פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

לא פשוט להיות הורה לארבעה ילדים, ונראה שעוד יותר לא פשוט להיות ילד ה"סנדוויץ" (אגב, איך אתם תופסים את מיקומה/תפקידה במשפחה, כסנדוויץ או כבכורה בין הקטנים?).
לא ציינת כיצד אתם מגיבים בכל מקרה שבה בתך תוקפת את אחיה, גדולים כקטנים, וכיצד כל אחד מהם מגיב. מה שברור בכל מקרה הוא שהתנהגותה התקפנית מונצחת מאחר והיא משיגה את מבוקשה (התקיפה), וגם בשל העובדה שהקושי שבעטיו היא נוהגת בתקפנות לא קיבל מענה. לכן העבודה (המאוד לא פשוטה אך אפשרית) צריכה להיות בשני מישורים-למנוע ממנה להצליח ב"תקיפות" שלה, מה שאומר השגחה מרובה שלא תמיד אפשרית כשיש ארבעה ילדים (ואחד מהם תינוק), אמירה מפורשת שלכם כהורים לגבי הסתייגותכם מהתנהגותה אם היא אכן מצליחה לתקוף ומתן ענישה תואמת לגילה ולמצב, למשל-הרחקה מהמקום תוך אמירה"אם את לא יודעת להתנהג יפה בקרבת אחייך, את לא יכולה לשבת איתנו".
במקביל, חישבו על הדברים שהשתנו בשגרת חייה ועל הוויתורים שנאלצה לעשות כשנולד אחיה התינוק (העברה למיטה/חדר אחר, הרגלי הבילוי שלכם אחהצ,שינויים בטקס השכבה ועוד..) ונסו להקפיד לפחות על קיום חלק מההרגלים הקודמים, בזמן שהתינוק נמצא תחת השגחה של סבא/סבתא /בייביסיטר. בכל חגיגה של שלב התפתחותי של תינוקכם, ציינו באיזה מקום היא נמצאת ביחס אליו והדגישו את הפער שעדיין קיים ביניהם (למרות שהולך ומצטמצם..).
לסיום-ילד שמכה את אחיו הקטן-זו תופעה יחסית מוכרת, אך הכאה של ילד גדול על ידי ילד קטן, מעלה בי תמיהה עד כמה אתם כהורים מאפשרים זאת, בהנחה(גלויה או סמויה) שלקטן מותר הכל והגדול צריך לוותר ולהבין.
בהצלחה
אודט

בעיקרון, ככל האפשר, תגובתנו על התנהגות תוקפנית של הילדה מכל סוג שהוא הינה שילוב של אמירה מהסוג: "אסור להרביץ/למשוך בשיער/לצבוט..." לפי העניין והכנסת הילדה ללול של אחיה התינוק לשתי דקות, תוך השגחה עליה שם (שלא תיפול בנסיון לצאת מהלול). השיטה מתגלה כיעילה למדי... ואכן, מספר נסיונות התוקפנות פוחת, וגם העוצמות (היא בוחנת אותנו בחיוך ערמומי טרם מעשה, ומנסה לתקוף בהססנות...)

לגבי התוקפנות כלפי הגדולים, נדמה לי שמדובר בשילוב של גריה (שער ארוך ושופע של האחות הגדולה) רצון למשוך תשומת לב, ואולי גם תגובות מעודדות של הגדולים (כגון, צחוק של בני הגדול וצרחות קולניות מאד של בתי הגדולה...)

בכל מקרה, תגובתנו הנחושה עוזרת, והתוקפנות בדעיכה, אם כי, על פי דפוס ההתפתחות שלה, אני מצפה לגל נוסף (זה בא בגלים, כל מספר חודשים...) ויודעת, שמבחינת התינוק, עלי להיות על המשמר כשאחותו הגדולה-קטנה בסביבה...

את מתארת תופעה שאופיינית מאוד לילדים בתהליך הגמילה, במהלכו הגמילה מפיפי עוברת ללא קשיים ואילו בנושא הקקי הדבר יכול להמשך תקופה ארוכה ולהפוך למטרד גדול לילד ולהוריו.
לגבי העצירות החלקית שפיתח בנך, ללא ספק הוא חושש כעת מיציאות כי הן כעת מכאיבות יותר-ככל שהצואה מוחזקת בגוף כך היא מתייבשת ומתקשה. לכן חשוב קודם כל לטפל מבחינה רפואית-לפנות לרופא משפחה ולקבל תכשיר נגד עצירות.
אני רואה שתי אופציות :
האחת היא תהליך הדרגתי(שיכול להצליח אך גם עלול להמשך תקופה ארוכה), במסגרתו תעודדו את בנכם לעשות קקי בחיתול רק בחדר השירותים (לא בכל מקום בבית) ובהמשך תכוונו אותו לעשות קקי עם החיתול כשהוא ישוב על האסלה, עם ישבנון. ככל שתרגישו שיש שיתוף פעולה והחרדה פוחתת כך תתקדמו עם התהליך עד להורדת החיתול ועשיית הקקי בשירותים.
השנייה היא תהליך אקטיבי יותר, מבחינתכם, שאינו "מתחשב" בקצב של הילד, אלא דורש ממנו להתאים עצמו לדרישות שלכם. תהליך זה מאופיין בגישה תקיפה, אך לא תוקפנית. מתן חיתול לא יהיה אופציה (ועדיף שבאמת לא יהיה בהישג ידכם) אלא עשיית הקקי בשירותים. ברגע שמרגישים שהקקי עומד לצאת ועל פי תיאורכם כרגע זה אירוע מאוד ברור, עליכם לקחת את בנכם לשירותים ולהסביר לו שקקי עושים רק באסלה. שאתם מאמינים שהוא יצליח כמו שהוא הצליח עם הפיפי. יעברו מספר ימים קשים אך מאחר ולא תהיה אפשרות לסגת, בנכם ייאלץ לעשות צרכיו בשירותים.
תוכלו לקרוא על שיטה זו באתר של דפנה תייר, לשעבר אחת ממנהלות הפורום הנוכחי. לעתים נדרש ליווי של מפגשי הדרכה על מנת לקבל תמיכה בדרך זו שדורשת סמכות הורית ואמונה "בדרך".
בהצלחה
אודט

אכן התלבטות מורכבת, עם כל כך הרבה פרטים לשים אליהם לב כחסרונות מול יתרונות, עד שמרוב עצים לא רואים את היער..
אני סבורה ש"מעבר הוא מעבר הוא מעבר", והוא בדרך כלל יהיה כרוך במשבר, בעיקר אם מדובר בילד עדין ורגיש. עם זאת, אני חושבת שמה שעושה את המעבר קל יותר לעתים הוא ההבשלה של הילד וגם ההבשלה הנפשית של ההורה למעבר.
אם הגן הנוכחי (הפרטי)נותן מענה מקיף לילדי טרום חובה מבחינת צרכים קוגניטיביים חברתיים ומוטוריים, אני נוטה לחשוב שכדאי להשאירו שם שנה נוספת לחזק את בטחונו העצמי.
עד אז, תוכלי גם להעשיר את ידיעותייך והכרותך עם המסגרות העירוניות השונות, על סמך חוות דעת של חברותייך, ולא רק על סמך המלצות העירייה.
המעבר לגן החובה אכן לא יהיה פשוט, אך לדעתי תגיעי אליו כהורה יותר מוכנה נפשית וזה כשלעצמו יוכל להקל על הסתגלותו של בנך.משם הוא יעלה לכתה א' כשהוא כבר מכיר את קבוצת הילדים עמם הוא עולה.
אגב, מה דעתה של הגננת בנושא?
בהצלחה
אודט

שלום חנה
התנצלותי על העיכוב במתן התשובה.
את מתארת התנהגות מאוד סוערת של בנך בזמן התקף זעם ובמקרים טיפוסיים (בכי, צרחות השטחות על הרצפה, וכל מה שקשור בהפניית אגרסיה החוצה לסביבה)אכן מומלץ להיות בקרבת הילד, לנסות לשקף את כעסו ולהניח לו עד יעבור הזעם (בכל מקרה, לא להתעלם). עם זאת, במקרה שאת מתארת במהלך התקף הזעם בנך מפנה אגרסיה כלפי עצמו-וזה החלק המדאיג ובהחלט ניתן להבין שהלב נשבר למראה זה וטוב שפניתם לייעוץ, מאחר שבנכם שרוי במצוקה.
אין לי מספיק רקע התפתחותי לגבי בנכם, אך אוכל להעלות השערות:
פגיעה עצמית יכולה לבטא קשיים בוויסות רגשי-קושי להרגע, חוויה של רגשות חיוביים ושליליים בעוצמות גבוהות ועוד. הכאה עצמית יכולה להופיע כאשר הפעוט חש כי זו הדרך היחידה בה הוא יכול לבטא את רגשות שליליים, מאחר ועד כה לא ניתנה לגיטימציה לכך בדרכים אחרות. הכאה עצמית יכולה לנבוע מתסכול רב במקרה של קשיים בשפה ובתקשורת.
במקרים אחרים, הצורך לנשוך להכות ולמשוך שערות מבטא קושי משמעותי בוויסות תחושתי, כשבד"כ מדובר בתת רגישות.
אין הרבה משמעות למתן עצות לפני ביצוע אבחנה מבדלת.

אני מציעה לכם לפנות בהקדם לייעוץ מקצועי, עם עדיפות לפסיכולוג התפתחותי במכון להתפתחות הילד. אם התורים ארוכים, אוכל להמליץ לכם על פסיכולוג באזור מגוריכם.
במקביל, כדאי לכם להכנס לאתר "חושים" שהוא אתר של מרפאה בעיסוק שרון שני גונן, ולבדוק האם הנושא של וויסות תחושתי מתאים לתמונה שבנכם מציג.
בהצלחה
אודט

נשמע שבנך מסתדר היטב עם המטפלת ושהיא מתאימה את עצמה לצרכיו. לגבי השאלה האם הוא סופג את הביקורתיות שלה,תלוי אם הביקורתיות מכוונת גם כלפיו-האם היא מקבלת אותו כפי שהוא?מתפעלת מהישגיו? או שאינה מרוצה מהרגליו/נטיותיו וקצב התפתחותו? האם היא לא נחמדה גם אליו?נוקשה מדי בהרגליה ודרישותיה?חשוב מאוד שמטפלת תעניק לילד תחושה שהוא משוש לבה וגורם לה הנאה וסיפוק וכמו שהוא שמח לקראתה בבוקר היא שמחה לקראתו ובעבודתה.

האם את מרגישה שבשל הביקורתיות שלה כלפייך, את לא מצליחה לדרוש ממנה דברים ביחס לאמונות שלך והציפיות שלך כיצד לטפל בבנך? האם את מרגישה שהביקורתיות של המטפלת מערערת בך את תחושת הבטחון שיש לך באמהות שלך? האם תחושה זו מתעוררת גם מול אנשים אחרים קרובים אלייך (אמא/חמה/גיסה וכו'?)
לעתים יש כימיה בין מטפלת/גננת והורים ולעתים אין וגם זה בסדר, מה שחשוב הוא הכימיה בין המטפלת לילד. מעבר לכך, רק את יכולה ללהחליט עד כמה חוסר הכימיה היא בלתי נסבלת עבורך, וכמה את מוכנה להקריב עבור בנך.
לגבי טלוויזיה במשפחתונים, לטעמי, החשיפה של הילדים לתוכן לא מותאם להם אינה בהכרח החלק הבעייתי, אלא עצם העובדה שאין התכווננות לצרכי הילד,וצרכי המבוגר (מטפלת המשפחתון והתכניות האהובות עליה) קודמים לכך. זה אומר הרבה לגבי סדר העדיפויות של המטפלת במשפחתון ועל הרצון והיכולת שלה להיות קשובה ועירנית לילדים בהשגחתה. מה שכן, לפחות היא כנה ולא מתיימרת להסתיר זאת. כעת ההחלטה בידייך.

אני אישית סבורה שאם זה מתאפשר, יחס אישי של מטפלת טובה עד גיל שנתיים עדיף על פני יציאה למסגרת חוץ ביתית.

בברכה
אודט

שלום רינת,

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא לפנות ליועצת הנקה שהיא בעלת ניסיון רב בנושא שילוב האכלה מבקבוק עם הנקה.

לגבי הקשר בין המשך ההנקה והסירוב לבקבוק-אני לא חושבת שיש קשר ונראה לי שאם יש לך אפשרות להמשיך בהנקה (מן הסתם בתדירות נמוכה יותר)גם כשאת יוצאת לעבוד ובתך עדיין מבקשת לינוק-אין סיבה שתפסיקי. בנוסף, ציינת שבעבר היא כן הייתה מוכנה לקבל מאחרים בקבוק וזאת בעת שינקה, כך שהיא כן מסוגלת להתרגל לשתי צורות ההאכלה.עצם העובדה שהייתה מוכנה לקחת ממך בקבוק ולוותר על היניקה-גם כן מעידה על יכולת הסתגלות וגמישות.
כמו בכל תהליך למידה, העקביות חשובה ויתכן שבתך הגיבה לאמביבלנטיות מצדכם לגבי הנקה/בקבוק, האכלה על ידי אמא/על ידי אחר (האם באופן לא מודע את מבקשת לבלות יותר זמן במחיצת בתך לקראת היציאה לעבודה ולכן היא בתגובה מתעקשת על האכלה ממך?)
ללא ספק קשה ביותר למנוע האכלה של תינוקת כה קטנה, אך לשאלתך-אם יכולה להווצר טראומה משינוי בהרגלי ההאכלה-גמילה קיצונית ללא תהליך הדרגתי עלולה להיות טראומטית לשני הצדדים. כמו כן, חשוב להמנע מאמביבלנטיות שגוררת בלבול רב ומצוקה אצל התינוק.
לצורך כך לדעתי חשוב שתעשו את השינוי בהרגלי האכילה/הנקה שלה בליווי של יועצת הנקה מוסמכת. חשוב מאוד שתצאי לעבודה כמה שיותר רגועה ושלמה עם הפרידה מבתך ועם הידיעה שהיא מקבלת את צרכיה הבסיסיים.

אם תרצי, אוכל להמליץ לך על יועצת הנקה.
בהצלחה
אודט

את מתארת התנהגות מאוד אופיינית לגיל זה שבמהותה הרצון לשלוט בסביבה שהולך וגובר בגיל שנתיים, עם גילוי האוטונומיה והנפרדות. כמו שהיום היא רוצה רק עם אמא, מחר זה יכול להתהפך וזה בסדר. מעבר להתפתחות הטבעית, חשוב להבין אם בתך מגיבה לאיזשהו שינוי שחל בבית לאחרונה, האם אבא נעדר מהבית ולכן יש כעס ורוצים רק את אמא, האם את נעדרת יותר לאחרונה ובתך מגיבה לכך בהצמדות יתר אליך? האם את סומכת על בעלך שיטפל בבתך באופן שיענה על הצרכים שלה?

בכל מקרה, חשוב לאפשר את השלב הזה ולהבין שהוא מגיע ממקום נורמטיבי, הגבול הוא כשזה מפריע לכם לתפקוד התקין של הבית-למשל, כשאת ממהרת לעבודה ובעלך נדרש לתת מענה במקומך בשעות הבוקר הלחוצות, או כאשר אתם חשים שניסיונות השליטה של בתך נוקשים מדי ומופיעים לאורך היום בעוצמה רבה בתחומים נוספים.
חשוב שהצד ה"פחות פופולרי" בשלב זה, יגיב בהבנה ולא ייעלב או יכעס ובכך ייצר רגשות אשם מיותרים בקשר עם הפעוט. אין הדבר אומר ש"אבא הוא לא טוב" או שאוהבים אותו פחות.

בהצלחה
אודט

אני חושבת שהתשובה לשאלתך תלויה הן במידת הבשלות החברתית-רגשית של בנך בהשוואה לבני גילו, בעמדה שלכם כהורים בנושא עידוד עצמאות וגדילה והן במה שיש למשפחתון הספציפי להציע לגילאי שלוש שנים ומעלה. אם מדובר בילד מפותח חברתית ובמשפחתון שמכוון בהתנהלותו ובתכניו לשכבה צעירה יותר-השנה הנוספת לא ממש תתרום לבנך. בעקרון משפחתון הוא מסגרת למספר מצומצם של ילדים לרוב עד גיל שנה-שנתיים, במטרה לאפשר יחס אישי ככל שניתן, ולתת מענה לצרכים הבסיסיים של טיפול (האכלה, החתלה, השכבה), חום ואהבה. בגיל שלוש הצרכים החברתיים הולכים ונעשים משמעותיים יותר, ולכן האינטראקציה החברתית עם בני הגיל משמעותית. שמונה חודשים פער בגילאים אלו הוא פער משמעותי והוא בהחלט ממקם את בנך בשלב התפתחותי שונה מחברו הצעיר. הוא בהחלט יהיה מודל עבור הקטנים ממנו ויחוש בטחון בשל כך, אך הוא לא ייחשף למודל של ילדים בוגרים ממנו, שהוא מודל משמעותי בלמידת התנהגויות חברתיות.

האם יש סיבה מסוימת בגללה את נמנעת מלהעביר את בנך למסגרת של גן/מעון? מאיזה גיל בנך מבלה במשפחתון?האם בנך נהג עד כה לשחק עם צעירים ממנו/בוגרים ממנו? איך בנך הגיב עד כה לדרישות של עצמאות מהסביבה-גמילה ממוצץ, חיתול, בקבוק וכו'?
לסיכום, אני סבורה שבנך לא יינזק מהשארות שנה נוספת במשפחתון, השאלה היא יותר אם ועד כמה הוא ייתרם.
בברכה
אודט

קודם כל, תודה רבה רבה על ההתייחסות. בני במשפחתון כחודשיים וחצי, עד לגיל זה שהה בבית עם מטפלת. נראה לי שבמשפחתון קיים יתרון גדול ליחס 'אחד על אחד', שחסר בגן. כרגע משחק עם עצמו, עם הצוות ומעט עם ילדים בגילו, וגם אלו כבר לא ישארו בגן בשנה הבאה.. מבחינת גמילה - משתף פעולה ואינו זקוק למוצץ או לחיתול. מה לגבי משחק עם בני מינו? האם העובדה שהקרובות אליו בגיל הן רק בנות יכולה להיות בעייתית?

בגיל שנתיים -שלוש ההעדפה למשחקים ג'נדריאליים אינה מאוד ברורה -בנים כבנות מגלים פחות או יותר תחומי עניין משותפים-משחק בחול, בכדור, בבימבה, בבובות, בריצה אחד עם השני וכו'. מאוחר יותר , לקראת גילאי ארבע-חמש, תחומי ההתעניינות של בנים ובנות משתנים ומתחיל תהליך הזדהות עם בני אותו מין ורכישת התנהגויות סטריאוטיפיות תואמות ג'נדר (מיגדר). כל זאת בין היתר כתוצאה מתהליך הסוסציאליזציה בו הילד מקבל מסרים סמוים וגלוים מהסביבה מה נאות ומתאים לזהות המינית שלו. בנות ישחקו יותר ויותר עם בובות ויתעמקו ביצירה, בנים ישחקו יותר משחקים מוטוריים, יילחמו וישחקו בכדור. לכן, אין משמעות רבה למינם של שותפיו של בנך למשחק בשלב זה, המשמעות היא יותר מבחינת הגילאים והשאיפה שיהיה לו מבחר של גדולים וקטנים ממנו.

בהצלחה
אודט

קשיים בשינה יכולים לנבוע מהרגלי השכבה לא טובים, מקשיי וויסות של התינוק או משניהם גם יחד. קשיי וויסות מופיעים גם שתחום שינה אך המלך היום ניתן להתרשם מתינוק שקשה להרגיעו, מתוסכל בקלות, מפגין בכי מתמשך, מצוי במצב של עוררות/פעילות יתר רוב הזמן, מתקשה להתרגל לשינויים בסביבה. במקרה זה, מומלץ לפנות לייעוץ של מרפאה בעיסוק התחום הוויסות התחושתי.
הרגלי שינה לא טובים כרוכים במעורבות יתר של ההורה בהשכבה של התינוק, לרבות מה שאת מציינת-הרדמות על הידיים. יש קשר ישיר בין היכולת של ילד להרדם באופן עצמאי לבין היכולת שלו לשוב ולהרדם מיקיצות טבעיות שמתרחשות מספר פעמים בלילה. חשוב שתנסו, את ובעלך, להשכיב את בנכם המיטה בתחילת הערב (ולא על הידיים) ובהדרגה תפחיתו את העזרה שאתם מציעים לו על מנת להרדם-חפצי מעבר כגון מוצץ, בקבוק מיים וחיתול בד מאוד עוזרים להרדמות עצמאית. בכל מקרה של התעוררות בלילה, חכו כמה זמן לפני שאתם מיד מגישים לו עזרה, בכל מקרה השתדלו לא להאיר את החדר בהכנסכם,לא להוציאו מהמיטה, לא להאכיל ולדבר בקול שקט, מלווה בליטופים ודברי הרגעה.

בהצלחה
אודט

האם את יכולה להסביר לי יותר מהו בעיה בויסות שדיברת עליה?
הבן שלי חייכן, סקרן, הוא לא בוכה מכל דבר אלא לאחר שמנסה משהו לבד כמה זמן רק אז יבכה לאחר הרבה זמן שבו ניסה להתמודד לבד.
התמונה שאת תיארת לא ממש מאפיינת את בני מה שכן הוא כן פעלי הרבה זמן ללא מנוחה.
מה עלי לעשות האם את יכולה לתת לי דוגמאות נוספות למצב כזה על מנ תלראות אז אכן מדובר בבני?

קשיי וויסות מתבטאים בין היתר בסף תסכול נמוך במיוחד ובקושי להרגיע תינוק בוכה. התחושה של ההורה היא בדרך כלל של תסכול מתמשך מאחר שלרוב לא ברור מדוע התינוק בוכה/חסר שקט ומה הוא צריך. רמת פעילות גבוהה אינה בהכרח מעידה על קשיי וויסות אלא על מזג (טמפרמנט) אלא אם כן מדובר בפעלתנות המלווה בחוסר שקט ורגזנות, מה שהבנתי שלא מאפיין את תינוקכם.
בנושא וויסות תחושתי, תוכלי לקרוא באתר "חושים" ולקבל תמונה של תינוק/פעוט עם קושי בוויסות התחושות וישנם גם מספר דיונים בפורום הזה בנושא של וויסות תחושתי.
ישנם תינוקות רבים שבחודשי חייהם הראשונים יגלו חוסר שקט ואח"כ יירגעו כתוצאה מבשלות המערכת הנוירולוגית.
מאחר שאת מתמקדת בקשיי השינה בעיקר, יתכן והכוון הוא בעבודה על הרגלי שינה נכונים יותר.

בהצלחה
אודט

אכן מדובר בתופעה טבעית שקוריה חרדת זרים ומופיעה סביב גיל תשעה חודשים ויכולה להמשך מספר חודישם, בהתאם למזג ולאישיותו של הילד ולתגובות הסביבה לחששותיו.
ההתנהגות של בנך מעידה על גדילה והתפתחות, הוא עבר משלב בו הוא מחייך ללא הבחנה לכולם והולך בשמחה לאחרים, למצב בו הוא מבצע הבחנה נכונה בין הדמויות המשמעותיות יותר והמשמעותיות פחות. הוא גם הולך ומכיר ביכולות ההולכות וגוברות שלו בהבעת העדפותיו ורצונותיו-את מי ירחיק ואת מי יקרב, ובקיצור ביכולת השליטה שלו על הסובבים אותו. הוא מעמיק את ההבנה שלו בנפרדות שלו ממך ומאביו, בעקבות גדילתו ובעקבות המעבר לגן, כך שהריחוק מכם כעת מעורר בו יותר חרדה מאשר בעבר, וכאשר הוא מסוגל לשלוט בכך הוא מפעיל את כל יכולותיו על מנת להשאר קרוב אליכם.
התייחסו אל התנהגותו בטבעיות ובהבנה, הסבירו לסביבה שמדובר בהתנהגות תואמת גיל שתחלוף עם הזמן, עודדו אותו לקשר עם סביבה קרובה (סבא/סבתא) אך השארו בקרבתו על מנת שיחוש בטחון בנוכחותכם.
לגבי מפגשים המוניים, יתכן ומדובר בפעוט עם רגישות יתר לרעש-אירוע בו נוכחים אנשים רבים ויש המולה הוא אירוע עם הרבה גירויים מכל מיני סוגים. השתדלו להגיע בין הראשונים לאירועים אלו על מנת שבנכם יוכל לתרגל את ההדרגתיות שבהמולה. בכל מקרה, אם ההמולה בלתי נסבלת עבורו חשוב לאפשר לו הפוגות על ידי התרחקות מהאזור הרועש וחזרה הדרגתית, אם בכלל. עם הזמן, ועם ההבנה שלכם את חווייתו וצרכיו, הוא ילמד לסגל לעצמו דרכי התמודדות מותאמות יותר למצבים אותם הוא חווה כמציפים.

בהצלחה
אודט

שלום הילה

אני מפנה אותך לדיונים קודמים בנושא זה בפורום.

מדובר בתופעה שנקראת טריכוטילומניה בבסיסה דחף בלתי נשלט למשוך בשיער שהופך להרגל שלעתים קשה להפרד ממנו. לכן, אני כן מאמינה שכהתחלה רצוי לקצר את השיער (עם כל עוגמת הנפש שכרוכה בכך כשמדובר בבנות..) על מנת להפסיק את החיזוק של ההתנהגות (חוסר שקט, תלישת שיער, רגיעה). במקביל, רצוי לספק תחליף להרגעה העצמית, כמו חיתול בד, שמיכה, בובה, מוצץ, בקבוק או כל חפץ מרגיע אחר.
לעתים משיכת השיער קשורה בדלקות עור, לעתים בתת רגישות תחושתית (צורך יתר בגרייה של מגע). אם ישנן תופעות נוספות של קשיי וויסות תחושתי, מומלץ לפנות לייעוצ מרפאה בעיסוק.

בהצלחה
אודט

שלום דנדן44
לפי תיאורך את התנהלות הגננת כתגובה למקרה שארע בגן, נשמע כי היא אובדת עצות או מבקשת להכחיש את האירוע על מנת שלא לעורר תגובות בהלה בקרב ההורים. תגובה כזו אינה מעוררת בטחון בהורים כפי שאת חשה אלא להיפך. טוב יהיה אם תתייעץ הגננת עם גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים/ מפקחת) על מנת להגיב לאירוע באופן מותאם. במשרד החינוך ישנן תכניות רבות המותאמות לגיל הרך והמדברות הן על חינוך מיני בגיל זה והן בנושא אלימות.
באופן כללי, סקרנות מינית מתחילה בגילאי 3-4 והיא חלק מההתפתחות הטבעית. זה הזמן להתחיל ברמה בסיסית חינוך מיני, שבמהותו המסר הוא שיש לנו איברים פרטיים בגוך שרק לנו מותר לגעת בהם ולא לאף אחד אחר, וכך גם לגבי נגיעה באיברים של האחר היא אסורה.
במקרה זה יש גם "ריח" של כוחנות, מאחר שאת מתארת כי מדובר בשני ילדים אלימים ובפעולה שהם עשו יחד (אגב, האם הם גדולים מבנך?) ולכן עוד יותר חשוב להעביר מסר חד משמעי, להם ולהוריהם.
מי שאמור לטפל בכך היא הגננת ולא אתם ההורים. חשוב שתוודאו כי אכן הנושא טופל.

עודדי את בנך כי פעל כשורה כשסיפר לך וכי חשוב לך שהוא יספר לך ולגננת אם קורים לו דברים כאלה לא נעימים. שימי לב שלפעמים עולים גם רגשות אשם של הילד "המותקף", משום שלעתים הפעולה נחווית כמהנה.
אם התנהגותו של בנך אינה שונה מבעבר-הרגלי אכילה ושינה, מצב רוח ותפקוד חברתי-אין צורך לעשות מעבר לשיחה עמו בנושא החינוך המיני.
לגבי שליחה שלו לגן, אם מדובר בגן טוב וילדך נהנה בו-אין סיבה לשנות לו מסגרת. ללא ספק האמון בינך לבין הגננת יצטרך לעבור שיקום.

בהצלחה
אודט

שלום עירית,
מתוך דברייך נראה לי שהקושי העיקרי עימו יאלץ בנך להתמודד הוא לא ההבדל בין שני הגנים, אלא המעבר בין המסגרת הפרטית שהינה רכה ועוטפת יותר, לבין הדרישות של הגן העירוני. במובן הזה אני חושבת שדווקא יש יתרון לעובדה שלא נותר עבורו מקום בגן המיועד לילדי טרום-חובה וחובה: גנים אלו לרוב מתאפיינים בדורשנות גדולה יותר כי קבוצת ילדי החובה מכתיבה את קצב ההתקדמות, הגננות נוטות להזדרז להכין את כולם לבית הספר, ולעיתים שוכחות שבקבוצה ישנם גם ילדים צעירים (למשל, ילידי דצמבר של טרום-חובה...).
מכיוון שהמעבר בכל מקרה מגלם שינוי, ומדובר בספטמבר אז מרבית הילדים חדשים והצוות פנוי לתהליכי היכרות וקליטה, נראה לי שהיכרות עם ילד ספציפי לא בהכרח תורמת, אלמלא מדובר בילד עימו יש קשר מיוחד. מבין הפרטים שציינת אני רואה יתרון דווקא לעובדה שישנה מסגרת בה צפויים להשתלב פחות ילדים. יחד עם זאת, לתחושת הבטן לגבי הגננת שהרשימה אותך יותר ישנה הרבה משמעות. לכן, נסי לחשוב מה יותר מתאים לבנך: האם הוא ילד שנוטה להסתדר בקבוצה גדולה או דווקא זקוק לאינטימיות? האם הגננת הרשימה אותך ביכולותיה הדידקטיות או הרגשיות ומה מבין השניים נחוץ יותר לבנך? האם הגננת בקבוצה הקטנה יותר לחלוטין לא מצאה חן בעינייך, ואם כך, למה?
אני מקווה שנתתי לך מעט כיווני מחשבה.....
בהצלחה,
מיכל

מאיה שלום,
גיל הגמילה מטיטולים התאחר בשנים האחרונות, בין היתר בגלל עיניין הטיטולים החד פעמיים, ואכן מרבית ההורים של היום, שהוריהם עדיין כיבסו והרתיחו חיתולים נגמלו הרבה קודם.
הגישה של גמילה מוקדמת כיום פחות נפוצה אך קיימת, בין מצדדיה נמצאת דפנה תייר שעד ממש לאחרונה הייתה שותפה בניהול פורום זה, כתבה על כך רבות כאן ובאתר שלה (ולצערנו נפרדה מאיתנו...).
בעיקרון השיטה היא לימוד התנהגותי - בנך יצטרך ללמוד לקשר בין תחושת המלאות הגופנית עליה הוא מצביע לבין ההליכה לשירותים או לסיר. ההבדל העיקרי בהשוואה לגילאים מאוחרים יותר (שנתיים וחצי-שלוש) הוא השימוש בשפה: היכולת לתקשר במילים את ההתנהגות ואת התהליך, על ההצלחות וההחמצות שבו.
בכל מקרה, אולי שווה ניסיון.....
בהצלחה,
מיכל

היי
יש לי בת בגיל שנה וחצי, אומרת פיפי קקי, הולכת הצידה לעשות את צרכיה, באה איתנו לשירותים וכו, יש לי הרגשה שאני עושה לה עוול שאני משאירה אותה עם חיתול ושאני פשוט חוששת מהתהליך
כולם מסביבי אומרים ששנה וחצי זה עוד מוקדם אבל ממה שאני מזהה אצלה ממש לא ניראה לי
איך מתחילים?
האם יש הכנה מסויימת שניתן לעשות לפני שמורידים לתמיד את החיתול ומציגים לילדה את הסיר או הישבנון?

שלום נאוה,
לחפצי מעבר ישנה חשיבות רבה עבור פעוטות, הם מסייעים להתרגעות ולהתנחמות בהעדר ההורה המרגיע. השאלה האם להיפרד מחפץ מעבר אינה עיניין של גיל, אלא של השימוש שהילד עושה בהם. את מציינת שנכדתך קשורה אליהם במיוחד, אבל חשוב להבין האם היא מוותרת לשם כך על משחק ועל אינטראקציה חברתית או על שאר הפעילויות המתאימות לבני גילה, למשל, האם בגלל שידיה 'תפוסות' במוצץ ובשמיכה היא אינה ניגשת לשחק בצעצועים אחרים? האם יושבת במרוחק מילדים אחרים?
אני מבינה שהגננת חושבת שזה 'מוגזם', אבל מה הוריה חושבים על כך? יתכן ששעות אחרי הצהריים, בהן הגעגועים להורה גדולים יותר והעייפות רבה יותר, הם הזמנים בהם היא נזקקת ליותר ניחומים וזו הדרך שמצאה לעצמה, בעוד שבשאר שעות היום היא 'חופשיה ' מזה. לפיכך, השאלה האם לעודד אותה להיפרד מהחפצים הללו תלויה במחיר שהיא משלמת בשימוש בהם....יתכן ועבורה אין כעת כל צורך בפרידה זו.
בהצלחה,
מיכל