פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום דור

כייף לשמוע שיש לך הנאה גדולה בהורות המאוחרת. הורות כזו מאפשרת להנות וללכת אחרי האינטואיציה, פחות לפי הספר. עם זאת, חשוב לזכור לא להתבלבל בין הצרכים שלנו כהורים לבין הצרכים של ילדינו. יש הורים שדוגלים בלינה משותפת על פי עקרון הרצף, וזה אומר שכל הגידול של הילד מושתת על שהייה אחד במחיצת השני לאורך היום, התינוק מתלווה לכל עיסוקי הוריו מתוך רציונל ולא רק מתוך הנאה. איני יודעת מה הסיבה שמתכתחילה בחרת לישון יחד עם בנך מעבר להנאה (כבטחון עבורך כדי שאת לא תהיי לבד?רצון לתיקון חוויות גידול הילדים האחרים? חרדה מיוחדת לשלומו?רגשות אשם על חוסר בשעות בילוי משותפות לאורך היום?)
בכל מקרה ממה שהתרשמתי מדברייך, את כן מבקשת להתחיל בתהליך של הפרדה של בנך ממך בשינה -תכננת לו חדר משלו ומיטה משלו. השאלה היא יותר איך עושים את התהליך הזה, כאשר בנך רגיל לישון איתך מיום היוולדו (כך לפחות הבנתי).

מיטת הסורגים לדברייך היא איומה, והשאלה היא אם בנך מקבל את המסר הזה ממך משום שלהרגשתך הנחתו במיטה כזו היא כמו כלא/עונש המגביל את החופש שלו? אם כך את מרגישה, אין סיכוי באמת שבנך יוכל להרגיש אחרת. האפשרות של שינה של בנך במיטת העמינח שבחדרו, תוך כדי שאת יושבת לצד מיטתו על כסא, היא אפשרות טובה. בנך לא יחוש מוגבל, הוא ילמד להירדם לבד בהדרגה (את מוזמנת לקרוא דיונים רבים בנושא זה בפורום-מעבר למיטת נוער). כמובן שתצטרכי לדאוג למעקה.
אפשרות נוספת היא מיטת מעבר, שהיא בגודל מיטת תינוק, אך יש בה פתח בין הסורגים, בו הילד יכול לעלות ולרדת באופן עצמאי.
ולבסוף, את התייחסת לנושא עצמאותו של בנך, ואכן יש קשר ישיר בין תהליך הנפרדות של הילד מההורה, כמו בנושא של שינה, לבין היכולת של הילד לפתח עצמאות ובטחון עצמי. ילד שרגיל באופן קבוע לנוכחות של ההורה לידו לא יתקשה לפתח תהליך נפרדות ועצמאות תקין.

בהצלחה
אודט

אודט שלום,
תודה על תשובתך .
לעדכן הילד נולד בחודש דצמבר חורף , ישן בחדר השינה שלי בעריסה היו ימים שהוא פשוט בכה ולכן מדי פעם ישן איתי במיטה.ועוד ימים של קור וגשם עוד סיבה שיהיה לידי וכך יהיה לי קל וקרוב כשהוא
קם (כמה פעמים בלילה כדי לאכול)
לאחר מכן הבאנו מיטת סורגים (תינוק) של שילב והיינו מרדימים אותו בערב לישון
אך הוא התעורר בלילה ולעיתים לא רצה לחזור לישון ובכה וכך כדי שיהיה שקט מופטי
הבאתי אותו לידי ונוצר איזשהו הרגל . בהמשך למען זה שאני מכבדת את רצונו
ולא רוצה ל"פגוע" בו או בחופש רצונו ואופיו.ישן הקטן במיטטי ואני התרגלתי כי זה היה
כיף.
את צודקת כנראה שאני חרדה לא מעט ודואגת לא להניח לא לבכות יותר מדי(אולי בגלל שאני פשוט
יותר מדי אוהבת)
אבל להזכיר לא בהגזמה. היו פעמים שהוא קלט שככל שיבכה יקבל את מבוקשו אך עד כאן לעיתים
הנחתי לא לבכות עד שנרגע או הבין.(ממש מעט)
עוד ענין:כשהיה בן חודשים בערך היה לילה אחד שבכיתי כי כבר לא יכולתי להתעורר כל רגע
והסברתי לבעלי מספיק הילד צריך חדר משלו. אני לא רוצה אותו בחדר שלי .
והוא הגיב -תירגעי הוא זקוק לך הוא עדין קטן שיישאר לידך זה יעבור.
וכך הוא השפיע עלי להמשיך להיות תורנית לילה ועם הרגלי שינה עם הקטן לא הניח לי לישון ואו לדבר עם בעלי בחדר שלי.
האהבה לקטן המגניב הזה רק גדלה מיום ליום למרות שלא קל .
אבל מאושרים תודה לאל.
בקיצור החלטתי לנסות לא לישון לידו .הוא ישן במיטת העמינח כבר 2 לילות רצוף
ואני בחדר שלי במיטה שלי בלעדיו.
לילה ראשון התעורר ב רבע לארבע אכל וחזר לישון הייתי איתו כמה דקות
לילה שני הפתיע וישן רצוף מ 21.00 - 6 בבוקר
מקוה בהמשך כי יידע זה החדר שלי עם המיטה שלי הצעצועים שלי והעצמאות שלי.
בלי הרבה אמא.

אני מסכימה מאוד עם מרבית האבחנות שלך: מדובר בעיניין התפתחותי הקשור ביצירת נפרדות ועצמאות, אלו ניסיונות להשגת תשומת לב ורצון למשחק עם אחותה וגם איתך, השיער 'המגרה' כנראה תורם לעיניין ואולי יותר מכל התינוק הצעיר - אולי אם היא תחזור על ההתנהגות שלה שוב ושוב אימא תהיה חייבת להתפנות גם אליה....
בגדול אני חושבת שהגישה שלך נכונה, אולי הייתי מנסה להרחיקה לפסק-זמן בצורה משמעותית ועקבית יותר (את יכולה ליותר מכמה שניות בתנאי שאחרי דקה-שתיים את זו שחוזרת לפייס אותה ולא ממתינה עד שהיא תבוא בעצמה). אני לא חושבת שזה צפוי להעיב עליה בגן - הרי יהיה קשה מספיק גם בלי זה - אבל התקופה התוקפנית הזו אולי קשורה לחשש שלה מפני החוויה החדשה שבוודאי הכנתם אותה לקראתה (ואולי היא, בתת-מודע, חושבת משהו כמו - אם אהיה מאוד 'רעה' אולי אוכל להישאר עם אימא והתינוק בבית ??!...)
ולסיכום, בתור אימא ל 4 את בוודאי יודעת שאחד הדברים הכי קשים לביצוע, אבל גם הכי עוזרים לילדים לצלוח תקופות כאלה, זה אם מצליחים להקדיש זמן נפרד לכל אחד מהם....ושווה לנסות לייצור זמנים כאלה כי בתוך כל הטירוף הזה, משחק רגוע עם אחד מהם הוא גם רגע התגמול בשבילך...
בהצלחה
(ואת מוזמנת להמשיך לעדכן איך היא משתלבת בגן!)
מיכל

ביומיים האחרונים חל שיפור בהתנהגות הילדה, וביטויי התוקפנות ירדו.
היום היא בילתה את יומה השני בגן יחד אתי, ונהנתה מאד. היא ממש להוטה ללכת לגן, ומספרת בבית על הגן בהתלהבות (היא עוד לא יודעת שהיא הולכת להשאר שם בלעדי...)

מחר יהיה רגע האמת, שכן בכוונתי להפרד ממנה לחצי שעה... רגע האמת הינו יותר שלי מאשר שלה, שכן לאור אכזבות עם ילדי הבוגרים בגנים בגילאים אלו, קשה לי קצת לתת אמון... לדעתי, יש בעיה מערכתית בכל הטיפול בעניין הפיקוח על הנעשה בגנים בגילאים אלה. גני הפעוטות מצריכים מעקב וביקורת הדוקים הרבה יותר מאשר גני העיריה, בעוד שבפועל אין שום פיקוח.

תודה על העזרה.
אמשיך לעדכן.

אפתח דווקא בעיניין הרגלי השינה: כפי שאת עצמך אמרת מדובר בעיניין של החלטה להתמודד עם התסכול שבשינוי. אם תחליטי לשנות את מתכונת ההשכבה שלו תוכלי ללמד אותו להירדם לבד וליצור שגרת שינה רצופה יותר. מאוד קשה להיות 'מאושר וצוחק' כשלא ישנים יותר משלוש שעות רצופות....תוכלי לקרוא דיונים קודמים שלנו בנושא טקס השכבה או שיטות להרדמה.
ועכשיו לעיניין המרכזי: ביטויי התוקפנות שאת מתארת, דחיפות ונשיכות, מאפיינות אינטראקציות של ילדים צעירים שרק לומדים כיצד להשתלב בעולם החברתי ומתקשים עדיין לשלוט בדחפים שלהם. על מנת להתמודד עם זה נדרשת גישה נחרצת וחד-משמעית, זהה בבית ובמסגרת החינוכית: עלייך להבהיר לו באופן ברור שאסור להכות או לנשוך ולהרחיקו בתקיפות מהילד שנשך או היכה. במקביל עלייך להבהיר לו את הסיטואציה הרגשית ולנסות לעודד אותו לבטא במילים את מה שקרה: "אתה כעסת עכשיו על יוסי", "רצית לקחת את הכדור של יוסי" וכן לעודד אותו לאינטראקציה נעימה ("אתה צריך לבקש", "בוא נבקש סליחה" וכדומה) . לא לגמריי הבנתי למה התכוונת כשתארת את תגובותו ל"מקרים בהם ילדים מכים אחד את השני בצחוק" - האם הוא חשוף לאלימות של אחרים?
העובדה שהוא עצמו מגיב בבכי כאשר רואה סיטואציה כזו משקפת את הפחד שלו ואת חוסר האונים שהוא חווה ברגעים האלה וצריך לעזור לו להבין את הסיטואציה.
יותר מדאיג עיניין ההכאה העצמית. גם כאן עלייך להבהיר בתקיפות שלא לעשות זאת ולעזור לו למצוא עיסוק אחר, יחד איתך. אבל מכיון שמדובר בדפוס שעשוי לבטא קשיים משמעותיים יותר, אם מדובר בהרגל שחוזר על עצמו עלייך לפנות לייעוץ מקצועי.
בהצלחה,
מיכל

כתבת שקשה להיות מאושר כשלא ישנים אבל עם החוסר שינה שלו הוא עדין ילד מאוד מאושר וחייכן!!!!!!!! יש מקרים יוצאי דופן כנראה (ואני לא משוחדת).
הוא ממש לא חשוף לאלימות יוצאת דופן בני דודים שלו בגילאים 9 ו-11 שרבים או סתם ילדים בגינה שרבים הוא נלחץ.
איך מסבירים ליד בן שנה וחצי סיטואציה של ריב אמיתי או ריב בצחוק?
אחרי תקופה של כמה זמן או אחרי כמה פעמים שהוא מכה את עצמו אני צריכה להגיע לייעוץ כמה פעמים זה נורמלי?

אורנה שלום,
העובדה שפעוט מתחיל להגיד שעושים פיפי וקקי בשירותים אינה מעידה על בשלות מספקת לגמילה, אלא רק על הבעת עיניין בנושא והתחלה של מודעות. על מנת להתחיל בגמילה נדרשת מוכנות פיזיולוגית, קוגניטיבית ונפשית אשר ישקפו הבנה לגבי כל התהליך: איתור וזיהוי של תחושת הלחץ הגופנית, הגעה מיידית לסיר/אסלה, יכולת לפשוט את הבגדים, ישיבה והמתנה לעשיית הצרכים ופרידה מהם. התהליך כמובן אמור להיות מלווה בהדרכה הורית ובאימונים חוזרים והוא רצוף בכישלונות ובפיספוסים שהם חלק מהעיניין, אבל על מנת שזה יקרה נדרשת יותר מהבנה 'מילולית' שכך עושים צרכים.
אומנם ישנם ילדים שנגמלים מוקדם, ודפנה תייר (ממנהלות הפורום שלנו) אף ממליצה על כך, אבל עדיין 1:9 נחשב לרוב מוקדם במיוחד....
אני מזמינה אותך לקרוא דיונים קודמים בנושא בפורום שלנו - יש הרבה מאוד....
בהצלחה,
מיכל

אורנה שלום,
אנסה להתייחס לפנייתך בעומק המיירבי שערוץ אינטרנטי זה מאפשר.....
אני קוראת את דברייך ומרגישה עד כמה את מודאגת וחוששת, מוטרדת מהאפשרות שהדרך בה את נוהגת לבלות עם בנך, דרך השקעה טיפולית וחינוכית, ועם המון דאגה ומחשבה, הופכת לפחות מועדפת עליו מול האחרים המטפלים בו. אומנם חלק מהבלעדיות האימהית 'אובד' כאשר דמויות נוספות מצטרפות למעגל המטפלים בתינוק, אך אני חושבת שבגילו זה דווקא יתרון ובעיקר: אני לא חושבת שבנך לא אוהב אותך!.
תינוק תחילה לומד להיות עם אימא: הוא מתרגל לאופן בו היא נוגעת בו, מאכילה אותו, שרה לו ומשחקת איתו. הוא יוצר לעצמו תבנית בראש של 'זאת הדרך להיות עם אימא', ככה זה מרגיש. ואז מצטרף גם אבא, ובאינטראקציה איתו נוצרים דפוסים אחרים כיוון שאבא הוא אדם אחר והוא נוהג אחרת בתינוק. זה עוזר לתינוק להרחיב את עולמו, הרגשי והחברתי, וללמוד על האפשרות להיות עם עוד מישהו. ואז מצטרפות דמויות נוספות (אצלכם: סבתא, בת הדוד), וכל דמות מרחיבה עוד את המעגל של החוויות והתחושות. העובדה שאנשים נוספים 'נכנסים' למעגל אינה שוללת את ההורים, זוהי רק הרחבה של העולם הרגשי ושל האפשרות להיות עם עוד מישהו ולהרגיש אחרת.
הדמויות החדשות שנוספות לעולמו ממלאות תפקידים אחרים בחיים שלו: הם אולי נוקטים בכל אותם 'מופעי לייצנות' כדברייך, אבל את הקשר המיוחד שיש לו איתך, בתור מי שנמצאת איתו כשהוא באמת צריך (כשהוא עייף, חולה, רעב, מפחד, דואג), אף אחד לא יוכל לקחת. זה נכון שלפעמים לאימהות "מוקדש" התפקיד היומיומי - שהוא גם מתיש, סיזיפי ושגרתי - ואילו את הפעלולים, הזיקוקים והקסמים עושים אחרים, אבל זה גם מה שמיוחד בלהיות אימא, לא?....
בואי נחשוב על ההבדל בשירים: "אבאל'ה בוא ללונה פארק" בהשוואה ל"בואי אימא, שבי איתי עד שאגדל".....
יחד עם זאת, מכיוון שאני מרגישה שאת קצת מוצפית ברגשות מורכבים אודות בנך, אולי חשה אשמה על הבחירה (הנכונה!) להציב לו גבולות, וגם נסערת מהמריבות הזוגיות, אני ממליצה לך מאוד לפנות לייעוץ מקצועי מתאים.
בהצלחה,
מיכל

אנסה להתייחס לפנייתך בעומק המיירבי שערוץ אינטרנטי זה מאפשר

לגבי החיטוט באף - אני משתמשת בקיסם כי היא ממש לא אוהבת את זה, מתעצבנת, בוכה ומנסה להתחמק עם הראש מזה. ולכן אני חושבת שאם אקשור לה את העובדה שכל פעם שאני רואה אותה מחטטת קורה לה משהו לא נעים, אולי זה יגרום לה להפסיק.

רבים מן השיקולים שלך והמעשים שלך טובים וראויים, אך לצידם אחרים שאני נוטה לחלוק עליהם. אענה על פי שאלותייך:
א. אנחנו בסך הכל בני אדם, וגם לנו יש את רגעי החולשה שלנו, שבהם איננו מצליחים לעמוד כראוי בתפקידים ההוריים שלנו. זה מובן ונורמלי. עם זאת עלינו להבין שכל פעם שכזו בה אנו מוותרים לעצמינו, אנו אולי מרוויחים כמה דקות של שקט אך אנו פוגמים בעיקביות הכל כך הכרחית לתהליך, ואנו נשלם על כך בהמשך בריבית ד'ריבית, ויותר מכך - ילדנו ישלם על כך. וזה לא הוגן כלפיו.
ב. כבעלך, גם אני לא מאמינה בענישה פיזית. יותר מכך - אני לא מעודדת ענישה בכלל בגיל של ביתך ולכן אני כלל לא מתלהבת מענין השמתה בלול.
אך אני כן מאמינה בתקיפות, ולעיתים בגיל הרך התקיפות הזו תבוא לידי ביטוי גם במחווה גופנית - כגון אחיזה מרסנת. זוהי אינה ענישה - זוהי הצבת גבולות הלכה למעשה: הפעוט חש וחווה על גופו את גבולות המותר והאסור. ההבדל בין זה לבין ענישה פיזית הוא תהומי. לפיכך - אני כן בעד תגובה זו ובכייה של ביתך הוא הוכחה חיובית לכך ש"האסימון נפל" והיא חווה את הצבת הגבולות.
ג. כן הייתי ממליצה לעשות אבחנה בין מכה שמאחוריה כוונה "שלילית" לבין מכה שמקורה שמחה. את הראשונה יש למנוע לחלוטין, את השניה יש למתן ולווסת תוך הסבר רגוע.
ד. ראי תשובה ב'.
ה. צורת החשיבה שלך מצויינת. איני בטוחה לגבי המסקנה: טפיחה כמו שאת מתארת לא בהכרח מנביטה התנהגות תוקפנית.
ו. התינוקת מחטטת באף משום שזה נעים לה ואולי משום שמשהו מפריע לה. זו זכותה המלאה. תפקידך ללמדה שלא לעשות זאת בחברה, כי כאלו הן נורמות ההתנהגות המקובלות. הסבר שכזה תוכלי לתת לה כשתתבגר קצת, ולבקש ממנה ללכת לחדרה או לשירותים אם ברצונה לחטט באף. לעת עתה הייתי מניחה לה (כן, כי היא תינוקת קטנה וחמודה) ומנסה בהסחת דעת כלשהי להפסיק את החיטוט. ובהתאם לדעתי עד כה - מוותרת לגמרי על התגובה של הקיסם - שהינה תגובה כוחנית לא הוגנת ואולי אף מסוכנת.
לסיכום - היצמדי לחלקים החיוביים הרבים שבגישתך החינוכית וותרי על אלו הפחות חיוביים.
בברכה, דפנה.

שלום רעות,
אני שמחה לשמוע שהשינה מתחילה מעט להסתדר וברכות על הכניסה למעון (איך זה היה?!).
ועכשיו, לאחר שאת כבר בעלת ניסיון בתחום אחד של שינוי הרגלים, הרי שבכוחך להמשיך לתחומים נוספים...
אני מניחה שעשית כמה ניסיונות להרגיל אותה לשתיה מבקבוק לפני הכניסה למעון, כי בוודאי לא נכון יהיה לדרוש ממנה גם להתרגל לידיים זרות וגם לשיטת האכלה חדשנית באותו זמן. לפיכך, מדובר שוב בהתמדה ובניסיונות חוזרים וכדאי לנסות זאת בבית, בכורסא/ספה בה את רגילה להאכיל אותה ובאותה האווירה הנעימה שלכן על מנת שתקשר את החוויה עם חוויית היניקה. אפשר גם להתחיל מבקבוק ואז לעבור לשד יחד להמשך הארוחה. עם זאת, יש תינוקות שמתקשים מאוד לקבל בקבוק מאימם המניקה והם מצליחים ללמוד את זה רק עם אחרים. אם בתך משתייכת ל'קבוצה' זו הרי שבמעון בהדרגה היא תאלץ להתמודד עם העדרותך ועם העובדה שהמטפלות שם יאכילו אותה בדרך אחרת (נסי לדאוג שתהיה מטפלת קבועה שתעשה זאת ולא "ידיים מתחלפות"). לפעמים עוזר כשאת הבקבוק עוטפת חולצה שלך (כזאת עם 'ריח', אולי לאחר שישנת בה). וכמו לגבי המוצץ, גם כאן, אפשר לנסות כמה סוגי בקבוקים וכמה פיטמות שונות, יש דגמים שנוטים להיות 'קלים' יותר למעבר בין הנקה לבקבוק.
בהצלחה,
מיכל

לשאלתך, הכניסה הייתה קצת קשה אבל המטפלות מקסימות ואני סומכת עליהן בכל ליבי!!
אחרי ששלחתי לך אתמול את ההודעה, המטפלת מצאה פטמת בקבוק במעון מגומי מאוד דומה לפטמת אם, שיר-הלל הסכימה לשתות ממנה, עשינו עוד ניסיון בערב בבית עם בעלי והיא אכלה, גם את המוצץ היא טיפה ניסתה... בסוף הבת שלי תיהיה ילדת מעון מצויה... : - )

אני שמחה מאוד על התהליך שעברתי איתה כי היה לי מאוד קשה להתחבר אליה בהתחלה (אחרי ילד ראשון מלאך שמה שנותנים לו הוא לוקח...) ההתמודדויות היו קשות אבל עכשיו כשאני מתחילה לתפוס כיוון זה מספק ולמרות המשברים הקשים (וגם קצת בגלל) אני אמא יותר טובה לבת שלי...
תודה על הכל!!!

ותודה על התמונה היפה....
מיכל

שלום מיטל,
ראשית הרשי לי להתפעל מהיצירתיות הרבה מהסיפור שהכנתם!!! זה נשמע לי רעיון נהדר, מתאים ויעיל, עונה בדיוק על הצורך של בנך, והנה לראייה: הוא מתעורר על מנת לבקש לקרוא בו....זה אמצעי מצויין כיון שגם עושה הכנה טובה, גם יוצר את החיבור בין הבית לגן וגם לוקח בחשבון את החוויה הרגשית המורכבת שבכניסה לגן. ואין מה לעשות: מדובר בחוויה רגשית מורכבת, גם עבורו, ולא פחות מזה - עבורכם ההורים.....היציאה מהבית אל מסגרת חינוכית הינה שלב התפתחותי משמעותי וחשוב, מהווה את האתגר הגדול ביותר שחוויתם עד כה וזה חלק מהעיניין. נדרשת כאן סבלנות רבה והבנה שמדובר בתהליך הסתגלות הדרגתי שעשוי לקחת זמן (בכמה ימי בכי מדובר בנתיים??הרי היום החל השבוע הרצוף הראשון...)
את שואלת האם לשוחח על הקושי שלו או להדגיש את הטוב, ואני אומרת: גם וגם. על מנת שהוא ירגיש בטוח בגן, עליכם לסייע לו בהסתגלות, לדבר באופן חיובי על הצוות ועל הילדים, על פינות המשחק, על החוויות הנעימות שצפויות לו שם ועל כך שבחרתם עבורו את המקום הטוב ביותר. לצד זה, אפשר להגיד שזה בהתחלה קשה, שהוא בוודאי מתגעגע הבית, לאימא ולאבא ולצעצועים שלו ושזה לוקח זמן להתרגל (ומותר להגיד שגם אימא תתגעגע אליו...). צריך להתאים כמובן את הדברים לרמה השפתית שלו, אבל חשוב מאוד לדבר גם אם חושבים שהוא לא מבין הכל - הוא יתרגל ל'מוזיקה' המרגיעה שבקול שלכם, לטון בו נאמרים הדברים באופן קבוע וזה יעזור לו.
אני מזמינה אותך לקרוא דיונים קודמים בפורום שלנו שעסקו בכניסה לגן חדש (יש הרבה!)
בהצלחה רבה,
(ואת מוזמנת גם לעדכן איך הולך....)
מיכל

שלום חגית,
את מעלה שני מאפיינים בהתנהגותו של בנך המשקפים בעצם קשיים בהתמודדות הרגשית והחברתית שלו. מדובר אולי בשני דפוסים שונים, אך הם מאוד קשורים האחד לשני, ומשפיעים על היכולת שלו להתאים את עצמו לסביבה ולהתמודד עם המצופה בגילו. מאפיינים רגשיים כמו היכולת לשאת תסכול, היכולת לבטא תחושות ורגשות באופן מילולי (ולא בהתנהגות) וכן היכולת לוויסות רגשות ולשליטה בהן הינם מרכיבים רגשיים המאפשרים לילדים להשתלב בחברה ולהנות מאינטראקציה חברתית. בהעדר יכולות אלה, או כאשר משהו מונע מהן להתבטא, בנך נוטה כנראה לבכות מתוך תסכול במקום להתמודד (כדברייך: "לנסות להשיג בבכי") ומתקשה להשתלב במשחק של ילדים אחרים - זקוק לתיווך ולמעורבות שלך.
ישנן סיבות רבות ומגוונות לקשיים אלה, וקשה מאוד לייעץ לכם מה לעשות מבלי להכירו יותר לעומק ולהבין מהו המקור לבעיה. לעיתים מדובר בקושי פנימי של הילד (רמה התפתחותית, דפוסי מזג, דימוי עצמי ירוד, יכולת נמוכה להסתמך על עצמו, חשש מפני כשלון ועוד ועוד); לעיתים מדובר בדפוסים משפחתיים (יחסי אחים, יחסי הורים-ילדים) ובמרבית המקרים מדובר בשילוב של שני הגורמים גם יחד.
אני חושבת שחשוב מאוד לנסות להבין גם מה קורה בגן בתור הזירה המרכזית להתמודדות שלו: האם גם הגננת מתרשמת שהוא נוטה להתבכיין? מתי זה קורה ומה הוא עושה כדי לעזור לעצמו? האם הוא מתקשה ליצור קשרים חברתיים גם עם בני גילו במסגרת אינטראקציה יומיומית-קבועה שאינה אקראית (כמו באירועים משפחתיים)?
נסי להתייעץ איתה כיצד הוא מצליח להשתלב למרות הכל ומה לדעתה עוזר לו.
אם להרגשתה, ולהרגשתך, דפוסים אלה מקשים עליו להשיג מטלות התפתחותיות חשובות, ליצור קשרים משמעותיים ולהנות מאינטראקציה חברתית, מומלץ מאוד לפנות לטיפול רגשי. בטיפול ניתן יהיה לסייע לו לבטא את רגשותיו וכך להקנות לו אמצעי התמודדות נוספים, יעילים יותר, במקום אלו הקיימים. מומלץ לפנות לטיפול במתכונת שמאפשרת מתן הדרכה גם לכם ההורים.
אם תרצי, אוכל להפנות אותך למקום מתאים הסמוך למקום מגורייך.
בהצלחה,
מיכל

תודה על התגובה המהירה.
לשאלתך, הגננת דווקא אומרת שהילד חברותי ומנהיג בגן ילדים בני גילו מאוד אוהבים אותו והוא בכלל לא בוכה בגן.
ההתנהגות הזאת בעיקר במסגרת המשפחתית המורחבת. למרות שמצידנו ההורים אין יחס שונה או עודף אליו לעומת אחיו.

אני אשמח לשמוע על מקום לטיפול בבעיות רגשיות

איפה אתם גרים?

מיכל תוכלי להמליץ לי על קליניקה טובה בחיפה

בחיפה נמצאת תחנה ציבורית מצויינת השייכת למשרד הבריאות (טיפול בחינם או בעלות מינימלית): נמצאים בביניין קרית הממשלה בשד' הפל-ים (ביניין הטיל) בקומה 15, טל. 048633066/55
אני לא יודעת מהם תורי ההמתנה שם....
אם תרצי לפנות באופן פרטי, אני ממליצה על גב' רעיה אבימאיר-פת, פסיכולוגית בכירה ומנוסה מאוד.
בהצלחה,
מיכל

את חשה היטב שהתנהגותו של בנך אינה ראויה, שאת חייבת להפסיקה, ושיש בעיה בעובדה שהוא מצחקק בפרצופך בזמן שאת מנסה לאסור זאת עליו.
התנהגות כמו זו של בנך רווחת בקרב משפחות רבות. עם זאת שכיחות התופעה אינה הוכחה שזה בסדר, או שזה שלב התפתחותי הכרחי ביחסים שבין פעוטות להוריהם.
אני נוטה להאמין שברובם ככולם של המקרים הדבר מרמז על איזשהו קושי בבניית הסמכות ההורית של זוג ההורים הצעיר מול ילדם, וקושי של ההורים בהצבת גבולות יעילה.

מובן שעל פי המעט שכתבת אין מקום לנתח מה הסיבות לכך שבנך מכה אותך, אך לפחות ברור שאחת מהן היא התגובה הלא יעילה שלך: אני חוששת שאת, כמו הורים טובים (מדי?) אחרים, אינך מודעת לחסרונות ההסברים הארוכים בגיל זה. הסברים ניתפסים בטעות כשווי ערך להצבת גבולות - ולא כך היא. בגיל יותר מבוגר (לבטח בגיל ההתבגרות) הם בהחלט מרכיב תומך בהצבת הגבולות, אך בגיל הרך הם מיותרים ואפילו פוגמים בהעברת המסר ועשויים להתפרש כאי הצבת גבולות וכחולשה הורית (ואני מניחה שבעלך הצליח משום שהיה תקיף עם בנכם, ולא בשל ההסבר).

בגיל שנה וחצי תינוקך צריך לשמוע מילה אחת בלבד כשהוא מעז להרים עלייך יד: ל א !!!
ותו לא. שום הסברים. מלל מינימלי. ורצוי שה"לא" ייאמר בטון חמור ביותר, שאינו משתמע לשתי פנים, בארשת פנים רצינית/זועפת קמעה, תוך התכופפות לגובהו של התינוק ויצירת קשר עין עימו. תוך כדי עלייך גם לתפוס בשתי ידיו, מספיק חזק כדי שלא יוכל להניען. ועלייך להמשיך ולאחוז בהן עד שאת רואה שהחיוך מאוזן לאוזן שהיה על פניו לפני כן נעלם, ועננה מסויימת מעיבה על פניו.
זו תהייה ההוכחה שהוא מתחיל להבין שהרמת יד על אימו הוא מעשה שלא יעשה. זה יהיה תחילתו של השינוי, אם כי יתכן ותצטרכי לעשות זאת עוד מספר פעמים (ואם תצליחי לתפוס את ידיו שניה ל פ נ י שהוא מתעתד להכות - עוד יותר טוב).

לא לכל הורה קל לנקוט בתגובה זו ואני מקווה שליבך האימהי הרחום יעמוד במשימה. ואם, משום מה, זו נשמעת לך תגובה חינוכית נוקשה מדי, זיכרי כי בשנים אלו ההורה מעצב את דמותו בעיני ילדו כהורה סמכותי, ואם הילד לא יפנים תפיסה זו בתקופה זו - יהיה על ההורה להתחיל לדאוג כיצד יתנהג ילד זה בגיל ההתבגרות.
בהצלחה, דפנה.

את המושג "אובייקט מעבר" טבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי הידוע וויניקוט לפני למעלה מחמישים שנה. בשנים האחרונות המושג נהפך שגור בפי כל, אם כי לא כולם מודעים להסבר הכרוך בו.
וינוקוט צפה בתינוקות ושם לב לנטייתם של חלק מהם למצוא, לרוב באקראי, חפץ כלשהו בסביבתם (שמיכה, דובי, קווצת שיער וכיוב') אותו הם מלטפים, ואשר עם הזמן הופך להיות לדפוס בעזרתו הם מרגיעים את עצמם. כמי שצמח על ברכי הפסיכולוגיה הדינמית נתן וויניקוט להתנהגות זו פרשנות מעמיקה, אך ניתן כמובן לראות בהתנהגות זו התנהגות נלמדת ההופכת להרגל, ובמקרה זה להרגל מרגיע.
ויניקוט הדגיש שתי נקודות:
אובייקט מעבר "אמיתי" יווצר על ידי התינוק, ללא עזרה מכוונת מצד המבוגרים. כמו כן הוא הדגיש את העובדה כי אף על פי שתופעה זו נורמלית לחלוטין אין פירוש הדבר שמשהו לקוי אצל תינוק שאינו מפתח הרגל שכזה.
מבחינה מעשית יש לחפץ שכזה יתרון שהוא גם החיסרון: נוח מאוד שיש לתינוק או לפעוט חפץ שיכול לעבור איתו ממקום למקום ולנסוך בו רוגע, אך באותה מידה עלול חתינוק ליצור תלות מגבילה בחפץ שלא תמיד בהכרח יימצא עימו.
לפיכך... לשיקולך.
בברכה, דפנה.

אני בהחלט מאלו המאמינים שתינוקות בגיל זה בשלים לגמילה. האמת היא שאני מאמינה שאף קודם לכן.
התנהגותו של בנך אכן מרמזת על בשלות זו, אך לתפיסתי גם תינוקות שעדיין לא מראים, לכאורה, שום סימן לבשלות, ניתן ואף רצוי לגמול בגיל זה.
אני מציעה לך לנצל את חלון ההזדמנויות ולשתף פעולה עם רצונו של הפעוט לחקות את אחיו. נסי לקדם את התהליך אף מעבר לכך.
אני מזמינה אותך לקרוא התכתבויות קודמות בנושא בפורום, וכן לקרוא את המאמר שלי בנושא
(המופיע הן באתר זה והן באתר שלי).
בהצלחה, דפנה.

אנשי מחקר ואקדמיה עסקו רבות בשאלת השפעת הטלוויזיה והמחשב על התפתחותו של הילד.
כתמיד, ניתן למצוא דיעות והוכחות בעד ונגד.
אלו המוצאים במשחקי מחשב יתרונות מציינים את היכולות האינטלקטואליות המתפתחת בילד כגון -יכולת פתרון בעיות או קידום יכולותיו הויזו-מוטורית.
אך המתנגדים רבים יותר והם מציינים מספר לא מבוטל של השפעות שליליות על התפתחותו של הילד. עדויות של הורים רבים מראות כי המשחקים הללו גרמו לילדיהם להפוך להיות עצבניים, לחוצים, תוקפניים, פחות חברותיים, נוטים למצבי-רוח שליליים, פחות מעונינים בלקיחת חלק במטלות היום-יום ההכרחיות, פחות ממושמעים, כמו כן אנרגיה רבה הושקעה ביחסי ההורים והילד בניסיון שלהם לשלוט בכמות הזמן שהוא מבלה במשחקים מול ניסיון של הילד ל"שנורר" עוד זמן משחק, ואף לשחק בניגוד וללא רשות הוריו. הורים רבים מדווחים על התנהגות שמזכירה התנהגות של מי שמכור לדבר מה.
אני מניחה שכל שנותר לך הוא להחליט לאיזו משתי הדיעות את יותר נוטה להאמין, ובהתאם לקבל החלטה לגבי בנך.
בהצלחה, דפנה.

שלום אסנת

הקושי שאת מתארת אכן נראה קשור לתחום של וויסות תחושתי. במקרה של בנך תארת תמונה של תת רגישות תחושתית, בה בנך דווקא מחפש גירוי תחושתי חזק, כמו הליכה יחף או תחושה של בגד העוטף את כל עורו. תחום זה קשור לריפוי בעיסוק ואני ממליצה לך להכנס לאתר "חושים" (sensing( של שרון שני -גונן, מרפאה בעיסוק מובילה בתחום, על מנת לקרוא יותר בנושא.
אומר בקצרה כי מרפא/ה בעיסוק יכול/ה לאפיין פרופיל סנסורי של ילד באמצעות שאלון שניתן להורים ובו סקירה נרחבת של תגובות הילד לתחומי תחושה שונים-מגע, ריח, טעם, תנועה, ראייה, שמיעה וכו'.. בהתאם, היא מציעה הדרכה להורים או טיפול לילד סביב נושא וויסות התחושות.

בהצלחה

אודט

שלום טובה,
את צודקת בשאלתך האם זה בכלל אובייקט מעבר....הרי כל הרעיון הוא להשתמש בחפץ שמזכיר את אימא, שמאפשר תחושה של רוגע, נחמה ובטחון כמו אימא, אך אינו אימא...לכן לרוב ילדים בוחרים חפץ כמו בובה רכה (שאימא קנתה...), חפץ נעים אחר (שמיכה או חיתול בד ואף חולצה של אימא). השימוש בשערות שעל ידייך הוא בעצם השימוש בחלק ממך: יש בכך את הערך המנחם והמרגיע אך זה לא יכול להיות שימושי בהעדרך....מדובר לרוב בהרגל שהשתרש, יש לא מעט ילדים שבוחרים לשם כך את שיער ראשה של אימם, את אוזנה וכו' (ועל כן זה לא 'תחביב מוזר' כל כך), ולכן הייתי מכנה זאת כהרגל מרגיע אך אין בו את הפונקציה "המעברית". סביר שהוא פיתח את זה כאשר בהיותו צעיר יותר נרדם בזרותייך או ליטף אותך, גילה עיניין בשערות ידייך מבלי משים, ועם הזמן זה הלך והתקבע.
הגמילה, כמו כל גמילה, עשוייה להיות לא קלה ורצופה במאבק עיקש....כשהוא עושה זאת נסי לצרף אליכם חפץ מעברי פוטציאלי (נגיד פרוותי ונעים במידה דומה) שישב יחד אתכם ויתכן כי מתוך כמה אפשרויות בנך יצליח לבחור בו כתחליף ראוי (לרוב לא ניתן להציע לילדים חפץ מעבר - הם בוחרים בו בעצמם, לעיתים מדובר בחפץ מפתיע ובלתי אטרקטיבי בעיני המתבונן...). ניתן לנסות גם לייצור משהו משותף שיהווה תחליף: בין אם מדובר ביצירה קונקרטית (חפץ שתעשו יחד, תוך כדי השקעה משותפת), ובין אם פעילות מרגיעה משותפת לשניכם (קשורה במגע, שירה, הרפייה וכו') שתוכל להיות בעלת ערך מרגיע ומנחם.
בהצלחה
מיכל
(ותודה על המחמאות - זה חשוב לנו לדעת שיש קוראים שנהנים...)