פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום אלה

מזל טוב לכם עם הצטרפות חבר למשפחתכם!! תינוק חדש במשפחה הוא מקור לשמחה רבה אך גם מייצר דינאמיקה חדשה בתוך המשפחה, בה יש התמקמות מחדש של כל אחד מהחברים, לנוכח השינויים והאתגרים. ילדים לעתים מגיבים ברגרסיה במצבים אלו: הישגים שנרכשו עד כה, כגון גמילה מהרטבת לילה, יכולים להשתנות. כל ילד מבטא את הרגרסיה בתחום שהוא פחות דומיננטי אצלו ומעניין להבין מדוע בנך בחר (באופן לא מודע כמובן)בתחום ההרטבה על מנת לבטא את השינוי המתרחש עליו בעקבות הולדת האח(כמה זמן הוא גמול בלילה?האם היו פספוסים בעבר?).
השינוי המרכזי עבור בנך הוא כמובן בכך שתשומת הלב שלכם כהוריו שהייתה עד כה בלעדית, מחולקת עתה בין שניים, וביתר שאת מופנית מן הסתם לרך הנולד שמעסיק אתכם סביב היממה. בנוסף, לרוב התינוק ישן עם הוריו ובכך מקצין את תחושת הבדידות/נטישה אצל האח הבכור ואת ה"סילוק מהממלכה"...
בנך הורגל להרדם באופן עצמאי וכעת הוא דורש את נוכחותכם בהירדמות, כאילו שואל, האם יש דרך שבה אוכל להחזיר את השליטה שהייתה לי עליכם? נשאלת השאלה, האם להיענות לו, או לנסות לשמר את ההרגלים שנרכשו טרם הולדת אחיו. התשובה היא כמו תמיד-למצוא איזון בין הקטבים ובהדרגה לחזור למצב הקודם של הרדמות עצמאית.
במישור השינה-רצוי שתהיו לידו זמן קצר,שיוקדש לתשומת לב אישית כגון הקראת ספר או שיחה קצרה, ותדגישו שאתם עוד מעט יוצאים מהחדר ומניחים לו להרדם לבד כי אתם סומכים עליו שהוא יצליח להרדם בעצמו. חשוב מאוד שלא לשנות הרגלים שנרכשו קודם להולדת האח, על מנת שתשמר אצלו תחושת היציבות וההמשכיות בחייו ובחיי המשפחה, שמקנה בטחון לנוכח השינויים הרבים שחלים כרגע במשפחה (הרבה מהם גם לטובה!!)
במישור ההרטבה-רצוי לפעול בשיטה של חיזוקים-בכל בוקר שקם יבש להעניק לו מדבקה/כוכב וכו'..
במישור הכללי-ככל שתהיו מודעים לצורך של בנכם בזמן איכות אתכם ותפנו לכך זמן כמה שניתן, כך הוא יחפש פחות את נוכחותכם בזמנים לא מתאימים כמו לבוא לישון איתו. כך הוא גם לא יבקש את תשומת לבכם בדרכים פחות מסתגלות כמו הרטבה לילית, בהנחה שאכן השיג שליטה מלאה בתחום זה לפני הולדת אחיו..

ולשאלתך-איך מחזירים אותו לרגע שלפני-חשוב לי לציין כי בנך לעולם לא יחזור להיות הילד של הרגע שלפני.., כמו שגם אתם כהוריו וכל המשפחה. לכל אחד כעת יש הגדרת תפקידים מחודשת והוא ספציפית הפך לאח הבכור, על כל המשתמע מכך. לכן ברשותך, הייתי מגדירה את שאלתך מחדש-איך מסגלים את בנך למציאות החדשה במשפחה כך שהוא יתפקד באופן מסתגל ומותאם-התשובה היא עם הרבה סבלנות ורגישות, הבנה למשמעות המצב החדש עבורו ועבורכם, ואמונה בו ובתהליך הטבעי שהוא כמו רבים אחרים שנולד להם אח, יעבור את התקופה הזו ויצמח ויתפתח בזכותה!

כמובן שאם אחרי תקופה הרגרסיה נמשכת ללא מגמה של שינוי, מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע.

בברכה,
אודט

ראשית תודה על תשובתך המעמיקה והעניינית שנית כמה זמן להארכתך נקראת תקופת הרגרסיה?

לצערי , אין ממש תשובה חד משמעית לנושא, משך הרגרסיה משתנה מילד לילד, ולעתים כשיש התקדמות בתחום אחד -הרגרסיה יכולה להתבטא בתחום אחר.בנוסף,יש תחומים קבועים אצל ילד מסוים, בהם נראה רגרסיה סביב מצבי דחק לאורך השנים( מעבר גן, הולדת אח וכו'...)

חשוב לי לציין לגבי הרטבה לילית, שנהוג להבדיל בין הרטבה שהופיעה לאחר תקופת גמילה של חצי שנה(קם יבש מרבית הזמן) , לעומת הרטבה שהופיעה לאחר תקופת גמילה קצרה מכך.

ובכל זאת, על מנת לקבוע אם מדובר בתגובה נורמטיבית או בתגובה קיצונית ולא מסתגלת שדורשת פנייה להתייעצות מקצועית, חשוב לשים לב לדברים הבאים:

1. שינוי במצב הרוח הכללי של הילד (האם השתנה מקצה לקצה, האם הפך להיות רגזני/עצוב באופן קיצוני)
2. שינוי בתפקוד החברתי של הילד (האם הגננת בגן רואה קושי)
3. שינוי ברמת העניין שלו בפעילויות תואמות גיל (משחקים, צעצועים, פעילות מוטורית.)
4. עד כמה הרגרסיה מוכללת לשאר היכולות שנרכשו עד כה (שפה, שליטה בסוגרים במשך היום, עצמאות בפעילויות יומיומיות ועוד).

לסיום אדגיש כי הופעת הרגרסיה היא טבעית וצפויה. מדאיג יותר כאשר ילד מקבל בשיוויון נפש מעברים משמעותיים בחייו ואינו מבטא כל שינוי בהתנהגותו בעקבות כך.

בברכה,
אודט

שלום ענבל
שינויים בהתנהגות בגיל הרך, כגון הצמדות יתר להורה, יכולים להיות מוסברים משינוי משמעותי בסביבת הילד (הולדת אח, מעבר למסגרת חדשה וכו'..)אך יכולים גם לנבוע כתוצאה מגדילה והתפתחות. במקרה של בתך, נראה שהיא מבטאת סוג של חרדת נטישה. היא מגלה דריכות יתר לסימנים הלא מילוליים שמנבאים התרחקות שלך ממנה, גם אם את עדיין בסביבתה ובשל דריכות זו היא אינה חשה בטוחה להתפנות למשחק כפי שמצופה ממנה. מבחינה התפתחותית, חרדת הנטישה מופיעה סביב גיל תשעה חודשים ונמשכת עד גיל שנתיים, אך עוצמתה ושכיחות הופעתה תלויים מאוד במזג של הילד ובדפוסי ההתנהגות של הוריו.

לא ציינת באיזה מסגרת שוהה בתך, האם את איתה בבית או שהיא במסגרת חוץ ביתית/מטפלת. כיצד מתרחשות הפרידות שלך ממנה? האם היא מגיבה כך (מתקשה להעסיק את עצמה כשאין מבוגר צמוד) גם כשאת אינך? האם חלו שינויים משמעותיים בחייכם אשר יכלו להשפיע על תחושת הבטחון שלה בבית ובקשר איתך? האם בתך מגיבה בהצמדות יתר שלה אלייך לקושי שלך לאחרונה להיות פנויה רגשית לקשר איתה? האם את חוששת שככל שתיעני לצורך שלה בך היא תפתח בך תלות ולא תשתחרר ותהיה עצמאית?
על מנת להפחית את עוצמות החרדה של בתך ורמת ההכללה שלה (בכל פעם שאת מתרחקת ממנה מעט) חשוב למשל שבמקרים שאת נפרדת ממנה ויוצאת מהבית או משאירה אותה בסביבה אחרת (גן/מטפלת/סבתא), תתבצע פרידה ישירה, כלומר, עלייך לומר לה שאת הולכת ותחזרי, לתת חיבוק/נשיקה וללכת. חשוב לא להיעלם, גם אם סצנת הפרידה היא קשה. הקושי הגדול מכולם הוא תחושת אי הוודאות שבהעלמות, שמפרה את תהליך יצירת האמון בסביבה הקרובה.

ככלל, אני מאמינה שככל שתמלאי את הצורך של בתך בקרבה, במגע ובקשר, בתקופה בה היא מגלה סימני הזדקקות, כך היא תוכל בהדרגה להרגיש בטחון ולצאת ממך כבסיס בטוח , לחקור את סביבתה ולהתפנות להנאה ממשחק בהתאם לגילה.

בברכה,
אודט

נעמי שלום,
מתוך דברייך עולה כי שינויים רבים צפויים לכם, ועל כל אחד מהם ניתן לנהל דיון ארוך ומעמיק שקשה לנהל דרך הפורום מבלי שאת בעצם שואלת שאלה ספציפית. הדברים גם קשורים אלה באלה. אנסה להתייחס בקצרה:
המעבר מהבית אל מסגרת גנית ראשונה הוא מעבר מורכב שעשוי להיות קשה הן עבור ההורים (כפי שציינת:דאגה, חשש מפני מחלות, קושי לסמוך על המסגרת ועוד ועוד) ועוד יותר עבור הילד שנדרש להתמודד לראשונה עם מסגרת חינוכית בה דרישות והגבלות וצורך להיפרד ממך ולהסתמך על אחרים. בנוסף, בנך מתמודד כעת עם הולדת אחותו כלומר בבית התרחש שינוי משמעותי מאוד אשר פגש אותו בתקופה אישית לא פשוטה - הוא כעת מפתח את אישיותו העצמאית ועל כן נוטה ליותר תובענות ודורשנות - מנסה להגדיר את עצמו ועל כן להרגשתך הוא "השתנה".
את מבקשת עזרה לארגן את המחשבות, ונדמה שאת אולי חשה שקצב השינויים הנדרשים כעת מהיר מידי, דורש הרבה התאמות והסתגלות רגע אחרי שהתרגלת לבנך הבכור, ולפני שהספקת להתרגל אל עובדת היותך אם לשניים. התפתחותם של ילדים מהירה ומחייבת אותנו להסתגלות מהירה ולתגובה מהירה לשינוי. מקובל להגיד שאצל תינוקות ופעוטות מה שקבוע הוא שהם כל הזמן משתנים, ומחייבים את הוריהם להשתנות גם כן. עד שהתרגלת למשהו אחד, הוא כבר לא מתאים יותר.
קשה מאוד להכיל הרבה שינויים בבת אחת, ואולי עצתי לך תהיה לנסות להפריד ביניהם על מנת לא לחוש כל כך אבודה ומבולבלת. למשל, אם את מרגישה שבנך כעת מתמודד גם עם התינוקת וגם עם הגן, אולי זוהי לא התקופה לדרוש ממנו לשנות את הרגלי השינה שלו ולדחות זאת עד שתושג מעט יציבות בדברים אחרים.
וגם, בתקופות עמוסות התרחשויות בהן צריך לקבל החלטות ולהנהיג שינויים הדורשים כוחות מומלץ לפנות לקבל ייעוץ על מנת לא לחוש לגמריי לבד...
בהצלחה,
מיכל

איני מכירה באיזור זיכרון, אך בחיפה עובדים פסיכולוגיים התפתחותיים רבים.
אני ממליצה על רעיה אבימאיר-פת, טל. 04-8102001
בהצלחה,
מיכל

שלום הילה,
אני מסכימה עם השערתך כי קשה לדעת מהו המקור לקשיי ההסתגלות של בתך למשפחתון - האם מדובר בתגובה לשינוי המשמעותי במשפחה עם הולדת אחותה, או שמא לחוויותיה מהמשפחתון. קיימות גם אפשרויות נוספות כמו קשיי הסתגלות ספציפיים שלה - לא כתבת על המזג שלה, על מהלך ההתפתחות או על יכולות ההתמודדות בעוד תחומים. אני גם מסכימה שהמחשבה להוציאה מהמשפחתון הינה כנראה דחף, מתוך הרצון שלכם כהורים להתגייס מייד לעזרתה ולחלץ אותה, להגן עליה מפני הקושי הזה. הדחף הזה הוא ברור וטבעי, אך לא בטוח שהוצאתה משם היא הפתרון.
מה שכן בטוח הוא שחשוב מאוד לסייע לה בהסתגלות כיון שהיציאה אל המשפחתון הינה ההתמודדות הראשונה שלה בעולם החברתי ולכניסה זו משמעויות רבות לתפיסתה העצמית, למידת היכולת שלה להסתמך על עצמה וליכולת שלה ללמוד ולשחק.
אני מזמינה אותך להרחיב את התיאור על בתך ועל מהות הקשיים ולשוב ולהתייעץ בפורום. במקביל, אם להרגשתכם ההתמודדות שלה אינה בגדר קושי טבעי המלווה תהליך הסתגלות שיגרתי אל מסגרת גנית חדשה, הרי כדאי לפנות לייעוץ מקצועי מתאים.
בהצלחה,
מיכל

שלום לאם לשלוש,
הדיון על הגבלת שעות הטלוויזיה אומנם אינו חדש, אך עדיין לא ידוע לי על "תו תקן" כלומר על המלצה ברורה של כמה זמן הוא תקין, ואני חוששת שמאוד קשה להגדיר משהו כזה. את מציינת שבמחשב יש גם למידה: ואילו בטלוויזיה אין? אם רואים סרט של וולט דיסני שבו חינוך לערכים חברתיים אז כן לומדים וזה בסדר ואם רואים טלנובלה בספרדית אז לא?? ובמחשב? אם מדובר בתוכנת-לומדה של אותיות אז זה בסדר ואם מדובר במשחק שבו מפוצצים חלליות אז לא? ואם המשחק במחשב נעשה בזוג ולא לבד?? כלומר, אני לא חושבת שיש לזה חוקים כי זה מאוד תלוי בילד, במשפחה, ובעיקר בדברים עליהם מוותרים בגלל הצפייה הממושכת.
כמו בדיון על כל סוג של "התמכרות", גם כאן עיניין המידתיות הוא החשוב: עד כמה העיסוק הזה תופס חלק נכבד משעות הפנאי ובא על חשבון דברים חשובים אחרים. אם במקום לפגוש חברים, לשחק בחוץ, לקרוא ספרים וללכת לחוגים בנותייך צופות בטלוויזיה או משחקות במחשב הרי שישנה בעיה. אך אם הן מספיקות להנות מכל הפעילויות המיועדות לבנות גילן, ועדיין דורשות זמן צפייה (או שמא בהייה??...) במסך, הרי שכנראה החלוקה תקינה.
כמובן שיש סייגים ספציפים הקשורים בגיל (לא מומלץ לתינוקות) ולתקינות ההתפתחות: אצל ילדים עם נטייה להפרעות קשב אן לקשיי התארגנות ההמלצה לרוב ברורה יותר כיון שהיכולת שלהם להפיק מפעילות מול מסך מרצד נמוכה יותר והבחירה הטבעית שלהם היא דווקא הפעילות הזו (וזה מפתה כיון שזה נותן גם קצת שקט להורים).
אני מניחה שמדובר גם בדפוסים המשפחתיים: אם ההורים מרבים לשבת מול המסכים (אחד מהשניים), קצת קשה לצפות מהילדים להימנע מזה. הרבה הורים נוטים כיום לנסות להגביל את הצפייה לזמנים מסוימים (רק בבוקר/רק אחרי הגן וכו') או להגביל לצפייה בתכנים מסוימים (רק קלטות/ רק תוכנית קבועה אחת), מתוך מחשבה נכונה שבעידן הרב-ערוצי אפשר בקלות לבלות כך את כל שנות הילדות והמחיר של זה הוא כבד מאוד.
לסיכום, כנראה שתצטרכי להסתמך על שיקול הדעת שלך עד כמה לאפשר ולהגביל, כפי שנכון בכל תחום בו להורים יש את סמכות ההחלטה (ממתקים, שמירה על סדר וכו'). חשוב לא להעביר מסרים כפולים, למשל, אם הן מצופות להירדם לשנת הלילה מול הטלוויזיה (הרגל גרוע!) או להעסיק את עצמן בצפייה ממושכת בבוקר כדי לאפשר לכם לישון הרי שלא הוגן לאסור את זה בשעות שלהן "נוח" יותר.
ודרך אגב - מה קורה עם השלישי/שלישית?
בהצלחה,
מיכל

דפוסי השינה אצל תינוקות שונים עשויים להיות שונים. במקרה שלך מדובר בתינוקת שישנה יוצא מן הכלל בלילה ("טפו, טפו, טפו"...) ומכיוון שכך כנראה זקוקה לשינות קצרות בלבד לאורך היום.

עדיין מוקדם לשים תוויות לגבי הטמפרמנט של ביתך או לנבא אם זה גם יאפיין אותה בהמשך, אך לעת עתה נראה שבסך שעות השינה שלה, שעיקרן בלילה, היא ממלאה את המיכסה הנחוצה לה. אפשר להבין שאולי היית מעדיפה שגם ביום תישן טיפה יותר, אך זיכרי ששפר מזלך והיא ישנה מצויין בלילה. אני מאמינה שהרבה אמהות היו קונות בשתי ידיים את ה"בעיה" שאת התארת.
לילה טוב,
דפנה.

שאלתך יפה ומעניינית ומרמזת על רגישותך אל ביתך.
אני מניחה שבמשפט שכתבתי גלום גם חלק מהתשובה: התפוח שלא נופל רחוק מהעץ. כן, גם בתכונות אופי הגנטיקה עובדת ולא פעם ילדים מזכירים בתכונותיהם את אופיים של הוריהם. אני מניחה שגם במקרה שלכם יתכן והיא מזכירה מישהו מכם ואולי אף את שניכם, הלא כן?

מעבר לכך, ילדים גדלים באווירה מסויימת בבית וסופגים את גישתם וערכי ההתנהגות של הוריהם. אני מניחה שגם במקרה של ביתך היא סופגת את האוירה נטולת האגרסיביות שבביתכם, וכמה טוב שכך.

אז כן, הביישנות וההימנעות הן כנראה נטיות האופי שלה, אם כי ברור שעם התבגרותה זה עשוי להתמתן או להתחזק, בהתאם לאינטראקציות שיהיו לה עם סביבתה, וגם איתכם ההורים. אני מאמינה שבשלב זה הרעפת אהבה (שמן הסתם אתם כבר עושים) שמשדרת - אנחנו אוהבים אותך ומקבלים אותך בדיוק כפי שאת ועבורינו ובעינינו את הדבר הכי טוב שיש, ונתינת שבחים אשר בונים את הדימוי העצמי והביטחון שלה - הם בעיקר מה שאתם יכולים לעשות.

בנוסף, שימו לב לא לפספס שום שמץ של אותה התנהגות שאתם מייחלים לה (כגון עמידה על שלה מול ילד אחר) ולחזק אותה מיד באמירה ספציפית ביותר אשר מגדירה ממה באיך שהתנהגה אתם מרוצים. כמו כן נצלו הזדמנויות להוות עבורה מודלינג והדגימו לה התנהגויות חברתיות שאתם מעוניינים שתלמד (למשל פנייה אסרטיבית לילד אחר במקומה).

בגילים מבוגרים יותר (5-6 ואילך), אם יהיה בכלל צורך, ניתן יהיה לצרפה למעין סדנאות קבוצתיות לרכישת מיומנויות חברתיות שאנשי מקצוע מעבירים לילדים.

חשוב להדגיש שלמרות רגישותה, בכל הקשור להצבת הגבולות היומיומית אין כל הבדל בין ילדים כאלו או אחרים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, זקוקים לחוש את הוריהם סמכותיים ומנהיגותיים. ילדים החווים את סמכותם המייטיבה של הוריהם מפנימים אותה ובבוא היום יהיו כאלה בעצמם.

לסיום אוסיף שלצערי לעיתים נדמה לי שבתרבות הישראלית הספוגה בלא מעט אגרסיביות, הורים נוטים להעריך התנהגות נעימת הליכות כמשהו שלילי, ולא מעטים מעדיפים אפילו שילדם יהיה תוקפני ( חס וחלילה שהילד, בעיקר אם זה בן, יהיה חנון/פרייר ). לכן עצתי לך היא לשמוח ולהתגאות בעדינותה ורגישותה של ביתך, תוך שאת מעודדת אותה להיות מעט יותר אסרטיבית.
בהצלחה, דפנה.

הילדה היתה חולה מזה כשבוע וחצי ורק היום חזרה למעון. מאבקים על נעילת נעליים היו מזה כחודש אך בתקופת המחלה הנושא החמיר ביותר ועכשיו כולל גם להסתרק להתלבש וכו'

ההתנהגות שאת מתארת הינה התנהגות אופיינית לגילה של ביתך, שרבים מכנים אותו "גיל שנתיים הנורא". כמובן שאין זה גיל נורא, אך הורים רבים מגלים אז שתינוקם המתוק הפך לפעוט דעתן, עקשן, מרדן ועצמאי שרוצה לעשות הכל "לבד".
רצוי מאוד שתרחיבי את הבנתך לגבי הדרך החינוכית שעלייך לנקוט ואני מציעה לך לקרוא באחד מספרי הדרכה להורים על השלב ההתפתחותי הזה וללמוד כיצד להתנהל נכון מבחינה חינוכית. את יכולה גם להיעזר בסדנה/בי"ס להורים שבאיזור מגורייך, או בהדרכה אישית.
אוכל רק לייעץ לך בקצרה: מול ביתך הבודקת גבולות את צריכה לעמוד כאמא שמציבה גבולות. אותן מטלות יומיומיות נידרשות שאת מתארת צריכות להאמר על ידך בטון סמכותי ולא מתוך עמדה של בקשה, הסבר או שכנוע. את אינך זקוקה לאישורה על כל דרישה שלך. יחד עם זאת אינך צריכה לכעוס או לצעוק אלא פשוט לומר לה שכעת נועלים נעליים (למשל) ואם גם בפעם השניה היא אינה נשמעת לך את פשוט נועלת לה למרות אי שיתוף הפעולה שלה וגם אם לשם כך נחוץ לך להשתמש בכוח מסויים.
קצרי את כל התהליך הארוך של התנהלותך מולה כפי שהוא כיום. לפעוטה בגילה לא קל עם מצבים של הסברים ארוכים ואפשרויות בחירה מיותרות, והרבה יותר קל יהיה לה לקבל מצבים חד משמעיים, של כן-לא מותר-אסור.
בהצלחה, דפנה.

דפנה - אנחנו היינו באותו מצב בגיל שנתיים ונעזרנו בספרים ובהדרכה. שאלתי היא האם היום, בגיל 3.5 עדיין יש להציב גבולות באותה דרך (לדוגמא אני מודיעה שנכנסים לאמבטיה בעוד שלוש דקות וכשאני מבקשת להכנס לאמבטיה, אנימודיעה לו שאם הוא לא נכנס לבד אני אכניס אותו). תודה.

שאלתך מאירה את האפשרות שכוונת הכינוי של אותו שלב מאתגר בהתפתחות תינוקות אינו "גיל שנתיים הנורא" אלא "השנתיים הנוראיות"... שכן לא פעם מתמשך לו השלב על פני הטווח שמסביבות גיל שנה וחצי ועד גיל ארבע, פחות או יותר.
אני טוענת שככל שההורים ממהרים להגיב ולהתנהל נכון למן ההתחלה - כך יתקצר השלב הזה של בדיקת הגבולות. כשאני פוגשת הורים לילדים בני שלוש, ארבע ואף יותר הסובלים מבעיות משמעת, בהרבה מקרים הנחתי היא שבשלב הראשוני, כשהיו צריכים לבנות את סמכותם בעיני הפעוט ולבסס את הצבת הגבולות - לא עשו זאת כהלכה, לא בנו את התשתית ההתנהגותית הראויה וזו הסיבה שעד עתה הם "סוחבים" בעיות משמעת שיכלו כבר להיות מאחוריהם.

את מספרת שנעזרתם בספרים ושהייתם בשלב הזה, אך אינך מציינת אם חשתם הטבה בהמשך.
אך לשאלתך העקרונית - האם בגיל 3.5 יש להציב גבולות בדרך בה תיארתי בתשובתי הקודמת אענה שכן, הצבת גבולות צריכה להימשך לכל אורך שנות הילדות וההתבגרות. יחד עם זאת הדרך בה היא תיעשה משתנה ומותאמת, כמובן, לגיל הילד, לאופיו ולנסיבות המשפחתיות.

הדרך בה את מתארת שאת עושה זאת נשמעת לי מתאימה בהחלט. את מתריעה באזני הילד, את מבקשת ובפעם השלישית, אם אינו נענה לבקשתך, את פועלת. כך על כל פנים אני מקווה - שכן אינך מציינת אם אחרי שהודעת לו שתכניסי אותו לאמבטיה את אכן עושה זאת...
וזה הדבר החשוב: חלק מבניית הסמכות הוא בניית האמינות שלנו בעיני הילד. הוא צריך ללמוד מנסיונו שכשאמא אומרת משהו - היא מתכוונת לזה! שתמיד מה שאמא אמרה שיקרה (תכף הולכים הביתה/מתקלחים/אוכלים/הולכים לישון/מתלבשים ועוד ועוד) תמיד קורה. זה יכול לקרות באופן נעים יותר אם הילד בוחר לשתף פעולה, או באופן נעים פחות אם בחר שלא לשתף פעולה. אך זו הבחירה היחידה שיש לו. אין לו בחירה להחליט שדברי אמא לא יתממשו בכלל.
בהצלחה, דפנה.

אכן היתה הטבה לאחר שהתחלנו להציב גבולות אבל נדמה שזו מלחמה אינסופית. במהלך השנה וחצי האחרונות לא היתה פעם אחת שהוא הסכים להכנס לאמבטיה (אלא אם כן יש משהו שונה ומעניין כמו חבר שנכנס איתו לאמבטיה ו/או צעצוע חדש וזה כמובן קורה לעיתים רחוקות). אנו אכן מכניסים אותו לאמבטיה בכוח אם אין ברירה (לפעמים אנו מצליחים להכנס בכמעין משחק - באמבטיה יש סירה ואתה רב חובל וכו') אבל ככל שעובר הזמן הוא יותר חזק וכבד, מה שגורם לי לשאול את עצמי עד איזה גיל זה ימשיך ועד איזה גיל אני אמורה לעשות את זה בכוח (כוח מועט כמובן, לא להכאיב לו). אותו הדבר קורה כשצריך לצחצח שינים ולהתלבש. תודה רבה. יעל

שאלתך מאירה את חסרונות ומיגבלות הייעוץ במדיה הנוכחית: הדברים נמסרים בתמציתיות ובכלליות, ללא היכרות מעמיקה ומקיפה של הנועץ.
במידה והקשיים ממשיכים תמיד אנו ממליצות לפנות לייעוץ אישי, ויתכן וגם את עשוייה לשקול אפשרות שכזו.
עם זאת, לגופו של ענין אומר שהצבת גבולת הוא תהליך חינוכי ממושך, אולי הממושך ביותר, ונמשך לעיתים עד סוף גיל ההתבגרות ולעיתים אף מעבר לזה.זה אולי מתיש, אך אין ברירה אלא להמשיך בדרך בעקביות.
כפי שכבר כתבתי, מובן שבכל גיל הוא יעשה אחרת, כולל השימוש בכח. בגיל בוגר יותר השימוש בכוח מוחלף בשימוש בסנקציות (עונשים) על אי ביצוע הדרישה, אך כל עוד אפשר להימנע מענישה - זה עדיף בעיני.
עלי להדגיש שאני בעד גישה סמכותית מיטיבה, שמתחשבת בילד, מעריכה ומכבדת את רצונותיו. זהו חלק ממערכת יחסים אוהבת, חמה, תומכת ומחזקת והצבת גבולות אינה עומדת בפני עצמה. היא חלק מדינמיקת היחסים הכללית שבין ההורים לילד והצלחתה מושפעת מכל הנתונים הללו.
חיזקי ואימצי...,
דפנה.

אתחיל את תשובתי בהמלצה שאולי כדאי לך להתפשר על כך שבנך יקבל את הטוב דיו ולא את הכי טוב שבעולם. ואת זה אני מאמינה שאת נותנת לו, כמיטב יכולתך: אהבה, ביטחון, תמיכה, גירויים ועוד.

עם זאת מתוך דברייך ניכר שאת חשה שיתכן שבשלב הזה הוא עשוי היה להיתרם לו היה פחות סגור בבית איתך ויותר במסגרת חינוכית. אני נוטה להסכים להנחתך זו.

אם אין אלה שיקולים כלכליים שמונעים ממך להכניסו למסגרת, אני מתרשמת שזה עשוי להוות פיתרון טוב עבורו ועבורך. אין מניעה שתתחילי לברר על מסגרות חינוכיות בסביבתך לגבי השנה הבאה, ואם תמצאי מסגרת שתהיה מוכנה לקלוט אותו כבר עתה או אחרי פסח - הייתי ממליצה לשקול זאת בחיוב.
אינך חייבת לרשמו למסגרת של יום מלא ואת בהחלט יכולה להסתפק במסגרת של חצי יום.

אין ספק שבנך יהנה מהיתרונות הרבים שבהעשרה החינוכית. את תוכלי להנות מכמה שעות פנויות ביום להשקעה בבתך הקטנה (ובעצמך), וכשיחזור בנך מהגן תהיי פנויה יותר לתת לו את האיכויות המיוחדות שהבית מעניק.
בהצלחה, דפנה.

שלום סיוון

אמנם הבחירות כבר מאחורינו, אבל עכשיו מתחילות בחירות לא פחות גורליות...

השאלה שלך האם נכון שילד יהיה בין הבוגרים בגן או בין הקטנים היא במקומה והיא מעסיקה הורים רבים. אין תשובה אחת אך יש מספר נקודות לחשוב עליהן בדרך לקבלת החלטה:

-האם את מרוצה מהגן עד כה והאם בנך הולך לשם בשמחה?
-האם בנך הוא ילד מפותח בהתאם לגילו-פחות מכך או יותר מכך?
-מה מספר הילדים בגיל בנך ומה מספר הגדולים ממנו בקבוצה?
-האם לדעתך הצוות של הקבוצה הנוספת שתפתח גילאי 3-4 מוכשר מספיק על מנת לתת מענה לילדים גדולים יותר?
-האם לבנך יהיה את אותו הצוות אם הוא יישאר בגן זה בשנה הבאה בקבוצת הגיל- שנה עד שלוש?

בגדול, ישנם ילדים שמתאים להם יותר להיות קטנים בין גדולים בגן, ואז הם מושכים למעלה ומתפתחים, זו בהנחה שהם מפותחים היטב ולא הולכים לאיבוד/מאויימים מהגדולים בגן. לעומתם, ישנם ילדים שדווקא פורחים כאשר הם הילדים הבוגרים בגן-הם משמשים מודל לחיקוי לילדים הקטנים, מפתחים תחושת אחריות כלפיהם והופכים להיות חונכים עבורם-ובסופו של דבר צוברים בטחון עצמי.
לסיום, אני נוטה להמליץ לך שאם את מרוצה מהגן, בנך הולך בשמחה, הצוות לא מתחלף ובעצם, למרות שייכנסו גם קטנים ממנו, יש ילדים בני גילו (שנה וחצי)וגדולים ממנו (עד גיל שנתיים)-לא לשנות את המסגרת. היציבות היא משמעותית להתפתחות בריאה!

מקסימום, בסוף שנה הבאה, תגיעי למסקנה שאת לא רוצה להמשיך לקבוצת הבוגרים 3-4, תוכלי אז לעשות את ההחלפה לגן אחר.

בהצלחה
אודט

שלום קרן

..אין פלא שאת מוצפת, את מטפלת בתינוק שהוא נסיך מצד אחד אך מאוד תובעני מצד שני ומעבר למטלות הבית היומיומיות את נמצאת במסלול לימודים שגם הוא מן הסתם תובעני-דורש השקעה גם בבית. אני תוהה מתי את מוצאת זמן לעצמך בין כל המטלות הללו..

אני מרגישה שאני יודעת מעט מדי עלייך ועל תינוקך על מנת לענות על שאלתך מדוע בנך אינו מעסיק את עצמו לזמן סביר (מספר דקות)כשאינו במחיצתך. יכולת התינוק להעסיק את עצמו תלויה מאוד במזג שלו, ברמת ההתפתחות שלו, בעיקר המוטורית בשלב זה, ובהרגלים שמקנה לו הסביבה.

החל מגיל חצי שנה תנוקות מראים חיפוש אקטיבי בעיניהם אחר המטפל העיקרי, מאחר שהם כבר זוכרים שהוא קיים גם כאשר הוא אינו בטווח ראייתם. בנך נמצא בשלב בו הוא זקוק לנוכחותך בטווח ראייה על מנת שיוכל להרגיש בטוח להתעמק בחקירה ובמשחק עם צעצועיו. האם כשאת בטווח ראייתו ומדברת אליו הוא מסוגל להרגע או שהוא זקוק למגע ולהפעלה שלך על מנת להכנס למשחק?
האם את מרגישה שהוא בטוח מספיק (מבחינה בטיחותית) כאשר הוא רחוק ממך?(הוא נמצא על הרצפה/בתוך לול/טרמפולינה?)
את עושה טוב בכך שאת לא נענית במיידי לבכיו ומאפשרת לו מרחב מסוים להתמודד עם התסכול ובהמשך למצוא פתרונות חלקיים בכוחות עצמו למצבו.
תארת שבנך החל לזחול אחרונית, לא ציינת אם הוא למד להתיישב בכוחות עצמו. בנך נמצא בשלב בו ההתפתחות המוטורית שלו משפיעה באופן מכריע על יכולת המשחק שלו. ככל שתגדל יכולת התמרון שלו-למשל,מעבר מזחילה לישיבה לעמידה-כך יגדלו האפשרויות שלו להעסיק את עצמו בלי תלות כה גדולה בסביבה. חלק גדול מהרטנוניות שאת מתארת יכול לנבוע מתחושת תסכול כשיכולת התמרון מוגבלת.
אני בהחלט ממליצה לך לפנות לייעוץ של מרפאה בעיסוק על מנת לקבל תמונה מלאה על הפרופיל התחושתי של בנך-יתכן כי המזג הרטנוני שאת מתארת נובע מקשיים בוויסות חושי אשר מקשים על בנך את ההסתגלות הנורמטיבית לגירויים שונים בסביבתו-מגע, תנועה, ריח, אור, רעש וכו'..ויתכן כי באמצעות הקשר שלו איתך הוא מצליח במידת מה להפחית את אותו הקושי ולהתפנות לחקור מעט יותר את סביבתו ממקום בטוח יותר.
ולבסוף-מאוד חשוב שתפני לך זמן לעצמך על מנת להיות מסוגלת להמשיך ולהוות לבנך מקום רגוע ומכיל, אם זה בהפעלה רבה יותר של חמותך, מטפלת/ביביסיטר לשעות קצרות במהלך היום.

בהצלחה!
אודט

תודה על התגובה המהירה עוד קצת פרטים להבהרת התמונה- בני עוד לא מתיישב מעצמו, הוא ממש שנייה לפני התיישבות וזחילה על 6. כרגע הוא "מחמם מנועים". מבחינת משטח המשחק- או בלול או על משטח פעילות עבה ובטוח. הימצאותי בקרבת מקום ודיבור שלי עימו לא מספיקה, הוא נרגע רק כאשר אני מתיישבת לשחק עימו. תמיד זקפתי את הרטנוניות שלו לזכות מזג מולד, והעובדה שבחודשיים וחצי הראשונים לחייו הוא סבל מכאבים מאד חזקים בשל רפולוקס, לכל הדעות לא דרך סימפטית להתחיל את החיים. אך תמיד הייתה בי ציפייה שבשלב כלשהו ההורות התומכת, כל האהבה והחום יספקו לו קצת שלווה ורוגע, ושעם הזמן הוא יהפוך לתינוק יותר רגוע. בינתיים זה לא קורה ואני מעוניינת לדעת אם ההנחות שלי מוטעות בעינייך והאם יש צורך לבדוק את הנושא. תודה. קרן

ראשית, אני מתנצלת על העיכוב במתן התשובה..

לשאלתך-אין לי ספק שהחום האהבה והסובלנות בהן את מתייחסת לבנך מרגע שנולד על אף האתגרים שהמזג שלו ובעיותיו הרפואיות (הריפלוקס) הציבו בפנייך-הקלו עליו במאוד את הסתגלותו לסביבה!! אני מאמינה שבחלק מהמקרים האינטואיציה האמהית שלך הנחתה אותך נכון בטיפול בו ובהתייחסות לצרכיו. עובדה היא שכשאת לידו הוא כן נרגע ומתנהג אחרת-הוא נעזר בך באופן משמעותי על מנת לווסת את תגובותיו.
עם זאת, מכיוון שאת מתארת מגמה כללית של חוסר שקט מאז היוולדו, אני חוזרת ומייעצת לך לפנות לייעוץ מקצועי של מרפאה בעיסוק, על מנת להבין את מקור חוסר השקט ולקבל הדרכה כיצד ניתן להקל עליו/להבין את צרכיו יותר לעומק.

אשמח להפנות אותך בהתאם לצורך.
בברכה
אודט

שלום לימור

נשמע מדברייך שבתך חוגגת את המעבר למיטת מעבר (האם הכוונה למיטה בגודל מיטת תינוק שהורדו לה הסורגים?) בה היא מרגישה את הכוח שלה לצאת מהמיטה באופן עצמאי, מה שעד כה לא התאפשר במיטת התינוק,(מה הסיבה למעבר? האם בתך ניסתה לטפס על סורגי מיטת התינוק?). הבעייה היא שהחופש שלה הפך להיות הסיוט שלך..
כיצד היו עד כה ההשכבות של בתך במיטת התינוק? האם היו מלוות בטקס כלשהו? מקלחת לפני שינה, הקראת סיפור, ליטוף, בקבוק או כל חפץ מעבר אחר?
האם סגירת הדלת הייתה חלק מתהליך ההשכבה בעבר ואיך בתך הייתה מגיבה לכך?

את מתארת את בתך כילדה שובבה וקופצנית- האם את מרגישה שבתך עייפה בשעה שבה את מנסה להשכיב אותה או שנראה כי היא עדיין מלאת אנרגיות ודחיית שעת ההשכבה הייתה עוזרת לקצר את "החגיגה"?
ושאלה אחרונה-האם את ובתך מבלות להרגשתך מספיק זמן במהלך היום על מנת שגם את וגם היא לא תצטרכנה את המשחק הלילי הזה על מנת להיות בסוג של קשר/מגע?

הצעתי:השכיבי את בתך סמוך ככל שניתן לשעה בה את משערת שהיא כבר עייפה (ואם אפשר "לתרום" לעייפות על ידי /הוצאת מרץ אחה"צ בגן שעשועים-מה טוב!).
קיימי טקס שינה קבוע שיכול להתאים לך ולבתך-שלא ייארך יותר מעשר דקות ושבתחילתו את מתארת לה בקצרה מה עומד לקרות, כולל תיאור ההשכבה שלה במיטה בסופו.
הישארי דקות קצרות לצד מיטתה (ישובה על כסא וכו'') ואמרי שאת יוצאת מהחדר אבל את כאן בבית והיא לא לבד. אחרי מספר דקות אם היא מבקשת אותך חזרי והשארי לזמן קצר יותר מקודם.

אני מניחה שהיא תמשיך ותצא בהתחלה וכאן המוקד-החזירי אותה מייד לחדר למיטתה, לא בכעס אלא בתקיפות-לא יוצאים מהמיטה, חוזרים לישון וכו'. במסרים קצרים וענייניים. זה יכול להמשך לאורך מספר ימים קצרים, אך אם תהיי עקבית ועניינית בתגובותייך-היא תלמד וניסיונות היציאה יפחתו.
בכל מקרה-אני ממליצה להמנע מלסגור את הדלת-זה מגביר את תחושת החרדה שממילא קיימת בתהליך ההשכבה שהוא תהליך פרידה בסופו של דבר ומזמין פחדים רבים.

בהצלחה,
אודט

אודט היקרה שלום; ראשית המון תודה על הקדשת תשומת לב שלך לבעיה שתארתי לך . אכן הנושא הזה הוא חדש לי ,ואין ספק שככל שאלמד אותו טוב על ההתחלה ככה אקצר את כל הסחבת בשנת הלילה של בתי. לשאלותייך: המיטה הינה מיטת מעבר לשמה ולא אלתור שלנו. הסיבה להעברת בתי למיטת מעבר היתה בגלל שבזמן שהכנסו אותה למיטת תינוק היא טפסה וכבר הגיעה למצב שהיא נשכבת כולה על החלק העליון של הסורג וממש לא השאירה לנו ברירה אחרת ברור שהייתי ממשיכה להנות ולהשכיב אותה לישון במיטת תינוק. השכבה של ביתי לא היתה כרוכה עד כה בסחבת , כלומר: סדר הההשכבה היה : אמבטיה, סיפורים, לילה טוב , בכי במיטה והולכים לישון וזהו. גם אם היתה בוכה לא הייתי חוזרת והיא היתה נרדמת . לשאלתך , אני מקדישה לה לדעתי זמן משחק וסיפור במסגרת הזמן העומד לרשותנו אחה"צ. אני מנסה להשכיב אותה באמצע השבוע בשעה סבירה : 20:00 . אני לא סוגרת את הדלת כשאני לא בחדר אלא כשאני איתה ביחד כדי שהיא לא תברח משם ואני אחריה . זה לא יעזור אם אסגור כשאני מחוץ לדלת כי היא תצא החוצה. אני מנסה להיות איתה תקיפה ,או בעלי אם הוא משכיב אותה לישון. אני מנסה לדאוג שהיא תלך לישון כשהיא שבעה אחרי ארוחה. אין ספק שזה מעייף כל הטקס הזה ,היא יורדת מהמיטה ואני מחזירה אותה,היא לוקחת שמיכה למיטה , מורידה שמיכה לשטיח, לוקחת כרית סדרה של התעסקויות, בקיצור די בלגן. אבל אני מאמינה שהיא מתעסקת עם כל הפריטים כי היא באמת מנסה למצוא עם מה הכי נוח לה להרדם. או שהיא יורדת ונשכבת עלי ואז אני מחזירה אותה למיטה. בכל מקרה אנסה ליישם ממה שכתבת לי, אם יש לך הערות/הארות נוספת אני אודה לך תודה רבה לימור

שלום לנל,
כפי שאת כותבת בעצמך, נשמע שבתך אכן מנהלת את הארוחות, אך היא גם מנהלת את סדרי הניקיון שלכם, את סדרי ההרדמה ואת סדרי השינה....נכון שלכל מה שאת מתארת אפשר להתייחס כאל עינייני אכילה, אבל נשמע לי שהסיפור יותר קשור בהקניית הרגלים בכלל ויותר מזה: בהצבת גבולות. מהתיאור שלך עולה שבתכם לא מורגלת כלל לקבל על עצמה דרישות חיצוניות של מציאות, ומאוד כדאי להתחיל לעשות זאת...היא כנראה גדלה בקצב מהיר הרבה יותר מכפי שאתם שמים לב, ולפני שהבחנתם ועשיתם שינויים בהרגלים שלה כתינוקת, היא הפכה לפעוטה דורשנית ותובענית.... על מנת שזה ישתנה אתם אלה שצריכים לעשות שינוי, להגדיר את הדברים שחשובים לכם ולעשות את השינויים בהדרגה כלומר, לא לדרוש ממנה בבת אחת לעמוד בכל כי זה יוביל לתסכול אצל כל הצדדים, אבל להציב מטרה אחת לכל כמה ימים ולעמוד בבכי שלה ובהתנגדות שבוודאי יגיעו.
אז הנה כמה עצות:
נתחיל בעיניין ההנקה: גם תומכות הנקה נלהבות מסכימות שלהנקה אחרי גיל שנה אין תפקיד של הזנה אלא תפקיד יותר רגשי הקשור לקשר אם-תינוק. ההנקה יכולה להיות זמן נעים ומהנה עבור שתיכן, אחרי פרידה (למשל כשאת חוזרת הבייתה אחה"צ), לצורך נחמה (אחרי עלבון, מכה) או כארוחת בוקר ולילה (לא אמצע הלילה!) במידה ואינה אוכלת מספיק. היא ממש לא אמורה להרדם בהנקה ויותר מזה: אין כל סיבה להניק אותה במהלך ארוחה! בגילה חשוב מאוד להקנות הרגלי הירדמות אחרים, שאינם תלויים בך או בהנקה, ומאפשרים לה לחזור לישון בכוחות עצמה כאשר היא מתעוררת בלילה. היא גם ממש לא אמורה לאכול במהלך השינה. בעיניין הזה אני מזמינה אתכם לקרוא דיונים קודמים בפורום שלנו בנושא שינה.
ולגבי הארוחות: הרגלי האכילה שאת מתארת הם בעצם הרגלי נשנוש. בתך אינה מורגלת להפריד את האכילה משאר הפעולות שהיא עושה - משחק, טיול וכו', ולכן היא אוכלת תוך כדי. על מנת לשנות את זה צריך להגדיר זמני ארוחות קבועים פחות או יותר שמיועדים לאכילה בלבד, ורצוי לאכילה חברתית, כלומר שבתך תהיה חלק מהארוחה שלכם, תשב יחד אתכם ותאכל את אותו הדבר. חשוב שגם המטפלת תנהג כך ותמנע מההתרוצצות הזו. על מנת שזה יצליח נסו קודם אתם במהלך סוף שבוע או כמה ימים שאתם איתה, ובהדרגה תבקשו גם מהמטפלת. לא כדאי לעשות זאת בארוחות משפחתיות המוניות שם יש הרבה מידי התרחשויות מעניינות וגירויים מציפים - נסו לעשות את זה בבית, סביב השולחן בו אתם אוכלים את הארוחות שלכם.
לסיכום, הייתי מציעה שתבדקו עם עצמכם מדוע כל כך קשה לכם לתסכל אותה ולקבוע את הסדרים בבית עד שהיוצרות כל כך התהפכו? אני בטוחה שהיא תהיה פעוטה מקסימה ואוהבת גם אם תתחילו לנהל אותה ולא תתנו לה לעשות את זה בעבור עצמה ובעבורכם. זה רק יותר יישמור עליה...
בהצלחה,
מיכל

שלום למאיה,
מכיון שבנך כבר בן שלוש וחצי, אני מניחה שזוהי לא הפעם הראשונה שאת מתלבטת בשאלה "איך להגיב"... אז איך הגבתם עד כה? איך עברתם את הדרישות לעצמאות שהופיעו בוודאי כבר בגיל שנתיים? את כותבת שהדרישות מטופשות, אבל זה מטופש בעינינו-המבוגרים, ולעיתים מבחינתו מדובר בבקשות אמיתיות ומהותיות. עדיין זה לא אומר שצריך להיענות לכולן והסוד הוא להחליט על מה מתווכחים ועל מה לא. אי אפשר לוותר על הכל - גם בגלל חוסר זמן וסבלנות ויותר מזה בגלל שעליו להתרגל לעולם המציאותי בו לפעמים יהיה עליו להתקל ב"אין" והתפקיד של ההורים הוא להתחיל לתרגל את זה. אם ברצונך להכין אותו לעולם האמיתי הרי שבוודאי חשוב שייתקל בסירוב מפעם לפעם, לא? מאידך חשוב מאוד להתייחס לדברים שאומר על מנת לתת לו הרגשה שדבריו חשובים, שלדעותיו יש משמעות ושהקול שלו נשמע.זה בונה אמון בעולם, מאפשר יצירה של הערכה עצמית ושל דימוי עצמי חיובי וכל אלו הם המפתח להתמודדות....
אז מה לעשות?....כדאי לנסות להגדיר מראש לקראת מה שאפשר לצפות, למשל, אם את עומדת להגיש לו לשתות, אני מניחה שניתן לשאול אותו באיזה כוס מעדיף, ולוודא איתו האם הוא בטוח בהחלטתו. לעומת זאת, אם כעת אבא מלביש, לא לאפשר את הדרישה שלפתע אימא צריכה להחליף אותו. זה אומנם עשוי לעורר בכי מפעם לפעם, אבל אם זה לא נאבקים על כל דבר, ויש מספיק זמן איכות משותף למשחק, הנאה ופעילות חיובית מהנה שאינה כרוכה ב"צריך" (צריך לאכול, צריך להתלבש, צריך ללכת, צריך לסדר צעצועים ועוד ועוד) ואל חלק מהדרישות נענים, או יותר מזה - צופים אותן מראש,הרי שדובר בתסכול ממנו רק ניתן לצמוח ולגדול. גם עבורכם ההורים מדובר בשיעור חשוב על התפקיד שלכם, לא?...
בהצלחה,
מיכל
בהצלחה