פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום נילי

תהליך הקליטה של פעוטות בגן הוא אינדיווידואלי ולכן חשוב לכבד את הקצב האישי של כל ילד.
נשמע שבחרתם במסגרת גנית טובה עבור בתכם, הן מבחינת היחס בין מספר המטפלות למספר הילדים, גם טווח הגילאים הוא מצומצם יחסית ולא נראה כי קשיי ההסתגלות נעוצים בעובדת היותה הצעירה בילדים.בתך נכנסה לגן בתקופה מצויינת, בה היא יכולה לקבל את מלוא תשומת הלב מהמטפלות בתהליך ההסתגלות.
למרות תיאורכם, חשוב שתכירו בכך שעד כה בתכם כן עשתה התקדמות-מהשארות שעתיים בלעדיכם ועד להשארות של חצי יום!
האם אתם מגיעים לגן בשעה אחת מיוזמתכם או שכך נדרשתם על ידי הגננת? מה אומרת הגננת על ההסתגלות שלה ואיך היא מבינה את הקשיים באכילה ובשינה? האם היא יותר בוכה או יותר לא בוכה לאורך השעות שהיא בגן? בתארך שבתך אינה אוכלת בגן-האם רק את ארוחת הצהריים או שכל דבר אחר שמוגש לה בגן?(לחם, ביסקוויט, פירות..). האם הרגלי האכילה והשינה של בתך עד לכניסה לגן היו טובים וספקו אתכם/את המטפלת? האם היית מגדירה את ההתפתחות של בתך עד כה מבחינה רגשית/ חברתית/תקשורתית/שפתית/מוטורית-בהתאם לגילה? האם יש לה רגישות תחושתית כלשהי(למגע/אור/קול)?
מאחר שחסרה לי אינפורמציה על מנת להבין את קשייה של בתך, אני יכולה לנסות לתת כמה עצות כלליות, בתקווה שחלקן יוכלו לשרת אתכם ואת בתכם-

ראשית, חשוב לברר עם הגננת מי המטפלת מבין החמש המועדפת על בתך ולנסות לחזק את הקשר ביניהן בפרידה בבוקר(כיצד מתרחשת הפרידה?), על מנת לעזור לה להפוך ל דמות משמעותית עבורה, שתחליף אתכם בהעדרכם, ואשר תהווה עבורה מקור נחמה.
שנית, חשוב ליידע את צוות הגן בהרגלים של בתך, כיצד היא נרגעת(חפץ מעבר אהוב?מוצץ, בקבוק, שמיכי..), מה הפעילות האהובה עליה(מוסיקה, נדנדה), מהם הרגלי השינה והאכילה שלה. אמנם מדובר בגן ולא במטפלת, אך עדיין זהו גן פרטי ויש מקום לבקש יחס אישי כאשר מופיעים קשיים, לפחות בהתחלה.
ישנם ילדים ששהייה חלק מהזמן בעגלה שלהם עוזרת להם להרגע, הם חשים בה מוגנים מאחר שהעגלה מזוהה עם הבית.

ולסיום- קחו נשימה עמוקה, היו סבלניים, וככל שתתווכו את צרכיה של בתכם לצוות הגן, כך תוכלו להקל על בתכם את המעבר.
אם קשיי ההסתגלות ממשיכים ללא מגמה של שינוי, הייתי ממליצה לפנות לייעוץ מקצועי על מנת להיטיב להכיר את הצרכים של בתכם.

בהצלחה,
אודט

היי אודט,,

תודה על תשובתך, מה שרציתי לדעת הוא בהקשר לעניין השינה בגן, ביתי אמורה לשהות בגן עד 16:00 בשבוע האחרון רואים שיפור הבכי הולך ונחלש אבל הילדה לא מוכנה להיכנס לחדר של השינה ובוכה ואז קוראים לנו להגיע לגן על מנת לקחת אותה.

השאלה האם התהליך הזה נכון לילדה, הילדה עלולה לחשוב שכדאי לה לא לרצות לישון כי גם ככה יבואו לקחת אותה מייד לאחר הניסיון הראשון להשכיב אותה לישון.

מניסיונך כיצד את מציעה לפעול?
תודה
נילי

הבכי ההולך ונחלש הוא סימן להסתגלות -התעודדו! איך הולך עם האוכל?

לגבי השינה, את בהחלט צודקת. בתך יכולה ללמוד שככל שהיא מגבירה את בכייה, כך גדל הסיכוי שיבואו לקחת אותה, או בחוויה שלה "להציל אותה". אני יכולה לחשוב על כמה רעיונות, אבל מאחר שאיני יודעת על מה יושב הקושי להירדם(האם גם בבית ישנם קשיי הירדמות?), לא בטוח שהם יועילו. על מנת שבתכם תירדם בגן, היא זקוקה להרגיש בטוחה ככל שניתן ונראה שהיא כבר פיתחה דריכות מסוימת לקראת סצנת ההשכבה. בקשו מהצוות לנסות להשכיב אותה בעגלה. אם יש ספות קטנות בגן, בקשו מאחת המטפלות לשבת לידה בזמן שהיא על הספה, מבלי להזכיר את המילה שינה. יותר לדבר על מנוחה ושלא חייבים לעצום עיניים או לשכב. יתכן שמרוב עייפות היא פשוט תרדם, אך היא לא תהיה דרוכה כמו כשהיא מתבקשת לשכב על המזרון. אפשר גם לנסות להשכיב אותה מחוץ לחדר שבו נרדמים יתר הילדים, יתכן שהחדר מלחיץ אותה, התאורה בו או חוסר התאורה, וכו'..

והכי חשוב אל תתייאשו, התייעצו עם הצוות וחשבו יחד על אפשרויות יצירתיות להירדמות.
כמובן שבהמשך חשוב שייעשה תהליך הדרגתי על מנת להשכיבה ככל הילדים.
בהצלחה
אודט

התקשיתי מאוד לקרוא את דברייך על התנהגותה של הסייעת בגן של בנך, שזיהית נכון כהתנהגות לא נכונה, שמעלה תהיות על מקומה במקום חינוכי ועוד בגיל הרך. נשאלת השאלה, מי מקבל ההחלטות בגן, האם יש גננת או מנהלת אחראית?
בנך הגיב בתקופה זו למספר אירועים. האחד, התנהגות טבעית של התחלת הסתגלות לקבוצה חדשה, שכרוכה בקשיי פרידה לגיטימיים מהקבוצה הקודמת, לרבות אותה סייעת אליה היה קשור. עד כאן הכל טוב, הסתגלות כזו יכולה לארוך מספר ימים. ברגע שהועבר בנכם חזרה לקבוצת הצעירים (במהלך בוטה שבעיני מפר את זכויותיכם כהורים לקבל החלטות עבור ילדכם) התחיל בלבול (למי אני שייך?אני גדול או קטן? נכשלתי במשימה?)שייצר אצל בנכם חוויה קשה. מה שהוסיף לבלבול הוא התחושה שהוא עומד בתווך ביניכם לבין הסייעת, ואין יישות אחת אחראית שקובעת (מנהלת, גננת). בנכם מן הסתם חש את המתח, גם בעת המפגש שלכם עמה בגן וגם בהמשך הדיבורים שלכם בבית. לזאת נוספו האיומים הבוטים של הסייעת, שהוא יוחזר כעונש לכתת הבוגרים. לו הייתי בנכם, הייתי חשה במילכוד איום ונורא, שאין מקום בטוח בשבילי.
טוב עשיתם כשעמדתם על זכותכם המלאה לקבוע לאיזו קבוצה בנכם ישוייך. ללא ספק קשיי ההסתגלות הטבעיים לקבוצה החדשה יועצמו כעת עם כל מה שחווה בנכם, ויקח זמן עד שהוא יפנים את דמות הסייעת החדשה כמיטיבה עבורו, בניגוד להתנייה שניסתה הסייעת הקודמת לייצר.
המשיכו להאמין בבנכם כי הוא מסוגל לעשות את המעבר (וחבל שאין דמות מקצועית בגן שיכולה הייתה לתת את דעתה המקצועית על כך). חבבו עליו ככל שניתן את הצוות ואת המרחב החדש לרבות הצעצועים. ולגבי הסייעת הקודמת, למרות דעותיה וגישתה השגוייה, זיכרו שבנכם קשור אליה, וחשוב לא להפוך אותה עבורו ל"דמות הרעה"-אפשרו לו מדי פעם להגיע ולקבל ממנה חיבוק אם יגלה רצון לכך, תוך דגש שפעם הוא היה שייך לקבוצת הקטנים, וכעת הוא גדל ומקומו בקבוצת הגדולים, אך עדיין מותר לו להתגעגע.

בהצלחה,
אודט.

היום הוא כבר יום שני בקבוצה של גדולים וקצת קשה לו ולמרות זאת אתמול להפתעתינו הרבה הוא נרדם יפה מאוד בלילה ללא מלחמות כשהיה קודם כאשר היה בקבוצה של קטנים.קשה לו עדיין להיפרד ממני בבוקר וגם להירדם בצהוריים בגן.יש לו אופי של עקשן,אבל הוא יעבור את זה גם.תודה תמיד טוב לשמוע דעה של אדם אובייקטיבי ואת האמת שכימעט והפכתי את הסייעת לרעה בעיניו. עכשיו אחרי הערה שלך לא יעשה טעות זו.טניה

שלום לאמא המיואשת..

המצב נשמע אמנם לא פשוט, אבל מתוך דברייך עולה שהצלחת להחזיר את בתך לישון במיטתה וזהו הישג מאוד חשוב. בתארך את בתך ישנה כל הלילה עם השד שלך בפיה, בעבר, וכיום, כצלע שלישית על גופך, עולה באופן בולט מצב של חוסר נפרדות בין גופך לבין גופה של בתך. זהו מצב המתאים לחצי השנה הראשונה של התינוק, רגע לפני שהוא מתחיל להיות עצמאי במרחב, דרך זחילה ובהמשך-בהליכה עצמאית. בתך נמצאת כעת בשלב שבו היא אמורה להיות בשיא ההתפתחות מבחינת היכולת שלה להפרד ממך, להתרחק ולהתחיל לחקור את המרחב (אגב, האם היא החלה ללכת מסביב לחפצים או באופן עצמאי?). בניגוד לכך, בתך מעדיפה את ההצמדות אליך על פני החקירה המתבקשת (האם היא תינוקת סקרנית/פעלתנית? האם כשהחלה לזחול חקרה את סביבתה בעניין רב?האם שחקה עם צעצועים באופן עצמאי?). מצב זה מעורר שאלה-מה המניע של בתך להצמד אלייך? אני יכולה לחשוב על כמה כיוונים, אבל מן הסתם התשובות הן אצלך. למשל, היא נאחזת בך מרגע הגיעך הבייתה על מנת להכריז מול אחיה שאין מקום בשבילו ומקומה אצלך שמור.למשל, הפרידות ביניכן בבוקר לא נעשות כראוי והיא מרגישה שנעלמת לה ולכן חייבת להאחז בך אחהצ שלא תעלמי שוב. למשל, רגשות אשם שהיא מעוררת בך על יציאה לעבודה (ממתי?) ורצון לפצות אותה על ידי קרבה פיזית הדוקה (איך היא מתנהגת במשך היום כשאת אינך? האם מבקשת גם להיות מורמת כל היום?). בשורה התחתונה, אני מנסה לומר ש"צריך שניים בשביל טנגו", כלומר, היכולת להפרד, תלויה גם בך וגם בבתך, וללא ספק ישנם מניעים לא מודעים אצלך שמקשים עלייך את הפרידה ממנה.

אז מה עושים? פותחים בהדרגה מרחב ביניכן, על ידי משהו שלישי, זה יכול להיות חפץ מעבר (בובה, חיתול, מוצץ, בקבוק, שמיכי) ו/או דמות קרובה, כמו אבא, סבתא וכו'..
למשל, רצוי שלא את תקומי אל בתך בלילות אלא בעלך, בשישבת אפשרי להם להיות יחד גם במשחק וגם בפעולות כגון האכלה , מקלחות. נסי לשלב את בנך בסוג של משחק משותף בין שלושתכם (את, בתך ובנך) על מנת שבתך תבין שהוא חלק מהמשפחה ואת מכירה בצורך שלו למקום.
אני לא חושבת שאת צריכה לוותר על ההנקה על מנת לייצר את הנפרדות ביניכן, אך חשוב לנסות להכניס סדר מחדש בהנקות, על מנת שיחזרו להיות כמקור הזנה ולא כמוצץ(אגב, איך הרגלי האכילה של בתך?)
עומדת בפניכם משימה לא פשוטה, אך עצם ההבנה היא התחלה טובה.
אם תתקשי לעשות את השינוי, אני ממליצה לך לפנות לייעוץ מקצועי שילווה אותך.
בברכה,
אודט

הי אודט,
תארת באופן נפלא את המצב הבעייתי שלנו וממש קלעת לנקודה.
אני עונה שאלות - היא החלה ללכת באופן עצמאי לפני שבועיים בערך. לעניין זה ייאמר שהמטפלת במשפחתון כל הזמן סיפרה לי שהיא כבר הולכת לבד ועושה מספר צעדים ולי לקח בערך שבועיים לראות את זה כי בבית היא כמעט לא הלכה ורק רצתה על הידיים.
היא תינוקת מאד סקרנית ופעלתנית.
למה בכל זאת היא מעדיפה את ההצמדות אליי? בשל מספר סיבות שאת חלקן ציינת- היא אכן נאחזת בי מרגע הגיעי הבייתה על מנת להכריז מול אחיה שאין מקום בשבילו ומקומה אצלי שמור.
גם מאד יכול להיות שהעובדה שמרבית היום אנחנו לא יחד ונפגשות רק אחה"צ - גם קשורה לזה.
אין לי רגשות אשם על יציאה לעבודה אבל יש לי רגשות אשם על כך שכילדה שניה פחות השקענו במשחק איתה ולכן פיציתי אותה בדרך קרבה פיזית הדוקה. (למשל נהגנו הרבה לשחק עם אחיה בזמן שהיא היתה מונחת עלי יונקת)
במשפחתון היא רב הזמן משחקת אם כי יש לה זמנים שמבקשת להיות על הידיים- בעיקר אחרי שינה.
אני מסכימה איתך ש"לא ספק ישנם מניעים לא מודעים אצלך שמקשים עלייך את הפרידה ממנה".
אני מרגישה שקשה לי לשחרר אותה. היא הגוזלית שלי.
קשה לי גם שאם אני לא יכולה להרים אותה - אז היא מתחילה לבכות ולצרוח - והדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לבוא ולחבק אותה- אבל לא תמיד אני יכולה כי אני עסוקה (ולכן מראש לא מרימה אותה על הידיים) ויוצא שאני לא נענית למצוקה שלה (אני מנסה לדבר אליה אבל זה רק מרגיז אותה ומגביר את הבכי).
זהו, אשמח להתייחסות נוספת שלך ותודה מראש
מאיה

ושוב שלום,

התיאור שלך לגבי התחושות הקשות שעולות בך כשאת אינך יכולה להרים את בתך, ממחיש את האמביבלנטיות שאת מרגישה ביחס לתהליכי הנפרדות ממנה. ללא ספק, בתך מרגישה זאת גם ומגיבה לכך במצוקה. היא מבולבלת:מצד אחד היא מבלה על ידייך שעות רבות, מצד שני, את פתאום מרפה ממנה באופן קיצוני, גם כשהיא ממש כבר במצוקה. ככל שתמנעי מלהרים אותה כ"מדיניות", בציפייה שכך היא תתרגל לא להיות מורמת כל דקה נתונה- כך היא תפתח חרדה גדולה יותר והזדקקות רבה יותר לאחיזה בך.
אז מה עושים?

חשוב לשחרר בהדרגה ובאופן מותאם ולא בבת אחת, על מנת לא להגביר את החרדה והבלבול-
הגבירי מודעות לרגעים בהם את מרימה אותה מרצונך וזה לא ממש מתבקש מצידה. כשהיא כבר כן משחקת לבד, היי נגישה אליה ואל תתרחקי, כדי שכשתזדקק לך-תדע שאת שם. כשהיא מבקשת להיות מורמת-נסי לעניין אותה במשחק יחד, כשהיא יושבת עלייך ובהדרגה להושיב אותה לצידך וכו'.. אם היא מתנגדת בתוקף, הרימי אותה, אך נסי לחזור ולהניח אותה כעבור כמה דקות ושוב להתחיל התרחקות מדורגת. לווי את מעשייך במילים-עוד מעט אניח אותך לידי ונמשיך לשחק, אמא כאן ולא הולכת לשום מקום/כמה יפה את משחקת. נסי לשתף את בנך כשותף כעת למשחק שלה כמרכזי, בוא תעזור לנו להרכיב /לבנות/לשחק, ובהדרגה להתרחק ולהשאיר אותם יחד כשאת עדיין נגישה ובטווח ראייה.

בהצלחה,
אודט

ממש ממש עזרת לי.
הצלחת להבין בדיוק מה עובר עליי ולתת לי עצות מעשיות.
חייבת להגיד לך שזו סוגייה שמאד מקשה עליי נפשית והעצות שקיבלתי מהסביבה שלי רובן עסקו בלבקר אותי ולהאשים אותי שבתי זקוקה לי כל כך בגללי ויעצו לי להפסיק להרים אותה באופן קיצוני ולא הצלחתי לעשות זאת.
מנגד, התמלאתי ברגשות אשם שאני מזיקה לה.
אני ממש מודה לך.
מאיה

בהשפעת חברה, בעלי, אמי ועוד כמה - בשבוע - שבועיים האחרונים - ניסיתי להימנע מלהרים אותה וקרה שהיא ממש צרחה ובכתה שאני ארים אותה, מה שקרע לי את הלב אבל לא גרם לי להרים אותה. בעקבות תשובתך אני מתחילה לחשוב שבטח גרמתי לה נזק. את חושבת שהיא חושבת שנטשתי אותה או לא נעניתי לה ואם כן - היא תזכור זאת?

כאמור בעבר היתה ישנה איתי במיטה כשהשד שלי בפיה ומזה כשלושה חודשים הורגלה (לאחר מאבקים, צרחות ובכי) שאני מניקה אותה בחדרה ואז מניחה אותה ערה במיטתה והיא נרדמת כשאני (או אביה) יושבים לצד מיטתה.
בערך פעם בלילה אני קמה להניק אותה בחדרה ומחזירה למיטתה עד ארבע - חמש לפנות בוקר- אז אני לוקחת אותה למיטתי וישנה איתה עד הבוקר. זאת אומרת שניסינו לשדר לה שהיא ישנה במיטתה עד הבוקר- אז היא יכולה לעבור למיטתנו ושמרגע שמניחים אותה במיטה- היא לא יוצאת ממנה עד הבוקר.
עד לא מזמן זה עבד נהדר.
בשבועיים - שלושה האחרונים היא פותחת בקרבות חדשים בכל פעם שאני מניחה אותה במיטתה לאחר הנקה. (גם אם זה בתחילת הלילה וגם אם זה באמצע). אני תמיד בספק אם לקחת אותה לעוד "שלוק" כי אולי הנחתי אותה מהר מדי או שאני אשדר לה בזה שהיא השיגה את שלה בבכי בזה שאני לקחתי אותה שוב להנקה.
או אולי כדאי לשדר לה שמרגע שאני מניחה אותה במיטתה - היא לא יוצאת? אבל במקרה של צרחות מתמשכות אני שואלת את עצמי למה לעמוד על עקרון אם עוד הנקה קצרה תרגיע את כל המאבק (או שכן או שלא). אבל אז- אני מרגישה שאני מחמירה את המצב ומבלבלת אותה בכך - שפעם אני מוציאה מהמיטה ופעם לא.
מה לעשות?
תודה גדולה גדולה מראש על הזמן, העצות והתייחסות

אם אני מחליטה למשל לא להוציאה מהמיטה למרות כל הצרחות- איך להתייחס אליה- לשבת לידה בשקט והלתעלם מהצרחות או ללטף אותה (היא משתוללת, זורקת את עצמה לאחור ונראה לי שכל ניסיון שלי להרגיעה רק מחריף את ההתנגדויות שלה)

אני ובעלי חלוקים על נושא ההנקה. הוא רוצה שאפסיק להניק "בבום" ולא בהדרגה.
הוא טוען שאני לא מצליחה להפחית הנקות כי כל עוד אפשר להניק אז במצבים קשים אני מניקה (בערך כל 20 דקות מהרגע שאני חוזרת הביתה) ולכן הדרך היחידה שהוא חושב שאפשר להפסיק להניק זה "בבום".
הוא חושב שהנקה זה סוג של התמכרות ורק ע"י הפסקה טוטאלית אפשר לבצע את המהלך הזה .
אני רוצה להפסיק להניק באופן הדרגתי (הייתי רוצה להמשיך להניק אותה רק פעמיים - שלוש ביום- אבל הבת שלי רוצה אותי מתי שבא לה (גם לתזונה ובעיקר להרגעה ולפינוק)- ולכן ולבקשת בעלי שמרגיש חסר אונים כשהוא איתה לבד - אני מוכנה להפסיק) השאלה איך מפחיתים הנקה בצורה הדרגתית?
מה עושים כשהבת שלי מושכת לי בחולצה ורוצה לינוק- איך אפשר לסרב?

כאמור, אני מאמינה שהדרגה היא מילת המפתח, אבל אני גם יכולה להבין את בעלך שמבקש לעשות זאת ב"בום", בראותו את הקושי לבצע את השינוי.
לאור האמביבלנטיות הרבה שאת מתארת, הבלבול שהיא יוצרת אצל בתך, וחילוקי הדעות בינך לבין בעלך-
העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא לפנות לייעוץ מקצועי, שילווה אתכם צעד אחר צעד (בעלך הוא חלק חשוב בתמונה, הוא אמור לעזור לכן בתהליך הנפרדות) בתהליך הדרגתי, שיתן מקום לכל ההתלבטויות. יכולתי להפנות אותך ליועצת הנקה על מנת שתנחה אותך בתהליך הגמילה, אבל אני מרגישה שמדובר בנושא רחב יותר ושנושא ההנקה הוא רק אחד מהביטויים שלו.

אוכל להמליץ לך על כתובת בהתאם לאזור מגוריכם.

בברכה,
אודט

תודה על התשובה.
הרגשתך נכונה. זה אכן נושא יותר מורכב מאשר גמילה מהנקה אם כי הגמילה מהנקה היא נושא מאד מרכזי בבעיות שלנו, במיוחד לאור העובדה שהסכמתי לעשות זאת בשל בקשתו של בעלי ולמרות שאני לא שלמה עם זה ובתוך תוכי קיוותי להניק את בתי עוד שנה לפחות וממש (אבל ממש) עצוב לי שאני צריכה להפסיק עם זה, במיוחד כשאני רואה כמה אנחנו קרובות בשל כך ואת ההנאה והרוגע שהיא מפיקה מההנקה. מנגד, זה אכן מעכב את ההתפתחות שלה (במקרה הספיצפי שלי- כמו שכתבת בהתחלה- זה ממש נכון).
איך שאני מכירה את עצמי ואת בעלי - לייעוץ מקצועי לא נלך (אבל אשמח אם תמליצי בכל זאת- אנו גרים בר"ג) בשל עצלנות וחוסר זמן. מנגד, אני מבינה את המגבלות של ייעוץ דרך האינטרנט ולכן אני מרפה כי ייתכן ובאמת הבעיות שלנו מורכבות מדי לפתרון בדרך זו.
מה שכן, אני אשמח אם תתני לי עצות מעשיות למה שכתבתי למעלה תחת הכותרת "בעקבות לילה סוער".
שוב תודה גדולה
מאיה

אני רואה את השאלות שלך סביב נושא ההשכבה(לתת עוד שלוק, להשכיב ודי וכו'..)כמשקפות שוב, את האמביבלנטיות שלך לגבי הצרכים של בתך, מה שמקשה עלייך להציב לה גבולות באופן עקבי ורציף וגורם לתסכול מתמשך של כל הצדדים.

אני יכולה להמליץ לך על מרפאה ציבורית מצויינת לגיל הרך שנמצאת בפתח תקווה שנקראת מרפאת אורלנסקי, בראשה עומדת ד"ר מירי קרן.

בהצלחה,
אודט

שלום אלי,

אני מזמינה אותך לעיין בדיונים רבים ביותר שנערכו בפורום הזה סביב קשיי שינה-אין לי ספק שתוכל להעשיר את עצמך בתובנות לגבי התנהגותו של בנך בנושא הרגלי שינה.

על פי תיאורייך נשמע שאתה מצפה שהשינוי בהתנהגות של בנך יגיע מצידו, ואתה מתקשה להבין למה הוא לא יכול "פשוט" להירדם בצורה נורמלית-זאת בעיקר משום שבאופן לא מודע, אתם הרגלתם אותו להרדם בעזרתכם =באופן לא עצמאי, ולכן הוא פיתח בכם תלות לצורך כך.

אני לא יודעת מהי הסיבה הראשונית לכך שמלכתחילה לא הרגלתם את בנכם להרדם לבד ובמיטתו (האם היה תינוק קשה במיוחד?עם בעייה רפואית כלשהי?) אך זהו הבסיס להקניית הרגלי שינה בריאים (אלא אם כן אתם מאמינים בעיקרון הרצף, וגם זה לגיטימי אם ההרגל הגיע מתוך רציונל).

לצורך הרדמות בנכם זקוק לחפץ מעבר שיאפשר לו מעבר רגוע בין השהות עמכם לפרידה שבשינה. כרגע, הוא מצא בשיער שלכם את חפץ המעבר, הבעיה היא שגם אם אתם מוכנים לסבול זאת, זה מפריע ליכולת שלו ללמוד להירדם בעצמו ובאופן כללי לבצע תהליך של נפרדות (אגב, איך הוא נפרד מכם ביומיום?). נסו להעביר אותו לחפץ מעבר כגון, שמיכה או חיתול מבד למולל, בובה רכה (אולי עם שיער?...) מוצץ או בקבוק מיים, ובמקביל לשהות לצד מיטתו, אך לא לאפשר לו למשוך בשיערכם בשום אופן! חשוב ביותר שכן תלמדו אותו כי משיכה בשיערכם היא כואבת ביותר, על מנת שיוכל להתחיל להבין שיש לכם תחושות ורגשות משלכם-זהו שלב חשוב ביותר להתפתחות הרגשית-חברתית של ילדכם!
ללא ספק תחוו כמה ימים ארוכים ומתישים, אך בסופו של דבר אם תאמינו בדרך זו ובנחיצות שלה עבורכם ועבור ילדכם לטווח ארוך-תצליחו במשימה.

בברכה,
אודט

בני בן השנה ו- 11 חודשים לא נרדם בשום דרך רק על הידיים עם בקבוק האוכל שלו ומשיכה בשערות שלי. בלי זה הוא לא נרדם. זה אפילו לא משיכה, זה מתחיל בליטוף ואז תלישה של השערות תוך עשיית קשר. זה כואב מאוד ואני כבר לא מסוגלת. איך לעזאזל מפסיקים את זה? אציין כי הוא ישן בעיקרון במיטת נוער ולרות על ידי במיטתי. כך שגם אין לא הרגלי שינה טובים. אז איך מרגילים אותו עכשיו לישון כמו שצריך?

שלום לינאי,
כפי שכתבת, אכן כיום המצב לא טוב...קשה מאוד להקנות הרגלי שינה חדשים בגיל שלוש, אבל זה לא בלתי אפשרי. עליכם להחליט עד כמה העיניין חשוב לכם וכמה מאמץ אתם מוכנים להשקיע בחינוך-מחדש כיון שנדרשת עבודה אינטנסיבית ומאומצת מצדכם המבהירה כללים חדשים לשינה בבית, ועל מנת להצליח בעיניין לא תוכלו להתייאש באמצע...
לא תארת את בנך מהבטים נוספים הקשורים בקבלת חוקים והרגלים או מבחינת מזג והסתגלות, ועל כן קשה לי להעריך עד כמה קשה זה הולך להיות, אבל ברור שהוא לא עומד לקבל את הרעיונות החדשים שלכם בהכנעה גמורה....כאשר אתם ניגשים לעיניין, שימו לב שהחוקים החדשים כוללים גם הבטים נעימים ומתגמלים כלומר, לא רק לדרוש ממנו דברים שהוא "מפסיד" או עומדים "לרעתו" (בעיני המתבונן כמובן: ברור שללכת לישון ב 22:00 זה לא לטובתו, אך הוא לא רואה את זה ככה...) והקציבו גם זמן משותף נעים עם ההורים, ייחודי רק לו, הכולל משחק, סיפור, שירים וכו', לקראת הכניסה למיטה באופן מחודש. לעיתים נדרש שינוי בסביבה על מנת שזה יצליח, למשל, העברת המיטה למקום אחר, שינוי של חפצים הקשורים בשינה וכדומה.
ניתן להתייעץ באיש מקצוע לצורך תכנון תוכנית מפורטת יותר.
בהצלחה,
מיכל

שלום לשלי,
ברשותך אתחיל באמירה מעט כללית:
מסגרות חינוכיות נפוצות בישראל עבור ילדים בגילאי 0-3 בתור פתרון לאימהות עובדות. כך הוקמו בעבר מעונות היום הציבוריים ואליהם הצטרפו מסגרות פרטיות שונות, משפחתונים ופעוטונים, עד כניסת הילדים למסגרות משרד החינוך בגני טרום-טרום חובה (שגם הן מסגרות חדשות יחסית). למסגרות האלה, עד גיל שנתיים, אין תרומה חברתית עבור הילדים אלא הן הזדמנות להקניית הרגלים, להעשרה בגירויים ולהסתגלות לחוקים ומציאות (זה בתנאי כמובן שמדובר במסגרת מייטיבה).
בשנת החיים השלישית, כלומר החל מגיל שנתיים, לאחר שהושגה ניידות והכישורים השפתיים השתכללו, לשהות המשותפת במחיצת ילדים נוספים ישנה גם תרומה חברתית. הסיבה אינה שאז "החברותיות מתחילה" - גם תינוקות הם יצורים חברתיים אשר מוכנים ליצירת קשר - אלא שאז האינטראקציה החברתית עם בני הגיל הופכת משמעותית יותר. כלומר, אם עד כה ילדים בעיקר צפו זה בזה, חלקו את אותו מרחב ואת אותם חפצים, כעת הם פנויים יותר לשוחח האחד עם השני וליצור משחק משותף.
וכעת לשאלתך: בנך לא יפגע אם לא יהיה בגן עד גיל שלוש. ישנם ילדים רבים בארץ ובעולם שנמצאים עד לגיל הזה בבית ובעבר זה היה אף נפוץ עוד יותר (בין היתר, כיון שמרבית האימהות לא עבדו). יחד עם זאת, אני כן חושבת שהוא בהדרגה יהיה זקוק למפגשים אינטנסיבים וקבועים יותר עם בני גילו (בדגש על בני גילו ולא גדולים או קטנים יותר), והכוונה היא למפגשים שאינם אקראיים(כמו בגינה ציבורית), אלא למפגשים שחוזרים על עצמם עם אותם ילדים, על מנת ליצור רצף והמשכיות. הכוונה לדוגמא למפגש חברתי בחוג של אימהות ופעוטות או למפגש קבוע עם חברה וילד בגיל דומה. המטרה היא ליצור מסגרת של התמודדות ושל משחק חברתי משמעותי יותר מאשר רק הימצאות במרחב דומה (למשל, בקרוסלה).
בנוסף, אני מציעה לך לבדוק עם עצמך עד כמה את חשה פנויה ונהנית עדיין להיות איתו: זה לא פשוט להעסיק ילד בן שנתיים פלוס, לעיתים המחיר הנפשי שנשים משלמות על הישארות בבית ממניעים כלכליים גבוה יותר מעלות של גן.
ועל כן אוסיף גם שתי נקודות פרקטיות למחשבה: האחת, הרישום לגנים עירוניים טרום-טרום חובה מתחיל עבור ילדים שבספטמבר ימלאו להם 2:7 - וודאי ברשות המקומית שלכם האם תהיו זכאיים למסגרת בספטמבר הקרוב. שנית, מעונות היום הציבוריים (נעמת, ויצו, אמונה) מאפשרות מדרגות תשלום על פי רמת ההשתכרות של בני הזוג ועלותם נמוכה לאין שיעור בהשוואה למסגרות פרטיות. בהן ישנו כמובן גם יתרון של מערכת פיקוח. נסי לבדוק באיזור מגורייך האם קיימת מסגרת כזו.
בהצלחה,
מיכל

אקדים ואודה ששאלתך גרמה לי נחת... מעודד לראות שיש מי שמוכנים לחשוב מחוץ למסגרת הנורמות הרווחות. עד עכשיו עשית עבודה מצויינת.
אתייחס לשאלותייך, לוא דווקא לפי הסדר:
אני מאמינה שתהליך הגמילה ייעשה ממשי ויתקדם כרצוי כאשר תפסיקי לחתל את ביתך (בשעות העירות) ותלבישי לה תחתונים רגילים. לטעמי, ההחתלה משדרת מסר מבלבל שכן הפעוט לא מבין שלמרות שיש לו חיתול הוא לא אמור להשתמש בו.
עלייך לנשום עמוק ולהתכונן לכמה ימים טובים של פספוסים. אין מה לעשות - זה חלק אינטגרלי מתהליך הלמידה. רק משהיא תתחיל לחוש ברטיבות שבמורד רגליה היא תעשה את ההקשר והלמידה. עלייך לארגן את הבית בהתאם (גילגול השטיחים, פרישת מגבות, סמרטוטים), לקרב את הסיר למקום בו היא נמצאת, ולהיות קשובה לסימנים ולאיתותים המקדימים את שיחרור הפיפי/קקי.
ההימנעות מן ההחתלה תאפשר גם לך ללמוד את לוח הזמנים שלה - כל כמה זמן בערך היא עושה פיפי - וכך תוכלי למנוע את הפיספוס הבא, עי"כ שתביאי אותה לסיר במעוד מועד.

יקח זמן מה עד שביתך תלמד לומר לך ולהתריע מראש שיש לה פיפי/קקי. לכן האחריות לעת עתה עלייך - להיות קשובה ולשים לב לאיתותים השונים שלה. עם הזמן היא יותר ויותר תיקח אחריות, תלמד להתאפק ואף תסמן/תאמר שברצונה להתרוקן.

התהליך לוקח מספר שבועות. תהליכים חינוכיים, ככלל, לוקחים זמן. יש בו נקודות הצלחה וסיפוק לצד העובדה שלעיתים הוא מייגע ומייאש, אך אני מקווה שתמשיכי בו עד לסיומו המוצלח, ואני יודעת שזה בר השגה.

ועיצה נוספת לסיום: הימנעי מלספר ולשתף אנשים רבים מדי בתהליך. מנסיוני, תמיד ישנן שם "נשמות טובות" שלא יאהבו את התעוזה שלך והחריגה שלך ממה שנהוג ומקובל, והם עלולים להעביר ביקורת, לרפות את ידייך וליספוק ידיים בהנאה אם וכאשר תתקשי.
האמיני בדרכך וזיכרי שאת נוהגת כהלכה לשם התפתחותה של ביתך.
בהצלחה, דפנה.

הי דפנה תודה על התשובה:) נראה לי שאנצל את הימים עד לאפריל לשם המשך תרגול ישיבה בסיר- לא רק היא לומדת להגמל, אלא גם אני פה לומדת לגמול:) אנו בתהליך כבר שבוע והולך לנו יפה מאוד. אני חושבת להתחיל לנסות ללמד את ביתי לסמן מתי יש לה פיפי/קקי. התלבטתי הרבה איזה סימן לבחור במיוחד שהיא עוד לא מדברת. החלטתי שאם תצביע על המכנסיים או תמשוך במכנס/ בחיתול זה יהיה לי סימן ברור דיו. סימן קולי לא יהיה לי ברור ואני עשויה לפספס אותו. וכשיתחמם יותר, עוד שבועיים אולי- אקח נשימה עמוקה ואכין את הבית לגמילה- ואלביש אותה בתחתונים ומכנסיים:) אקנה מראש הרבה זוגות להחלפה:) אני לא עושה זאת כרגע גם כי קר וגם כי אני זקוקה לעוד קצת זמן להתכונן לזה נפשית:) ענת

מתקבל הרושם שהתהליך אכן מתקדם יפה. יפה בעיני גם שאת מבינה כי בעצם לא רק בנך עובר תהליך, אלא גם את עוברת תהליך שהוא ראשוני מבחינתך. את מודעת לכך שאת זקוקה לעיתוי הנכון מבחינתך (כי מבחינתו הוא נמצא כבר ב"חלון ההזדמנויות") ואת נוקטת בדרך הנכונה כשאת נותנת לעצמך את הזמן "לתביית" על התהליך ולהלחליט ללכת על זה עד-הסוף. כשתחושי שאת שלמה וסגורה עם החלטתך לגמול - יהיה זה המועד הנכון לעשות זאת (רק אל תדחי את זה עד אין קץ :).

בענין הסימן שאת מנסה ליצור:
נסי לזהות משהו שממילא ישנו כבר ולהשתמש בו. עלול להיות לך קשה ליצור את הסימן שתארת. אני חושבת שדווקא סימון קולי הוא הסימן שיותר נוח ללמד/ללמוד/לזהות. לידיעתך: באותן חברות מסורתיות, בהן גומלים תינוקות בני מספר חודשים, האם נוהגת לבחור צליל מסויים כגון "פססססס" (לפיפי) או "אה-אה" (לקקי) והיא חוזרת על זה בכל פעם שהיא רוצה שהתינוק יעשה את צרכיו ו/או בכל פעם שהוא עוטשה את צרכיו. תוך פםרק זמן לא גדול סימון קולי זה הופך להיות מוסכם ומובן גם לאם וגם לתינוק.
בהצלחה, דפנה.

שלום לענבל,
את מתארת מגוון של התרחשויות שכיחות ביותר המאפיינות את בני השנתיים (או ה 1:7 המפותחים...) ואת חוסר האונים הנלווה להתמודדות איתם. כפי שמקובל להגיד, הדבר הכי קבוע בתוקפת הגיל הזה, זה שהכל משתנה כל הזמן...דברים שהיו קלים מאוד (למשל השינה), הופכים לפתע קשים יותר, ולעומת זאת מוקדי קושי נוספים של עימות ומחלוקת רק צצים עוד ועוד. הסיבה לכל זה דווקא חיובית: הפעוטה שלך לומדת לתרגל את העצמאות שלה, מגלה שהיא ואימא לא חושבות את אותו הדבר, ומנסה לגבש את הזהות העצמית שלה, הכוללת דעות, עמדות, כוונות ותוכניות השונות מאלו שלך. והיא גם מגלה שזה מאוד כיף...אז לצד ההנאה שגגלומה בהתפעלות ממנה, מהשפה המתפתחת ומההשגים, ישנן הרבה מחלוקות בכל אותם רגעים בהם אתן לא חושבות את אותו הדבר ובוודאי יש הרבה כאלה....
הכלי המרכזי המלווה את התקופה הזו הוא יצירה משא ומתן: אין הכוונה להתפלמס איתה על כל עיניין - כי חשוב לזכור שאת המחליטה האחרונה, אך כן לתת מקום לרצונות שלה במידת האפשר כדי שהדעה שלה תקבל מקום והכרה. כדאי להחליט מראש על מה לא מתפשרים (למשל, שעת השינה או אכילת ממתקים וכו'), ובדברים בהם אפשר להתגמש לנסות לעשות את זה כדי לא לייצור תחושה בה רבים ומתווכחים על הכל, אחרת החוויה כולה הופכת למאבק אחד גדול ומתיש.
בוודאי יהיו ימים בהם תרגישי קשוחה מידיי, לע7מת ימים בהם תרגישי שהיא מטפסת עלייך כהוגן....נסי להישאר עקבית ותקיפה בהחלטותייך, זה יעזור לה להתארגן וגם לווסת את המאבקים מולך. וגם: אם יש לכן דיי זמן איכות של הנאה ומשחק משותפים בהם אתן מבלות יחדיו, את קשובה ופנוייה אליה (בלי עבודות בית, טלפונים וכו'), הרי שתרגישי פחות אשמה על הרגעים בהן את ממשמעת אותה או 'מחליטה עלייה'.
בהצלחה,
מיכל

ליבי נקרע אבל אני מתמידה בשיטה מתוך אמונה בה. לאחרונה אני ספקנית אם היא מתאימה לו ולכן אני כותבת פה בתקווה שתוכלו להדריכני כיצד לנהוג איתו על מנת שירדם בקלות ולא יחווה נטישה? ובנוסף – איך נפטרים מהשעות הקבועות בהן הוא מתעורר? סדר היום שלו הוא כזה: מתעורר ב-6:00 ואוכל מטרנה (130), ב-8:30 ישן, 9:30 משחק, 10:00 אוכל פירות + השלמה מטרנה ואח"כ משחק, ב-12:30 ישן, 14:00 אוכל ירקות ובשר + השלמה מטרנה ומשחק, 16:00 ישן, 16:30 משחק, 18:00 אוכל דייסה (150), 19:30 מקלחת, 20:00 ישן, 22:00 אוכל מטרנה וחוזר לישון. אציין שבמהלך היום הוא נרדם על הידיים שלי עם מוצץ ונדנוד (להבדיל מבלילה) וזה קורה לאחר שהוא משפשף עיניים, מפהק ולפעמים גם בוכה. האם אופן ההרדמה ביום מבלבל אותו עם הלילה? סליחה על השאלה הארוכה ותודה...

שלום דנה,
בתיאור המפורט שלך את מספרת על תינוק בעל הרגלים קביעות וסדר שרבים יכולים רק לחלום עלייה. נראה שזהו פרי של ההשקעה המרובה שלך בו ועל כך כל הכבוד.....[
אך אני תוהה מה בעצם את שואלת....תהליך ההשכבה הוא בעצם פרידה ועל כן מלווה בבכי ובמחאה מצד התינוק. אצל תינוקות שבטוחים בקשר עם הוריהם ושהמזג שלהם נוח לא מדובר בחוויה קשה מידי, ואם מתקיים טקס השכבה נעים בשעה המתאימה לצורכיהם ולעייפות שלהם זה לא נחווה כנטישה חמורה, אלא כפרידה הכרחית התורמת לגדילה. אני לא חושבת שההרדמות השונה ביום ובלילה מבלבלת, כיוון שמדובר בשינה עם מטרה אחרת, והשכבת היום אינה מבוססת הורמונלית כמו השכבת הלילה (ועל כן 'שיטת 5 הדקות' בה את נוקטת מיועדת רק לשנת לילה).
לגבי ארוחות הלילה, תינוקות רבים בגילו עדיין מתעוררים לאכול בלילה, בעוד שאחרים כבר וותרו על הארוחה הזו. על מנת לנסות להפחית את אחת מהארוחות נסי להציע לו רק לשתות - אם הוא אינו רעב הוא בהדרגה יפחית את ההתעוררות הזו.
לא ציינת מתי בסדר היום שלו אתם יוצאים לטיול, אך אני מניחה שאת משלבת פעילות חוץ שהינה חשובה גם מבחינה חברתית, שפתית ומוטורית, אך גם תורמת מאוד לשינה בגלל חשיבות ספיגת אור השמש.
(אני מקווה שעניתי במשהו על מה שהטריד אותך....את מוזמנת לפנות שוב אם החמצתי משהו...)
בהצלחה,
מיכל

השאלות שלי הן אלה: 1. מדוע הוא מתעורר בשעות הקבועות 1 ו-4 (נדמה כאילו זה הרגל, כי אני מוודאת שהחיתול יבש, שהוא לא צמא והכל בסדר, ואני לא יודעת איך לגרום לו להפטר מההרגל הזה)? 2. האם עפ"י התיאור שלי הוא ככל הנראה חווה חרדת נטישה שבגללה לאחרונה הוא לא נרדם מיד אחרי שאני משכיבה אותו לישון? 3. האם לאור העובדה שהוא מתקשה להרדם כשאני משכיבה אותו בלילה כנראה שיטת החמש דקות אולי איננה מתאימה עכשיו ועליי לנקוט בשיטה אחרת שתבהיר לו שאינני נעלמת? (עובדה היא שבכל פעם שאני יוצאת מהחדר הבכי שלו מתגבר מהפעם הקודמת שבה יצאתי מהחדר...) 4. אולי בכלל הוא עובר הרבה שינויים (הפסקת ההנקה, שיניים שיוצאות, עצירות וכד') שבגללן לא כדאי שאמשיך בשיטת החמש דקות וכן אנקוט בנדנוד וכדומה כדי להרגיעו... בהמשך להתייחסותך אציין שכמובן שאנחנו יוצאים לטייל בחוץ כשיש יום יפה (בד"כ אחרי שאוכל פירות ב-10:00) ואם קר, אני נמצאת איתו במרפסת, לפעמים עושים משחקי מים וכד'. תודה לך

הרעיון המרכזי אשר עומד מאחורי שיטת ההרדמה המוכרת כ'שיטת 5 הדקות' הוא לאפשר לתינוק ללמוד להירדם לבדו במטרה שירכוש את היכולת הזו וישתמש בה גם במהלך הלילה. כלומר, ברגע שניתן לו אמצעי נוסף להירדמות בראשית הלילה - נדנוד, אכילה ושתייה, נוכחות ההורה וכו' - הוא יזדקק לזה גם באמצע הלילה על מנת לשוב ולהירדם.
אין לדעת מהו הגורם שמעיר את בנך בדיוק ב 01:00 או ב 04:00, אך הוא כנראה לא יודע לשוב ולהירדם בעצמו כפי שאינו יודע לעשות זאת גם בשעת ההשכבה הראשונית שלו, בערב. אם את מרגישה שתוכלי להיות עקבית ביישום השיטה בערב, סביר שיהיה זה הפרון גם כשמתעורר במהלך הלילה. לרוב נדרשים מספר לילות קשים, לעיתים מספר שבועות, אך במאמץ עקבי זה עובד אצל מרבית התינוקות. רצוי לגשת ולעשות זאת עם בן-הזוג במשותף כיוון שקשה מאוד לעמוד בבכי: כפי שאמרת - מדובר בצרחות הולכות ומתגברות..., וכמו כל דבר בהורות - בשניים זה יותר קל....
כיוון שמדובר בתינוק שעדיין לא רכש הרגלי שינה קבועים, אני לא חושבת שנושא חרדת הנטישה רלוונטי כאן.
אני מציעה לך להיעזר גם בפורום מקביל העוסק בבעיות שינה של תינוקות.
בהצלחה,
מיכל

נראה שבנך זכה עד כה לטיפול מצוין שכלל הן את ההיבט הרגשי והן את ההשקעה בהתפתחותו בכלל. כעת את מחפשת מסגרת המשך שתניח את דעתך, ולצער כולנו את מגלה את המציאות העצובה של המסגרות לגיל הרך בישראל.
רבים וטובים חקרו ועסקו בבעייתיות של התקנים הישראלים (שאינם משתווים לתקנים המחמירים באירופה או בארה"ב) ושל אכיפתם במסגרות אלו. קשה מאוד למצוא כיום מסגרות שיענו על כל הצרכים של הילדים ושל הוריהם. איני יודעת היכן את גרה, אך כנראה תצטרכי להמשיך את חיפושייך וכנראה תצטרכי, בסופו של דבר, גם להתפשר על כמה מהנקודות שבעינייך יהיו פחות עקרוניות.

ניכר כי את מודעת לאילו נקודות כדאי לשים לב בעת בדיקת מסגרת הגן. אוכל לומר לך שלתפיסתי המרכיב החשוב ביותר בגיל זה אינו ההיבט הלימודי של הגן, גם לא טיב משחקיו ומתקניו. הם חשובים בדיוק כפי שהניקיון או טיב האוכל המוגש חשובים, אך מעל ומעבר לכול חשוב בעיני ההיבט של הטיפול האישי בילד ובמיוחד הפן הרגשי שלו. וטיפול איכותי יכול להינתן תחת שני תנאים:
*דמות הגננת/המטפלת - עליה להיות אישה חמה ואוהבת, שנהנת לעבוד ולטפל בפעוטות, סבלנית, בעלת גישה חינוכית מבוססת ובשלה, רגישה וקשובה לייחודיות של כל פעוט וגם לצרכי הוריו.
*מספר ילדים מצומצם - ככל שיש פחות ילדים במסגרת, כך עולה הסיכוי שכל ילד יקבל תשומת לב אישית רבה יותר והיענות לצרכיו. המסגרות בארץ לוקות בצפיפות יתר. הפעוט נאלץ להתמודד עם מספר רב מדי של ילדים סביבו (מצב שמגביר את תופעות התוקפנות למיניהן) ו"הולך לאיבוד" מבחינת יכולתה של המטפלת להעניק לו את היחס האישי שהוא עדיין כה זקוק לו.

בסופו של דבר, כל הורה בודק, שוקל ומחליט לפי סדר העדיפויות האישי שלו. באתרים למיניהם ישנן רשימת נקודות מומלצת שאליהן כדאי לשים לב כשבאים לבחון מסגרת חינוכית. בנושא זה אמליץ על האתר לגיל הרך, שם תוכלי למצוא ולהיעזר מספר מאמרים העוסקים בכך.
בהצלחה, דפנה.

שתי הנקודות החשובות ביותר, בעיני, המשתמעות מתיאורך הן שנראה שלכל חברי המשפחה טוב עם סגנון החיים הזה, שכנראה מתאים גם לבוגרים וגם לתינוקת, וכן - שלמרות חוסר השיגרה,ישנם מספר "עוגנים" חשובים (זמני האוכל, השינה/קימה, האמבטיה) שהם קבועים וחוזרים על עצמם, כך שנוצרה שיגרה מסויימת סביבם.
ומכיוון שיש את שתי הנקודות האלה איני רואה סיבה שיווצר נזק כל שהוא לביתך. אתם נהנים איתה היא אתכם - זה נפלא, ואם מתאים לכם להמשיך בכך הרי שאיני רואה שום מניעה להמשיך זאת עד גיל שנתיים ואולי אפילו שלוש (גם אם זה לא שכיח כיום).
מן הסתם אתם משקיעים הרבה בתפתחותה המוטורית, הקוגניטיבית והרגשית כך שלא יהיה לה חסך (ואולי אפילו להפך) לעומת ילדים הנמצאים במסגרת. רצוי שתגוונו בין משחקים, צעצועים, ספרים, שירים, מעט טלויזיה, גן המשחקים, טיולים בעגלה, זחילה ותנועה חופשית בסביבה בטוחה וכיוב' עיסוקי תינוקות. חשוב שתתרגל בהדרגה לסביבת ילדים אחרים ולכן מה שכדאי לנסות הוא להפגיש אותה עם תינוקות בני גילה, לשעה-שעתיים מספר פעמים בשבוע, ובהמשך בגיל שנתיים-שלוש אולי אף ליותר מכך, אפשרי במסגרת חוג.
בברכה, דפנה.

על התשובה המרגיעה והמעשירה (:

שלום liani

קודם כל מזל טוב לרגל הרחבת המשפחה!

הולדת אח היא אירוע מאוד משמעותי בחיי הילד ומשפחתו ועוד יותר כאשר מדובר בילדים סמוכי גיל.
פירטת ברגישות רבה את הבנתך ואת המודעות שלך למה שעוברת בתך ולמרות אורך הדברים אני בוחרת דווקא לקצר בתשובתי..

לשאלתך, האם להכניס אותה לגן, אני חושבת שקודם כל חשוב (אם זה עדיין ריאלי כמובן מבחינת הסבתא) לחזור לשגרת חייה הקודמת, בה היא טופלה על ידי סבתה. אני חושבת שבעומס הנוכחי, גם לך ייטב אם תתפני לטיפול בתינוקך לפחות חלק מהיום, וגם לבתך ייטב אם תוכל לקבל יחס אישי אצל סבתה, שתוכל להתאים את עצמה לצרכיה, מה שלא תמיד מתאפשר כשיש צרכים תובעניים כמו של תינוק בן חודש. איבוד השליטה שחווית הוא רק טבעי והגיוני ומהווה חומר למחשבה על התנהלותכם כמשפחה בהמשך.

לשאלתך הרחבה יותר, איך לשנות את שגרת חייכם כזוג ומשפחה, אני מניחה שאת שואלת איך ניתן להיות סמכותיים יותר כלפי בתכם. מכיוון שאת מתארת מגוון רחב של נושאים שקשורים להצבת גבולות, אני חושבת ששינוי כזה צריך להעשות בהדרגה ובתהליך משמעותי, במסגרת של ייעוץ מקצועי. ומילת עידוד אחרונה עבורך-השלב הראשון בשינוי הוא ההבנה שמשהו כאן צריך להשתנות:)

אשמח להפנות אתכם בהתאם לצורך!

בברכה
אודט

שלום לאמא של הללי

קשה לדעת מה הבהיל את בתך באותה סיטואציה שבה הורמה על ידי אמך-אולי משהו מקרי בהחלט שלא היה נעים לבתך ובצירוף הנסיבות קישרה זאת לאמך, אולי תגובה מבהילה של אמך מתוך חוסר מודעות/הבנה לצרכים של הללי, ואולי משהו מתמשך עמוק יותר בקשר ביניהן(חוסר התאמה מבחינת טמפרמנט, למשל), אשר הגיע לשיא באותו יום ובתך לא יכלה להכילו יותר.

חשוב לכן להבין את מערכת היחסים בין אמך לביתך שקדמה לאירוע זה,מה היה טיב הקשר ביניהן, האם בתך נהגה לשהות שם לבד, האם אמך טפלה בה כמטפלת, האם יש משהו בבית של הורייך שמהווה איום עבור בתך? האם הליכה לאמך ברוב המקרים פירושה-פרידה של בתך ממך ומאביה?
אולי על זה היא מוחה בעיקר?
עצתי-

נסי לדובב את בתך(אולי אפילו כדאי שבעלך יעשה זאת, אולי תרגיש יותר חופשיה לומר על אמך דברים מולו מאשר מולך) ולהבין ממנה איך היא חווה את הקשר עם סבתה, מה כייף לה, מה פחות
התייעצי עם בעלך ונסי לשמוע ממנו מה דעתו על האירוע שהתרחש-בהיותך סובייקטיבית בראייה שלך את אמך, יש דברים שהוא יוכל להאיר עליהם באור אחר משלך.

נסי להפגיש בין אמך לבתך שלא במסגרת הבית של אמך, אולי מחוץ לבית-השארי לידן ונסי להנעים את האווירה ככל שניתן-בפעילות שאהובה על בתך, סתם ללכת לאכול גלידה ביחד, לקנות מתנה קטנה וכו'.

לבסוף, יתכן כי אמך תצטרך לשנות הרגלים מסוימים בהתנהלותה מול בתך, בהקשר לנושא ההתאמה ביניהן והטמפרמנט, ויתכן כי מדובר ב"לופ" שהועצם ללא סיבה של ממש, ועל מנת שאמך תזכה שנית באמון של בתך, צריך לתת לדברים להרגע ולאפשר לבתך להתקרב אל אמך בקצב שלה (ללכת לביקורים קצרים, לא להשאיר אותה להשגחה), תוך הסבר לאמך שאין צורך להיעלב, מדובר בתקופה שתעבור וכו'.. עד אז אין ברירה אלא לכבד את רצונה של בתך ולהעזר בדמויות נוספות.

בברכה
אודט

אודט שלום, קודם כל תודה על תשובתך. כנראה שלא הסברתי כראוי. ביתי היא בת 4 חודשים. כנראה שכתבתי 4 וחצי חודשים וזה בלבל. לכן אינני חושבת שהתשובה מתאימה לסנריו שלנו. אם תוכלי בבקשה לענות לי שוב בהתאם לגיל הילדה. ובלי קשר לגבי אימי, היא אישה מדהימה, מטפלת מדהימה היחידה שאני בעצם סומכת עלייה לכן זה מהווה עבורי בעייה כ"כ גדולה. היו אולי פעמיים שעזבתי את הילדה מרגע שנולדה וגם זה היה לשעתיים בלבד. אודה לך אם תוכלי לייעץ לי שוב.

אני מתנצלת על הבלבול, אכן בטעות חשבתי שכתבת 4 וחצי שנים, מסתבר שהעייפות עושה את שלה..

ולעניינינו-

מרבית הדברים שכתבתי אכן לא רלוונטיים כשמדובר בגיל 4 חודשים, למעט ההשערה שאכן מדובר בצירוף מקרים אומלל, שבו נראה כי בתך קישרה את דמות אמך בחוויה לא נעימה שחוותה באותם רגעים, רוב הסיכויים שלא נדע מהי לעולם... מכאן, נראה שנוצר סוג של "לופ" שהלך ותגבר את עצמו, לאור הרגישות שקיימת בכל מקרה ביחסים בין תינוקת-אמא-סבתא (וכשמדובר בנכדה ראשונה הרגישות בעיצומה), ההעלבות של אמך, הקשר הקרוב שלך אל אמך והתחושה שהיא היחידה שאת סומכת עליה בטיפול בבתך.

..אז איך יוצאים מ"הלופ" הזה?

מתייחסים למצב הנוכחי כאל תקופה שתחלוף, והיא אכן תחלוף ככל שתאפשרו לבתכם לשוב ולהתקרב אל אמך בקצב שלה, ולמרות אי הנעימות, תכבדו את העדפותיה הנוכחיות. בנוסף,המשיכי לשדר לאמך שאין מקום להסיק מתגובה זו על היכולות שלה כמטפלת וכסבתא נהדרת, הזכירי לה כיצד בתך הגיבה אליה לפני כן .

הביקורים ההדדיים חשוב שיימשכו, אפשר לשקול את התדירות, אך ללא "מבחני קבלה" מצד הסובבים, בנוסח -בואו נבדוק אם היא מוכנה כבר ללכת לסבתא. המשיכו להחזיק את בתכם בידיים ככל שתחפוץ, וממקום בטוח זה לאפשר לה להמשיך ולחקור במבטיה את הסובבים אותה, לרבות סבתא. אל תשקיעו בכך יותר מדי מאמץ, ככל שתעשו כן כך בתכם תרגיש את המתח הכרוך בכך, לרבות עוגמת הנפש של הסובבים.

בהצלחה!
אודט

אודט, תודה על תשובתך, בהחלט הכנסת בי קצת בטחון, כיוון ש ה מה שחשבתי שראוי לעשות והסביבה עירערה זאת בי. אני בהחלט הולכת לישם זאת תודה ושבת שלום.

שלום כרמית

אני מזמינה אותך לעיין בשאלה דומה שהועלתה לא מזמן בפורום.

עד גיל שלוש לא ניתן לתת אבחנה של פיגור שכלי. אבחנה כזו יכולה להנתן רק במבחני אינטליגנציה, על ידי מדד של IQ. מבחנים התפתחותיים בגיל הרך (עד גיל שלוש) אינם נותנים מדד של IQ, אלא של מקדם התפתחותי, ולכן מדברים על איחור התפתחותי, על מידת האיחור (חצי שנה, שנה וכו'') ועל מידת ההכללה שלו לתחומי ההתפתחות השונים- רב תחומי, או ספציפי בתחום מסוים.
הסיבה לכך היא שבגיל כה צעיר עדיין לא ניתן לראות את מלוא הפוטנציאל והיכולות העתידיות של הילד, מאחר שיכולות אלו מצויות בעיצומו של תהליך הבשלה, ויש קשר הדוק בין תחומי התתפתחות השונים. כך קורה, שלעתים קושי ביכולת מסוימת משפיע על יכולות אחרות. למשל, ילד שהתפתחותו המוטורית מעוכבת מסיבה מסוימת, יושפע כתוצאה גם בהתפתחותו הקוגניטיבית. ברגע שתפקודים מוטוריים מבשילים, כך החשיפה של הילד למגוון גירויים והתנסויות גדלה, יכולת החקירה שלו גדלה בהתאם, ויכולת הלמידה מואצת.
בדברך על איחור בשתי רמות מהמצופה, אינני יודעת למה הכוונה ונשמע שאת מבלבלת בין מדדי אינטליגנציה למדדים התפתחותיים.

לצערי, שאלות לגבי אבחנות הן רגישות מדי מכדי שנוכל לספק עבורן מענה במסגרת המוגבלת של פורום זה.
אני מציעה שתפני חזרה למקור שאבחן את בנך ותתעקשי על קבלת תשובות ברורות יותר לשאלותייך ולא תשארי לבד עם הבלבול והדאגה, שעולים באופן טבעי במקרה של אבחנה של איחור התפתחותי רב תחומי.

בברכה,
אודט

שלום חגית

אני כמוך חושבת שעשיית הצרכים במשך תרקופה ארוכה כמו שנה מעידה על מצוקה רגשית שבנך חווה, שדורשת מענה פסיכולוגי בהקדם. זאת, בנוסף לעובדה שממילא מדובר בילד עם בטחון עצמי נמוך (למה הכוונה?במה מתבטא?)
ברשותך,לא אתייחס לדברי הגננת ודעותיה על טיפול פסיכולוגי, אך אומר רק ששיתוף פעולה של בעלך בתהליך הוא חיוני, על מנת להגיע להישגים משמעותיים בטיפול. איני יודעת מה עמדותיו של בעלך לגבי טיפול פסיכולוגי ועל מה מבוססת התנגדותו (הכחשת הבעיה? חשש מסטיגמה? ניסיון כושל מהעבר עם טיפול?..), אך תוכלי אולי לשכנע אותו להגיע לפגישה חד פעמית כהתחלה, על מנת להשמיע את עמדתו מול הפסיכולוג, ולשמוע את תגובת הפסיכולוג אליו.

אם תרצי, אוכל להפנות אותך לאיש מקצוע בהתאם לאזור מגורייך.
בברכה,
אודט