פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום קרן,
אני מסכימה עם עמדתך לפיה פעוט צריך ללמוד לווסת את עצמו, זה נכון בכל תחום: רגשות, התנהגות, וגם באוכל. ואם כך, האם בנך מצליח לווסת את עצמו בתחומים אחרים? האם הוא ילד שמצליח "להתאושש" מהר מבכי ומתסכול? האם הצליח לרכוש הרגלי שינה? האם מצליח להתמודד עם מעברים ושינויים? כל אלה מרמזים על היכולת שלו לוויסות עצמי שהיא יכולת מרכזית וחשובה לכל אורך החיים....וכמובן שאם בתחומים אחרים אין קשיים מיוחדים הרי שיש הרבה פחות סיבות לדאגה.
ובחזרה לאוכל - אני חושבת שלאוכל יש הבטים חברתיים, כלומר, הרצון לאכול כשהוא רואה מישהו אחר שאוכל בסביבתו הוא לא רק מתוך "רעב" אלא מתוך סקרנות ועיניין, רצון להתנסות. הרצון להאריך את משך הארוחה גם הוא לא רק מתוך רעב אלא אולי גם להאריך את הסיטואציה הנעימה בה ההורה יושב בסבלנות ומאכיל אותו (האם יש לכם דיי זמן רגוע לפעילות אחרת איתו?).
לפיכך, אני חושבת שהשאלה האם את חוששת לחינם או לא קשורה בעיקר במבחן התוצאה: האם מדובר בפעוט בעל עודף משקל? האם מדובר בפעוט שאינו מרחיב את ההתנסויות המשחקיות והחברתיות כיון שעסוק רק באכילה? אם התשובה על שתי אלה היא 'לא', אני חושבת שאין לך ממה לחשוש...
בכל מקרה, אפשר וכדאי לפנות לייעוץ של דיאטנית בנושא על מנת להרכיב תפריט מאוזן ובריא עבורו.
בהצלחה,
מיכל

תודה על התגובה המהירה
בני אינו במשקל עודף. ואינו מתעסק באוכל כל היום
אך בכל זאת איך היית מציעה לי ללמד אותו לווסת את נושא האוכל?
תודה. קרן

הכוונה ב"וויסות" אצל תינוקות ופעוטות היא קודם כל הגרעה על ידי ההורה, ורק אחר כך בהדרגה היכולת עוברת אל הילד. למשל, כאשר את רוצה להרגיע אותו מבכי אחרי שנחבל, את בוודאי אוספת אותו בזרועותייך, מוחה את דמעותיו ומסבירה לו במילים ובקול שקט - 'לא נוראה חמודי, קצת נפלת והנה זה עובר, אימא נותנת נשיקה' וכו' וכו', בהדרגה הוא יכול לנחם את עצמו ובאמת שכיח לפגוש פעוטות שאומרים לעצמם - לא נורא, קצת נפלתי וכדומה.
כך כם לגבי האוכל: אחרי פרק זמן סביר של ארוחיה (15-20 דק'), ולאחר שסיים את המנה שהקצבת לו, את יכולה להגיד משהו כמו - "יופי חמוד, אכלת נהדר, עכשיו הולכים לרחוץ ידיים ואז לשחק". ובשלב זה להוריד אותו מכסא האוכל ולהעסיק אותו בפעילות הבאה המיועדת לכם. אם הוא יידע שהאינטראקציה ביניכם נמשכת גם אחרי הארוחה, יהיה לו קל יותר להפסיקה.
יחד עם זאת, חשוב לציין כי ישנם ילדים שאוכלים יותר מאחרים וזה בסדר!! אני חוזרת על המלצתי להתייעץ עם דיאטנית בנושא.
בהצלחה,
מיכל

זוהי בדיוק השגרה שלנו- בסיום הארוחה שטיפת ידיים ומשחקים ביחד.
יש לנו הרבה זמן איכות ומשחק ביחד, ולתחושתי זו ממש לא הסיבה. בני פשוט אוהב לאכול.
שאלתי היא מה לעשות במקרים שזמן קצר לאחר הארוחה הוא רואה מישהו בסביבתו אוכל ודורש לקבל גם. כיצד ניתן להסביר לתינוק שהוא כבר אכל ולסרב לתת לו? אלו סיטואציות שקורות הרבה כשאנו בחברת אנשים נוספים.

לקרן,
אני מניחה שהמצבים האלה הופכים להיות עיניין של הצבת גבולות...זה אומנם לא 'מקובל' להציב גבולות בנושא כמו אכילה, אבל אולי מדובר כאן על אכילת יתר. אם את מרגישה שהוא באמת מגזים עד כי הרצון לאכול משתלט על כל תחומי העיניין שלו וחשוב לך לחנך לכיוון של הרגלי חברתיים ונימוס (למשל, שלא לדרוש אוכל ממישהו אחר), הרי שהתחום הזה יהיה מוקד של הצבת גבולות בדיוק כמו שאת תמנעי ממנו להכות או לעשות משהו אחר שאסור בביתכם.
מיהם ה'אחרים' איתם זה קורה? האם מדובר בכאלה שהוא מחפש את קרבתם ותשומת ליבם? וגם: למה זה בעצם מפריע כל כך שהוא מבקש תוספת? האם נושא המשקל או הרגלי האכילה הינו נושא טעון אצלכם והוא מגיב לכך?
מיכל

שלום יפעת
אכן קיים עיכוב כרגע במתן תשובות. המענה לשאלות הפונים לפורום הוא לפי סדר כרונולוגי בלבד ולא על פי תוכן השאלה. כאשר תשובה לשאלה מסויימת אינה בתחום מומחיותנו, אנו דואגות להפנות את הפונה לפורום המתאים.
בכל מקרה חשוב לי להזכיר שניהול הפורום הוא על בסיס התנדבותי בלבד.

בברכה
אודט

שלום שמי סילבי כתבתי לכם ב-13 ביולי הודעה בקשר לגמילה מטיטולים ילד בן שלוש וחצי, עדיין לא קיבלתי אף תגובה מכם, אנשים ששלחו הודעות אחרי קיבלו מיד תגובה
לא פייר ממש פסחתם עלי
מצפה לתגובה
סילבי

בנך זקוק למבוגר שיעזור לו ויוביל את תהליך הגמילה שלו מחתיולים באופן בטוח וחד משמעי. נשמע שלנוכח המצוקה שלו (אכן לא פשוט לראות ילד שמנסה בכל כוחו לשלוט בתהליך כל כך טבעי של שחרור) את נכנסת עוד יותר לחוסר אונים, במקום בו הוא צריך אותך חד משמעית, תקיפה ויודעת שזה התהליך הנכון, גם אם בדרך יש קושי גדול. גם את אמביבלנטית לגבי התהליך-אולי צריך לחכות והוא לא מוכן לכך, וגם הוא אמביבלנטי-מבקש חיתול כשצריך להתפנות אבל מאוד רוצה להיות בוגר וללכת עם תחתונים. הרמת הידיים (ושוב, ללא ספק הקושי הרגשי שאת חווה הוא גדול )שלך מהתהליך בכך שאת נותנת לו את החיתול, משדרת לו מסר לא מודע שהוא לא יכול, שהוא נכשל, והתסכול חוזר על עצמו שוב ושוב.

אני מציעה לך לפנות בהקדם האפשרי לייעוץ מקצועי על מנת לפטור אתכם מהמצוקה ששניכם חווים סביב הגמילה.אני מאמינה שליווי של איש מקצוע טוב, יעזור לך לללכת עד הסוף עם תהליך הגמילה, מבלי לחשוש שאת עושה נזק לבנך, הוא מוכן כבר מזמן, הוא רק זקוק למשהו סמכותי מולו שיוביל אותו בדרך ויאמין שזו הדרך הנכונה. הנזק העיקרי נגרם מחוסר ההחלטיות.
אני ממליצה בחום על דפנה תייר, יועצת התפתחותית, אחת ממנהלות הפורום הקודמות, שמומחית בנושא.
בהצלחה!
אודט

היי,
מדוע אני לא מקבלת תשובה לשאלתי?
אשמח לתשובה בהקדם!!!

תודה.

שלום מירי,
ציינת בפנייתך שמדובר בשינוי התנהגותי אצל בנך, אך לא כתבת ממתי הופיע שינוי זה. העלת נושאים רבים בפנייה שלך, ולא ניתן להרחיב על כולם במסגרת פורום זה, אבל אני מתרשמת שיתכן ומדובר בקושי של בנך הבכור להתמודד עם הולדת אחיו הצעיר. נראה שכעת, לאחר שהתינוק כבר לא שוכב במיטתו או על השטיח, הוא בוודאי תנועתי ופעיל, והוא מעורר התייחסות ותשומת לב, בנך הבכור מבטא כעס ותוקפנות כלפיכם בתגובה על הפגיעה במעמדו. מחד "עדיפה" כמובן תגובה תוקפנית המופנית אליכם ולא אל הקטנטן, אך מאידך גם עם זה קשה להתמודד....הקושי להציב לו גבולות אולי קשור ל'גיל שנתיים הנורא', אבל אני מתרשמת שהוא לא רק מנסה לבסס את עצמאותו ואת דעתו, אלא מגיב לקושי אמיתי שהוא חווה עם השינוי בבית.
הצבת גבולות ברורים היא חלק מהפתרון (למשל, להגיב בחריפות כאשר הוא פוגע באחיו הקטן אך מאידך לנסות לוותר על דברים פחות חמורים), וחשוב מאוד גם לנסות לפנות זמן נפרד לכל אחד מהם עד כמה שניתן. הבדל בגישה של כל אחד מההורים שכיח בהרבה משפחות, וילדים מגיבים לזה - אחרי הכל יתכן ומרגיש שאת "האשמה" במצב (כי הרי את שילדת את אחיו....), וכן שאת גם תוכלי לסבול את התנהגותו ולהמשיך לאהוב אותו למרות הכל.....
אני תוהה עד כמה נכון יהיה לשלבם בקבוצת-גן אחת משותפת, וכדאי להתייעץ על כך עם הגננת: האם התנסתה בכך? האם מהיכרותה את הגדול הוא יוכל להתמודד עם זה בצורה טובה? יתכן ובנך הבכור דווקא יהנה יתר להיות 'בגן של גדולים' ולא יאלץ להתחלק עם אחיו גם בשעות הגן.
בהצלחה,
מיכל

תודה רבה על חוות הדעת.

שלום ג'ואי,
התגובות שלנו לילדינו מושפעות באופן טבעי מהעמדה הרגשית שלנו ומתקופות רגשיות מסוימות, מתוחות יותר ופחות. זה טבעי ונורמלי וחשוב בעיקר להיות מודע לזה ולעיתים גם לנהוג כלפי עצמנו בסלחנות.....העובדה שאת מבחינה שהסבלנות שלך קצרה מהרגיל, שאת נוטה להתעצבן ביתר קלות, משקפת בראש ובראשונה את המודעות העצמית שלך ואת הרגישות שלך כלפי בתך. בוודאי שעדיפה גישה רגועה כלפי הילדים (ובכלל בחיים...) אבל זה לא תמיד מתאפשר והשאלה היא כמובן של מינון ושל איזון. בהנחה שמדובר בתקופה קצרה וחולפת, תחומה ומוגבלת בזמן, וכי לך ולבתך כבר יש 'היסטוריחה' משמעותית וחיובית של קשר קרוב, הרי שלתקופה זו לא תהיה השפעה מרחיקת-לכת עליה. לבתך ולך יש כבר ניסיון ארוך ומשמעותי ב"להיות ביחד" ואני בטוחה שהיא יודעת היטב שאימא יכולה להיות גם שלווה, חייכנית וסבלנית הרבה יותר. יתכן שבתקופה זו גם היא עצמה 'בודקת' עד כמה ניתן "למתוח" את הסף שלך ובאופן לא מודע גם היא מעצימה את הדרישות שלך. גם זה מאוד טבעי ונורמלי - היא הרי גם בגיל המתאים לזה....
אני ממליצה לך לקחת נשימה ארוכה לקראת סיום הבחינות ולנסות בעצמך להתרגע בחברת בתך. נסי להקדיש בכל יום כשעה להיות רק איתה ולעשות משהו נעים לשתיכן. אם יהיה זה זמן 'מוקצב' וידוע מראש, ובשאר הזמן תוכלי להתפנות ללימודייך ותעזרי במישהו אחר בטיפול בה ובשהות בבית (אבא, סבתא, מטפלת), הרי שגם רגשות האשם שלך יפחתו. שתיכן תדענה ש (למשל) ב 18:00 יש את הזמן המיוחד שלכן לעשות משהו נעים בבית או מחוץ לו, אבל ב 19:00 אימא שוב חוזרת לפינת הלימודים. זה יכול לתת לשתיכן מעט מרחב וגם אוויר לשאת את התקופה הזו. חשוב גם לדבר איתה, ברמה שהיא יכולה להבין, ולהסביר לה, משהו כמו 'אימא מאוד עסוקה בגלל הלימודים ולכן עכשיו אבא/סבתא יהיו איתך יותר', וגם 'אימא לא יכולה להתווכח על זה עכשיו כי אני מאוד עסוקה' וכדומה.
נסי לעשות סדר עדיפויות - לא להתווכח על הכל ולוותר על הוויכוח איפה שאת מרגישה שאפשר (למשל, אולי דווקא אפשרי לה ללבוש שמלה עכשיו, ממילא חם נורא....), זה יחסוך לשתיכן הרבה אנרגיה ומיותרת.
בהצלחה בבחינות ובכלל,
מיכל

תודה לך מיכל על ההמלצה , כבר אומצה בחום..

העניין הוא כך:

אני לקראת סיום לימודי תואר שני ועובדת כרגע על עבודות אחרונות ועל התזה. תהליך כתיבת התזה ייקח איזה עוד חצי שנה, כך שזה לא עניין של חודש או חודשיים וזה בכללי מאוד מלחיץ אותי. מלחיצה אותי גם העובדה שאולי אני לא אהיה שם בשביל הילדה ברגעים מסויימים, שנתרחק (לא רק פיזית אלא גם נפשית) ושאולי היא תתחיל לאמץ התנהגויות והרגלים אחרים מאלו שהונהגו אצלנו בבית (למשל לאחרונה אני מבחינה שהיא מושפעת מאוד מהגן בעניין האלימות והיא התחילה להכות את כל מי שמפריע לה, בבית אני מעירה לה על זה ומסבירה לה שזה אסור ואנחנו אפילו שרות ביחד על זה אבל אני חוששת שכשהיא לא אתי אז המצב יהיה שונה).

חשוב לציין שהילדה היא ילדה שמחה חברתית ברמות דעתנית ועקשנית (לרוב במובן החיובי) ולא מתפשרת.

השאלה שלי היא כך האם זה לא ישפיע עליה בעתיד שלא ביליתי איתה מספיק זמן? אנחנו לא נגדל להיות רחוקות זו מזו? (כשהיא לא אתי אז היא או עם אמא שלי או עם אחותי אצל ההורים שלי בבית והן משחקות איתה מאכילות , יש פעילויות טלוויזיה, מחשב , מה לא? ועוד משהו היא מאוד קשורה לאבא שלה).

אודה לך מראש על ההתייחסות,

הועבדה שלאם יש עיסוקים ועיניינים משלה אינה מפריעה לילד, ולדעתי רק תורמת ומעשירה אותו. בתך אינה תינוקת בת יומה שזקוקה רק לך לשם סיפוק כל צורכיה. היא פעוטה מפותחת ומתפתחת וככזאת יכולה ללמוד להיות עם אחרים, להרחיב את כישוריה החברתיים וגם (לא עלינו!!...) ללמוד להעסיק את עצמה.....!
את אומנם בבית בזמן כתיבת התזה (?), אבל מבחינתה ומבחינתך זו 'עבודה', ולכן חשוב ליצור את מסגרת השעות המוגדרת בהן אתה איתה, בהשוואה לזמנים שאת לא איתה, בדיוק כאילו היית יוצאת לעבוד מחוץ לבית. כלומר, אם את יודעת ששעות העבודה היעילות שלך הן למשל בבוקר, הזמיני מישהו להיות איתה בשעות האלה ואז בשעות אחר הצהריים, לאחר שלך היה רצף של שעות עבודה יעילות ולה הייתה אינטראקציה עם אחרים, תוכלי לצאת מחדר העבודה ולהתפנות אליה כל-כולך. אם היא תהיה סביבך כל הזמן ואת תרצי להתרכז ולעבוד בוודאי ששתיכן תתעצבנו במהירות - היא בגלל חוסר תשומת הלב אליו רגילה, ואת בגלל שאת לא מצליחה לעבוד וגם בגלל רגשות האשם שאת חשה על שאת לא איתה.
ולגבי הפרדה ונפרדות - מה קורה בספטמבר? האם היא צפויה להשתלב במסגרת גנית? זה מומלץ ורצוי בגילה ויקנה לשתיכן מעט מרחב לכמה שעות.....
בהצלחה,
מיכל

שלום רב,
ציינת שהאירוע הטראומטי התרחש לפני כחודש, ובכן - מה קרה מאז? היכן התקלחתם? ומה היה כאשר (האם) היו מקלחות במקומות אחרים (סבתא, חברים)? יתכן כי התגובה ה'לוחמנית' אומנם קשורה באירוע בו הופיע זרם המים החמים, אך מאז התפתח לכדי מאבק שליטה שאינו קשור בזה - שליטה לשם שליטה, וזה כמובן מאוד מתאים לגילו.
ההחלטה האם לחזור לאמבט הקטן היא עיניין של נוחות שלכם (למה העברתם אותו מלכתחילה? האם היה קטן למידותיו?), אבל אני לא בטוחה שהוא יסכים..... אני חושבת שעיניין השליטה על זרם המים הוא עיניין של הצבת גבול, בדומה לכל תחום אח בו אתם מלמדים - לא להתקרב לתנור חם, לא לתלוש עלים מהעציץ, לא להכות את הכלב וכו' וכו'. יכול להיות ששלב ביניים יהיה בו תמקמו את האמבט הקטן בתוך האמבטיה הגדולה כשלב-מעברי.
לגבי חפיפת הראש: יש הרבה ילדים שמפחדים ומתנגדים בחפיפת הראש, לעיתים עוזר כאשר משתמשים בכלי מים ולא בזרם, או משתפים אותם ברחצה. ישנם גם מעין כובעי-מגן לחפיפה - שמעתי על ילדים שזה מאוד עזר להם...
בהצלחה,
מיכל

שלום,
בתי בת חודש וחצי, לפני כחודש וחצי היא החליקה לי באמבטיה ומאז היא לא מוכנה להיכנס למים.
ניסתי המון אפשרויות בהתחלה להכניס אותה עם בגדים ומשחקים ולאט לאט להוסיף מים, ניסיתי להיכנס איתה למקלחת הגדולה ולא היתה מוכנה. ניסינו להתקלח איתה במקלחון וגם לא עזר, קנינו גיגית קטנה ונתנו לה לשחק במים ואח"כ כשניסינו להכניס אותה לבפנים היא ממש היתה בהיסטריה.

אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות!

היא מאד אהבה לעשות אמבטיה זה היה טקס של שעה משחקים ושירים מאד אהבה להיות באמבטיה.
מגיל חודשיים היא היתה בבריכה ו מאד נהניתה!

אני ממש לא יודעת איך להשכי לה את הטראומה הזאת.

אודה על עצה בהקדם!
אמא מודאגת!!

תודה

שלום יהודית,
קראתי שוב את הפנייה הקודמת שלך ואני שמחה שאת שוקלת לפנות לייעוץ,
העובדה שבנך מדבר כמובן תוכל לעזור לכם מאוד והתקשורת הרגשית ביניכם היא אמצעי חשוב בניסיון לסייע לו לשלוט בהתנהגותו ולהשתמש במילים במקום להכות.
לצערי איני מכירה מטפלת מתאימה באיזור קריית מלאכי, אך אם איזור יבנה/רחובות אפשרי לך, אני ממליצה על רותי טף - פסיכולוגית התפתחותית טובה ומנוסה.
בהצלחה,
מיכל

שלום אוקסנה,
ישנם ילדים, וגם מבוגרים, שסובלים מקושי בויסות תחושתי המתבטא באי-נוחות ממגע של חומרים ומרקמים שונים, למשל, חול, אוכל כמו בנך, וגם חומרים כמו בצק, קצף ועוד. הסיבה היא פענוח לקוי של המגע על העור: למשל, חווים את זה כעמוק מידיי ולכן נרתעים. לילדים כאלה לעיתים גם מפריע המגע של תוויות הבגד, הגרביים לוחצות מידיי והם לא נהנים מחיבוקים או מנשיקות חזקות.
הטיפול ניתן על ידי מרפאות בעיסוק, לרוב עיקרו הדרכה כיצד לגשת לחומרים אלה בצורה הדרגתית ונעימה יותר, ובמצבים קשים יותר מוצע טיפול המבוסס על מגע ותחושה על פי זמנים קבועים. התערבות זו מומלצת במצבים בהם ילדים נמנעים מפעילות ומאינטראקציה בגלל הקושי שלהם, למשל, ילד שמסרב להתקרב אל איזור הגינה הציבורית בגלל חול שמפריע לו ברגליים או בידיים או, ילד שנרתע מפעילות יצירה בגלל אי נוחות מהדבק וכדומה. כמובן שכך גם בעיניין האוכל: אם נרתע ממגוון של מזונות ואוכל רק דברים 'יבשים', ללא רוטב, לא אוכל פירות וירקות בגלל המרקם שלהם וכדומה, הרי שהתזונה נפגעת וחשוב לפנות לייעוץ.
במרבית המקרים טיפולי מרפאה בעיסוק ניתנים דרך קופות החולים בתשלום סימלי בלבד, אך נדרשת הפנייה של רופא התפתחותי ממכון להתפתחות הילד.
בהצלחה,
מיכל

שלום שלי,
אכן המצב שאת מתארת מורכב מאוד ומחייב חשיבה. אני מכירה מצבים דומים בהם אם לתינוק לוקחת לטיפול בביתה פעוטות נוספים וגם אז הדברים מסתבכים לעיתים (למי לגשת קודם - לבן או דווקא לא אליו כי הוא 'יתמודד'?!), אבל לגבי עבודה בגן, ועוד בקבוצה שונה, זה קצת אחרת, ובוודאי כשמדובר במסגרת הראשונה עבורו (האם עד כה היה בטיפולך או ששהה עם דמות מטפלת אחרת?).

באופן כללי אומר שהקושי יהיה כנראה בעיקר בתקופה הראשונה ובהדרגה שניכם תתרגלו למצב החדש. בדומה לעיקרון שפעוטות לומדים שאימא הולכת לעבודה ולכן עוזבת את הגן, הוא ילמד שאימא נמצאת מעבר לקיר ושלפעמים אפשר גם להיות איתה. יחד עם זאת, עלייך יהיה להתרגל שמישהו אחר מרגיע ומנחם אותו כשהוא בוכה, יהיה עלייך להסתמך על הצוות בכיתה השניה כדי להקנות לו בטחון וגם שקט לעצמך על מנת להתפנות לילדים האחרים. זה עשוי להיות מורכב מבחינתך בגלל שזה (?) מקום עבודה חדש גם עבורך וכל הסיטואציה סבוכה. אני לא חושבת שעיניין ה'נטישה ' עליו שאלת יהיה קשה יותר בהשוואה למצבים אחרים בכניסה לגן, אבל הוא בוודאי מחייב הרבה הסברים והבהרות, נדרשת הרבה מאוד הכנה לפני זה עבורו וגם עבורך. מי יהיה איתו בימים הראשונים של הקליטה? גם על זה צריך יהיה לחשוב....
וכמובן, קחי בחשבון מצב בו את אומנם מרוצה מהטיפול בבנך, אך לא מרוצה ממקום העבודה בגלל גורמים אחרים (צוות, תנאי שכר וכו'), או לחילופין, מקרה בו את מוצאת את מקומך הייטב אבל הוא מתקשה להשתלב בגלל כל מיני סיבות....
לסיכום: השהות המשותפת בגן עשויה להיות חוויה נעימה ומשמחת עבור שניכם, אבל מגלמת בתוכה גם הרבה מאוד קשיים ומורכבויות שיש לתת עליהם את הדעת ובעיקר, להתכונן לקראתם...
בהצלחה,
מיכל

אקדים ואומר שלצערי אין לי כתובת עבורך למנחה קבוצתית בנושא.
המעבר מגן פרטי לגן עיריה מעסיק הורים רבים ולעתים בשל החשש מן המעבר ישנם הורים שאף מעדיפים לדחות אותו, לא תמיד באופן מוצדק.
את מדברת על קבוצה של הורים שמבקשים הכנה למעבר, ואני חושבת על כך שכל הורה עסוק בשאלות וחששות אחרים לגבי ילדו הספציפי, ולא ברור אם מסגרת קבוצתית יכולה לתת מענה שכזה.
בכל מקרה, ככל שניתנת להורים אינפורמציה רבה יותר לגבי המסגרת החדשה, כך יורדת רמת החרדה.
מניסיוני, לפני מעבר שכזה, מתקיים מפגש של נציגי החינוך/גני הילדים של העיריה עם ההורים הרלוונטיים, על מנת לתת מקום לשאלות של הורים. אם לא התקיים מפגש שכזה, יש באפשרותכם לדרוש זאת.
לסיום, אוכל רק לציין כי בדרך כלל, ילדים עם התפתחות נורמטיבית, עוברים ללא קושי את המעבר לגן עירייה, רוב החששות מגיעים מכיוון ההורים שלא תמיד סומכים על ילדם כי הוא בעל יכולות הסתגלות טובות ובריאות. כמו כן חשוב לציין כי מדובר בילדים שכבר עברו את הסתגלותם הראשונית למסגרת חוץ ביתית, שהיא ההסתגלות המשמעותית:הלמידה לתפקד בתוך קבוצה ולהיות לאורך היום עם דמות אחרת שהיא לא אמא/אבא. למידה זו מופנמת ותשרת אותם גם במעבר הנוכחי.
אם לך עצמך ישנן שאלות ספציפיות לגבי ילדך בנושא המעבר, אשמח לענות לך כפי יכולתי

בהצלחה
אודט

מדברייך אפשר להרגיש את חוסר האונים שלך מול שאלות רבות ולצערי אין לי עבורך תשובות ברורות, מה גם שלא פרטת את ההקשר והרקע לשאלות הרבות המעסיקות אותך.
באופן כללי אוכל לומר שבדיקה פסיכיאטרית מתבססת על תצפית קלינית בילד חדר ועל אינפורמציה שעולה מתוך שיחה עם הורים ומילוי שאלונים על ידי אנשי מקצוע (גננות/מורים וכו') שמלווים את הילד. מטרת הבדיקה היא לרוב ביצוע אבחנה מבדלת בין הפרעות התפתחותיות שונות ובין הפרעות נפשיות שונות. בדיקה של פסיכולוג ילדים, בהנחה שמדובר בפסיכולוג התפתחותי, מבוססת על תצפית קלינית בילד, בקשר בינו ובין הוריו ועל שיחה עם הורים ובד"כ אורכת מספר מפגשים. לעתים היא כוללת אבחון התפתחותי שבא לענות על שאלות שונות ומגוונות, לרבות קביעת רמה מנטלית של הילד, נקודות החוזק והחולשה שלו בתחומי ההתפתחות השונים, התאמת מסגרת חינוכית וקביעת תכנית טיפולית על פי הצרכים. לעתים תיווכחי שתפקיד הפסיכיאטר והפסיכולוג חופפים, למשל בקביעת אבחנות של PDD(בעיות תקשורת) וADHD (קשיי קשב וריכוז והיפראקטיביות).
מורכבות נוספת בקביעת אבחנה יכולה להיות קשורה לגילו של בנך-זהו גיל גבולי לעתים לקביעת אבחנה מבדלת מדוייקת ולכן נדרש מעקב לאורך זמן.
לשאלתך מה הסימנים אם ילד "לא בסדר", מדובר באמירה כללית מדי, האם את מתכוונת לאיחור התפתחותי על דרגותיו השונות?
לצערי הרב, אין לי כל יכולת לעזור לך בשאלה אם בנך "בסדר או לא בסדר" ולא זו מטרתו של הפורום.
אני מציעה לך לפנות למכון להתפתחות הילד, אם עדיין לא פנית(עלפי רוב פגים מצויים במעקב התפתחותי עד גיל שנתיים), על מנת לקבל תשובות לשאלותייך. כתובת נוספת יכולה להיות מרפאת ינקות "אורלנסקי"בפתח תקווה, שם קיים צוות רב מקצועי, לרבות פסיכולוגים ופסיכיאטרים וצוות פארארפואי (ק. תקשורת, מרפאה בעיסוק).
בהצלחה
אודט

בנך מבטא רצון אמביבלנטי לגבי עשיית קקי באסלה. התנהגות אמבבילנטית היא לעתים קרובות השתקפות של אמבביבלנטיות מצד ההורים. לא ברור מהו הרווח המשני של בנך מהתנהגות זו מאחר שחסר רקע לגביו. לעתים עשיית צרכים בתחתונים נובעת מרצון לשמר תחום אחד שבו הילד מאפשר לעצמו "להיות קטן", להתמרד באופן עקיף מול ציפיות הסביבה-האם בשאר התחומים הוא אכן נוהג כבוגר/בוגר מכפי גילו? לעתים עשיית הצרכים בתחתונים מבטאת כעס שאינו ניתן לביטוי גלוי במשפחה-האם במשפחתכם ניתנת לגיטימציה לביטוי רגשות שליליים כגון תקפנות, קנאה וכו'?

בכל מקרה, חשוב לפעול בשני מישורים-האחד בתחום הסמכות ההורית-החליטו ביניכם לבין עצמכם כי אתם מבקשים לשים למצב הזה סוף וכי אתם לא מוכנים שיימשך. העבירו מסר ברור לבנכם שלא מקובל עליכם שיעשה את צרכיו בתחתונים וכי יש לכך אפס סובלנות מצדכם. המסר צריך להיות ברור ועקבי, גם מכיוונך, מכיוון בעלך וגננת בגן (האם עושה צרכיו בגן?). הביעו את אכזבתכם מפספוס בתחתונים-בקשו מבנכם להיות שותף לניקוי התחתונים, והביעו משאלה/עידוד כי בפעם הבאה אתם מצפים שיעשה בשירותים, ללא הסברים ארוכים אלא במסרים ברורים וקצרים.( את ה"תורה" הוא מן הסתם מכיר כבר על בוריה).
במישור השני, חשוב להבין על מה מבוסס הרווח המשני בהתנהגות זו של בנכם, ואיזה מסר הוא מבקש להעביר לכם באמצעות הקושי להפרד מעשיית הצרכים בתחתונים.
לעתים ליווי של איש מקצוע יכול לסייע בהבנת הדינמיקה מאחורי התנהגות לא מסתגלת זו.
בהצלחה
אודט

בנך עבר בתקופה קצרה שינויים משמעותיים בחייו, החל משינוי בהרכב המשפחתי-אביו לא נמצא בבית, פיצול ביתו המקורי לשלושה בתים (ביתך, בית אביו ובית הסבים, אם הבנתי נכון)). בתקופה קצרה זו הוא אמור להתרגל לנוכחותו של גבר חדש במיטתך( שהפכה להיות גם מיטתו).
באופן טבעי , הוא איבד מבטחונו העצמי ואף מבטחונו בעולם המבוגרים, שאמור להיות יציב, רציף ואיתן. הדרך שלו להתמודד עם המצב החדש, בו דמויות משמעותיות נעלמות חלקית מחיי היומיום שלו ובמקומן נכנסות אחרות, ללא כל יכולת שליטה, היא להגביר את השליטה שלו בכם ולהאחז בכם פיזית-בשינה.(לא תארת כיצד הוא מתנהל במשך היום מבחינת צורך בהצמדות). עם זאת, הוא לא ממש משיג בטחון בכך שישן אתכם אלא מגביר את הנטייה שלו לתלות ובכך נפגם תהליך רכישת העצמאות שלו ביכולות שלו ובנפרדות שלו מכם, בהתאם לגילו. פעמים רבות, הצורך בלינה משותפת מגיע מכיוון המבוגרים, הרוצים להגן על הפעוט מהקשיים שעובר ורוצים לספק חום ואהבה.
לכן, מומלץ ככל שניתן, בכל הבתים בהם הוא ישן, להשכיב אותו במיטה נפרדת (כשמדובר בחדר אחד צריך לחשוב על פתרונות יצירתיים) ולהשקיע את מירב תשומת הלב בו בקרבה במשך היום, בפעילויות משותפות וכו'..
לגבי הנתק שנוצר ביניכם בימים בשבתות בהם הוא עם אביו, ללא ספק רצוי להמנע מנתק כזה. עם זאת, חשוב שתבדקי מול בנך אם הוא רוצה לדבר איתך במהלך שהותו אצל אביו(אגב, האם הוא מבקש לדבר עם אביו כאשר נמצא איתך?). לעתים, בשל קונפליקט בנאמנויות לשני בני הזוג, הילד יימנע מלשוחח עם בן הזוג השני. ילדים נוטים להזדהות עם פגיעותו של ההורה עמו הם נמצאים ונזהרים מלפגוע ברגשותיו.
באופן כללי, רצוי כמה שיותר לשוחח עם בנך על כל נושא הפרידה, על הרגשות שחש בנך בעקבותיה, על תחושותיו ביחס לבן זוגך החדש וכו'.. ישנם ספרים רבים המתארים את חוויתו והתמודדויותיו של הילד שהוריו פרודים.

אני ממליצה לך להעזר בתקופה זו בליווי מקצועי עבורך, על מנת לחשוב יחד כיצד להקל על בנך את ההתמודדויות שהגירושין מציבים בפניו, וכיצד להבין וללוות אותו בדרך הנכונה ביותר, עם שאיפה למזער את הפגיעות מתהליך הגירושין, שהיא בלתי נמנעת.

בברכה
אודט

תודה רבה אודט על העזרה אני מודה לך על שאת מאירה את עייני במצב בני
רציתי לדעת איך הדברים ישפיעו על הדברים שאביו עשה לו בתחילת הגירושין הוא עשה לו שטיפות מוח להסתה נגדי הוא הכריח את הילד להגיד שאני אמא לא טובה שאני מרביצה לו, הוא בהתחלה היה מכה אותו ומכניס אותו לחדר חשוך כדי שידקלם מילים אלו,והיה עושה לו שיטפות מוח שיגיד שאבא טוב,בהתחלה שהייתי מזכירה את אבא שלו הוא היה מתחיל לבכות ולהגיד "אבא טוב"
בתחילת הסדרי הראייה הוא לא רצה ללכת לאביו שהייתי מכינה אותו לקראת זה היום זה נראה שהוא מפחד ממנו והוא יודע שאין לו ברירה

נשמע שהפרידה בינך ובין אבי בנך היא פרידה סוערת ובנך מצוי בתווך וסופג את המתחים הרבים ביניכם וכאילו נדרש להחליט מי מכם הטוב ומי הרע. זהו מצב בלתי נסבל עבור כל ילד, בייחוד בגיל הרך.
אני ממליצה לך לפנות לייעוץ מקצועי בהקדם ולנסות לגייס את אבי הילד, להגיע לדמות טיפולית שתהיה מקובלת על שניכם(עדיף, אך אם לא הכרחי)גם אם מפגשי ההדרכה יהיו בנפרד לכל אחד מכם. אם אביו אינו מוכן לקבל הדרכה הורית , ואת ממשיכה להתרשם כי התנהגותו כלפי הילד חסרת שיפוט(הסתה והפחדה, כדברייך), קיימת בפנייך אפשרות לדרוש שהמפגשים בין בנך ואביו יהיו במסגרת "מרכז קשר", שם יהיה תחת פיקוח של אנשי מקצוע מהרווחה.

בברכה
אודט

התנהגותו של בנך תואמת לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. בעקבות קפיצה בהתפתחות היכולות הקוגניטיביות שלו, הוא זוכר את קיומך גם כאשר הוא לא רואה אותך והוא תובע את נוכחותך כשאת לא באזור. במקביל, היכולת שלו לתקשר את רצונותיו וצרכיו כלפי הסביבה השתכללה והוא מסוגל לבצע את הקשר בין היכולת שלו להביע מחאה על ידי נדנוד, בכי וכו'..לבין השפעת התנהגות זו עליך-את ניגשת אליו, מדברת איתו או מגיבה בכל דרך שהיא. הוא הופך להיות "יצור חברתי" שזקוק יותר ויותר לקשר ותקשורת, לא רק לסיפוק צרכים בסיסיים (אוכל, שינה, וכו') ולא רק לחקירת חפצים, אלא לסיפוק צרכים חברתיים.
מרגע שהוא התחיל להתנייד על ידי זחילה, הוא מתחיל להפנים את משמעות הנפרדות שלו ממך-ביכולת שלו להתרחק ממך, ביכולת שלך להתרחק ממנו, והדבר מעורר חרדה.
לכן, חשוב להבין שמדובר בהתנהגות תואמת גיל, שאינה קשורה בפינוק, ובשלב שיעבור, ככל שתיעני לצורך שלו בנוכחותך וקרבתך, כמובן, במידת האפשר.
בברכה
אודט

בהמשך לשיחתנו היום,
מרפאת גיל הינקות באורלנסקי בפ"ת מקבלת אנשים מכל קופות החולים ומתמקדת בגילאים0-3. התורים שם סבירים בהחלט (שבועיים -שלושה). המרפאה כוללת צוות רב מקצועי ובהתאם לצורך נערך אבחון התפתחותי, הדרכה וטיפול. לדעתי, זו הכתובת המתאימה לכם.
בהצלחה
אודט