פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

אני לחלוטין מבינה את תחושותייך, ואין ספק שהתיסכול הרב שאת חווה לא מאפשר לך להיות במקום המכיל או המבין. רק מי שקרוב לנושא מכיר ויודע איזה מחיר ריגשי כבד משלמים הן הילד והן הוריו הסובלים מבעיה שכזו. לכן, מן הראוי לעשות הכל על מנת לפותרן.
אני מאמינה שניתן לעזור לכם. לצערי, בעייתכם מורכבת מדי מכדי שאפשר יהיה לייעץ במסגרת הפורום, אני מאמינה שאתם זקוקים להדרכה אישית.
גישתי לטיפול בקשיים מסוג זה שונה מהגישות הרווחות כיום הידועות לי, וקרוב לוודאי שונה גם מהטיפול שכרגע אתם נמצאים בו. על גישתי תוכלי לקרוא במאמר המופיע באתר שלי אשר כתובתו מופיעה בפתח הפורום.
אני סבורה שאת תצטרכי להחליט בעצמך האם לאור המצב את שבעת רצון מהטיפול הנוכחי והאם הוא תורם לפיתרון הבעיה.
בברכה, דפנה.

אין ספק שהמקרה שאת מתארת הוא מקרה מעציב ביותר, עמוס ומורכב בקשייו.
את בוודאי מבינה שפורום שכזה אינו יכול לתת מענה למצוקתכם.
ניתן להתרשם מהמסירות והאהבה הרבה שאתן מרעיפות על האחיין שלכן. ללא ספק הוא מוקף באנשים חמים שמשקיעים בו המון, ומבחינה זו הוא זוכה בטיפול הולם.
אני מתרשמת שאחיכן בעצמו נמצא במצב רגשי כזה שמונע ממנו את היכולת להתפנות למצוקתו של בנו. גם אחיכן זקוק לעזרה.
איני סבורה שהפעוט זקוק בשלב זה לפסיכולוג, אך אני חושבת שכל המשפחה זקוקה לליווי של אנשי מקצוע, יתכן שמתחום הרווחה. בעייתכם מורכבת במספר מישורים, ולכן נראה לי שיש מקום שגוף ממסדי יכנס לתמונה ויעזור לכם, כמשפחה מורחבת, לתת לאחיינינכן את המסגרת והטיפול הטובים ביותר עבורו בנתונים הקיימים.
בברכה, דפנה.

אני יכולה להבין עד כמה בעיות הגמילה של בנך מטרידות אותך.
ניסית לטפל בשיטות שונות, שהשיגו הצלחה חלקית בלבד.
אין ספק שבעייתכם מורכבת, הן בשל גילו והן בשל קשייו של בנך, אך עם זאת מניסיוני אני מאמינה וחושבת שניתן לעזור לכם, אך נחוץ שיהיה זה איש/אשת מקצוע בעל/ת ניסיון והבנה בתחום ספציפי זה שיפגש איתכם להדרכה אישית ומעמיקה.
אני מזמינה אותך להיכנס לאתר שלי (כתובתו מופיעה בהמשך ליד שמי) ולהתרשם מגישתי לנושא.
בברכה, דפנה.

ראשית כל - תנחומי הכנים. אני יודעת עד כמה פרידה שכזו מחיית מחמד אהובה היא קשה. אתם, המבוגרים, בוודאי עוברים סוג של תהליך אבל.
לדברייך גם ביתכם התינוקת היתה קשורה, בדרכה שלה, לחתול. אך אני חושבת שמבחינה מסויימת התמזל מזלכם, שכן דווקא בשל גילה הצעיר - היא אינה חווה את האבידה באותו אופן קשה כפי שאתם חווים אותה. אמנם משהו מוכר מאוד מסביבתה נעלם, אך אני מניחה שתוך פרק זמן קצר ביותר היא תשכח אותו (אלא אם כן אתם תתעקשו להמשיך ולהזכירו - דבר שאני חושבת שמיותר לעשות).
הדבר העיקרי שעליכם לעשות הוא להפריד בין התחושות שלכם והחוויה שלכם - לזו שלה. תנו לעצמכם להתאבל כנדרש, אך "שחררו" את הקטנה שלכם מהנטל הזה. היא לא שם. עיזרו לה לעבור הלאה. למדו אותה שחתול הוא חתול, ולא בשמו הפרטי של החתול שלכם. אם היא זקוקה ללטף משהו פרוותי - הביאו לה צעצוע פרווה כל שהוא.
מה שנכון לעשות עבורה הוא לא להשליך עליה או לשתף אותה בעצב שלכם. נצלו לטובה את עובדת גילה הצעיר, שבמידה רבה פוטר אותה מהעצב הזה ותנו לחיים להמשיך במסלולם הרגיל.
שלא תדעו עוד צער, דפנה.

באופן אינסטינקטיבי אנחנו לא מזכירים את שמו לידה אבל הרגשנו עם זה לא נוח ולא בטוחים, האם זה נכון בכלל? אולי צריך לדבר עליו ולהסביר למרות שהיא לא בין לגמרי, זה ברור. קשה לי שהיא מסתכלת עליי ותוהה. אני אסביר - יש לנו עוד חתולה מאוד מבוגרת (שבטח גם תלך לעולמה בעתיד הקרוב, החתול שנפטר היה צעיר מאוד וזה היה מפתיע), ויש לנו גם שני כלבים. היא אוהבת להצביע על כל בני הבית לפי תורות ושנגיד לה את השם (אנחנו אבא ואמא כמובן). ורואים שחסר לה. היא אומנם קטנה אבל לא בובה. ושאלה נוספת - החתול נפטר בפתאומיות על הספה לידנו, בדיוק היא ואני שיחקנו איתו. ניסיתי לא להיכנס לפאניקה לידה אבל היא ראתה אותי נסערת. קראתי לבעלי שלקח אותו לבי"ח ומאז לא חזר הביתה. מה היא מבינה /תזכור מהסיטואציה שבהחלט היתה לה שונה. היא הרגישה משהו וכאילו אח"כ נתנה לי ספייס ושיחקה עם עצמה על השטיח, דבר שלא קורה הרבה, היא תמיד רוצה שמישהו יישב איתה לשחק.

אני עדיין בדעה שבתכם התינוקת צעירה מדי מכדי לתת לה הסברים על איך ולמה החתול נעלם. לכל היותר, אם כל כך נדמה לך שהיא זקוקה להתייחסות, אמרי לה שהחתול הלך. זוהי אמירה כללית, מה גם שנכונה במידת מה (הלך לעולמו- כך הרי נהוג לומר), ותינוקת בגילה כבר עשוייה לדעת שמי שהלך זה מי שהיה פה קודם וכעת איננו ( להבדיל - אבא הלך לעבודה וכיוב'). נכון שבמקרה זה החתול לא ישוב, אך זכרונו ילך ויתעמעם והיא תשכח ממנו.
ואני שוב מדגישה מה שהוא העיקר בעיני - עשי הפרדה בין החוויה שלך עקב מותו של החתול לבין חוויתה הרגשית של ביתך.
אותו הדבר אמור לגבי שאלתך הנוספת. אכן, הדרך המפתיעה בה התרחש הדבר עוררה בוודאי רגשות עזים ותגובות נסערות במידת מה, אם כי כל הכבוד לך שהשתדלת לא להיכנס לפאניקה - אני רק יכולה לתאר לעצמי עד כמה היית מזועזעת באותן דקות. אין ספק שחווית שם סיטואציה שלא תשכח בקלות - על ידך.
בתך, לעומת זאת, תחזור מהר מאוד לשיגרת חייה - אם תאפשרי לה זאת. אפשרי לעצמך תהליך של אבל ועיבוד הארוע, אך בהתנהלותך איתה נסי כמיטב יכולתך להניח את שקרה מאחוריכן, שכן היא מסוגלת וראויה לכך. אמנם היא נכחה בארוע, אך הוא לא היה טראומטי עבורה (על פי תאורך), גם אם היה חריג. לכן, לעניות דעתי, אין סיבה לדאוג שהוא יצרב בזכרונה.
אני מקווה שהימים הנוקפים בין שאלה לתשובה מוכיחים את טענתי כי בתך מתמודדת עם השינוי ויכולה לו. מקווה שכך יהיה גם איתך.
בברכה, דפנה.

שלום מרי

שאלתך במקום-מה הגבול בין לאפשר לילד עצמאות עם אוכל, חקירה ואיפה נכנס נושא החינוך ורכישת הרגלי אכילה. חשוב להבין מה הרקע של הרגלי האכילה של בנך עד כה-
האם הוא עבר טוב את השלב בין אוכל מעוך למוצק? האם הוא אוכל כמויות טובות ומוכן להתנסות במגוון רחב של מאכלים? האם משקלו תואם לגילו?מי עוד מאכיל אותו מלבדך וכיצד הוא מגיב לאחרים?ומעבר לתחום האוכל-האם בנך בודק גבולות בעוד תחומים וגורם לך להתרגז מאוד?

בנך נמצא בשלב בו הוא מתנסה יותר ויותר בעצמאות שלו, הולך ומתנסה (בשאיפה) במגוון רחב של מאכלים ומרקמים והכל סביבו מעניין מאוד.חשוב לתת לו להנות מהאכילה ומן האוכל-למשל, למעוך את האוכל, לטבול אצבעות מדי פעם בגבינה, ללקק את אצבעותיו וכו'..כל עוד שבמקביל ניתן להאכיל אותו. אם הוא מבקש להיות עצמאי, כדאי לתת לו כפית ביד, במקביל לכפית שבה את תאכילי אותו.
כל זאת, כל עוד את חיה עם זה בשלום, ויכולה להבליג על התלכלכות בזמן האוכל. אם לא-אולי כדאי שמשהו אחר ילווה אותו בזמן האוכל.

כמה כללים שחשוב לעמוד בהם על מנת לא להפוך את סיטואציית האוכל למגרש משחקים או לחילופין לזירה של מאבק כוחות-

האכלה אמורה להמשך לא יותר מרבע שעה- עשרים דקות.
פעוט בגיל זה לא אמור לאכול לבד, חשוב לאפשר לו להתנסות אך במקביל להאכיל אותו.
ברגע שהפעוט זורק אוכל על הרצפה חשוב לומר בתקיפות-לא זורקים אוכל על הרצפה! אם הזריקה ממשיכה, חשוב להרחיק ממנו את האוכל/הצלחת ולומר שכשיראה שהוא יכול לאכול יפה, הוא יוכל להמשיך לאכול בעצמו, בינתיים אתם מאכילים אותו. אם הוא מסרב לאכול/לא מגלה עניין באוכל, חשוב להוריד אותו מהכסא ולומר שאת מבינה שהוא כבר לא רעב ושהוא רוצה יותר לשחק-ולהפנות אותו לצעצועיו. חשוב שהדברים לא ייאמרו מתוך כעס אלא מתוך הסבר-לא מדובר בענישה אלא בהצבת גבול.
מדובר בתהליך חינוך מתמשך וככל שתהיו עקביים וברורים בעמדתכם, כך בנכם יוכל להבין מה מצופה ממנו בשעת האוכל, ובמה שונה שעת האוכל משעת משחק.
בהצלחה
אודט

שלום לגלית,
את מתארת את בנך כילד מתוק וטוב ונהנית מהכישורים שלו, אך מאידך לחוצה מההעדפה שלו עד כי נראה לך שהלחצת אותו בשאלותייך .... הזהות המינית כבן/בת מופיעה אצל ילדים בגיל 3-4: אז הם מבינים שהמין שלהם הוא דבר קבוע ("תמיד אני בן/בת"), אך רק בגיל בית-ספר, סביבות 7-8 , מתבהרת ההשתייכות הביולוגית והיציבות לכל החיים ("תמיד אהיה בן/בת"). הפרעה בזהות המינית מוגדרת כאשר לצד העדפה של התנהגויות בני המין השני, ישנה גם אי שביעות רצון מהמין הנוכחי. ישנן מגוון סיבות להתפתחות הפרעה זו, אך לא כל העדפה תקופתית של ילד תוגדר כהפרעה בזהות המינית.
ובכן, ממה בעצם את חוששת? האם את מהססת כיצד להגיב אליו ולרצונות שלו (למשל, למריחת הלק)? או אולי תוהה איך לשנות את העדפה שלו והאם זה בכלל אפשרי? אני סבורה שלעיתים החלטות אלה קשורות גם ברקע התרבותי והחברתי של כל משפחה: ישנן משפחות שמסוגלות לשאת תקופות 'עמימות' אלה, כלומר, מאפשרות לילד ללכת על פי נטיות ליבו, גם אם במחיר של אכזבה מבחירותיו (למשל, לשאת את העובדה שלא ישחק כדורגל אך יהנה מדברים אחרים), לצד משפחות אחרות בהן זה לא אפשרי. ואולי, למה התכוונת כשאמרת לו 'אולי נדבר עם מישהו'?
התייעצות עם איש מקצוע תהיה רלוונטית כאן אם את מתרשמת שבנך אינו מאושר מהבחירה שלו, סובל או משלם מחיר חברתי ותפקודי על כך. התייעצות מעמיקה יותר רלוונטית גם עבורכם ההורים על מנת לגבש החלטות משותפות לגבי האופן בו נכון להגיב אליו. במקרים אלה חשובה התייחסות דומה כדי למנוע מצבים בו הורה אחד מחזק התנהגות שההורה האחר מוקיע (למשל, אם את מאפשרת לבנך למרוח לק ולא עושה מכך עיניין, חשוב מאוד שלא יווצר מצב בו אביו לועג לו על זה: זה מאוד מבלבל ויוצר פיצול קשה יותר).
אוכל להפנותכם לגורם מתאים הקרוב למקום מגוריכם.
בהצלחה,
מיכל

ראשית - חן חן לך על תודותייך, אך האם יתכן והתבלבלת בפורום? אצלינו אין שירי...
לשאלתך:
1. כן, התופעה מוכרת בהחלט.
תופעת חלומות הבלהה או סיוטי הלילה מופיעה אצל ילדים רבים בין גיל שנתיים לארבע. ההסבר, בקצרה, הוא שבגיל זה ילדים נעשים מודעים יותר להתמודדויות המחכות להם בעולם הגדול ולאלה שהם חווים במהלך היום. חלק מההשפעה של החוויות הללו בא לידי ביטוי בחוסר השקט בשנת הלילה, כאשר חוויותיו של הפעוט לאורך היום צפות ועולות במוחו.
רצוי להקפיד על השכבה רגועה לישון, בטקס נעים שחוזר על עצמו בכל לילה ומשרה בטחון על הילד. כשהוא מתעורר בלילה, לגשת אליו ובשקט וברוגע לנסו להרגיעו תוך כדי ליטוף עדין. אין צורך לדבר או להדליק אורות, או לנסות להעירו לגמרי.
חשוב להוסיף שממחקרים עולה ממצא מעניין, אם כי לא מפתיע כלל - שסיוטי לילה וחרדות בכלל אופיינים ומופיעים פחות אצל ילדים שגדלים במסגרת חינוכית חמה ורגועה, בה ההורים סמכותיים ומציבי גבולות.

2. אינני חושבת שיכול להיגרם נזק התפתחותי או אחר משהות משותפת בגן עם ילדים ש"קצת יותר גדולים ממנו" כפי שאת מעידה. עם זאת בקשי מהגננות שיעקבו ויראו שהוא אכן מוצא את מקומו בין הילדים, מתחבר וחש בנוח במחיצתם.
בברכה, דפנה.

היי דפנה תודה על התגובה המהירה.... ממש חיכיתי בקוצר רוח ... עוד שאלה קטנה אכן הילד שלנו נחשב ילד מפונק ורק לאחרונה התחלתנו להציב גבולות למרות שאת בטח יודעת כמה זה קשה בגיל הזה... לפי המחקר שציינת בפניי אני מבינה שככל שלילד יהיו גבולות כך הסיוטים/החלומות יפחתו? בנוסף... הוא כמובן רגיל לעבור למיטה שלנו באמצע הלילה ולא מוכן לחזור אליו למיטה או שכבר אני באפיסת כוחות אז מעדיפה להשאירו עמנו. האם זה חלק מהגבולות?? מה עושים? איך מרגילים אותו לחזור למיטה שלו? אשמח לעצה נוספת\לילה טוב

חיובית ביותר היא יכולתך להשקיף על עצמך ועל בנך ולזהות שהוא ילד מפונק. מודעות לבעיה היא צעד משמעותי לקראת שינוי. אתם אכן מנסים לשנות וטוב שכך, שכן ככל שילד גדל יותר קשה לחולל שינויים.

הצבת גבולות ובכלל פיתוח של אוירה והתנהלות הורית סמכותית נסקרו במחקרים רבים ביותר. השפעתם המיטיבה אינה רק על מיתון חרדות. נראה שבכל תחום שהוא ילדים נתרמים ביותר מהורות סמכותית - מדימוי עצמי ובטחון, דרך השגים לימודיים ועד התפתחות חברתית ויציבות ואיזון רגשי. כך שאין ספק שזו הגישה החינוכית שמרבית המומחים כיום ממליצים עליה.

כן, גם הרגלי השינה הם חלק מהצבת הגבולות. עליכם להבין שעליכם להנהיג, בהתאם לתפיסתכם, כללים של מותר ואסור שיהיו ברורים הן לכם והן לילד. עליכם, ההורים, לאכוף כללים אלו באופן נחרץ ועקבי. ואם הכלל הוא "אתה ישן אך ורק במיטתך" אז כן - את (וכמובן רצוי שגם האבא יקח חלק במשימה) תקומי כמה פעמים בלילה שיהיה צריך ותחזירי אותו למיטתו!

משימתו של בנך הפעוט היא לבדוק גבולות, אך זוהי המשימה ש ל ך והאחריות שלך להציב גבולות לילדך ולכן עלייך להשקיע, להתאמץ, לגבור על הפיתוי של הויתור. כפי שאינך מקלה ראש בטיפול בילדך בכלל, ואת עושה למענו הרבה דברים שאינם נוחים או קלים לך, כך עלייך להתייחס לתפקידך כמציבת גבולות.
בהצלחה, דפנה.

ראשית - הייתי ממליצה לך להתייעץ עם דיאטנית ששאלתך נופלת בתחום המומחיות שלה.
אנסה, יחד עם זאת, לתרום לך מידיעותי ומניסיוני, וקודם לכל אני מבינה את דאגתך ואפילו את הלחץ המסויים שבו את נתונה - אלה אופייניים לאמהות לילד ראשון, ובכלל אופייני לאמהות לחוות חששות סביב נושא ההזנה.
בנך אוכל בתיאבון ובהנאה את מנת הפירות שלו - היי מרוצה מכך. הוא אינו "צריך לאכול". הוא יכול לאכול גם ירקות, אך אם משום מה הטעם אינו ערב לו - לעניות דעתי אפשר לוותר על כך לתקופת מה ומאוחר יותר לנסות שוב. לא יקרה שום אסון מכך.
שאלי את עצמך: האם את אוהבת את כל המזונות באותה מידה? חישבי על מזון שממש לא טעים לך ודמייני שמישהו מנסה לדחוף לך אותו לפה בניגוד לרצונך!
כבדי את העדפותיו של בנך. באחריותך להציע לו מגוון מאכלים ולארגן את סביבת ומועד ההאכלה שלו, אך זכותו ובאחריותו להחליט ממה לאכול וכמה לאכול. היי קשובה ורגישה לאיתותים שלו.
ולסיום אמליץ שוב, שבמידה ואינך רגועה - התייעצי עם אחות טיפת חלב, עם הרופא הילדים שלך או עם דיאטנית.
בברכה, דפנה.

יש לך בת המתנהגת בהתאם למאפייני גילה: היא בודקת גבולות, היא בודקת מי מנהל את העיניינים במשפחה, למי יש יותר 'כוח' והשפעה, עד כמה הוריה סמכותיים. היא עושה מה שפעוטות בגילה נוטים לעשות, וזה נורמלי.
לצערי, אני מתרשמת שאתם ההורים לא מתנהגים בהתאם למאפייני אחריותכם: להציב ולבסס גבולות, להבהיר שאתם מכתיבים את כללי ההתנהלות בבית, שאתם בעלי הסמכות.
אתם חווים תיסכול רב, מתח וחוסר הנאה וסיפוק מהקורה בבית, וחבל שכך.

התחום העוסק בסמכות הורית ובבנייתה (ובמקרה שלכם גם שיקומה) הוא רחב היקף מכדי לסקור אותו כאן. לדעתי תוכלו להיעזר רבות בהדרכה הורית, אם מקריאת ספרים ואם מהשתתפות באחד מחוגי ההורים המיועדים לכך. כמו כן אתם יכולים לפנות להדרכת הורים אישית.

עם זאת אתן לך חומר למחשבה: נסה להעלות בדעתך מצבי חיים שבהם ישנם בעלי סמכות (כגון בעבודה, בצבא וכד'). נסה לחשוב כיצד בעלי הסמכות נוהגים. האם הם מתחננים? האם הם מנסים לשכנע? האם הם "מוציאים שפנים"?... אני בספק.
יש להניח שאם הם עושים מלאכתם כראוי הם בטוחים בעצמם ובדרישתם, מודיעים עליה באסרטיביות ודואגים שהיא תתבצע לשביעות רצונם. אם הם מתנהלים נכון הם אפילו לא צריכים לאיים או להעניש יותר מדי. אגב, הענשה אינה הדרך לבניית הסמכות ואינה ההוכחה לקיומה.
האם אתה יכול ללמוד מכך משהו לגבי ההתנהלות ההורית הסמכותית?

לגבי הענין ההחתלה שהעלת (אם כי ניתן להבין שבעיות דומות קיימות בעוד תחומים), אני מציעה להצהיר על הכוונה להחליף לה חיתול, לתת שהות קצרה ביותר לעכל את ההודעה, ואח"כ לקחת אותה אחר כבוד לאיזור ההחתלה ולחליף חיתול , גם אם זה דורש תקיפות פיזית מסויימת. חוששתני שלעולם לא תצליח לשכנע אותי שהורה אינו יכול לגבור פיזית על ביתו הפעוטה! זה שהיא יכולה לך אולי מרמז על החולשה שבה אתה תופס את עצמך. ואם אתה תופס את עצמך חלש כל כך, מדוע שהיא תכיר בסמכות שלך?
ובשולי הדברים: אולי בכלל הגיע הזמן לגמול אותה?...
שיהיה בהצלחה, דפנה.

עד לירושלים הגענו איתו בשקט ואפילו נרדמה.... קשה להאמין אבל זה קרה בהצלחה לכם!

שלום חן

קשה לי להסיק מתיאורך הקצר מה הסיבה לחוסר השקט שבתך נתונה בו בנסיעה באוטו. מרבית התינוקות נרגעים מעצם הטלטול שיש ברכב ונרדמים, אך עדיין ישנם תינוקות שהנסיעה ברכב גורמת להם לחוסר שקט ומצוקה.
כמה כיוונים בכל זאת:

בתך בת חודשיים, זהו עדיין גיל של כאבי בטן מגזין (תופעה הידועה בשם קוליק), כך שבהחלט יכול להיות שבתדירות שבה אתם נוסעים ברכב צפוי שהיא תהיה בהתקף כזה. אלא שבבית כאשר היא בהתקף (האם יש הרבה כאלה?)יש לך אפשרות להרגיע אותה בדרכים שונות-הרבה על הידיים, השכבה על האמה לאפשר לגזים לצאת ועוד תנוחות ידועות (..האם ?). אם זה הבכיוון סביר להניח שהתופעה תחלוף לראת גיל ארבע החודשים, עם חלוף הקוליק.

נסיעה ברכב עם תינוק בוכה היא מלחיצה מאין כמוה, ומן הסתם כשאתם לא רגועים קשה לכם גם להרגיע אותה ונוצר מעגל של לחץ...אגב, האם כשהיא בוכה בבית את מרגישה שאת/ם מצליחים להרגיע אותה בקלות או שנדרש מאמץ רב על מנת להרגיעה, ולרוב לא ממש ברור לך מה מציק לה כעת (רעב, עייפות, כאבי בטן, חיתול מלא..)

עצתי-המנעו כמה שיותר מנסיעות ממושכות. הגיעו לרכב כאשר בתכם כבר שוכבת זמן מה בתוך הסלקל, כשהיא אחרי ארוחה/החלפה/זה עתה החלה לישון.
זה לא פשוט כי התרכים שלכם לצאת מהבית לעתים קרובות מתנגשים עם הצרכים של בתכם-שינה/אוכל וכו'... אך זה שם המשחק בשלב זה וככל שהיא תגדל כך הצרכים שלה יהיו פחות תכופים ודרמטיים-ויכולת התסכול שלה תגדל.

אם למרות כל הנ"ל אתם מרגישים שיש משהו מתמשך שקשור אך ורק לנסיעה ברכב, הייתי פונה לייעוץ של מרפאה בעיסוק בנושא וויסות תחושתי-היא תכוון אתכם לאיזה מגע בתכם זקוקה, מידת התאורה/רעש/חום שהיא זקוקה לה על מנת להיות רגועה.

בהצלחה

אודט

שלום דנה

מכל דברייך מילת המפתח היא יציבות והשפעתה של חוסר יציבות על התפתחות נפשית של תינוק ופעוט. אתם צודקים לגמרי בכך שהשינויים התכופים בתקופת המחלות אינם תורמים לליאל.
אני סבורה שהפתרון שמצאתם יהיה נכון לליאל בתכם, בהנחה שהוא יספק לה שגרת חיים יציבה יותר ממה שחוותה עד כה. משמעו, חשוב שהקשר בינה ובין המטפלת יהיה קשר רציף ולאורך זמן (שנה למשל), ולא כפתרון זמני לשבועות/חודשים הקרובים. חשוב לא לבלבל את ליאל ולהגיע לגן למשל לביקורים תכופים עם המטפלת, על מנת לאפשר לה להסתגל לשגרת החיים החדשה שתהיה לה עם המטפלת. אני לא רואה נזק התפתחותי שעלול להגרם לליאל במעבר למטפלת שמקובלת עליכם כמיטיבה עבורה. חשוב שהמטפלת תצא איתה כמובן לגינה/ג'ימבורי, תפגיש אותה עם בני גילה, תספק לה גירויים מוטוריים כמו שיש בגן שעשועים, משחק בחול וכו'..ותקפיד על סדר יום קבוע ככל שניתן (מטפלות מנוסות הן אלופות בזה!)

שתהיו בריאים!

אודט

תודה על התשובה רציתי לבדוק- לפי מה שהבנתי מדברייך את לא ממליצה לחזור לביקורים בגן ,נכון?

אכן כן. לדעתי לא מומלץ להגיע לביקורים בגן מרגע שהתחלתם עם המטפלת, על מנת שלא לבלבל את ליאל. אם להרגשתכם היא נקשרה מאוד לאחת המטפלות, אפשר להפגיש ביניהן לאורך התקופה מדי פעם, לביקורים קצרים (לא הכרחי שיהיה במתחם הגן)בהנחה שזוהי מסגרת שתחזרו אליה בהמשך הדרך.

שלום ע'

אכן המצב שאת מתארת בעייתי מאוד -חמותך, מתוך כוונות טובות, טועה בגדול בשיפוט שלה ומפגינה התנהגות לא מותאמת בכך שהיא חולצת שד להרגעת נכדתה. (אני תוהה לגבי קיומן של התנהגויות אחרות שאינן תואמות?). בצדק, את שואלת של מי הציצי הזה לעזאזל ובכך, משקפת את חווית הבלבול של בתך. יש כאן כמה היבטים בעייתיים:

1. חמותך מתקשה להבין את הגבול שבין תפקידה כסבתא לבין תפקיד ההורה, במקרה זה, תפקידך כאם בלעדית לבתך. בלבול זה עובר לבתך ומקשה עליה לבצע הפרדה בין אינטימיות שנוצרת בין אם ובתה בשעת הנקה לבין שאר מערכות היחסים שהן שונות במהות.

2. בתך מקבלת שד לא מוכר שלא יוצא ממנו חלב , זו עלולה להיות חוויה מבלבלת מאין כמוה, מתסכלת ואף חודרנית-הפה הוא אזור אינטימי ביותר ומשמעותי ביותר בשלבי ההתפתחות הראשונים. דרכו התינוק חווה תהליכים משמעותיים , שחלקם מהווים את הבסיס לייצור קשרים עם אנשים בהמשך.
3. בתך נמצאת בשלב מואץ של תהליך נפרדות , בו היא מבינה בהדרגה כי היא נפרדת מהסביבה ומדמויות שונות המטפלות בה. עידוד קשר אינטימי ולא מותאם על ידי חמותך עלול לפגוע בהתפתחות תהליך תקין של נפרדות.

הקשר בין משפחתך לבין חמותך הוא קשר ארוך טווח. חשוב מאוד לבסס עמדות כבר בשלב זה, לגבי מה תפקידה בטיפול בבתך והיכן נגמרות סמכויותיה. ללא ספק נדרשת כאן רגישות רבה אך עם זאת כאחראית על בריאותה הנפשית של בתך, עלייך להבהיר באופן חד משמעי מה ציפיותיך בטיפול בבתך ומה צרכיה של בתך. במישור הפרקטי, אולי יעזור אם תתחילי להרגיל את בתך לצורות הרדמות והרגעות נוספות-מוצץ, חיתול בד, בקבוק מיים וכו'.. כך שחמותך תוכל להעזר בהן.

בהצלחה
אודט

שלום יעל

החלטכם נכונה והגיונית:אתם קשובים היטב לצרכים המשתנים של בתכם הגדלה.
משך הסתגלות למסגרת חדשה היא כחודש בממוצע, כמובן שזה תלוי בילד הספציפי, ובמקרה שלכם תארתם את בתכם ככזו שמסתגלת היטב לשינויים. בתכם כבר הסתגלה למסגרת חוץ ביתית כך שהמעבר כעת הוא לא מאוד דרמטי כמו יציאה למסגרת בפעם הראשונה. בנוסף, צוות הגן יהיה פנוי לקלוט אותה בתקופה זו של השנה, שלא כמו בתחילת שנה כשקבוצה גדולה של ילדים נקלטת בגן.

בהצלחה ולידה קלה!

אודט

שלום עדנה

לא ברור לי אם את מתארת התנהגות של נכדתך בביתה או בביתכם, והאם מדובר בביקור או בשיגרה, בהיותך בתפקיד המטפלת.
בסך הכל את מתארת התנהגות די אופיינית אצל בני שנה וחצי-הנושא של פתיחה וסגירה של מגירות, הכנסת חפצים ובעיקר הוצאתם-הם משחק לא נורמלי עבור פעוטות בגיל זה. עם זאת- מגירות הבית אינן מגרש משחקים וחשוב להגדיר כבר מגיל כזה מה הטריטוריה המותרת ומה-לא.
עצתי:
1.דאגו לספק לה תעסוקה תואמת גיל-צעצועים משחקים שהם על אותו עיקרון של פתיחה וסגירה הכנסה והוצאה כך שהמגירות לא יהיו האטרקציה היחידה. חשוב שיהיה מי שילווה אותה במשחקה ויתווך לה לפני שהיא מגיעה לעיסוק לא מתאים-מה אפשרי ומה לא, ולא רק להניח לה לשחק לבד.

2.דיבורים בשלב זה אינם מספיקים על מנת להציב גבולות. חשוב לפעול באופן ברור ובעקביות-להרחיק את הילדה מהמקום אם יש צורך-שוב ושוב, רצוי ללוות בהסבר קצר-סבתא לא מרשה כאן/אסור לגעת וכו'.. לצד הזמנה לשחק היכן שמותר.

בסופו של דבר את הרי הסבתא ותפקיד החינוך מוטל על ההורים, כך שמן הסתם את נמצאת במקום לא פשוט...חשוב שתעבירי להורים את רוח הדברים, כי הם אלו שנמצאים בשטח רוב הזמן.

בהצלחה
אודט

נכדתי והוריה גרים איתי כבר שנה וחודשיים ( לעוד חודש בלבד) לילדה יש המון המון צעצועים .בתי חזרה מארצות הברית עם כמות אדירה של צעצועים התפתחותיים ובובות,פאזלים מתאימים ועוד ועוד...היא בהחלט משחקת איתם והמון... אבל יש לה מצבים בהם היא מחליטה לשחק בדברים אסורים והיא יודעת שאסור לה, ע"פ המבט שהיא מביטה בנו מתחת לפוני שלה ( היא בוחנת אותנו) ..נעמדת מול מה שאסור לה ולא זזה... למרות כל ההערות שלנו..והאזהרות... היא מפגינה עקשנות מול המטרה שלה..ופורצת בצרחות אם מזיזים אותה פיזית משם שאלתי.. האם יש מה לעשות על מנת להבהיר לה או פשוט להתעלם..והאם זה נורמלי ובסדר שהיא מתנהגת כך... עדנה

תגובתה של נכדתך אופיינית מאוד לגילה-יתכן כי עוצמת התסכול שהיא חווה כשלא משיגה את מה שרוצה היא גדולה במיוחד, מה שמקשה עליכם אולי להגיב בהתאם ואולי מעורר בכם ספק אם נהגתם נכון בכך שלא נעניתם לבקשתה.

לא הבנתי את שאלתך-האם להתעלם מההתנהגות האסורה, או להתעלם מהצרחות?

אין להתעלם מהתנהגות אסורה, ההתעלמות לא תאפשר לנכדתכם להבין מה מצופה ממנה. יש ללוות את האיסור בהסברים קצרים ככל שניתן-אסור לגעת, זה של סבתא/זה מסוכן/זה יכאב וכו'..

חשוב גם לא להתעלם מהצרחות, אך לאפשר את התסכול , הכעס, הפגיעות והעלבון-לנסות לחבק/להתקרב אליה ולומר לה שאתם יודעים שהיא מאוד רצתה את....אבל אי אפשר, שאתם מבינים שהיא כועסת מאוד/פגועה... ובמקביל לומר לה מה היא כן יכולה לעשות.

חשוב שתשימו לב אם יש חילוקי דעות בחינוך נכדתכם, ביניכם לבין הוריה, דבר שיכול להגביר את בדיקת הגבולות ואת הבלבול-מה מותר ומה אסור.
בהצלחה
אודט

אני אומרת:לכי עם האינטואיציות האימהיות שלך-אם בנך משתגע בבית, סימן שגם את יחד איתו ולשניכם יהיה טוב יותר להפרד לחלק מהיום. החלטה ליציאה למסגרת חוץ ביתית אינה תלויה אך ורק בגיל הילד, אלא במספר גורמים ובעיני מה שציינת הוא משמעותי ביותר.

נשמע שבנך אוהב עניין וגיוון סביבו ואכן הגן" מספק את הסחורה" מבחינה זו-מגוון של גירויים, הפעלות, ילדים ומבוגרים. אם זאת, חשוב לי לציין שזה לא אומר שיהיה לו קל להסתגל לגן בתקופה הראשונה, משום שכל עוד את היית איתו הוא נהנה ממפגש עם ילדים ואנשים. כעת הוא יהיה לבד ומידת ההתלהבות שלו מהחדש לא תהיה זהה, עד שירגיש בטוח-כעבור תקופת הסתגלות של כחודש בממוצע..לכן גם חשוב שלא תסיקי מסקנות אם יבכה ויהיה קשה בתהחלה, כאילו עשית החלטה לא נכונה.
אם את "אוכלת את עצמך" כדברייך כי יש לך אפשרות להשאר איתו בבית (האם הכוונה שאת אינך עובדת?) אולי כדאי שבשלב זה תסגלי אותו לחצי יום בגן, ובצהריים תקחי אותו לישון בבית. כך המעבר יהיה הדרגתי לשניכם.

בהצלחה!

אודט