פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום שוש,
יתכן שהבלבול שלך נובע מהפער בין הבשלות הרגשית של בנך כפי שאת מתארת אותה ובשלותו השכלית. בשלות לכתה א' לוקחת בחשבון מספר מרכיבים, וביניהם המרכיבים שאת הזכרת-עצמאות בהתנהלות היומיומית ועוד.. נשאלת השאלה האם יש פער בין תפקודו הרגשי של בנך בגן לבין תפקודו בבית? האם הגננת, שרואה אותו לאורך השנה ולא מתרשמת ממפגש אחד או שניים כמו הפסיכולוגית, רואה דברים אחרת ממך? על סמך מה פסיכולוגית הגן המליצה את המלצתה?האם העבירה אבחון פורמלי?

אם גם הגננת סבורה שבנך בשל לכתה א', ואת עדיין לא שקטה (חשוב גם להבין מדוע) אני יכולה להציע לך

1. לפנות לאבחון בשלות לכיתה א' במסגרת פרטית
2. לברר באזור מגוריכם על קורסי הכנה לכיתה א'.

בנוסף, את מוזמנת להפנות את השאלה לפורום השכן של פסיכולוגיות לילדים, שם ישנן פסיוכלוגיות חינוכיות המתמחות בתחום הבשלות לכתה א'.
אני חושבת שמדובר בהחלטה משמעותית וחשוב לשקול אותה בכובד ראש מכל ההיבטים. השארות שנה נוספת בגן שאינה הכרחית על פי מכלול נתוני הילד עלולה להזיק לא פחות מאשר עלייה לכתה א' בטרם עת.
בברכה,
אודט

שלום דידו,
התופעה של בכי מתוך שינה אצל ילדים מוכרת, ועשויה להמשך לעיתים תקופה ממושכת (אפילו שנים) מבלי שילדים ידעו מכך, יוכלו להסביר או לתאר מה קורה להם בלילה. מדובר בהפרעה נפוצה בשינה שכנראה קשורה לחלומות, אך לא בהכרח לחלומות רעים....
לא הבנתי למה התכוונת כשציינת שהוא אסרטיבי ושאתם מכבדים את רצונותיו: האם אתם מוציאים אותו מהמיטה? האם תגובת ה"לא רוצה" מכוונת להצעה כלשהיא שלכם? אני מניחה שהוא פשוט מדבר מתוך שינה מבלי שהוא יודע שאתם שם, מנסים לעזור לו. וזה כמובן מאוד קשה לעמוד מנגד ולא להצליח להרגיע למשך כל כך הרבה שעות....
ועדיין, לא כל המקרים מוסברים בחלומות, ולא לכולם יש קשר לאירועים ממשיים שקורים מחוץ לשנת הלילה כמו להשתלבותו בגן. על כן, לא נראה לי שזה יהיה הסימן שלכם לעובדה שהוא סובל בגן - בשביל זה תצטרכו לשוחח עם הצוות ולהיות ערים להתנהלותו שם וכן בכניסה וביציאה (כתבת שהוא לא שש ללכת: האם הפרידה קשה? האם רוצה להישאר בבית למרות שהוא מקובל ואהוב לדברייך?).
אם הייתם רוצים להעמיק את ההבנה לגבי תופעת הבכי בלילה הייתי ממליצה להתייעץ עם מומחה בתחום השינה.
בהצלחה,
מיכל

שלום מיכל תודה על תגובתך המהירה ה"לא רוצה"נאמר מתוך שינה,מתוך החלום ואינו קשור אלינו,הוא אינו מודע לנוכחותינו ואיננו מעירים אותו,מלבד ליטופי הרגעה על הגב. ציינתי שהוא אסרטיבי ורצונותיו מכובדים כדי להדגיש שדבר לא נכפה עליו בבית ותופעת ה"לא רוצה "אינה מוכרת לנו מהבית.אני משערת שהוא אינו שש ללכת לגן כי הוא רוצה להיות איתי וכנראה שבגן הוא צריך לעשות דברים שהוא אינו רוצה אך האם זה "נורמאלי"לבכות בעצמה כזאת על זוטות או שזה מצביע על משהו רציני יותר

הבכי שתארת אינו 'על זוטות', אלא כנראה מדובר בחוויה שקשורה לאיכות השינה שלו. לכן לא ניתן להתייחס לזה כאל תגובה למעשיכם או להסיק מזה האם עוצמת התגובה שלו 'נורמלית' כדברייך. אני מבינה שבסך הכל מדובר בילד גמיש ומסתגל שאין עימו מאבקים קשים על התמודדות או מאבקי כוח ושליטה (שבחלקם מאפיינים את הגיל הזה) ועל כן נראה שהוא אכן מתמודד עם קשיים בשינה ועל כך, כפי שאמרתי, מוטה להתייעץ עם מומחה בתחום השינה.
ההתמודדות עם הגן היא נושא שונה, הקשור לאיך הוא מגיב לדרישות חיצוניות בכלל, לחברת ילדים בפרט, זו התמודדות המשקפת את יכולתו לעמוד במשימות ההתפתחותיות שמתאימות לבני גילו, אבל זה כבר לעיניין אחר........
בהצלחה,
מיכל

שלום לאור,
ילדים, וגם הרבה מבוגרים, מעדיפים שגרה וקביעות אשר מאפשרת להם להתכונן ולגבש תחושה של שליטה. זו אחת הסיבות שמקובל יותר ליצור רצף קבוע ביציאה של ילדים מהבית ולשלוח אתם בכל יום לגן. אבל סיבה נוספת קשורה ביכולת של ההורים: לא כל ההורים יכולים לשהות עם הילדים ואולי לא כולם רוצים בכך כמוך....אני חושבת שגם את וגם בנך יכולים מאוד להרוויח מסידור כזה, וזו מתכונת שבהחלט מקובלת במקומות מסוימים, אם כי הסיכוי של זה להצליח מאוד תלויה במזג של בנך ובמידת יכולתו להסתגל לשינויים ולמעברים. את תצטרכי להיות ערה להעדפה שלו ולאופן בו מגיב בכל פעם. למשל, חשוב לנסות לבחור ימים קבועים בהם ילך לגן ולהקפיד עליהם, ישנה משמעות אם מדובר ברצף, למשל - ראשון-שני שאחרי שישי שבת ואז שוב תהיה הפסקה, או לחילופין, רק בימים שני וחמישי, אבל בזה לדבוק. הוא יוכל להתרגל למתכונת הזו, אך יתכן שזה יהיה כרוך בקשיי פרידה משמעותיים יותר בכל פעם עד להתרגלות. חשוב ששניכם תדעו מתי הוא הולך לפעוטון ומתי לא ושזה לא יהיה אקראי, אלא ניתן לתכנון ולצפייה מראש. לעיתים כדאי לשלוח לרצף של יותר ימים, אך קצרים יותר (למשל, בלי מנוחת צהרים) על מנת לשמור גם על השגרה הניתנת יותר להתרגלות, וגם על הזמן הממושך המשותף בבית. וכמובן שאין כאן 'בסדר' או 'לא-בסדר': היציאה מהבית תהיה בסדר כל עוד את תהיי שלמצה עם ההחלטה לעשות זאת וכששניכם מוכנים לפרידה הזו.
בהצלחה,
מיכל

שלום לדין דין,
לצערי קופת חולים מכבי לא מקיימת הסדרים עם פסיכולוגים המתמחים בגיל הרך, להוציא פסיכולוגים התפתחותיים שעובדים בתוך המכונים להתפתחות הילד ומיועדים לילדים הסובלים מקשיים התפתחותיים.
ישנם פסיכולוגים בהסדר של מכבי שעובדים עם ילדים ונוער, ולחלקם יש ניסיון עם ילדים צעירים יותר, לרוב בסביבות גיל 5-6 ומעלה. אני לא מכירה מישהו ברמת גן או בגבעתיים, אבל אם נסיעה לפתח תקווה אפשרית עבורכם, אני ממליצה על בועז גסטהלטר טל 054-5711666 .
בהצלחה,
מיכל

אורלי שלום, לא ציינת כמה זמן נמשכת אותה רגרסיה, אבל את עצמך מקשרת את זה ללידת אחותו. ילדים רבים מגיבים ללידת אח או אחות בחזרה להרגלים מוקדמים יותר שלהם ונפוצה מאוד חזרה אל חוסר שליטה בצרכים. לא ציינת האם ישנן תגובות רגרסיביות נוספות (התקפי בכי? התפרצויות כעס? מוצץ?) שחזרו לאחרונה ובכלל כיצד הוא מגיב ללידה בהבטים נוספים (מתעלם? מדבר עליה? מבקש שהיא תלך??). הייתי ממליצה שלא להתעקש בשלב הזה על הורדת הטיטול בלילה ומאפשרת לו לעשות את צרכיו בטיטול כל עוד הוא אינו מראה רצון לוותר על השימוש בו בלילה או קם נקי לתקופה ארוכה.
הקושי משמעותי יותר כמובן כאשר הוא מרטיב או מלכלך את תחתוניו במהלך היום. ישנם ילדים אצלם תגובה זו חולפת מאליה לאחר זמן קצר, כאשר ההורים מסייעים להם להבין שהגורם להתנהגות זו הינה הולדת התינוק/ת ובכך נותנים להם הסבר לחוסר השליטה הזה. כשזה קורה (באיזה תדירות? בבית או בגן??) אפשר להחליף לו וללוות זאת בהסבר כמו: לומר דברים "אני רואה שברח לך פיפי, אולי היית רוצה שאני אחליף לך עכשיו כמו שאני מחליפה לתינוקת, אולי גם מתחשק לך להיות קצת תינוק שוב". כדאי בתקופה זו להציע לו ללכת לשירתים מפעם לפעם כמו שעושים בזמן גמילה וגם כאן ללוות בהסבר: למשל להגיד לו שהסיבה לכך היא שבגלל שהוא כבר גדול ועסוק בדברים של גדולים הוא קצת שוכח ולכן אימא מזכירה. כמובן חשוב לנסות לבלות איתו כמה שיותר בתקופה זו בה מעמדו התערער ועליו לבנות אותו מחדש.
אם הרגרסיה נמשכת מעבר לחודשיים-שלושה כדאי לפנות לייעוץ.
בהצלחה,
מיכל

נל שלום,
את תארת הייטב את כל הלבטים הקשורים בכניסת פעוטות לגן וכולם רלוונטיים, אך התשובות אינן אחידות והן קשורות במה שמתאים לכל ילד ולכל משפחה. יש הרבה יתרון בכניסה בחודשי האביב לגן בדיוק בגלל שהצוות פנוי יותר לקליטה בהשוואה לספטמבר, וכן בגלל שבחודשי הקיץ יש פחות נטייה למחלות. אולם, קשה לדעת בוודאות האם עבור בתך עדיפה הכניסה במועד זה, או שמא נכון יהיה בשבילה להיות בטיפול פרטני תקופה נוספת - זה קשור במזג שלה, ביכולת להסתגלות ועוד, וגם במידת היכולת שלכם להמשיך להעסיק מטפלת. מבחינת הגיל, כשמדובר בפעוטה עם התפתחות תקינה וחברותיות תקינה (כפי שציינת), שני המועדים מתאימים ואפשריים: בשניהם יהיה אומנם קשה כמו בכל הסתגלות, אך עם התאקלמות בפרק זמן סביר, הרי שבוודאי תשתלב.
אכן כדאי מאוד לתכנן תקופת הסתגלת הדרגתית, הכוללת ימים קצרים ללא פרידה ולאחריהם פרידה למספר שעות ארוך יותר עד הישארות מלאה לבדה. גם כאן, אין מתכון אחיד, לכל ילד קצב הסתגלות אחר וחשוב להתייעץ גם עם הצוות, אך חשוב שכאשר אתם מחליטים שכבר הגיע הזמן ללכת, פשוט תלכו ותאפשרו לה להתמודד לזמן מה עם הדרישה החדשה הזו. זו עשויה להיות החלטה טובה מאוד להיעזר בתקופה הראשונית גם במטפלת: היא תוכל להמשיך בשגרת היום המוכר שלה יחד עם המטפלת עד למעבר המלא.
אני מזמינה אותך גם לעיין בדיונים נוספים בפורום זה אודות הכניסה לגן חדש. בהצלחה,
מיכל

תודה על תשובתך. השיקול להכניס את בתי לגן או לא אינו כלכלי בכלל כיוון שעלותו של הגן שבחרתי זהה לעלות המטפלת . המצב כיום הוא שבתי רואה ילדים בני גילה לפחות פעם בשבוע ולעיתים גם יותר (פעמיים), המטפלת מטיילת איתה הרבה בחוץ אך מבחינת העשרה אין לה רקע בחינוך והיא פנסיונרית , סבתא לנכדים, שחיפשה תעסוקה - סבלנות יש לה בשפע. האם בתי עלולה "לפספס" משהו , בהנחה שלא תכנס לגן במאי אלא בספטמבר (או אולי אפילו באוקטובר?)- מבחינה התפתחותית וחברתית או ההפך? אולי היא תרוויח משהות של 4 חדשים נוספים בבית? בתי ילדה קצת רגישה , לעיתים די קרובות מבקשת שירימו אותה על הידיים ואוהבת קרה פיסית אך גם יודעת להעסיק את עצמה בצורה יפה ובעלת דמיון מפותח. מבחינה שפתית - אומרת די הרבה מילים בודדות ובעלת אינטיליגנציה רגשית גבוהה. מה את אומרת ? המטפלת חושבת שהיא בשלה לגן . אני בעיקר דואגת לפן הרגשי ופחות להתפתחות שפתית וכללית כיוון שאני בטוחה שהיא בקצב נכון. שוב תודה

אני לא חושבת שבתך "תפספס", כדברייך, משהו בגן אם תמתין 4 חודשים נוספים ותשתלב רק באוקטובר, אך אני חושבת שיתכן ולמטפלת כבר קשה יותר להעסיק אותה כיום על פי צרכיה ועל כן היאאומרת לך שמרגישה שבתך כבר בשלה יותר לגן.
כלומר, גם המטפלת הסבלנית והמסורה ביותר עשויה להתקשות יותר כאשר הצרכים משתנים: התינוקת שהיא הייתה הופכת לפעוטה בעלת צרכים שונים כיום. הטיול בעגלה אינו מספק, עליה להתרוצץ אחריה, לספק לה גירויים מגוונים, לעקוב אחרי תגליותיה. נראה לי שהתרומה העיקרית של הגן בגילה הנוכחי אינה בהכרח חברת הילדים או המשחק המשותף ביניהם (כיון שעדיין המשחק לרוב מתקיים "במקביל" - כל ילד משחק לבדו, לעיתים בדברים דומים, למשל, דלי וכף), אלא דווקא הגירויים המגוונים כמו שולחנות העבודה, פינת הקוביות, פינת המטבח, הסיפורים, השירים וכו'.
ועדיין, אני מסכימה איתך שכאשר מדובר בפעוטה שהתפתחותה תקינה, יש פחות לדאוג על הבטים שפתיים בהתפתחותה, ויותר להבטים הרגשיים. אם את מרגישה שהיא עדיין זקוקה להיענות אישית ומיידית לכל צרכיה, לתשומת לב מוגברת ואת מרגישה שהתסכול שילווה את הסתגלותה גבוה מידי כיום (הכניסה לגן בהכרח מלווה בתסכול, השאלה היא עד כמה, חלק מזה הכרחי ואף נחוץ...), הרי שאולי ההשארות בבית דווקא עדיפה.
אם נראה לך שזה אפשרי, נסי לקחת אותה לזמן-מה אל המסגרת שבחרת בשעות הפעילות: לפי תיאורייך מדובר במקום קטן וחם ויתכן שבילוי משותף איתה שם - בהנחה שהצוות יסכים לכך - ייתן לך את התשובה. תוכלי להתבונן בה מגיבה ומשתלבת ולחוש בעצמך האם נחוצה לה שהות נוספת בחממה בבית, או שהיא כבר בשלה ליציאה לשלב הבא. כדאי לעשות זאת במועד מתאים מבחינת סדר היום, לא בזמן אכילה או השכבה, אלא כאשר הילדים במשחק/ פעילות חופשית בתוך הגן או בחצר.
בהצלחה,
מיכל

אבל לוחצים עלי מהגן לקבל תשובה בימים הקרובים... לגבי המטפלת : היא מצדה מעוניינת להשאר עם בתי (זו העבודה שלה כרגע..) ואים לה בעיה להמשיך עד שנה הבאה . בתי כבר מזמן לא יושבת בעגלה והן מטיילות ברגל כמה שעות בכל בוקר ובתי נהנית מאוד: מצביעה על ציפורים ומכוניות , מריחה פרחים ..שרה ומברברת, הן עוצרות להפסקת אוכל בטבע .. .(אנחנו גרים בעיר קטנה ) כשאני חוזרת מהעבודה היא נינוחה ורגועה . לגבי הגן- הייתי עם בתי בגן לפני שבועיים למשך שעה והיא בהתחלה הייתה קצת מסוגרת אך במהרה החלה לשחק בצעצועים ונראתה מאושרת מאוד (אולי בגלל שאני ובעלי היינו איתה..) אך היה לי קשה לדמיין את הסיטואציה בה היא נשארת בגן לבד. כמו שאמרתי היא ילדה קצת רגישה ורוצה הרבה על הידיים ודורשת המון תשומת לב (וגם מקבלת)וזה מה שגורם לי להתלבט . השאלה היא האם בגיל שנתיים וחודש כשהיא גם תבין ותדבר יותר הדברים עלולים להשתנות או שאולי יהיה לה יותר קשה? .... שוב תודה רבה על התשובות ועל הנכונות לעזור!

אני חושבת שההתלבטות הזו קשה בשבילך כי נראה שאין תשובה אחת נכונה: לכל אחת מהאפשרויות יתרונות וחסרונות ולצערי לא אוכל להחליט במקומך..... לא ניתן לדעת איך תגיב בתך בהסתגלותה כעת, או לצפות מה תהיה תגובתה בעוד מספר חודשים.
כניסה לגן היא חוויה חשובה ומרכזית, אך בהכרח לא פשוטה עבור ילדים (והורים), בעיקר עבור הרגישים שבהם. השאלה עד כמה "לדחות את הקץ" היא עיניין של סגנון ושל עמדות חינוכיות-תרבותיות. בתך לא מפסידה שום דבר מהותי מהעובדה שאינה בגן עדיין ואין כאן משהו ש''צריך' להיעשות כך ולא אחרת, הכל עיניין של השקפה ושל מציאת הגן המתאים, בו את תהיי רגועה ושלווה ככול שניתן. ישנן משפחות שמעדיפות להקדים את ההשתלבות כדי ליצור לילדים עימות מוקדםי ותר עם המציאות (דרישות וחוקים של גן) בעוד שאחרות מעדיפות לדחות זאת ככול שניתן (ולתת עוד הזדמנויות לטיפול בייתי מגונן יותר).
אומנם השעה בה הייתם איתה בגן יחדיו כמובן לא משקפת את מידת יכולתה להיפרד מכם ולהשתלב בגן, אך אולי יהיה לך קל יותר להחליט אם תחשבי על מעברים אחרים שעברתן יחד (למשל, מעבר למוצקים, הסתגלות למטפלת, הסתגלות לסביבות חדשות) - איך בתך הגיבה אז.
אשמח להתעדכן מה החלטתן ואיך הולך....
בהצלחה,
מיכל

תודה מיכל, עזרת לי מאוד בקבלת ההחלטה , החלטתי בשלב זה שהיא תשאר בבית עם המטפלת לפחות עד ספטמבר ואז נכניס אותה לגן . אני חושבת שלמרות שכיף לה בחברת ילדים היא עדיין זקוקה לטיפול יחידני ויש לנו מטפלת טובה אז באמת לא יקרה כלום אם תשאר בבית עוד מספר חודשים. לגבי הסתגלותה בתחומים אחרים: לקח לה המון זמן עד שהתחילה לאכול ארוחה שלמה של מוצקים במקום הנקה ודרך אגב, עד היום היא יונקת... כשאנו הולכים לגן משחקים לוקח לה זמן יחסית גדול עד שהיא נפתחת ומתחילה לשחק ותמיד רוצה שנשאר בקרבתה . היא ילדה שמאוד חשוב לה סדר יום וברגע שאנו מפרים קצת את הסדר, למשל בסופי שבוע , אז היא יוצאת מאיזון, קשה לה להרדם והיא לא אוכלת כל כך טוב אלא בעיקר מבקשת לינוק . ההסתגלות למטפלת הייתה לא פשוטה ובמשך כמה חדשים טובים היה לה קשה להפרד ממני בבוקר... היום היא נפרדת בקלות אך במשך היום רוצה שהמטפלת תקח אותה על הידיים לעיתים קרובות . נקווה שילך בקלות בגן בספטמבר.. שוב ,תודה רבה על התשובות המושקעות ועל תשומת הלב !

נל, בהינתן כל הפרטים שהוספת כעת הנוגעים לנטייתה המעט-איטית להסתגלות, אני חושבת שבהחלט קיבלת החלטה נכונה עבור בתך!
שמחתי לעזור...
מיכל

שלום מוטי,
אני מניחה שלהחלטתכם להתגרש קדמה תקופה ממושכת של קונפליקטים ולבטים ובוודאי ההחלטה לא הייתה פשוטה. אתה מציין ששניכם אוהבים את בנכם ורוצים לגדל אותו, וזה כמובן רצוי מאוד, אך לצערי אין כאן 'טיפים' שמבטיחים כי הוא יפגע כמה שפחות... פרידה של בני זוג הינה קשה עבור ילדים בכל גיל, ומהווה תקופה מורכבת להתמודדות עבור ההורה שצריך לתמוך בילד, כיון שבעצמו חווה משבר אישי המחייב הסתגלות והתמודדות, קבלת החלטות ומעברים. הדבר המרכזי שניתן לעשות זה לא לקבל החלטות בהולות ומהירות אלא לנסות לחשוב היטב לפני: אם בתור זוג נשוי הייתם חלוקים בנוגע לגידול של ילדך, הרי שכעת אתם עשויים להיות חלוקים עוד יותר, כי כבר אין את המוטיבציה להשיג הסכמות ולרצות האחד את השני.
ההחלטה ששניכם תמשיכו להתגורר בקרבת מקום עשויה בהחלט לסייע לשמר מתכונת של גידול משותף כיון שזו הדרך להבטיח שיעשו כמה שפחות שינויים נלווים וזה חשוב בתקופה כזו: כך ניתן יהיה לשמור על ההליכה הקבועה למסגרת החינוכית, ועל פעילויות אחר הצהריים, על המסגרת החברתית עבורו וכדומה. יחד עם זאת, עליכם לשים לב שמה שנדמה לכם אפשרי עכשיו, יהיה משהו שתצליחו לשמר לאורך זמן. לעיתים כשמחליטים להיפרד ישנה מעין פנטזיה שהיחסים ימשכו כפי שהם, להוציא את המגורים המשותפים, אבל בפועל, כאשר עומדים בפני החלטות, הוריות (קביעת מסגרות חינוך, טיפולים רפואיים ואחרים, איסורים וגבולות) אישיות (רצון של אחד מכם לשנות את סביבת המגורים, בני זוג חדשים) ואחרות, הדברים הופכים מורכבים יותר. אפשר אומנם להגדיר "יום אצלי ויום אצלה", אבל מה קורה בסופי שבוע? ומה קורה בחגים או בחופשות?? ומה קורה כאשר ההורה שאמור להיות אחראי באותו היום דווקא חייב להישאר בעבודה או לנסוע? האם מזמינים בייביסטר או מגייסים את ההורה ה'פנוי'?....
כלומר, כאשר בפועל ניגשים למשימה, הדברים הופכים מורכבים יותר ואם באמת רוצים להקטין את הנזקים, צריך להגדיר כמה שיותר החלטות מראש ולשמור על קביעות מיירבית . חשוב שהסכם הגירושין שלכם יכלול הגדרות מדויקות ככול הניתן לגבי מתכונת המשמורת והסדרי הראיה וכן לקבוע האם מבחינה חוקית ההסכם ביניכם יכלול הורה משמורן והורה עם הסדרי ראייה, או לחילופין משמורת משותפת. כדאי לכם להתייעץ עם עורכי הדין או עם המגשרים שמלווים אותכם בפרידה.
צריך להסביר לילדכם את הצפוי לקרות, ולהסביר היטב את המשמעויות הנלוות (שני בתים זה אומר למשל שערב אחד אימא מרדימה וערב אחד אבא: הרי לא תבוא להשכיב אותו בבית אימו בכל ערב - זה מבלבל ומזיק יותר).
וכמובן: חשוב להיות רגישים אליו בתקופת המעבר וסביב השינוי, לשמור את מירב המסגרות הקבועות והמוכרות ועל קביעות של חפצים אהובים (למשל, לשמור על מבנה החדר של בבית החדש וכו', לאפשר מעבר של צעצועים). אל תהססו להתייעץ עם אנשי מקצוע בתקופה זו, גם עבורו וגם עבורכם.
בהצלחה רבה,
מיכל

שלום לאפרת,
את מתארת תינוק שהתפתחותו תקינה, אבל שעות השינה שלו לחלוטין לא מתואמות עם שגרת יומך. הוא אומנם צעיר עדיין מכדי להתנהל בשעות קבועות ואין לצפות ממנו לעשות זאת, אבל מרבית התינוקות מצליחים בהדרגה לקבל על עצמם את המהלך הכללי של שינה ממושכת ורצופה יותר בלילה, בהשוואה לשינה קצרה יותר בשעות היום. בגילו הוא זקוק לדיי הרבה שעות שינה (סביב 14 לאורך כל היום), ולרוב ישנן 2-3 מנוחות במהלך היום, ושינה ממושכת יותר בלילה. נדמה שהתינוק שלך, על פי התיאור, לא יודע את זה עדיין....בוודאי שאת לא יכולה לאפשר לו עוד שינה בבוקר, גם כי את עובדת, וגם כי את בוודאי מותשת לחלוטין אחרי שהיית ערה שעתיים בלילה!!
אני בהחלט חושבת שלהסדרי השינה ישנה משמעות: בוודאי שניתן להוציא אותו מחדר ההורים אל מיטה משלו (האם במושג 'לול' התכוונת למיטת תינוק?) ולצרף להשכבתו לשנת היום את אותו טקס של הלילה (בלי המקלחת כמובן) כלומר - החשכת החדר, נענוע או שיר והכנסתו למיטה. אני גם חושבת ששינה ב 17:00 אכן עשויה לפגוע בשנת הלילה אצל חלק מהתינוקות, אבל לעיתים זוהי התנומה הקצרה לפני השינה הממושכת של הלילה ולכן כשהוא מתעורר כדאי לנסות להקדים את ההשכבה לשנת הלילה. זה גם יאפשר לך ערב רגוע יותר, הכולל ארוחת ערב. נדמה לי שלא שנת-הערב היא שגורעת משנת הלילה של בנך, אלא כלל מהלך השינה שלו אינו מסודר לאורך כל שעות היום ועל כן הוא מתעורר.
אני מציעה לך לברר לעומק עם המטפלת לגבי השינה במהלך היום (ואיפה זה נעשה: בעגלה? במיטת תינוק אחרת?), ולנסות ליצור שנת-צהרים מוקדמת יותר, אני מניחה שאם את עובדת וחוזרת אחר הצהרים הרי שתעדיפי לבלות איתו את שעות אחר הצהרים ולא להשכיבו בשעות אלה. זה ייתן זמן איכות לשניכם, של משחק ופעילות, עד לשעת השינה.
וגם: לא כדאי לצרף את האכילה לשינה, עדיף המצב בו "מתעוררים לארוחה" ולא נרדמים לאחריה.
אני מצטערת לשמוע שלא הצלחת להיעזר בפורום השינה הסמוך, אבל שמחה שאת נהנית לבקר אצלנו....תודה על המחמאות, זה חשוב לנו להכיר את הקוראים...
בהצלחה,
מיכל

מכיוון שאתה מפנה את שאלתך לד"ר, עלי להסב את תשומת לבך שאף אחת ממנהלות הפורום אינה ד"ר ואיננה רופאה, כך שאולי התכוונת להפנות שאלתך לפורום אחר.

לגופו של ענין - אתה מתאר מצב משפחתי מרובה בקשיים ובמתח, אשר ללא ספק עלול להשפיע מבחינה פסיכולוגית ואף בריאותית על כל אחד מבני המשפחה, הורים וילד כאחד.
העיצה הטובה ביותר שאוכל לתת לך היא לפנות בהקדם לקבלת עזרה מקצועית באופן אישי ומשפחתי, משום שאתם זקוקים לטיפול והדרכה מקיפים ןמעמיקים, שכמובן אין אפשרות לתיתה מעל דפי הפורום.
עזרה כזו ניתן לקבל דרך קופ"ח, דרך לישכת הרווחה או התחנה לטיפול משפחתי במקום מגוריכם, וכמובן גם באופן פרטי.
בברכה, דפנה.

שלום לאבא המודאג,
ראשית אומר כי אני מסכימה איתך כי תופעה של הליכה מוגברת כל כך לשירותים מעוררת דאגה רבה. כשמדובר בתופעות גופניות מעין אלו, אכן מקובל להתחיל בבירור הרפואי כפי שעשיתם: לעיתים בבדיקות פשוטות קל לאתר את מוקד הבעיה ולטפל בה באמצעים רפואיים. אני מבינה שזה לא המקרה, ועל כן האורולוג הפנה אותכם לכיון ההתנהגותי-נפשי. וכאן הדברים קצת יותר מורכבים כיון שאין הסבר 'אחד' וגם לא טיפול 'אחד' שיכול להתאים לכם. על מנת לסייע לכם יותר, אנסה לכוון במספר שאלות:
מתי התופעה החלה? האם זה קשור לתהליך גמילה מחיתולים? אם כן, איך השליטה הושגה לבסוף?
מתי בנך נוהג ללכת לשירותים? האם התדירות המוגברת הינה רק בבית או גם בגן? מה קורה בבתים אחרים (משפחה, חברים...) ומה קורה במקומות ציבוריים (גינה ציבורית, מתנ"ס, קניון...)?
האם לבנך ישנם הרגלים חזרתיים נוספים או דברים שהוא מוכרח לעשות באותו אופן שאינם קשורים להליכה לשירותים? האם הוא הולך לבדו או מבקש שאתם תתלוו אליו? אם כן, מה התפקיד של המבוגר המלווה (להדליק את האור, לעזור בהתפשטות...) ? מה אתם אומרים לו על בקשותיו החוזרות? מה הוא עצמו אומר כאשר אתם מעמתים אותו (למשל, כשאומרים לו: "אבל חמוד, היית כבר לפני כמה דקות! האם באמת אתה צריך שוב?"). וגם: האם מדובר בילד שהתפתחותו הכללית תקינה?
הבעיה המרכזית היא - מעבר לאי הנוחות שהמנהג גורם, הוא שכנראה ההליכה לשירותים תדירה כל כך עד שזה בא על חשבון דברים אחרים שהוא אמור לעשות בגילו כמו משחק ולמידה ועל כן מפריע לשגרת יומו ולהתפתחות שלו. ואם כך, אני ממליצה מאוד לפנות לקבלת עזרה. תוכלו לכתוב אליי ואוכל להפנות אותכם לגורם מתאים באיזור המגורים שלכם.
בהצלחה
מיכל

שלום צביה

ראשית, תרשי לי לברך אותך עם כניסתו של בנך לגן-ארוע מרגש ביותר בחייכם!
בסך הכל, לפי תיארוייך נשמע שתהליך ההסתגלות של בנך לגן מתרחש טוב-יש הדרגה ובכל יום הייתה התקדמות, למעט המחלה נשמע שהתהליך היה נמשך יפה וחשוב לזכור את זה.
לשאלתך-האם להתחיל כמו מהיום הראשון כי בנך" שכח", תשובתי היא שלא. אמנם המחלה עצרה למשך תקופה קצרה את התהליך, אבל הגן הוא לא מקום חדש והחוויה של להיות שם בלעדייך ולאפשר לדמויות אחרות להרגיע אותו-הופנמה אצלו ברמה מסוימת ואין צורך להתחיל הכל מהתחלה.
חלק מהבכי ביום הרביעי קשור מן הסתם להרגשה הרעה שהייתה לו כשפיתח את החום.

הצעתי היא להשאיר אותו ביום ראשון בגן עם פרידה קצרה ולהיות בקשר טלפוני עם הגן לאורך הבוקר. חשוב שתתני אמון בגננת שהיא תפעיל שיקול דעת נכון אם תרגיש שיהיה לו יותר מדי ותתקשר אלייך לקחת אותו. כדאי בכל אופן שלא יישאר לישון בגן ביום הראשון. השהות שלך עמו בגן החל מעכשו תבלבל אותו מאחר שהוא כבר התרגל שלהיות בגן זה בלי אמא.

לגבי הקושי בהתמודדות בבית-אחרי מחלה לוקח זמן לילדים לחזור לדפוסים הקודמים. חשוב שאת תזמי בהדרגה חזרה לשינה במיטה שלו ובאופן כללי ככל שניתן עדיף להשאר בחדר הילד סמוך למיטתו כמה שצריך מאשר לקחת אותו למיטת ההורים, שאז קשה יותר להחזיר חזרה למיטתם.

לסיום-אכן לא פשוט להתמודד עם מחלות לבד..איני יודעת מה הסיבה לכך שאת מתמודדת לבד בגידול בנך, אך הייתי מציעה לך ככל שניתן להעזר בסבא/סבתא, בייביסיטר אפילו לשעה וכו'..את צריכה להיות עם כוחות כדיי שתוכלי לעזור לבנך להתמודד עם השינויים בחייו.

בהצלחה!
אודט

תודה אודט על תשובתך המהירה. אני מתמודדת לבד כיוון שאני עוברת עכשיו תהליך פרידה מבעלי שעזב את הבית ואני בטוחה שגם זה משהו שמאוד משפיע על הילד כיוון שאבא פתאום "נעלם"... לצערי אין גם סבתות וסבים בסביבה, ההורים של בעלי בעמדה של לא להיתערב ואימי בחו"ל כרגע. הבן שלי ישן איתי בחדר כיוון שיש לו מיטה ליד המיטה שלי והדרך מהמיטה שלו למיטה שלי היא מאוד קצרה ומאוד רצויה מבחינתו. ועם כל השינויים שאנחנו עוברים עכשיו פשוט גם אני הרגשתי שאני רוצה אותו לצידי במיטה ועכשיו אני מבינה שלא הייתי צריכה לעשות את זה כיוון שהדרך חזרה הרבה יותר קשה... יום ראשון הקרוב אני מקווה שנחזור לגן ונמשיך את התהליך... ואני מאוד מקווה שיהיה בסדר תודה רבה

שלום אודט, חוץ מתהליך הגן וזה שאביו לא גר יותר איתנו יש סיכוי גדול שאנחנו נצטרך לעבור דירה בקרוב לבית של אמא שלי. בשבוע האחרון הוא נהייה ממש תלותי, הוא רוצה להיות רק איתי, אני לא יכולה לצאת לשניה מתווך הראיה שלו הוא ישר בוכה, רוצה המון על הידיים ורק שלי, לא מוכן ללכת לאף אחד. העניין שלפני כל השינויים שעברנו הוא היה ילד מאוד עצמאי, שיחק לבד שעות, אף פעם לא ביקש ידיים, והיה מחייך המון. עכשיו הוא רק בוכה ורוצה כל הזמן אותי. השאלה היא בעצם מה הנזק מכל השינויים? והאם שינוי ההתנהגות שלו צפוי לעבור או יכול להחמיר עקב מעבר דירה? אני מישדלת לתת לו כמה שיותר יחס וחום אבל אני רואה שככל שאני נותנת לו יותר להיתפנק אז המצב רק מחמיר. אני ממש ממש שבורה כבר מהכל ונורא קשה להיתמודד אבל יותר קשה לי עם מה שעובר עליו... תודה

בתקופה של שינויים כמו שאת מתארת(כניסה לגן חדש, פרידה מאביו) התנהגותו של בנך היא טבעית ואופיינית. חשוב מצד אחד שתהיי רגישה ותומכת עבורו כמו שאת מתארת משום שהוא זקוק ליציבות שבקשר, ולידיעה שגם כשדברים מסביב משתנים-הקשר נשאר איתן. מצד שני, חשוב מאוד להמנע ככל שניתן משינוי בהרגלים שבשיגרה-למשל, בנושא השינה שהזכרתי, בהרגלי אכילה (איפה אוכלים, איך מה ומתי..) בסדר היום שהיה עד כה (אם הייתם נוהגים לצאת לגינה אחהצ) וכו'.. השגרה במצבים אלו היא חשובה מאין כמוה על מנת להקנות בטחון בהמשכיות.
איני יודעת אם ישנם הסדרי ראייה של בנך עם אביו, חשוב שהוא לא ייעלם לו והמפגשים יהיו קבועים ככל שניתן.

לגבי המעבר לבית של אמך, אם יש לך אפשרות הייתי מציעה לך לחכות עם זה לפחות עד תום ההסתגלות בגן. גם אם מדובר בבית מוכר ואהוב על בנך, זהו שינוי משמעותי בשגרת חייכם ועלול להוות עבור בנך גורם דחק נוסף.

לסיום-פרידה של הורים היא אירוע קשה עבור כל ילד, אך יש להבדיל אותו מאירוע כמו מעבר לגן-שהוא אירוע נורמטיבי ולמרות ההתמודדות הלא פשוטה בהתחלה, זהו צעד מגדל עבור הילד וחשוב שתרגישי שלמה עם ההחלטה ושלא תרגישי שאת עושה נזק לבנך בשלחך אותו לגן.

אם כעבור תקופה מצבו של בנך(התלות בך, הבכי וכו') אינו משתנה, בהחלט מומלץ שתפני להתייעצות מקצועית על מנת לקבל ליווי עבורך ועבור בנך בתקופה זו של חייכם.

בברכה,
אודט

שלום הילה

אתחיל מהסוף...איני חושבת שאת צריכה עזרה מקצועית, מאחר שאת מתארת מצב שהוא נקודתי ושקשור במשבר שמשפחתכם עברה לאחרונה, עם האשפוז שלך והשלכותיו על שינוי שגרת חייכם, הלחץ היומיומי שהיה כרוך בו(טיפול בשני ילדים קטנטנים) והמתח הנפשי. נדרשת סבלנות רבה על מנת לחזור לחיי השגרה ויש לכבד ביטויי קושי מצד בתכם כתגובה למצב זה. עם זאת, שינוי בהרגלים קודמים אינו מסייע להשבת הבטחון והאמון שלה בכם.

בנוסף, את מממקדת את הקשיים שאתם חווים מול בתך בעיקר בתחום השינה. וזו הנקודה לשאול, האם היית פונה לעזרה בנושא העקשנות והמרדנות לולא המשבר לאחרונה? האם את ובעלך מרגישים חסרי אונים מול בתך בעקבות התנהגות זו? האם קבלת עזרה פיזית מסבים וסבתות (בשגרה, לאו דווקא סביב הניתוח) מקלה על ההתמודדות באופן משמעותי או שהקושי מתמקד בקשר שלך ו/או של בעלך עם בתך? האם הקושי נעוץ בעיקר בצורך להתחלק בין שני הילדים?

ספציפית לנושא השינה, מאחר והתמודדתם בכוחות עצמכם עם קשיי השינה של בתכם והצלחתם יפה להרגיל אותה לשינה עצמאית, נראה כי תוכלו לחזור ולעשות זאת וככל שתקדימו לשנות את ההרגלים הלא טובים שנרכשו לאחרונה -כך ייטב. נסו להזכר מה עזר אז לפרידה לפני השינה. שהייה ממושכת (מעל חמש- עשר דקות)לצד מיטת הילד בהמתנה להרדמותו אינה מומלצת. עדיף לצאת ולצפות למאחה ואז לחזור וחוזר חלילה. צפו לתהליך של כמה ימי התשה, אשר בסופו של דבר ישתלמו.

לי בעיקר יש רושם שמה שיכול בשלב זה לעזור הוא הרבה תמיכה ועזרה מסבים וסבתות, שיאפשרו לך מנוחה וגם חלוקת תשומת לב אישית ככל שניתן לכל אחד מילדייך...

בברכה,
אודט

שלום לאור,
את מתארת פעוט מפותח ביותר מבחינה מילולית, בעל אוצר מילים רחב הכולל שמות עצם וגם מילות תקשורת ('הנה', 'עוד') אשר משקפות את העובדה כי הוא עושה שימוש נכון בשפה. הידע המושגי שאת מתארת בנוגע לצבעים, צורות וחיות אף הוא נשמע רחב מאוד לגילו.
אני מניחה שהזמן המשותף הזה מהנה לשניכם וזוהי הזדמנות נפלאה בשבילו ללמוד ובשבילך להנות מהתוצאות: בנך נמצא גיל בו התפתחות השפה אכן מואצת ביותר וכל אינטראקציה הינה הזדמנות ללמוד. כפי שציינת, חשוב לא להלחיץ בהעשרה של ידע אלא לתת לסיטואציה הטבעית לאפשר למידה, דרך שירים, סיפורים, טיולים ומשחק, ולא להציף בשאלות של "מה זה?", "איפה ה..." וכדומה.
שיבושמעיין זה בהגייה בגילו אינו נחשב לגמגום ואני לא רואה מקום להתייעצות בעיניין בשלב זה, בוודאי מכיון שזה לא מפריע לו.
המשיכו להנות!!
מיכל

גיל שנתיים הוא בהחלט גיל מתאים למעבר למיטת "גדולים". עם זאת צפויים (אך לא הכרחיים) להיות בהתחלה קשיים מסויימים אשר נובעים מתהליך הסתגלות שהפעוט צריך לעבור. קשיים אלה עלולים להחמיר כשההורים לא לגמרי בטוחים לגבי המעבר. וברשותכם אומר שיש לי תחושת מה שזה מה שקורה במקרה שלכם...
אני מתרשמת שלא אירגנתם, בינכם לבין עצמכם, את דפוס השינה אותו אתם רוצים לעצב בבית. אתם מבולבלים ולא יודעים להחליט מה בעצם יהיה טוב עבורכם ועבור הילדים השונים. אתם כנראה גם לא נמצאים תחת אילוצים שכופים עליכם ביצוע של ההחלטה.
מכיוון שאין מדובר בענין חד משמעי, עצתי לכם, ההורים, היא לשבת ולדון על האפשרויות השונות, לבחון את היתרונות והחסרונות של ההחלטות השונות, ולבסוף לקבל החלטה שאיתה אתם שלמים ואותה אתם מסוגלים ליישם. ככל שתהיו יותר בטוחים ויותר נחרצים בהחלטתכם - כך תחסכו מן הילדים את הבלבול ותהליך ההסתגלות יהיה קצר יותר.
לילה טוב...
דפנה.

את אכן צודקת לגבי ההתלבטות שלנו... בכל מקרה, החלטנו לפצל את המעבר לשני שלבים. בשלב ראשון - להעביר את הפעוטה למיטת מעבר, ובשלב שני להחליט אם להעביר את אחיה התינוק לחדרה או להעביר אותה לחדרה של אחותה הגדולה. היום החלטתי להיות מעט יותר נחושה לגבי מיטת המעבר, כי נראה לי מעט אבסורדי לחזור אחורה למיטת תינוק (לא אקנה מיטת תינוק נוספת עכשיו...). בצהרים ישבתי לידה, עשינו טקס השכבה ארוך של כל הבובות שהיא אוהבת ואמרנו שהן כבר גדולות וישנות במיטה של גדולים, כמוה. אחר כך, ישבתי לידה במיטה, עד שנרדמה (התהליך לקח כמעט חצי שעה!), ונראה לי שאמשיך בדרך תובענית זו (במיוחד כשיש לך 4 ילדים, הגדול עוד לא בן 8, והקטן בן חצי שנה... ותובעני למדי...) עד שתתרגל. מיטת התינוק הריקה נשארת בחדרה מיותמת בינתיים. מה דעתך?

דעתי היא שהתקדמת יפה לקראת מטרתך, ושגם שיקולייך הם נכונים והגיוניים. אני שמחה לשמוע שהבנת את נושא הנחישות ויישמת אותו.
אני מקווה שבהמשך תעברי לשלב הבא בתוכניתך, וכמו כן שעם הזמן תהיי מסוגלת להשכיב את ביתך לישון מבלי לשהות לידה - חצי שעה זה הרבה זמן מבוזבז עבור אמא לארבעה... (מה גם שעם הזמן עלולה חצי השעה הזו לא להספיק לביתך).
האמיני ביכולתך להשיג כל מטרה חינוכית שאת מאמינה שהיא טובה עבור ילדייך ועבורך.
בהצלחה, דפנה.

אתמול ישבתי לידה 3!!! שעות, והילדה נרדמה לבסוף אחרי 11 בלילה במיטת התינוקות.. וזאת לאחר שביקשה מיטה זו במפורש. האם מוצדק לדעתך להתעקש כל כך על משהו שלא בטוח שהילדה בשלה לקראתו? זה דומה קצת להתעקשות על גמילה מטיטולים כשהילד אינו בשל, לא? אולי בגיל מאוחר יותר הכל היה הולך חלק, ואולי היא מקשרת את המעבר ללקיחת המיטה לטובת אחיה התינוק ולכן אינה מוכנה לכך? אני קצת אובדת עצות, ובעלי אינו מוכן לכל הסאגה ורוצה שנקנה מיטת תינוק נוספת. מה דעתך? שוב, תודה.

ברמה החינוכית העקרונית מוצדק בעיני להתעקש רק על מה שאנו בטוחים לגביו. זאת גם ניסיתי להבהיר בתשובותי הקודמות: את כל סימני השאלה ובההתלבטויות רצוי לפתור ל פ נ י שמתחילים את התהליך החינוכי, ולא אחרי שמגלים שהפעוט לא מעוניין מדי לשתף פעולה. תגובה אי הסכמה או שיתוף פעולה של ילדים היא שכיחה לגבי הרבה מההחלטות החינוכיות שלנו, אך למזלם ולמזלינו ברוב המקרים איננו נותנים לרצונם להניא אותנו מהחלטותינו החינוכיות - זו הרי בדיוק מה שאנו מכנים: הצבת גבולות. תפקיד הילדים - לבדוק גבולות, תפקיד ההורים - להציבם, ויהי מה, גם אם הילד מתנגד לכך.
לפיכך, שוב אייעץ לך לשקול את כל הנתונים מראש, לגבש החלטה ברורה ולא הססנית - תהא אשר תהא, ואז לבצעה.

לא כל דבר עדיף לדחות לגיל מאוחר יותר. יותר מכך - לא פעם גרירת רגליים הורית שכזו, שנובעת מחולשה בסמכות ההורית, עלולה להזיק.
זו, אגב, דעתי גם בנושא הגמילה מחיתולים, ולכן אינני מסכימה עם הנחתך. מאמר שלי בנושא ניתן למצוא באתר שלי שכתובתו מופיעה לעיל.

לגופו של ענין: אינני חושבת ששהות ליד מיטת התינוק/פעוט/ילד היא הדרך הנכונה להשכיבו לישון. הפעוט צריך ללמוד להרדם בכוחות עצמו במיטתו. השהות לידו אינה מועילה לו, נהפוך הוא! : היא מאלצת אותו לעמוד על המשמר ולא להרדם, שכן הוא יודע שברגע שירדם - ההורה יסתלק.
לפיכך, עדיף שההורה ישכיבו, יצא מהחדר למספר רגעים ויחזור שוב על פי הצורך, וחו"ח, עד שהילד ירדם. וכך, מלילה ללילה הזמן המוקדש לכך אמור להתקצר.
בהצלחה, דפנה.

ובכל זאת... בנסיבות הקיימות משמעות השמתה של "סמכות הורית" ליישום ה"גמילה" ממיטת תינוק הינה ריצה אחר הילדה שקמה ללא הרף ממיטתה במשך מספר שעות לאורך מספר לילות. כרגע משפחתנו אינה מסוגלת לעמוד בכך, ואיני רואה טעם להתעקש על עניין שיבוא זמנו בעתיד כנראה ביתר קלות. ישנם מספיק עניינים אחרים להתעקש עליהם בגידול ילדים ולהחיל עליהם סמכות הורית. אי לכך, החלטנו כי אנו דוחים את "הגמילה" שתגיע באופן טבעי וחלק מאוחר יותר, כאשר הילדה תהיה יותר בשלה לכך רגשית. לעתים אנו מחליטים החלטות מתוך הנחה שגויה, כי ילדנו בשלים ליישם אותן. ואולם, כמו בכל תחום אחר בחיים, מותר גם לנו, ההורים, להיווכח כי שגינו, ובמקרה זה לחזור בנו מהחלטתנו. אינני חושבת כי בנסיבות אלו מדובר בויתור על סמכות הורית. סמכות הורית היא מושג הנמדד לאורך זמן ולא נקודתית. תודה על העזרה, אם אזדקק אצור קשר.

אני לחלוטין מסכימה איתך שלהורים ישנם מספיק עיניינים שעליהם יש להתעקש, ולכן עליהם להכניס סדר עדיפויות בהתאם לחשיבותם של העיניינים ו/או ליכולותיהם להפנות משאבים ואנרגיות לעיניינים השונים. ולכל הורה סדר העדיפויות שלו.

מתוך ניסיוני בעבודה עם הורים רבים אני יודעת שלא פעם הורים, המתקשים נקודתית בהצבת גבולות, עשויים לעשות לעצמם רציונליזציה ולטעון שאין הם נוקטים במהלך מסויים לא משום שאינם רוצים להתמודד עם הקושי שבכך, אלא משום שזה לא מתאים לילד. בכך הורים פוטרים את עצמם מהאחריות לנקוט בהצבת גבולות. הדוגמאות לכך רבות ומגוונות, בכל תחום של טיפול וחינוך ילדים.

במקרה שלכם, עלייך לבדוק עם עצמך בכנות מה גרם לך לשנות את החלטתך: האם הסיבה היא "כרגע משפחתינו אינה יכולה לעמוד בכך" או " הילדה אינה בשלה רגשית".
חשוב לי להבהיר שני דברים:
ראשית - אני מאמינה שפעוטה בת שנתיים בשלה לחלוטין לישון במיטת נוער, ואין לי סיבה לחשוב שביתך אינה בשלה לכך. כמובן שזכותך לא להסכים איתי על כך.
שנית - יחד עם זאת, לחלוטין לגיטימי לטעמי, שהעיתוי של התהליך, נכון להיום, אינו מתאים לכם כלל וכלל. ואם אינו מתאים - בהחלט אל תעשו זאת. זה לגמרי בסדר להשאיר את המצב בקדמותו לעת עתה. התמודדות עם גידול ארבעה ילדים היא מאתגרת מאין כמוה, ואת רשאית להחליט שנכון לעכשיו, אתגר המעבר למיטה פשוט לא מתאים לך. אני אף מחזקת אותך לרדת מהנושא לפרק זמן מסויים עד שתחושי שאת פנויה לכך.

בעיני חשובה המודעות העצמית של ההורה. היכולת שלו להביט נכוחה ולהגיד לעצמו מדוע ולמה הוא פועל כפי שהוא פועל. אני מתקשה לתת תמיכה לעמדה ההורית המעבירה את האחריות לאי העשייה אל הילד ( לא פעם נועצים בי הורים לילדים בגילים בוגרים יחסית, שטוענים שילדם אינו בשל ל-היגמל מאכילת לילה/לישון במיטתו/ להיגמל מחיתולים/ להיגמל מבקבוק או ממוצץ ועוד ועוד) כשלמעשה מדובר בחוסר אונים או בהרמת ידיים של ההורה מול המשימה החינוכית שלפניו.
לכן כה חשוב שהורים יקדישו מחשבה רבה לקראת מהלכים מאתגרים, ורק לאחר שיהיו בטוחים לגמרי ביכולתם לממש את החלטתם - יגשו לביצוע מתוך הבנה שעלולים להיות קשיים שאיתם יאלצו להתמודד.

לעיתים אנו מקבלים החלטות מתוך הנחה שגויה שיש לנו את הכוח ליישמן, ומגלים כי שגינו. יהיה זה נכון אז לחזור בנו מהחלטתינו, ולדחות את יישומה למועד מאוחר יותר בו נהיה בשלים לאתגר.
לא מצופה מאיתנו ההורים להיות מושלמים, אך כן ניתן לצפות שתהיה בנו היכולת לקחת אחריות (ולא להטילה על הילד) על תהליכים חינוכיים, על החלקים הנכונים והמוצלחים שבהם, כמו גם על השגיאות והכשלונות.
בברכה, דפנה.

שאלתך שכיחה ומטרידה הורים רבים. אנשי המקצוע משתדלים לענות עליה כמיטב הבנתם, אך האמת היא שאף אחד לא יכול לדעת בברור מה ההשפעה של נסיבות פרידה שכאלה על פעוטות. ישנן הנחות לגבי גיל מועדף אך גם הן תיאורטיות בלבד, כי בסופו של דבר כל תינוק, פעוט או ילד מגיב שונה, בהתאם לאישיותו, למערכת יחסיו עם המטפלים שלו ולתנאים בהם הושאר.

אני מאמינה כי כמו בכל קבלת החלטה משפחתית, יש מקום לראות את הצרכים של כולם ולהגיע לאיזה שהוא שביל זהב. כך גם במקרה שלכם: מדובר בשני ילדים בוגרים יותר, שאחת מהן חוגגת את בת המצווה שלה, ובזכותם ובזכותכם להינות מטיול שיהיה משוחרר מעולו של פעוט ומהמגבלות שהוא יטיל עליכם. היו שלמים עם מעשיכם - גם אתם וגם הילדים הגדולים זכאים להינות.
מאידך אתם עושים את כל שלעיל ידכם על מנת לשמר את היציבות והבטחון בחייו של בנכם הצעיר. אתם משאירים אותו בשיגרה אליה הוא רגיל, בידייים אוהבות ומוכרות - ובכך מאפשרים לו את התנאים החלופיים הטובים ביותר האפשריים.
לבטח הוא יחוש בהתחלה בהיעדרותכם, אך איני חושבת שיגרם לו נזק מכך. ישנן מספיק דרכים לתת לו לחוש שלא "נעלמתם" - כגון שיחות טלפון, שיחות וידאו או מחשב בהן יראה אתכם - אך עשו זאת רק אם זה נראה לכם הכרחי ורק אם זה תורם לו ולא מעורר בו עצב מיותר.

כמו כן אני מפנה אותך לתשובות קודמות שניתנו פה בפורום לשאלות דומות, ובהן עצות שניתן לאמץ לתקופת הנסיעה .
נסיעה טובה, דפנה.