פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום לירן,
(תחילה התנצלותי על העיכוב במתן התגובה...)
מהתיאור שלך נראה לי שבנך פשוט לא השלים את תהליך הגמילה שלו. על מנת שניתן יהיה להכריז על השלמת התהליך נדרשת הבנה של הילד שהוא האחראי לגשת לשירתים בכל פם שהוא חש את תחושת המלאות הגופנית, גם אם ב"מחיר" של הפסקת הפעילות. מכיון שזה תהליך למידה איטי וממושך לעיתים, על ההורים להזכיר לו את העיניין או אף לדאוג לכך במקומו: פשוט להודיע לו שכעת עוזבים הכל והולכים להתרוקן. זה עשוי לקחת זמן-מה, אבל בהדרגה האחריות הופכת להיות של הילד עד להשלמת התהליך.
אני מסכימה עם השערתך כי יתכן ולידת אחיו השפיעה על העיניין ונוכחותו, שמאלצת אותו להיות הגדול והבוגר, תורמת לאי רצונו להתבגר. זה מאוד שכיח ועדיין ניתן לטיפול.
חשוב לציין כי לעיתים חולף זמן ארוך של שבועות וחודשים בין גמילת יום לבין גמילת לילה: זה לא אותו תהליך וחשוב להפריד בין הדרישות השונות.
בהצלחה,
מיכל

שלום מיכלי,
המצב אליו נקלע בנך, ואיתו גם אתם, מצביע על קושי בהפנמת תהליך החינוך לניקיון. אומנם ציינת כי בעבר הוא נגמל והקשיים הופיעו רק לאחר מכן, אך העובדה שהוא ייצר הפרדה בין היכולת לשלוט בהשתנה לבין היכולת להשתמש בשירותים לשם קקי משקפת תסבוכת שהוא נקלע אליה.
תקופה כזו של עצירויות ממושכות עשויה להיות קשה ביותר, ובוודאי מלווה בדאגה רבה: זה בוודאי לא נעים להציע חוקן או נרות לילד צעיר כל כך - חוויה חודרנית ומכאיבה. ילדים שנוטים לזה לעיתים נמנעים גם מפעילויות נוספות בגלל אי הנוחות הגופנית המלווה את העצירות. פעמים רבות סיטואציה כזו מלווה גם במתח ביחסים עם הילד: ההורים במתח 'מתי הוא כבר יעשה', חוזרים ומציעים שוב ושוב, מאוכזבים כשלא עושה, מנסים דיאטות שונות ועוד. הכרתי משפחות במצב דומה שתארו כי בתקופה כזו כל מערכת היחסים עם הילד הצטמצמה ל"מתי כבר יעשה קקי" וזה כמובן חבל מאוד.
איני יודעת מה גרם לכם להמתין עד כה בפנייה לעזרה, אבל אני חושבת שכעת חשוב מאוד לפנות לייעוץ מקצועי בעיניין. לקשיים אלה נטייה להסתבך כיוון שמלווים ברגשות עוצמתיים והשלב הזה הינו אבן דרך חשובה בגיבוש העצמאות שלו וביכולת שלו להסתמך על עצמו.
אוכל להפנות אתכם למקום מתאים הסמוך לאיזור המגורים שלכם.
בהצלחה,
מיכל

שלום ענבל,
בתהליך החינוך לניקיון ישנם ילדים שעושים הפרדה בין היכולת להשתין באסלה או בסיר לבין היכולת לעשות קקי. לעיתים זה קשור במידת יכולתם להיפרד מהקקי שלעיתים נתפס כחלק "יקר" יותר של הגוף או בגלל התחושה הגופנית החדשה הנלווית לכך. הפתרון של עשיית הצרכים בטיטול בתור שלב ביניים הוא תוצר (לוואי) של השימוש בטיטולים חד-פעמיים, מעיין נוחות להימנע מהקונפליקט עם הילדים. הם הולכים כל היום עם תחתונים וניגשים עצמאית לשירותים לשם פיפי, אבל בשביל קקי מבקשים טיטול, זה פחות מלכלך ולא דורש מאמץ: עושים, מנקים וזורקים.
כדאי שבנך יצליח להיפרד גם מהנוהג הזה, עלייך לחדש בעצם את תהליך הגמילה, על כל המשמעויות של עידוד, תמיכה, ליווי, שידול וגם של פיספוסים ותקלות. לפי התיאור שלך אני לא חושבת שישנה כאן בעיה פיסית, כי הרי לא מדובר בקושי באקט עצמו, אלא רק במיקום שלו: עליו ללמוד מהו המקום המתאים לעשות את צרכיו, ולשם כך עלייך ללמוד אותו ולעודד אותו לזה. מדובר בשלב המלווה אצל בקושי רגשי ועם זה עליו להתמודד בעזרתכם.
אני מסכימה לחלוטין עם החשש שהולדת אחותו תרמה לקושי: לעיתים כדאי לדחות התמודדויות נוספות בתקופה כזו עד להסתגלות למצב החדש. איך הוא מגיב אליה כיום? מה היו סימני הרגרסיה ואיזה מהם חלפו? מה קורה בגן מבחינת עשיית הצרכים ובתחומי התפתחות אחרים?
אני מזימינה אותך לעיין בדיונים קודמים בפורום שלנו שעוסקים בנושא החינוך לניקיון.
בהצלחה,
מיכל

ובכן, ברוכה הבאה אל התקופה המשמעותית בחייה של הפעוטה שלך - גיל שנתיים הנורא....
מדובר בתקופה מקסימה ומרגשת, בה פעוטות מתלהבים מאוד מהעצמאות החדשה שלהם, מהיכולת שלהם הגדלה שלהם בעולם, מהאפשרות לקלוט ולחוות, ועל כן הם נוטים להתנגד לכל גורם שמפריע להם להתנסות. והגורם הזה הוא בדרך כלל ההורה המטפל.... ישנם כמובן הבדלים בין הדמויות המטפלות מבחינת היכולת של כל אחד להציב גבולות, להפגין סמכות ולהיות אסרטיבי מספיק, וזה מקובל שבכל משפחה להורה אחד קל יותר עם העיניין בהשוואה לשני.
את שואלת מתי להתעקש איתה: אין לזה כמובן מתכון או חוקים קבועים, וזה משתנה בין הורה להורה על פי הדברים החשובים בכל משפחה. אני מניחה שברור לך שעלייך להציב גבולות הקשורים לבטיחותה (למשל, את תתעקשי לחגור אותה בכסא הבטיחות שלה למרות שהיא אולי צורחת), אבל בדברים אחרים יש יותר מקום לגמישות. למען שלוותך, אני מציעה לך להחליט שלא להיאבק בהכל כי אז השגרה שלכם תהפך לריב מתמשך ולא נעים. כדאי להחליט על כמה נושאים עקרוניים בהם את לא מוכנה לוותר לה בעוד שעל אחרים כן אפשר לעשות משא ומתן, גם כדאי לגרום לה להרגיש שדעתה חשובה ונלקחת בחשבון.
לגבי הסופר, זה תלוי....אני ממליצה שלא לקחתה לקניות 'גדולות' המחייבות ישיבה ממושכת בעגלה, ואם בכל זאת עלייך להיכנס איתה לסיבוב קצר נסי להציע לה מראש 'תפקיד' כדי שתהיה לה מוטיבציה ללכת קצת ברגל ולא להיות על הידיים במהלך השיטוט, אלא אולי רק בחלק מהזמן.
באופן כללי כדאי בתקופה זו להימנע מאיזורים מועדים לקונפליקט. כלומר, אם את כבר יודעת מהם הדברים שגורמים לה להתקפי כעס, נסי לעקוף אותם מראש, להתכונן לקראתם ולהבהיר לה את המצופה ממנה כבר בהתחלה. למשל, להודיע לה שאתן נכנסות לסופר לקנות חמישה דברים ולספור אותם יחד איתה (אבל לא להפוך את החמישה לעשרה!). גם בעיניין החיתול חשוב להיות מאוד ברורה: "אימא חייבת להחליף לך את החיתול המלוכלך עכשיו אז אני לוקחת אותך מייד ברגע שאת מסיימת להלביש את הבובה/לפרק את המגדל/לראות את התוכנית", ואז לא להשתהות עוד ולקחת אותה גם אם היא כועסת.
משא ומתן הוא אמצעי חשוב מאוד וגם יעיל במצבים מסוימים, אך כמובן שלא על כל דבר תרצי לשמוע את דעתה וישנם דברים בהם יהיה עליה להסתפק בהסבר ש"ככה אימא החליטה עכשיו"....וכדי שזה יצליח עלייך באמת להחליט...
בהצלחה,
מיכל

שלום רחל,
תחילה ברכותיי על ההחלטה לגמול את בתך! מדובר בשלב משמעותי חשוב עבור בתך לקראת גיבוש עצמאותה ולקראת היכולת שלה להסתמך על עצמה ולחוש קומפטנטית.
מהתיאור שלך נראה לי שאלו הם חבלי הלידה הראשונים של התהליך: בימים הראשונים בתך התלהבה מהעיניין,השקיעה מאמץ ואנרגיה על מנת לשלוט, ואכן הצליחה לא לפספס, אבל חלפו יומיים, היא "קלטה" שמדובר בדרישה קבועה ועל כן מופיעות תגובות של חשש ולחץ. מצד אחד היא רוצה לנסות ולהצליח (ולכן כן רוצה לשבת בשירותים), ומאידך חוששת להיכשל (וכשלא מגיע הפיפי מייד קמה ונלחצת, צריכה תמיכה וקרבה).
אני מציעה להיות סבלניים מאוד בתקופה הזו מתוך הבנה שמדובר בתהליך שאורך זמן, הפיספוסים הם בלתי נמנעים ונדרש זמן-מה טרם ההכרזה שהיא 'נגמלה'. זה נכון שישנם ילדים שקולטים את העיניין במהירות רבה, אך במרבית המקרים נדרשת תקופה ממושכת של "אימון".
לא תארת את יכולותיה ההתפתחותיות, אך בהנחה שהיא כבר בשלה ומוכנה, אני מציעה לנסות להתמיד ולא להציע את האפשרות לחזור לטיטולים. עודדי אותה ככול שניתן, שבחי על הצלחות ונחמי אותה בעת כישלון. עלייך להיות מוכנה לתקופת פיספוסים ולהציע לה לעשות כל חצי שעה לערך. כדאי להכין את התנאים הנדרשים לכך, בבית (שטיחים וכו') ומבחינת הפניות שלך לעיניין. חשוב מאוד גם לשתף את הגננת במידה והיא נמצאת במסגרת חינוכית.
חשוב מאוד לדבר איתה על התהליך: על הציפיות ממנה להצליח, על העובדה שהיא גדולה ואתם סומכים עליה בעיניין ועל כך שאתם תעזרו לה כשהיא שוכחת כי זה דיי קשה לזכור.....
אני מזמינה אותך לקרוא דיונים קודמים בפורום שלנו העוסקים בנושא (יש הרבה!) ואשמח לשמוע עידכונים....
בהצלחה,
מיכל

את מעלה נקודה רגישה שמתעוררת לא פעם בתקופת הגמילה מהחיתולים, ורגישה שבעתיים אצל אלה שגומלים מחיתולים בגיל צעיר מהנורמה הרווחת.
אחד הממצאים המובהקים שעלו מן המחקר שערכתי בנושא היה מקומה המשמעותי של הגננת כדמות שמקדמת או מעכבת את התהליך. יש גננות שבזכותן הילד נגמל, ויש האחרות שבגללן הילד נתקע ולא מתקדם בתהליך.
החוכמה, אם כך, היא לגייס את הגננת לעזרת ההורים הגומלים.
על סמך ניסיוני, הייתי יכולה לנחש מראש את תגובת הגננת. כמו רוב הגננות (ושאר אנשי המקצוע) היא מכירה (על פי רוב רק) את הגישה הרווחת ומן הסתם מאמינה בה. לא אמא צעירה וחסרת ניסיון תשנה את דעתה (ולצערי גם מישהי יותר מנוסה ומקצועית לא בהכרח היתה מצליחה לגרום לה "לפתוח את הראש" לגישה אחרת, טובה ומוכחת...). 'איומיה' נובעים מחוסר אמונתה בדברייך כיוון שהיא באמת ובתמים למדה וחושבת כפי שהיא חושבת ורוצה למנוע 'נזק' מביתך.

לכן, לכל מי מעוניינת לגמול את ילדה על פי גישתי אני ממליצה לא להקים נגדה את הגננת. והדרך הבטוחה ביותר לעשות זאת - היא לגמול את הפעוטה בכוחות עצמך, או לפני כניסתה לגן, או במהלך חופשה ארוכה מספיק, כך שכאשר הפעוטה תיכנס/תשוב לגן תוכלי להעמיד את הגננת על העובדה המוגמרת ולספר לה שמכיוון שאת מאמינה בגישה של הגמילה בגיל הצעיר אכן נקטת בה והיקדשת את זמנך ואת מאמצייך לשם כך. עדכני את הגננת לאיזה שלב הגעתם כבר בגמילה ובקשי ממנה את עזרתה בשעות שהפעוטה נמצאת תחת חסותה (למשל: לא לחכות שהקטנה תבקש אלא לקחת אותה כל X זמן לשירותים). הסבירי לה שאת היא האחראית והמפעילה העיקרית של תהליך הגמילה ואינך מטילה עליה את המעמסה, אך יחד עם זאת את מאוד זקוקה ומאוד תוקירי את תמיכתה בתהליך, למרות שאת מבינה שהיא אינה מסכימה איתך לגמרי.
על פי רוב פנייה כזו זוכה להיענות חיובית מהגננות.
יש לזכור שאכן אין זה מתפקידן הבלעדי לגמול, ואל להורים להטיל את ה"עבודה השחורה" עליהן - אין זה הוגן כלל וכלל. על אחת כמה וכמה כשהן עצמן אינן 'בשלות' לכך (ואז כמובן יאמרו, כמו רבים וטובים אחרים, שהפעוט אינו בשל לכך).
לתפיסתי, תהליך הגמילה הוא תהליך חינוכי שבאחריות ההורים ועליהם להיות אלו שמבצעים אותו, גם אם זה קשה. מבחינה עקרונית ומבחינה מעשית לא נכון יהיה לנסות 'להפיל' את זה על הגננת ואף לא לחלוק את זה עם הגננת. מירב המשימה היא על כתפי ההורה, והגן תפקידו מסתכם בלהמשיך ולתמוך בכך.

אם תקבלי את דברי אלה תצליחי להשיג את שתי המטרות שציינת: מחד - תגמלי את ביתך על פי אמונתך, ומאידך - תכבדי את הגננת ולא תיכפי עליה את עמדתך ותשמרי איתה על יחסים טובים.
בהצלחה, דפנה.

לדעתי, ולו אני במקומך, ההחלטה נוטה להיות להשאיר את הילדה בגן הנוכחי שנה נוספת.
השיקולים העיקריים הם:
מספר הילדים המצומצם יחסית הינו מעלה גדולה ומשמעותית משום שלצוות יש את הפנאי להתפנות יותר לכל ילד. כמו כן ההתמודדות של הילד עם מספר רב מדי של ילדים בגיל צעיר מדי הינו חיסרון - וכך ייהיה בגן השני (שם מספרם כמעט כפול).
בגן הזה היא בין הבוגרים והיא צוברת בשלות ובטחון בשלב מאוד חשוב של התפתחותה. טוב לה בגן, היא מתפתחת בו יפה ויש לשער שכך יהיה גם בשנה הבאה. מכאן שהיכולת שלה להתמודד עם מעבר גן יהיה כנראה פחות קשה (אם בכלל) בעוד שנה. בגן הבא היא תספיק להיות גם כן שנתיים כך שהמעברים לא יהיו תכופים מדי.
בהצלחה, דפנה.

את מתארת ברגישות רבה את המתרחש במשפחתכם סביב תחושותיו ( המאוד סובייקטיביות) של בנך. הסתכלותך מאוזנת והוגנת ביותר ונראה שאת עושה את מירב הדברים הנדרשים במצב כזה.
קשה לדעת אם תחושותיו והתנהגותו של בכורך הם תוצאה של שלב התפתחות או של תכונות אופי מסויימות. מן הסתם - גם וגם. מכאן, שככל שיתבגר וישתחרר מן התפיסה האגוצנטרית שלו - המצב ייטב. לגבי אישיותו - גם אם הוא נוטה להיות בעל תכונות של קנאה ורכושנות, אני מאמינה שבזכות דרך ההתערבות שלך, תכונות אלו ימותנו עם הזמן והוא ילמד לחלוק ולשתף.
דבר חשוב נוסף הוא שלא תיכנעי לסחיטה ולמניפולציות הרגשיות והמעשיות שהוא מנסה להפעיל עלייך. אינך חייבת לפייס או לרצות אותו בכל פעם שהוא מתלונן (כגון - מיד לחבק אותו גם כן על מנת להוכיח לו שהוא לא מקופח באהבתך לעומת אחיו), בעיקר כשאת יודעת את העובדות לאשורן. אל תתני לו לתת לך להרגיש שאת אשמה במשהו או שאת מקפחת אותו. רגשי אשמה שכאלה, אם יתעוררו בך, רק יזינו אצלו עוד יותר את ריגשות הקיפוח שהוא נוטה לפתח.
בברכה, דפנה.

שלום רוני

אכן התפתחותו של בנך מרשימה ביותר!

אני חושבת שרצוי שתמשיכי להעשיר אותו בדרכך החוויתית,אשר לא תמנע ממנו את מימוש הפוטנציאל הגלום בו-להיפך. למידה שמגיעה מתוך חוויה היא הלמידה המשמעותית ביותר.

אוכל להפנות אותך לשני מקומות באזור חיפה לצורך אבחון מחוננות (איני יודעת אם כך הם מכנים את סוג האבחון).
האחד-יחידה לטיפול התפתחותי המנוהלת על ידי ד"ר חנה קמינר, חיפה.
השני-מרפאת ינקות בצפת, מנוהלת על ידי פסיכולוגית בשם שלומית (לצערי איני זוכרת את שמה המלא).

בהצלחה!

אודט

אני מתרשמת מאוד מהמודעות העצמית שאת מגלה ומהאחריות שאת מפגינה לגבי התפתחותה התקינה של ביתך. ניכר שעשית בעצמך לא מעט עבודה סביב הנושא שאת מעלה, ואני חושבת שאת יכולה לזקוף לעצמך לא מעט הישגים.
איני בטוחה שיש לי רעיונות טובים יותר משלך. את מציעה מגוון של רעיונות - רובם ככולם טובים בעיני ואני ממליצה שאכן תיישמי אותם. יתכן ואת יכולה להיעזר מעט גם בגננת על מנת להדק את קשריה של ביתך עם ילדים נוספים, וכמו כן להיעזר באותה אמא שאת כבר מכירה על מנת להגדיל את המעגל החברתי שלכם.
אני חושבת שאת פועלת באופן מעורר הערכה, כשטובתה של בית מול עינייך. מצבה החברתי הטוב של ביתך היא עדות לכך. אני רוצה להאמין שטיפוח חיי החברה של ביתך יהווה אינטרס משמעותי ומעורר מוטיבציה דיו עבורך ויניע אותך לעשות התקדמות נוספת בהתמודדותך עם החרדה שלך.
בהצלחה, דפנה.

הנושא שאת מעלה הוא נושא חשוב ביותר. הורים רבים מוטרדים בגינו.
אנסה להתייחס, בקצרה, בתשובתי למספר נקודות:
* למרות חששותיהם של הורים מ"זרים" יש לדעת שרוב המעשים הפוגעניים כלפי ילדים נעשים לא ע"י זרים כי אם ע"י אנשים מוכרים הקרובים לילד, לא פעם ע"י בני משפחתו שלו! לפיכך ההזהרה מפני זרים לא תעזור במקרים אלו.
* עד גיל בוגר למדי (לפחות עד הכניסה לביה"ס) הילד אמור להיות בהשגחת מבוגר אחראי. מכאן, שאין חשש רב שיפול לידיים זרות. דווקא ילדים בוגרים יותר, אשר אינם נמצאים בהשגחה עלולים ללכת שבי אחר פיתוייו של זר כלשהו.
*מדהים לגלות כל פעם מחדש, שלמרות ההזהרות וההטפות, גם ילדים בוגרים (אפילו סביב גיל 10) לוקים בשיקול דעתם ומקבלים החלטות מוטעות ומסוכנות. המסקנה: יש לסמוך, אך רק באופן מסוייג , על הילד שידע להמנע מסכנות.
* ולסיכום: כדאי להתחיל ללמד את הילד כללי התנהגות שיוכלו למנוע את הסכנות סביב גיל 5. יותר מאשר להזהירם מפני זרים יש להזהירם מפני התנהגויות שאינן מותרות, שעשויות להגיע גם מאדם המוכר להם. יש להבהיר שגם הזר וגם המוכר עשויים להיות נחמדים או רעים, ולא תמיד קל להבחין מי הוא מה (לצערינו ל"רעים" אין קרניים על הראש...).
יש ללמדם שעליהם תמיד לפנות לעזרת מבוגר אחראי ואיכפתי (לרוב זהו הורה) ושתמיד ניתן לעזור להם. יש ללמדם לא לשמור סוד אפל שכזה ושאל להם לפחד מאיומיהם של אותם אנשים שליליים.
נושאים אלו הינם גם חלק מתוכניות הלימודים בגנים הממלכתיים.
על מנת שלא לטעת חרדות מיותרות, את כל ההדרכה הזו יש לעשות ב"מנות קטנות", באופן עינייני מבלי להוסיף דרמות מיותרות, בהתאם לאופיו ולהבנתו של הילד.
בברכה, דפנה.

תודה רבה לך על התשובה המקיפה, עזרת לי מאוד ( :

שלום טל,

למעשה, בנך כבר וויתר על החיתול ונהנה מממעמד הגדולים-הוא הולך עם תחתונים וכנראה גם גאה על כך, אך מן הסתם בחוויה שלו, הוא עדיין לא מרגיש גמול ובוגר וחוויתו "מפוצלת". לא תארת מספיק את תהליך הגמילה(למשל, כמה זמן ארך ניסיון הרחקת החיתולים מהבית ואיך בכל זאת בנך עשה אז את צרכיו), את הדברים שהביאו אותך למסקנה שמדובר דווקא בפחד אסלה, את אמירותיו המתחכמות של בנך לגבי גמילה. ישנן סיבות רבות לכך שילד לא יילך "עד הסוף" עם תהליך הגמילה, חלקן תלויות בילד, חלקן בסביבתו. למשל, חלק מעניין החלפת החיתולים הוא הרצון בשימור הטיפול ההורי-(במקרה זה-אולי קירבה לאמא?)החלפה, ניקוי הטוסיק וכו'..חרדת אסלה מקושרת יותר לנושא של קקי, שמחייב את הילד לישיבה. היא לא מסבירה מדוע בן לא מוכן לעמוד ולהשתין בשירותים, בגינה וכו'..
מאיזושהי סיבה, בנך מסרב לוותר בנושא זה על מקום הקטן (האם יש לו אח קטן שנולד לאחרונה?), בזמן שבמקומות אחרים לדברייך, הוא נוהג בהתאם לגילו (האם הכוונה מבחינה רגשית או מבחינה שכלית בעיקר?כיצד נגמל ממוצץ/בקבוק/חיתול בד?).
האם את/אתם כהורים חווים קושי לתסכל אותו באופן כללי? האם יש ביניכם ההורים חילוקי דעות לגבי הגמילה? עד כמה מעורב האב בנושא הגמילה, כמודל לחיקוי? עד כמה מעורב האב באופן כללי בגידול הילד?

באופן כללי, ישנן שתי אפשרויות להמשיך מפה. האחת-לקבל החלטה אמיצה כהורים על הרחקת החיתולים מהבית, מה שיקל עליכם את הצבת הגבול , ולא לפני שתיידעו את בנכם כי כך החלטתם כי אתם סומכים עליו שהוא כבר יכול בלי. אפשרות נוספת היא לעשות את הגמילה בליווי מקצועי עבורכם, ולקבל מענה לכל ספקותיכם/חששותיכם בתוך התהליך.
עד אז, אני ממליצה לשתף את בנכם באופן אקטיבי בכל הקשור לתהליך החלפת החיתול-הבאת החיתול, הניקיון, זריקת החיתול לפח, הגבלת ההחלפה לאזור השירותים (לא בכל מקום).
בהצלחה
אודט

מה באמת קרה שהוצאתם את החיתולים מהבית.. כי אנחנו מתכננים

מה באמת קרה שהוצאתם את החיתולים מהבית.. ככי אנחנו מתכננים

שלום שיר

בנך עבר שני שינויים משמעותיים ביותר בתקופה קצרה. מצד אחד, הוא מגלה התסגלות טובה ומתפקד היטב הן בגן החדש והן בבית החדש. מצד שני, ובאופן טבעי לגמרי (כן, זו תגובה התפתחותית נורמלית!) הוא מבטא את הקושי למול השינויים בשגרת חייו בצורך בתלות מוגברת בך. הוא מבקש להגביר את תחושת השליטה שלו, לאחר שחש חוסר שליטה וחוסר אונים אל מול המעברים, גם אם למראית עין הסתגל ללא קושי.

דווקא ככל שתאפשרי לו להשיג את השליטה בך לתקופה המסוימת הרגישה הזו, כך הוא בהדרגה יוותר על הדרישה שלו להיות צמוד אלייך. ככל שתרחיקי אותו ותדרשי ממנו להתנהגות בוגרת בקשר איתך, אחרי שהוא הפגין התנהגות בוגרת לאורך היום בגן כשהוא נפרד ממך, כך הוא יתעקש יותר ויותר על רצונו להיות מורם. הביני, כי הוא משקיע מאמצים רבים לאורך היום בהסתגלות למסגרת החדשה, על כל הכרוך בכך (ילדים אחרים, מבנה חדש, סדר יום חדש, אנשי צוות חדשים), וכשהוא פוגש אותך אחרי הגן, הוא זקוק למקום בו יוכל לבטא סוף סוף את צרכיו בתלות, בשלב זה באמצעות מחווה של רצון להיות מורם. אילו יכול היה להתבטא, יתכן והיה אומר "לא קל לי כעת ואני צריך כמה שיותר את קרבתך על מנת לשוב ולהרגיש בטחון"

לגבי העובדה שעדיין אינו מדבר בגילו, רצוי לפנות לקלינאית תקשורת ולהבין את מקור הקושי. בגילו אמור היה לדבר במילים בודדות ולקראת גיל שנה וחצי שנתיים אמור להתחיל לדבר בצירופים של שתי מילים.

לא הבנתי מה בדיוק את שואלת-האם חוסר הדיבור קשור למעברים או האם הרצון להיות מורם קשור למעברים?

אשמח להפנות אותך לקלינאית תקשורת באזור מגוריכם.

אודט

אנחנו אכן נמצאים במעקב של קלינאית תקשורת.
מדובר בילד הפוטוני עם גמישות יתר, היה עיקוב מוטורי, סיימנו לאחרונה טיפולי פיזיתרפיה (החל ללכת) והתחלנו לפני מס' חודשים מעקב קלינאית (התפתחות הילד ) כרגע למעשה אנחנו מקבלים רק הדרכות כי לטענתם הוא צעיר מאוד בשביל טיפול.
בנתיים אנחנו רואים שיפור, אומר משהו כמו 4-5 מילים אך מבין הכל.

לגבי הידיים, אנחנו אכן זורמים איתו ומרימים כל פעם כשמבקש. לאחר שקראתי את תשובתך אכן חזקת אותי שאני עושה את הדבר הנכון.

שלום יפעת

ראשית-מזל טוב לרגל הולדת התינוק החדש!

שנית, את מוזמנת לקרוא דיונים רבים בנושא הולדת אח/ות.

נשמע אכן שבנך עובר תקופה לא קלה ומהפעולה של זריקת המוצץ, אפשר לנחש חלק מהקונפליקטים בהם הוא מצוי-מצד אחד, עם הולדת אחיו, הוא קודם לדרגת אח בכור ומבקש לציין את היותו גדול בשונה מאחיו התינוק, באקט סמלי של זריקת המוצץ, למרות שהוא עדיין זקוק לו ולפי דברייך היה תלוי בו מאוד בזמנים שונים במהלך היום. מצד שני, הוא הורס דברים ומציג התנהגות רגרסיבית, בניגוד להתנהגות שהציג לפני הולדת אחיו-הרכבת פאזלים, הקשבה לסיפורים וכו'..

חשוב מאוד להעביר לו את המסר, שלמרות שהוא הפך להיות אח גדול/בכור, אינכם מצפים ממנו שביום אחד ישנה את הרגליו ויהפוך מילד בן שלוש לבוגר בבת אחת. גם אם הוא זרק את המוצץ ואינו מבקש אותו, משום שמאוד חשוב לו להראות שהוא גדול ולשמח אתכם, חשוב שתאמרו לו שזה ודאי לא קל להיות בלי המוצץ ושאולי הוא מתגעגע, ותשאירו לו כאופציה לגיטימית את האפשרות לחזור למוצץ ולהגמל ממנו באופן הדרגתי, ושאתם מוכנים לעזור לו בכך מאחר שהוא מאוד רוצה.

לגבי תשומת הלב שאתם מקדישים לו-הרעיון של שיתופו בטיפול בתינוק הוא רעיון מצויין, כך הוא מרגיש חלק מהמשפחה ולא נדחק הצידה. הציעו לו לעזור ככל יכולתו ולפי רצונו בשאר תחומי הטיפול בתינוק ושבחו אותו על כך, אך אם הוא מסרב-קבלו זאת בהבנה ואפשרו לו דרך לסגת ממקום הגדול והעוזר, מעת לעת.
בנושא קניית המתנות אני אישית לא הייתי מעודדת זאת, מאחר שהוא לא מבקש דבר אלא את תשומת לבכם, קרבתכם, הבנתכם למצבו הרגיש תוך דיבור ושיחה על רגשותיו במצב החדש. קניית מתנות יכולה להתפרש על ידו כמסר שנעשה לו עוול וכעת הוא מקבל פיצוי בצורת מתנות.

אם מצבו ימשיך להיות רגרסיבי וההרסנות תמשך-רצוי לפנות לייעוץ מקצועי.
בהצלחה!

אודט

תודה רבה על תשובתך,
אכן עשינו את מה שהצעת בקשר למוצץ, והוא ממש שמח שהצעתי לו לחזור למוצץ וישר אמר שהוא רוצה אותו, לכן החזרנו לו את המוצץ אבל רק לשינה.
עם זאת הוא לא מפסיק את ההתנהגות הקשה שלו ואנחנו ממש מיואשים כבר.
הוא כל היום דוחף, מרביץ, הורס, זורק דברים בבית ואפילו מהחלון.
אני מרגישה שהילד שלי נעלם ויש לי ילד היפראקטיבי וכאילו נכנס בו שד (סליחה על התאור אבל המצב ממש גרוע).
אני ובעלי כבר בלי כוחות , אני ממש נכנסת כבר לדיכאון מרוב שקשה לי לטפל גם בתינוק (כולל הנקה) וגם לרדוף אחרי בני שעסוק בלהרוס ולבלגן את כל מה שהוא רואה.
אפילו עם חברים הוא כבר לא מסתדר, הוא מכה ודוחף אותם על כל שטות קטנה.
איך אנחנו צריכים להתמודד עם האלימות ועם ההתנהגות הזו?
אודה לך על תשובתך.

בגדול, אני ממליצה בחום ללכת לייעוץ מקצועי שילווה אתכם ויוריד מעט מהייאוש-בידיעה שיש כתובת זמינה לפנות אליה ולקבל מענה אישי ומעמיק.ככל שיכילו את הקושי והייאוש שלכם, כך תוכלו להכיל אתם את הקושי והתסכול של בנכם.

באופן שטחי, אוכל לומר רק שמול אלימות והתנהגות הרסנית, ולא משנה מה מקורה, אתם מחוייבים להגיב באופן ברור ותקיף ולעצור אותה. זאת במקביל לשיקוף הרגשות שאתם משערים שחווה באותו רגע-כעס, קנאה, חוסר אונים, בלבול וכו'...תנו מחשבה על כל מה שהשתנה בשגרת חיי בנכם בעקבות הולדת אחיו-הליכה לגינה, הקראת סיפור לפני השינה, ביקורים תכופים של אנשי משפחה וחברים בביתכם ועוד ועוד..( זאת כמובן חוץ מהדברים המהותיים הרגשיים שהשתנו-משהו חדש תופס את מקומו, את תשומת לבכם ולב שאר הסובבים וכו'...). נסו לשמר חלק מאורחות חייכם מלפני הלידה, הכניסו דמויות כגון סבא סבתא בייביסיטר שישמרו מעת לעת על התינוק על מנת שבנכם יזכה בבילוי אחד על אחד עמכם. ושאלה אחרונה-האם חלק מההתנהגות ההרסנית נובעת מקושי לדבר על רגשות, לבטא צרכים באופן מילוי- האם בנכם מפותח שפתית בהתאם לגילו?

בהצלחה
אודט

שלום לך,

אני מזמינה אותך לעיין אחורה בדיונים בנושא הרגלי שינה אצל תינוקות.

על מנת לעזור לבנך לפתח שינה רצופה לאורך הלילה, חשוב שתמעיטי ככל שתוכלי במעורבות בהרדמות שלו, כגון נענוע על הידיים, הנקה וכו'.. זהו בדיוק תפקידו של אובייקט המעבר שכשמו כן הוא- מייצג את המעבר בין התלות בהורה כאובייקט מרגיע לבין תלות בחפץ אשר תכונותיו מייצגות את ההורה-חפץ קבוע, מרגיע, אישי, בעל ריח וטעם מסוים וכו'.. אובייקט מעבר יכול להיות מוצץ, חיתול בד או בובה כלשהי, בהמשך. היתרון הוא שהילד יכול להרגיע את עצמו באופן עצמאי ברגעי מצוקה בפרידה מההורה-אם זה לצורך שינה, יציאה למסגרת חוץ ביתית בהמשך וכו'.. החסרון היחיד שאני יכולה לראות בחפץ מעבר יכול להווצר כאשר החפץ עצמו הוא יחיד וללא תחליף, לכן חשוב שיהיו מראש כמה תחליפים. בהמשך, על ההורה לעזור לילד להגמל באופן הדרגתי מחפץ המעבר: להגביל את הזמנים בהם הילד משתמש בחפץ המעבר, המקומות וכו', זאת על מנת שלא תווצר בקיומו של חפץ המעבר תלות יתר.

מעבר לכך, לא ציינת היכן נרדם בנך במהלך היום(במיטה שלו?לול?סלקל?עגלה?) והיכן ממוקמת מיטתו-האם הוא ישן בחדרכם או שכבר הועבר לחדר משלו?

חשוב לייצר קביעות במקום ההשכבה, על מנת לאפשר לילד להתרגל להרדם באותו המקום. בנוסף, כאשר תינוק ישן בחדר הוריו, גם אם במיטה משלו, כל תנועה קלה שלו או קול שהוא משמיע, יכול לגייס את ההורה באופן אוטומטי למיטת התינוק על מנת לעזור לו להרדם שוב. באופן פרדוקסלי, עזרה מעין זו היא דווקא שמקשה על יכולת התינוק ללמוד להרדם באופן עצמאי.

בהצלחה,
אודט