטה כשאת בעצמך תהיה טרודה כל כך בטיפול בתינוק. את מעלה גם את הקושי לשאת את התסכול שלה ואני מניחה שתגובה זו קשורה בחוויה שלך - הפחד 'לקלקל' לה בלידה הקרובה, לפגוע בה וביחיסם איתה. זוהי המציאות המורכבת שבגידול שני קטנקטנים קרובי-גיל בתחילת הדרך..... (כי הרי אחר כך סביר שיהיו חברים ושותפים...).
ואם כך, אני חושבת שבאווירה כזו חשוב להקפיד על שני דברים: האחד - להמעיט בשינויים נוספים. על מנת שבתך תצליח לישון היטב, עליכם להחליט באיזה מיטה זה עומד להיות ולהתמיד בכך, לתמוך בהחלטה באופן עיקבי. בגילה היא עדיין יכולה לישון במיטת תינוקות, אבל אם אתם מחליטים להעביר, עליכם להצליח לעמוד בתסכול שזה גורם לה ותצליחו להחזיר אותה למיטה בכל פעם גם אם היא בוכה. אם אתם לא תהיו בטוחים ששם היא צריכה לישון, הרי שיהיה מאוד קשה לשכנע אותה ששם כדאי.
הדבר החשוב השני הוא לגייס הרבה עזרה הבייתה. היכולת שלך לתמוך בבתך בתקופה מעוררת-מצוקה זו תלויה באופן ישיר במידת הסבלנות והפניות (מהמילה 'פנאי') שתהיה לך, ואם תהיה מטופלת בתינוק קטנטן לבדך, הסיכוי לכך אפסי. חשוב מאוד להיערך מבעוד מועד לעזרה קבועה בחודשים הראשונים, על ידי סבתא או מטפלת לשעות קבועות שיאפשרו לך חלוקה של זמן בין הילדים וכמובן זמן של מנוחה. יהיה זה בלתי אפשרי להישאר רגועה במצב כזה וזה בדיוק מה שאת צריכה על מנת להרגיע אותה.
בהצלחה,
מיכל

תגובותיו של בנך תואמות את גילו ומבטאות קפיצה בשלב ההתפתחותי במובנים רבים:בראש ובראשונה, הוא מתחיל להבין את הנפרדות שלו ממך, עובדה שאינה מובנת מאליה עבורו-מרגע הוולדו היית שם עבורו למלא את כל צרכיו ומבחינתו הייתם כיחידה אחת ולא כשני יצורים נפרדים. לכן תגובותיו לנוכחותך בסביבה( -בנפרד ממנו) על ידי מחאה וברצון להצמד אלייך, שונות מתגובותיו למטפלת ולאביו, שמקומם מרכזי מאוד בחייו אך עדיין לא באותן עוצמות כפי שכל תינוק חווה בראשית חייו עם אמו.
ההבנה כי את יצור עצמאי בעל רצונות משלך ונפרדת ממנו מייצרת חרדה אצל בנך מאחר שהוא מתחיל להבין שיש גבול לשליטה שלו בך. זאת הוא לומד במקביל לכוחותיו ההולכים וגוברים לתקשר את רצונותיו-להביע מחאה כשאת עוזבת/רחוקה ממנו וכו'..
אל לך להבהל משינוי זה שחל בו, חשוב שתיעני מצד אחד לצורך שלו בקרבתך, אך מצד שני בהדרגה תפני את תשומת לבו למשחקיו, על מנת לשלב בין הצורך שלו בקרבה אלייך ושליטה בך לבין הצורך שלו בחקירת הסביבה ושליטה בחפצים המצויים בה, להנאתו. מעבר לכך , חלק משמעותי בהתפתחותו הבריאה של כל תינוק הוא בהכרה הדרגתית בצרכי האחר-אמא צריכה לנוח קצת עכשיו, אמא מסיימת לעשות X וכבר מגיעה אלייך-כלומר, חשוב גם לייצר מרחב מסויים של תסכול הכרחי-ולא להיענות באותה השנייה.
בברכה
אודט

האם יש לך דרך להאזין למה שקורה בבית, כאשר את לא נמצאת שם, וילדך לבד עם המטפלת? האם יש לך מצלמה נסתרת או תוכנת הקלטה דרך המחשב? ואל תגידי לי שהמטפלת שלך מקסימה ואוהבת!!! שמעתי כבר סיפורים כאלה. אולי המטפלת כבר מתחילה "להתעייף" ולחפף?
קרו דברים מעולם. המטפלת לא חייבת לדעת על כך. ועדיף לה ולכם שהיא לא תדע. אסור לך לסמוך בעיניים עצומות כאשר את משאירה את היקר לך מכל עם בן אדם זר, גם אם הוא נראה לך מקסים. ולאחר שאת רגוע בקטע הזה, תוכלי לך בשקט לבדוק חרדות למיניהן ולחפש סיבות נוספות.

שלום לאמא,
ישנם הרבה ילדים שמסרבים להתנסות באוכל מגוון ונצמדים לתפריט תזונתי מצומצם. המשותף להם הוא בדרך כלל דפוס של חשש מפני התנסויות חדשות בעוד תחומים - יהיו אלה ילדים שיחששו גם ממתקנים חדשים, מחברים חדשים, ממקומות חדשים; וכן צורך גדול בשליטה - רצון לקבוע ולהחליט, לפסוק את המילה האחרונה במאבק. האם בנך מתאים לתיאור זה? או האם הוא מוותר על מזון מגוון בגלל רגישות תחשותית כלשהיא (ילדים שמעדיפים רק אוכל 'יבש' ללא רוטב, רק אוכל קר/חם וכדומה)? כיצד הוא מסתדר בארוחות מחוץ לבית (כמו במסגרת החינוכית) לצד ילדים אחרים?
ועדיין, ציינת שבררנותו של בנך הולכת וגוברת וכי התנהגותו בימים האחרונים הייתה הדרדרות נוספת. האם ישנה סיבה אחרת, שאינה קשורה באוכל, שעשויה לגרום לכך? לעיתים כאשר ישנה תקופה רגישה מסיבה כלשהי, תחום קושי בהתמודדות של הילד מחמיר (למשל, ילדים שתמיד מתקשים בהירדמות בתקופות רגישות מתקשים אפילו יותר).
ועכשיו לשאלתך: ההחלטה האם "להיכנע" לבקשות שלו תלויה בסיבות שבגללן הוא מגיב כך. אם מדובר בילד שמשתמש בנושא האכילה לשם מאבק שליטה התגובה תהיה שונה בהשוואה למקרה בו ילד הולך ומאבד את התאבון שלו ואת מידת המוכנות שלו לאכול בגלל סיבה אחרת.
ועוד שני דברים - ראשית בהזנת ילדים קיים 'חוק חלוקת האחריות' - האחריות של ההורה היא להגיש אוכל טעים ומגוון, והאחריות של הילדים היא לאכול.....שנית, מניסיוני עבור ילדים עם קשיים באכילה ישנה תרומה משמעותית להרגלי אכילה משפחתיים הכוללים ארוחות מסודרות סביב שולחן, אך אני מבינה שכבר ניסיתם להציע הכל....
וגם: אם התזונה ירודה באופן מיוחד חשוב להקפיד על מעקב רפואי בדיקות דם על מנת לוודא שאין חוסרים משמעותיים הדורשים השלמה מלאכותית (ויטמינים למיניהם).
בהצלחה,
מיכל

בת כמה הילדה? אני לא בטוחה שהבנתי את השאלה.....
אבל אם לא היה לה נוח עם הכובע, או שאולי לא נוח בסיטואציה בה הכובע נופל שוב ושוב, הרי שהיא כנראה אכן הייתה כה מושקעת בעיניין המתסכל זה עד שההנאה מהטיול, או הציפיה הקשורה בו, נעלמה לה....
אנא ספרי יותר פרטים כדי שאוכל להתייחס.
מיכל

שלום אריאלה,
מקובל להגיד שמבחינת אחים בכורים, 'אין גיל טוב להולדת תינוק', אבל אצל פעוטות החווים מאבקי שליטה זה לעיתים קשה במיוחד....אך מעניין לציין כי פעמים רבות זה בדיוק הזמן בו מצטרף חבר נוסף למשפחה....
ובכן, כפי שציינת, סביב גיל שנתיים בנך החל לרצות לעשות הכל לבד, ולהוכיח לעצמו ולעולם - שזה אתם - שהוא יכול. אתם יכולים להיות גאים על שהצלחתם להתמודד, אבל אז הולדת אחיו שוב הפרה את האיזון העדין שהושג. אני מניחה שסף התסכול הקצרצר שאת מתארת, שהלך והתקצר עוד יותר, נובע כתגובה לקושי של בנך להתמודד עם הולדת אחיו הצעיר: בנך הבכור מבטא כעס ותוקפנות כלפיכם בתגובה על הפגיעה במעמדו. מחד "עדיפה" כמובן תגובה תוקפנית-מרדנית המופנית אליכם ולא אל הקטנטן, אך מאידך גם עם זה קשה להתמודד....הקושי להציב לו גבולות אולי קשור ל'גיל שנתיים הנורא', אבל אני מתרשמת שהוא לא רק מנסה לבסס את עצמאותו ואת דעתו, אלא מגיב לקושי אמיתי שהוא חווה עם השינוי בבית. התחושה שלך ש'הבכי הוא לשם בכי' כנראה משקפת את חוסר האונים שלו: הוא לא באמת יודע מה הוא רוצה באותו רגע, הוא רק מנסה להגיד לך, בדרכו המוגבלת, עד כמה הוא לא מרוצה מהמצב החדש, ומנסה להבהיר לך את זה בכל דרך.....
אני חושבת שאחד הדברים החשובים בניסיון לעזור לו הוא דווקא לא לרצות אותו כל הזמן: התמודדות עם תסכול היא שיעור חשוב בחיים, אבל כמובן שכדאי לנסות להקדיש לו כמה שיותר תשומת לב אישית, עד כמה שניתן, בדומה למה שהיה קודם לכן, כדי שיהיה לו מאגר רחב של חוויות בלתי מתסכלות איתכם. כדאי גם לנסות לאפשר לו שליטה ובחירה איפה שניתן, אך לא מתוך אלפי אפשרויות - זה רק מציף ומבלבל עוד יותר, אלא מתוך 2-3, ולתת לו לחוות את ההחלטה. למשל, בעיניין האוכל, ניתן לומר "אתה רוצה גבינה לבנה או צהובה? בצלחת כתומה או ירוקה? על הכסא הקטן או הגדול" ולוודא איתו בכל שלב שהעדפתו נלקחה בחשבון. יחד עם זה, קחי בחשבון שהבכי יגיע על הפרט היחידי שלא צפית מראש (למשל "אבל רציתי עם הכפית הצהובה")...
אני לא חושבת שהפתרון של "תגיד לי בלי בכי" יעזור כאן: הוא כרגע לא מסוגל להפסיק לבכות, כי הוא לא באמת בוכה על ארוחת הערב, אלא על כל המצב, ומכיון שאת יודעת את זה, והוא לא, הרי שאת יכולה לעזור לו להרגע דווקא כשאת מדברת אליו ומבהירה לו את רגשותיו ולא כשאת מתרחקת. למשל, תוכלי להגיד לו "אתה כועס עכשיו על אימא כי אימא עסוקה עם התינוק".
וגם, אני אישית לא מאמינה שאפשר באמת להתעלם מבכי כזה (בעצם משום סוג...)
בהצלחה,
מיכל

לאה שלום,
אני מניחה שבשבועות שקדמו לאותו אירוע קשה שתארת, בנך החל להתרגל לעשות את צרכיו בסיר: את הזכרת לו, הלכת יחד, והוא התנסה שוב ושוב באפשרות החדשה, ללא חיתולים. הצלחות אלה גרמו לך כנראה לחשוב שהוא כבר מספיק מוכן כדי להתנסות בזה בגן, וכן כדי "לצאת החוצה", כלומר מחוץ לבית. ועדיין, אני מניחה שהיו גם לא-מעט פיספוסים והחמצות וזה טבעי לגמריי ואלו מהווים חלק בלתי-נפרד מהלמידה. אך קיים הבדל בין התנסויות אלה, בסביבה הבייתית או הגנית המוכרת, לבין היכולת לעשות זאת בסביבה (אומנם משפחתית ותומכת) אחרת, עם כל הלחץ שאת בוודאי חווית תוך כדי הרצון לעזור לו להצליח גם שם. אני מניחה שמה שאותו התקף היה קשור בעיקר בתחושת חוסר אונים, תסכול ומתח ששניכם, את והוא, הרגשתם באותם רגעים.
להצלחת תהליך הגמילה נחוצה מוטיבציה של שני הצדדים, וכן עמדה דורשנית מההורה, אך עדיין חיונית גם אווירה תומכת ומקבלת בה ההחמצות יתקבלו בסלחנות.... העובדה שלקחת אותו להרגע בחדר אחר משקפת לדעתי את ההבנה שלך שהמתח בסביבה היה גדול מידי עבורו ושחשובה סביבה שקטה על מנת להירגע וזה מאוד חשוב לשניכם. כמו כן נראה לי שחשוב ללמוד מהמקרה הזה עד כמה בנך רגיש למידת יכולתו להצליח ולהתמודד עם כישלון.
נסי לעודד אותו להתנסות שוב בהליכה אל הסיר או הישבנון, גם אם המשמעות היא ללוות אותו בתדירות גבוהה יותר לשירותים או להישאר בקרבת הבית לשם כך. זה חשוב על מנת שירוכש שוב את הבטחון במידת יכולתו להצליח, וכך גם את.
ולגבי הגן - אני לא רואה בהתנהגותו משהו שמצביע על קושי שם, אך כמובן חשוב לברר עם הצוות איך מתמודד שם עם ההליכה לשירותים.
בהצלחה,
מיכל

שלום קרן,
הקליטה במסגרת החינוכית הראשונית הינה אירוע משמעותי עבור הפעוט ועבור הוריו, בצדק כתבת - "אחד מחששותי"... : זהו שלב התפתחותי משמעותי הקשור ביציאת הפעוט מהבית ובכניסתו אל העולם החברתי, ומהיותו כזה, מלווה בחששות רבים, אך כמובן גם מרגש!!!
ראשית ברצוני לשבח אותך על טקס הפרידה הנוכחי שיצרתם - העובדה שמדובר במנהג קבוע שחוזר על עצמו באותו האופן איפשר לו ללמוד לצפות את המתרחש ועל כן מקנה מעט תחושת שליטה וכך ביטחון. זו בדיוק תהיה הדרך ללמוד להיפרד גם בגן - "אימא הולכת ללמוד ובצהרים/אחה"צ תבוא לקחת אותך" .
האפשרות לשלבו כדברייך, לאחר שהרוחות מעט נרגעות עשויה להיות יעילה, אך לצערי נדמה לי ששבועיים לא יספיקו לכך.... מניסיוני חודש ספטמבר כולו הינו חודש קשה במסגרות חינוכיות של קטנטנים, ובעיקר במקרים בהם החגים מגיעים 'מוקדם', ואז קשה לילדים להתרגל לרצף ולשגרה החדשה. הקטיעות הרבות, והשהות המשותפת והנעימה בבית מקשה על היכולת ליצור רצף בגן. לפיכך, אם את רוצה לדחות את הכניסה שלו, כדאי לעשות זאת - כמו הרבה דברים אחרים - רק "אחרי החגים"...האפשרות הזו תהיה רלוונטית כמובן רק אם זה אפשרי לך מבחינת המשך ההסדר עם סבתא, וכן אם זה מקובל על צוות הגן וכו'. בגילאים אלו אין כל כך חשיבות ל"התחלה משותפת" של כולם יחד, וישנן קליטות חדשות גם בהמשך השנה.
יחד עם זאת, אני מניחה שאם את תחושי בטוחה בגן (שבוודאי בחרת עבורו בקפידה רבה), ומדובר במסגרת נעימה שבה צוות מיומן, אחרי זמן מה גם הוא ילמד להסתגל ולהיפרד. אחרי הכל, יותר מדאיג לראות ילד שכלל לא מגיב בבכי בשלב כה דרמטי בחייו...
בהצלחה,
מיכל

תמיד אתן עונות תשובות ענייניות ומאד אינפורמטיביות שעושות את כל ההבדל.
אז פשוט תודה

שלום שיר,
כישורים מיוחדים בתחום הציור משקפים תפיסה חזותית וחזותית-מוטורית טובה, יכולת טובה להתארגנות ואף לשליטה. ציור עשוי להיות גם אמצעי חשוב לביטוי עצמי רגשי וככזה מהווה מתנה למי שהתברכו בו. אני מבינה לגמריי את הגאווה שלך והיא כמובן מוצדקת בהתחשב בגילו הצעיר כל כך. ועדיין, אני תוהה למה התכוונת באומרך - 'לעשות עם זה משהו'.... מה למשל?
אם הכוונה היא לעזור לו לפתח את זה, הרי שהוא דיי צעיר בשביל להיות חלק מקבוצה של ילדים שמציירים יחד (כמו חוג) מבחינת המידה שבה הוא יכול להיענות לחוקים ולדרישות של מסגרת, ואני גם לא בטוחה שנכון לצפות את זה ממנו: העובדה שהוא כל כך מוכשר לא מצדיקה את זה בגילו הצעיר. אם הכוונה היא לבדוק את כישוריו גם בתחומים נוספים הרי שניתן לפנות להערכה התפתחותית אצל המומחים לכך (פסיכולוג או רופא התפתחותי). אם הכוונה היא לשתף בכישרון גם אחרים, הרי שניתן למצוא דרך לפרסם את הציורים באמצעים שונים או להשתמש בהם באופן ציבורי.
אבל אני חושבת שבנתיים כדאי רק להמשיך ולהנות מהכישרון הזה ולעודד אותו להמשיך, תוך התנסות במגוון של חומרים (גואש, טושים, צבעי ידיים, עפרונות....) לצד החופש לאפשר לו לעשות גם דברים אחרים המתאימים לבני גילו ולבחור עד כמה רוצה להיות מושקע בציור.
דרך אגב, ממי ירש את הכישרון?
בהצלחה,
מיכל