פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום אורית,
4 פיספוסים בארבעה ימים נשמע לי כהישג יפה מאוד וכנראה שבתך אכן מוכנה לשתף פעולה בעיניין ושאתן בתחילתה של דרך חדשה ומוצלחת.
ועדיין כמה הערות והארות:
חיזוקים ופרסים אכן עובדים - לא בתור מקור למוטיבציה ("אם תעשי בסיר תקבלי פרס") אלא בתור שבח ("אימא רוצה לתת לך מתנה כי את מצליחה כל כך יפה ואני גאה בך")
לגבי הטיטול בלילה: האם קודם הורדתם את הטיטול בלילה ורק עכשיו ביום?? ישנה הפרדה בין היכולת לשליטה ביום לבין השליטה בלילה, לעיתים חולפים חודשים ארוכים עד שמושגת שליטה גם בלילה ולזמן שינה (גם בצהרים) עדיין משתמשים בטיטול - זה פחות מלחיץ.
זה נכון שלחלק מהילדים קשה יותר לעשות קקי בסיר או בישבנון, אבל ההרגל לשים טיטול לצורך זה הוא לא יעיל ונוטה להתקבע ולהסתבך. זה פתרון "יצירתי" שפיתחו הורים וילדים "מנצלים" הייטב אך הוא לא לטובתם. אם התהליך הולך יפה כדאי לחבר את ני המצבים ולעודד אותה להשתמש בסיר ובישבנון גם לקקי.
כדאי אומנם לשאול אותה מפעם לפעם האם צריכה לעשות (לא כל הזמן - עכשיו היא מתלהבת אבל זה יימאס לה ולא תרצה להפסיק את עיסוקיה), לכן מוטב יותר להודיע לה שהולכים לעשות ולא להפוך את זה "לאפשרות".
מבחינת האביזרים והתפאורה: לגבי הדיון של סיר או ישבנון, זה עיניין של העדפה של כל ילד, חלקם מעדיפים מעיין פשוט משטח הקטנה לאסלה (מקטין את המושב ומקטין את הפתח). אפשר וכדאי להיעזר בתקופה זו גם בספרים וקלטות שעוסקים בנושא.
ומעל הכל: המוטיבציה שלך לגמול אותה לפני הלידה הצפויה ברורה לי, ואולי גם נכונה, אבל חשוב מאוד לא להלחיץ אותה בנושא ובוודאי לא לקשור בין הדברים. היא לא צריכה להיגמל כי עומד להיוולד לה אח (אחות?), אלא נגמלת כיון שהיא כבר בשלה לעשות זאת ואימא ואבא סומכים עליה שתצליח!
אני מזמינה אותך לקרוא גם דיונים קודמים בפורום שלנו שעוסקים בנושא זה וכן לדווח על ההתקדמות....
בהצלחה,
מיכל

שמעבר לכל הבעיות הללו הוא ילד מקסים,בריא, שצוחק הרבה, משחק מאוד יפה ומיתפתח לגילו בצורה תקינה.

שלום צביה,
אני קוראת את הודעתך ושומעת את החשש, התסכול ואת חוסר האונים המאפיין את התקופה הזו, תקופה בה לצד הצורך להסתגל בעצמך לחיים החדשים ולעבד את הפרידה מבן-זוגך, עלייך לתמוך בפעוט שרק עכשיו רוכש הרגלים, מתמודד בעצמו עם בלבול ושינויים ומגיב בכעס לכל זה גם בגלל שמנסה לגבש עצמאות ונפרדות מולך. וזה קשה מאוד לעשות את הכל יחד...הרגשתי שלאחר שכתבת את ההודעה הארוכה ובה כל הרגשות המורכבים האלה, קצת נבהלת ואולי חשת צורך לומר עליו גם דברים טובים ולשתף אותנו בתמונה היפה שלו....(והוא באמת מתוק מאוד!)
בהתחשב במגבלות הפורום וקוצר היריעה אנסה לסייע לך לעשות מאוד סדר במחשבות...
ראשית אומר שהמודעות והפתיחות שלך להבין את הרגשות של בנךולראות שהתנהגותו הינה תגובתית למצב הינם עמדה נכונה שלך מתוך אמפתיה לראות את הצרכים שלו ולהצליח לסייע לו עם פחות כעס ועם יותר הבנה. זוהי כבר עמדה התחלתית שתעזור לכם מאוד.
את מתארת מספר חזיתות בהן עליך להיאבק כעת: הפרידה ומעבר הדירה, הכניסה לגן, הרגלי האכילה והרגלי השינה. זה המון דברים בבת אחת וכל אחד מהם הינו נושא להתייעצות ולטיפול נפרד. אני מציעה לפני הכל לעשות סדר עדיפויות ולנסות להתמודד עם הדברים בהדרגה כי לא תוכלי בתקופה זו לצלוח את כולם. מכיון שהפרידה כבר נעשתה ומעבר הדירה עומד להתרחש בימים אלה, הרי שזה הדבר הראשון עימו תאלצי הלתמודד. נסי להכין את בנך ככול הניתן למעבר. קחי אותו לדירת אמך המיועדת, הראי לו את החדר בו תתגוררו ונסי לסדר אותו באופן דומה ככול הניתן לחדרו הקודם, עם פינות הצעצועים והחפצים האהובים עליו. נסי לשתף אותו באריזה של החפצים שלכם ובהובלתם אל בית אמך ובמידת האפשר הכיני עבורו פינות משחק מוכרות נוספות ברחבי הבית. חשוב מאוד ללוות את התהליך במילים אותן אומנם לא יבין במלואן, אך יוכל לחוש את תחושת הסדר שאת מקנה לו בהסבר ולחוות מעט יותר שליטה בשינוי.
לגבי הכניסה לגן (האם יש באפשרותך לדחות זאת בשבועיים-שלושה לאחר שמעט יתרגל לביתכם החדש?), חשוב לוודא שתהיה מטפלת/סייעת שתלווה את הקליטה של בנך במעון ותהיה צמודה אליו במידת האפשר בימיו הראשונים. היא תעזור לפרידה ממך ותהיה עימו במשך היום. כדאי לתכנן תהליך כניסה הדרגתי בו ישהה בהתחלה ימים קצרים, ללא אכילה ושינה שהינם נושאים קונפליקטואלים ומורכבים עבורו ממילא. ההתמודדות עם עצם הפרידה ממך ועם הכניסה לגן בו עוד ילדים ומבגרים זרים הינה קשה לכשעצמה.
ולגבי הרגלי האכילה והשינה: את צודקת בדברייך שההרגלים הקיימים כיום מחייבים שינוי, אך מדובר בשינוי שידרוש מאמץ עקבי ועיקש שלך, תוך יכולת לעמוד מול בנך ולשאת את התסכול שלו. אני לא בטוחה שיש לך את הכוחות לעשות זאת כעת. נסי לדחות מעט את ההתמודדות הזאת עד שהחיים החדשים שלכם יכנסו מעט לשגרה יציבה יותר ואז תוכלי להתפנות גם ל'חזיתות' האלה. אולי תוכלי להיעזר לשם כך גם באמך או בצוות הגן.
אני מקווה שהדברים ילכו ויתבהרו עבורכם,
בהצלחה,
מיכל

שלום מיכל,
רציתי לספר כי עשינו את מעבר הדירה לבית אמי ובינתיים הכל עובר חלק,אפילו נושא השינה השתפר ולהפתעתי נירדם במיטתו תוך 5 דקות.... עוד שבוע וחצי כניסה לגן אני מאוד מקווה שיהיה חלק כמו המעבר לבית חדש...
שאלתי הנוספת היא לגבי אכילת הבקבקוק. הוא הולך לישון בשעה קבועה ב 20.00 בטקס קבוע של אמבטיה, בקבוק סימילאק בישיבה על המיטה שלי עם אור בחדר, לאחר מכן אני שמה אור קטן משכיבה במיטה אומרת לילה טוב והוא נירדם לאחר כ 5 דקות. אבל הוא מתעורר ב סביבות ה 5 בבוקר ודורש בקבוק, אני נותנת לו למיטתו ולאחר מכן נירדם עד 7-8 בבוקר.
השאלה בעצם האם זה בסדר ההתעוררות ב 5 בבוקר או שיש צורך לגמול? ניסיתי לתת לו מים במקום אז הוא פשוט שתה 180 מ"ל מים וזה לא שינה כלום... ואם לגמול אז איך עושים זאת?
מזכירה כי הוא בן שנה ו ארבעה חודשים
המון תודה

ראשית מתנצלת מראש על העיכוב בתשובות...העומס אינו מאפשר התייחסות מיידית, ובכל זאת מנסות לעזור...
אני שמחה לשמוע על המעבר שעבר יחסית בקלות ועל ההרגלים החדשים שאת מנסה לייצור.
את שואלת לגבי האכילה ב 05:00, ובכן, לדעתי זה תלוי במידה בה זה מפריע לך...כמובן שהיינו רוצים שפעוטות יתאימו את עצמם בדיוק לשעות בהן נוח לנו לטפל בהם, ואולי יתעורר בדיוק כשאת סיימת להתארגן בבוקר, אבל כנראה שיש לו שעות משלו...אני חושבת שבהינתן כל השינויים הרבים שאתם עוברים, ומכיון שהוא מצליח לחזור לישון, הניחי לו לשתות בבוקר ווותרי על המאמץ על האנרגיה הנדרשת לשם הפסקת ההרגל הזה. יש לפניכם שינויים רבים, הקליטה בגן עוד לפנייך, ולא נורא שהוא מתעורר מוקדם. לדעתי חבל להתאמץ על משהו שלא כל כך מפריע לשגרה שלך ושלו. לגבי השאלה האם לתת תמ"ל או מים, זה תלוי בהרגלי האכילה שלו: אם הוא אוכל היטב במהלך היום, ניסזון ממספיק קלוריות, הרי שאין צורך בעוד בקבוק, ומים מספקים.
בהצלחה,
מיכל

שלום רב הבת שלי בת שנה וחמש חודשים יש לה התנהגות מוגזמת מרביצה לכולם קטנים וגדולים נושכת זורקת עליהם דברים ודוחפת אותם גם אני ואבא שלה ,היא יונקת ואוכלת קצת התפתחות שלה בסדר גמור אני רוצה לעשות לה גמילה מהנקה ולא יודעת זה בגלל שהיא לא אוכלת טוב מה לעשות ותודה מראש ,

שלום לאמא,
היציאה לחופש אכן מבשרת עימה שינויים במגוון הרגלים. סדר היום משתבש לילדים ולמבוגרים כאחד, גם תינוקות שלא נמצאים במסגרת חוץ בייתית חווים שינוי בגלל ריבוי של נסיעות, מפגשים משפחתיים והעדר שגרה מוכרת. כל אלה בוודאי גורמים שינוי בהרגלי השינה, ואלו לרוב חולפים כאשר החיים חוזרים למסלולם.
אולם, את מציינת גם את האפשרות לחרדת נטישה כגורם, ואני תוהה מדוע זה עלה: האם את מרגישה שבנך זקוק לך יותר בימים אלה? האם לאחרונה הוא חווה פרידה מאחד ההורים? מבחינת הגיל זה אומנם עשוי להתאים, אך למרות שזוהי כמובן אפשרות, לרוב כאשר מדובר בתינוק עם הרגלי שינה מבוססים, החשש להיפרד לא בא לידי ביטוי באופן בו את מתארת אלא מול פרידה בזמן עירות, כשההורים הולכים.
ישנן תקופות בהם תינוקות חווים שינויים בהרגלי שינה: אם בגלל שינויים חיצוניים (כמו נושא החופשה והחג), ואם בגלל שינויים פנימיים (הבנה קוגנטיבית ורגשית שאינו רוצה להיות לבד, שחושש להיעזב). אל לנו לשכוח שגם אצל מבוגרים היכולת להירדמות מושפעת מאוד מהמצב הרגשי ומאירועים חיצוניים....בתקופה זו כדאי לנסות לסייע לו בקרבה רבה יותר, אך לא לוותר על הרגלי השינה הטובים שכבר כן הצליח לרכוש. כלומר, אל "תכנעי" מראש לדרישתו להירדם על הידיים, נסי להרדימו במיטתו כבעבר, אך אם הוא בסערה רגשית הישארי לידו ונסי להרגיעו בליטופים, שירים מרגיעים וכו'.
לשאלתך, יש סיכוי שהכל יחזור לקדמותו, אך יתכן שבנך 'מודיע' על ראשיתה של תקופה עם חוקים חדשים בה הוא מנסה להכתיב ולקבוע איך דברים מתנהלים....טרם היציאה ל'קרב' הזה עימו, נסי להמתין עד חזרתכם לשגרה שלאחר החגים....
ועוד משהו: ברצוני לציין כי רופאים ממליצים עד גיל שנה לא להשכיב תינוקות על הבטן.
לילה טוב,
מיכל

חשבתי לנסות לגמול על ידי מתן פרסים איך לעשות זאת?אולי כדאי לקנות ישבנון כדי שיחכה את אביו ולא להציע לו סיר?

בהנחה שאת לא מנדנדת לו כשבאמת ברור שאין לו, הרי שכשאת חושבת שיש לו הודיעי לו בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "חמוד שלי, הגיע הזמן לגשת לשירותים ולנסות לעשות פיפי". מן הסתם יענה "ויטען בכל תוקף" שאין לו (ומה לעשות שלעת עתה ה"תוקף" שלו לא מוכיח את עצמו...), ולכן את תודיעי לו בכל תוקף: "זה בסדר, אתה לא חייב לעשות אם אין לך, אבל אנחנו הולכים עכשיו לשבת בשירותים כדי שתתרגל". יעשה - מה טוב. לא יעשה - לא נורא, תוך כמה דקות תחזרו לנסות שוב.
לתפיסתי, אין כאן כלל ענין של ויכוח ובטח ובטח שלא ריב. עם כל הכבוד לילד (ויש כבוד) יש כאן ענין של דרישה חד משמעית של הורה שמנהיג ומוביל תהליך חינוכי, שאכן עלול לעיתים לא למצוא חן בעיני הילד.
אני מניחה ויודעת שעל פי רוב עמדה סמכותית כזו מספקת על מנת להביא את הילד לשירותים, אך אינני חוששת לומר שלעיתים, מתוך חוסר ברירה ובשל התנגדות הילד, יאלץ ההורה לגייס גם את עדיפותו הפיזית על מנת להביא את הילד לבצע את שנדרש ממנו. הורים נאלצים לעשות זאת מזמן לזמן, והדוגמאות לכך רבות. למשל: אם תיכנסו למכונית וילדך יסרב "בכל תוקף" להיענות לדרישתך לשבת ולהיחגר במושב הבטיחות - מה תעשי? תוותרי לו והוא יסע לא חגור? תוותרי על הנסיעה ותצאי מהמכונית? תתווכחי ותריבי איתו?
או שמא תעשי מה שנדרש ממך: תושיבי אותו בכוח בכיסאו ותחגרי אותו?
שימי לב - מדובר בכוח אך בשום אופן לא מדובר בכוחניות, שבה יש אלמנט של אגרסיביות. הכוח שאת תבטאי הוא כוח שבא ממקור של הכרה בתפקידך ההורי ובצידקת מעשייך, שמטרתם - טובתו של בנך.
זוהי לא זכותך ההורית, זוהי חובתך ההורית: לא להישבר.
בהצלחה, דפנה.

שלום לעידן,
לא ציינת את גילו של בנך, אך בגלל האיזכור של סכנת מוות בעריסה ושל ההנקה, אני מסיקה שמדובר בתינוק צעיר. חשוב לומר שזה לא מונע מוות בעריסה, אך נמצאו פחות מקרים בקרב תינוקות שמצצו מוצץ בשנתם (כנראה בגלל שבעת המצוקה הנשימתית תנועת המציצה השיבה את זרימת החמצן).
מבחינת העידוד לשימוש במוצץ קיימים הבדלים גם בין תרבויות שונות ואנשי מקצוע חלוקים בדעתם בעיניין השימוש במוצץ. אורטודנטים ורופאי שיניים למשל ממליצים להגביל את השימוש בו בגלל שלעיתים שימוש מוגבר יוצר עיוות בצמיחת השיניים והחניכיים. קלינאיות תקשורת טוענות כי בקרב ילדים שמתמשים במוצץ לאורך שנים קיימים לעיתים גם קשיים פונולוגיים (שיבושי היגוי) ואף עיכוב בהתפתחות השפה המופקת.
וישנם פסיכולוגים, ואני ביניהם, שנוטים דווקא לתמוך בשימוש במוצץ כשמדובר בתינוקות צעירים. כפי שציינת, המוצץ מאפשר כלי הרגעה תוך שימוש ברפלקס המציצה הטבעי של התינוק. זה מאפשר הפרדה בין אוכל (יניקה) לצורכי הזנה לבין הרגעה, ומבטיח שהשד (או הבקבוק) לא יהפכו ל'אביזר' מרגיע. יחד עם זאת, חשוב לנסות להפחית בהדרגה את השימוש במוצץ על מנת להרחיב את רפרטואר ההתרגעות גם באמצעים נוספים כמו חפצי מעבר שהילד בוחר (שמיכה רכה, דובון) ובעיקר, דרך מילים. אנו פוגשים לעיתים ילדים מפותחים ומילוליים מאוד שגם בגיל 4 ואף יותר עדיין נעזרים במוצץ לשם התרגעות וזה חבל כי כך מוגבלת מידת יכולתם לתקשר את הרגשות שלהם ולהרחיב את הדרכים בהם יכולים להיעזר בסביבה ולעזור לעצמם.
בהצלחה,
מיכל

שלום עידן,
גם כאן השאלה היא מידת הפגיעה באיכות החיים, של התינוק ושל המטפלים בו (האם מדובר בבית אחד?). כלומר, בגיל חמישה חודשים תינוקות רבים עדיין אינם ישנים שינה רציפה: חלקם מתעוררים לאכול ואז חוזרים לישון בקלות, חלקם נזקקים לטקס השכבה מחודש וחלקם טרם הפנימו את החלוקה יום/לילה ועל כן מתעוררים בציפיה לשחק.
על מנת להרגיל תינוק לסדר יום ברור אשר מאפשר חלוקה בין זמן שינה לזמן עירות מוטב לא לאפשר עירנות ממושכת בלילה ולכן כדאי לסייע לו לחזור לישון באמצעים שהוא מכיר - ליטופים, מוצץ, שתיה וכדומה. אומנם נראה שאחותך 'זכתה' בתינוק עצמאי למדיי, אך תינוק לא אמור להעסיק את עצמו לבד זמן רב כל כך בחושך (וגם לא באור...) ואם הוא 'מברבר', כדברייך, במשך שעה, הרי ששאר בני הבית מתעוררים גם כן....לא הבנתי מדברייך מדוע לא ניגשים אליו, מי אמור לגשת, אך סביר שזה לא מאפשר שינה טובה לאף אחד. ציינת שאחרי שעה הוא מתחיל לבכות, ואז מה קורה?....
ככלל, התפתחות הינה הסתגלות הולכת וגוברת למצבים שונים, בין היתר החלוקה ליום וללילה. יש תינוקות שמפנימים זאת דיי מהר, ואחרים נזקקים ליותר עזרה בעיניין...
לילה טוב,
מיכל

שלום עידן,
האם מדובר בהתעוררות שלאחריה היא מצליחה לחזור לישון בעצמה באותו האופן בו נרדמה, או שמא מדובר בהתעוררות שמחייבת חזרה על טקס ההשכבה כולו? האם מדובר בהתעוררות בבכי שקשה להרגעה? האם זה קורה גם בשנת יום או רק בלילה? ויותר מכל, האם מדובר בהתעוררות לאחר כ-ל חצי שעה??
העובדה שהיא מצליחה לישון במיטה ולא נזקקת להרגעה על הידיים, תוך נדנוד או באכילה משקפת יכולת הסתגלות ורכישה של הרגלים טובים: כנראה שבתכם הצליחה לגבש יכולת התרגעות עצמית וויסות וולהשתמש בהן לצורכי שינה. מכיון שהשינה מורכבת מרצפים של סוגי שינה שונים (מבוסס על מעגלים נוירולוגיים שונים במוח) יתכן שבחצי השעה הראשונה היא אינה שוקעת בשינה עמוקה עדיין וטרם הכניסה אל רצף השינה הבא היא נוטה להתעורר.
אם מדובר בהפרעה יחסית קלה לשינה שלה, שאחריה היא מצליחה להרדם שוב ללא קשיים מיוחדים והיא קמה עירנית לאחר מכן (כלומר השבתם "לא" על כל שאלותיי שבפתיחה...), הרי שלהערכתי אין בכך עיניין להתערבות טיפולית כלשהי וסביר שדפוסים אלה יישתנו בהמשך. אם אתם מעריכים שמדובר בפגיעה באיכות השינה שלה (ושלכם) באופן שמשפיע על התפקוד, מומלץ להתייעץ עם גורם טיפולי מתאים (למשל ניורולוג במעבדת שינה).
בהצלחה,
מיכל

ראשית - כל הכבוד על היוזמה ועל גילוי האחריות, למרות העיצות הרווחות, ועל הפעלת ה"שכל הישר" מתוך הבנה שאם תחכי עד שבנך יועיל בטובו ליזום גמילה את עלולה לחכות עוד הרבה זמן.
אל דאגה - בנך מוכן והיה מוכן מן הסתם כבר חודשים רבים (ולדעתי - אף שנים). ההבדל הוא שכעת את מוכנה לתהליך, ואת מבינה שכמו הרבה תהליכים חינוכיים גם תהליך זה צופן בחובו קשיים מסויימים. אך קשיים אלו אינם אמורים לרפות את ידינו, וכהורים אנו חייבים לקדם ולעזור לילדינו לעבור לשלב הבא בהתפתחותם.

באומרי שעל ההורים ליזום ולקחת אחריות על התהליך, משמעות הדבר שההורים אינם פסיביים. ברור שבנך יפספס - הרי כל חייו, עד כה, היה ארוז בתוך חיתולים בהם עשה את צרכיו איפה ומתי שהתחשק לו. הוא לא יודע אחרת ולכן זה גם מה שהוא עושה בתחתוניו. אך את יכולה וצריכה להיות אקטיבית:
לימדי את שפת הגוף שלו לפני שהוא עושה את צרכיו, לימדי את לוח הזמנים שלו, ובהתאם תיזמי לקיחה שלו לשרותים. שימי לב: אל תשאלי אותו אם יש לו פיפי/קקי או אם הוא רוצה לעשות. על שאלות שכאלה תקבלי 99% מהפעמים תשובה שלילית, עם או בלי קשר למציאות. לכן - קחי אחריות והוליכו אותו, בנועם אך בנחרצות, לשירותים בכל פעם שאת מאמינה שהוא צריך.
רק בהמשך הוא ילמד להקדים ולומר שיש לו. זה יבוא, אל תדאגי. אך כעת, בימים הראשונים, האחריות היא שלך. היא תעבור אליו בהדרגה בהתאם להתקדמותו.

לסיכום:
לא, לא, לא להחזיר את הטיטול! שלושה ימים ואת מרימה ידיים? מה את משדרת לבנך כשאת עושה זאת? שאין לך סבלנות? שאין לך יכולת התמדה? שאת לא מאמינה בו שהוא מסוגל להיגמל?
והרי את כבר יודעת שזה שתידחי את זה עוד ועוד זה לא מבטיח לך שיהיה יותר קל אז.

ולא - אל תשלחי אותו לגן עם חיתול (אך שילחי אותו עם בגדים להחלפה...). הצוות שם אמור (ואני מאמינה שכך גם יהיה) להתגייס ולעזור לך בתהליך, ואל תתני להם לרפות את ידייך בכל מיני אמירות על אי המוכנות שלו.

הדבר הנכון הוא להמשיך, מה גם שמחכה לך הגן העירוני והלידה...
את תמשיכי, ואת תתעקשי על השגת מטרתך שהיא לטובתו של בנך, ואם הוא ישתף פעולה יהיה יותר קל, ואם הוא לא ישתף פעולה יהיה פחות קל - אבל את את חובתך תמלאי ותצליחי לגמול את בנך כראוי.
בהצלחה, דפנה.

ולא עונים פה בשישבת?
לדעתי תתאזרי בסבלנות ליום ראשון...

מעניין היה לנסות ולהבין יותר מה עורר בביתך תגובת חרדה כה חזקה ממשהו סתמי לכאורה.
אפשר להבין את הקושי שלכם לגלות סובלנות וסבלנות להתנהגותה, למרות שהיא מבטאת מצוקה אמיתית.
בהכללה הייתי אומרת שעומדות בפניכם שתי אפשרויות, שתיהן מבוססות על שיטת הטיפול ההתנהגותי בפוביות, ואתם תבחרו את זו שנראית לכם מתאימה יותר לכם ולבתכם:
הראשונה - בהרבה רבה הרבה סבלנות, לאורך אין ספור פעמים, אתם לאט לאט תתקרבו לאיזור הסלון, תוך שאתם יוצרים התנייה חיובית במיוחד להתקרבות הזו. למה הכוונה? למשל - תוך שהיא על ידייך, רגועה ובמצב רוח טוב, את מפנה את תשומת ליבה לצעצוע או למאכל שהיא מאוד אוהבת, שנמצא בכניסה לסלון. לאט את מתקרבת איתה, מתיישבת במקום ונותנת לה להינות ממנו. בהמשך את יוצרת מצב דומה, הפעם קצת יותר לכיוון פנים הסלון, ושוב נעצרת במרחק שבו ביתך עדיין לא מראה סימני מצוקה. כך, בהדרגתיות מתוכננת היטב, את מגיעה בסופו של דבר למצב בו ביתך חשה בטוחה להיות בסלון.
השניה - תוך שאת נושאת את ביתך בידייך, כשהיא במצב רוח בסיסי חיובי, את נכנסת איתה לסלון. למרות צרחותיה והתנגדותה העזה, את לא מאפשרת לה לסגת מהמקום, תוך שאת מרגיעה אותה בטון נעים, במגע אוהב ובחיבוק נוסך ביטחון. את יושבת על הספה כשהיא עלייך ומבהירה לה שעד שהיא לא תרגע אתן לא תזוזו משם. חשוב ביותר שאכן תישארי במקום היוצר אצלה מצוקה ע ד ש ה י א נ ר ג ע ת לגמרי, גם אם זה יקח דקות רבות. בשום אופן אל תישברי ותיכנעי לבכייה ותצאי איתה מהסלון, משום שאם תעשי כך את תחזקי עוד יותר את תגובתה השלילית המקורית. לעומת זאת אם תצליחי להגיע למצב בו היא נרגעה לבסוף (אפשר לתת לה דבר מתיקה מסויים על מנת לעזור לה להירגע) את בדרך לפיתרון סופי של התנהגותה החרדה.
בהצלחה, דפנה.

אין ספק שאת מודאגת מהתנהגותו של אחיינך. עצם זה שאת כותבת את המכתב ולא אחותך מעיד על מעורבות גדולה שלך, וגם קוצר רוחך לגבי מהירות תגובתינו משדר לחץ מסויים שאת, כנראה, נמצאת בו.
לגופו של ענין:
גניבה היא ענין מטריד, אך היא לא התנהגות מאוד יוצא דופן בגילו של אחיינך.
את נתת מגוון של דוגמאות להתנהגותו. ועם זאת, אין בהם די כדי להעיד בהכרח שיש כאן בעיה רצינית ועמוקה.
על מנת לדעת את מהותה וטיבה של הבעיה יש לקבל תמונה רחבה יותר של הילד. מגוון של השערות ושאלות עולות:
מהי רמת התפתחותו הקוגניטיבית? האם הוא סובל ממצוקות רגשיות כלשהן? מהו מצבו החברתי והאם יש לו מיומנויות חברתיות ובין אישיות תואמות לגילו? כיצד כל אלה משפיעים על רמת שיפוטו המוסרי? האם הוא חש חרטה אמיתית בעקבות מעשיו? מה טיב קשריו הרגשיים עם הוריו? מהי הדינמיקה המאפיינת את משפחתו? מהי התפיסה החינוכית של הוריו ועד כמה הם מיומנים בהצבת גבולות?
כפי שאת מבינה רק במפגש(ים) אישי עם מטפל מקצועי, בו תעלינה שאלות אלו ונוספות, יהיה אפשר לעזור ולהדריך את הוריו כיצד למגר את התנהגותו.
ועם זאת אנסה לייעץ מה ניתן לעשות לעת עתה:
על הוריו לנהל איתו שיחות חוזרות ונישנות המבהירות את המותר ואת האסור, עם דגש על נורמות וחוקים ביחס לרכושו של מישהו אחר.
בשיחות אלו חשוב ביותר לעודד פיתוח של תחושת האמפתיה שלו לחוויה של האדם ממנו נגנב הרכוש ("בוא תחשוב: כשהילד השני גילה שהרכוש שלו נגנב - איך אתה חושב הוא הרגיש?", או: " אם היו גונבים ממך משהו שיקר לך - איך היית מרגיש?").
על הוריו להגביר את הפיקוח עליו במצבים המזמנים התנהגות שלילית זו מצידו, תוך ניסיון ממשי למנוע ממנו לימעוד ולהתפתות לגנוב.
עליהם להבהיר לו שכל גניבה שלו תיגרור אחריה ראשית כל: התנצלות והבעת חרטה בפני הנפגע והשבת רכושו, ושנית: עונש מתאים - כגון שלילת אחת מזכויותיו לזמן מה או לקיחת אחד מחפציו.
ומה לא לעשות?
לא לעורר בו חרדות מיותרות על ידי חשיפתו לענין המשטרה ובתי הסוהר. לטעמי אין זו דרך חינוך נאותה, ומעבר להפחדה היא אינה תורמת לפיתוח תפיסה והתנהגות מוסרית והיא עלולה להביא יותר נזק מתועלת.
לסיכום: אם תוך פרק זמן סביר לא תחושו שיש שיפור בהתנהגותו, מומלץ שהוריו יפנו לקבלת יעוץ מקצועי הולם.
בברכה, דפנה.

בשעה טובה ומוצלחת!
אני מקווה שקראת את המאמר שלי בנושא (המופיע פה באתר, ובהרחבה גם באתר שלי) ושאת משוכנעת לחלוטין שאת עושה את הדבר הנכון.
אני - משוכנעת לחלוטין, כמובן, והקשיים שאת מתארת הם נורמליים וצפויים ואינם מעידים שבתך אינה "בשלה". ואנא אל תתני לאף אחד לתעתע בך ולטעון אחרת. לא רק שהיא "בשלה", לתפיסתי היא מן הסתם היתה כבר בשלה לפני כשנתיים - ולו היית גומלת אותה אז היית חוסכת אולי חלק מהקשיים. (ואת רצונה להתפנק ולהיות תינוקית - ספקי בתחומים אחרים בהם תרעיפי עליה תשומת לב).
השאלה היחידה היא האם את בשלה להנהיג את התהליך הזה, על חלקיו הפחות קלים, עד סופו המוצלח? אני מקווה שכן.

לשאלותייך:
1. את צודקת. הורדת טיטולים טוטאלית בשעות העירות הכרחית על מנת להעביר מסר עקבי וחד משמעי. נסי להימנע, עד כמה שאפשר, בתקופה הראשונית ממצבים היוצרים אי נוחות, כגון נסיעות ארוכות, אך נסי גם במצבים שכאלה לא לחתל. מצאי פתרונות יצירתיים.

2. עשי לעצמך ולביתך טובה והימנעי מהטעות האיומה של כל כך הרבה הורים - להתפתות ולחתל כשהילד צריך קקי. את עלולה למצוא את עצמך במצב הזה גם עוד שנתיים-שלוש (ויעידו על כך הורים רבים, הסובלים מהבעיה הזו, שאני פוגשת). אין חיתול יותר, וזהו. נקודה.
איני אוהבת את נימת ותוכן האיום של המטפלת, גם אם כוונתה טובה. אימרי לביתך גם את שלא תשימי לה חיתול, ושגם קקי בתחתונים אינך מוכנה שהיא תעשה, כי עליה לעשות קקי בסיר. אפשרי לה את תחושת הבחירה על ידי שתאפשרי לה לבחור אך ורק בין שתי אפשרויות לגיטימיות: סיר או אסלה.
זה עונה גם על שאלה מספר 5 שלך. וכן, זהו תהליך טבעי, משום שבשל היותה מחותלת עד היום, רק עתה היא לומדת להיות רגישה לאיתותי גופה.

3. בקצרה: אם היא "תתנגד יותר בתוקף" (זכותה להביע התנגדות) אתם תשכנעו ביתר תוקף... ובאומרי זאת כוונתי היא: אז מה אם היא תתנגד? האם זה אומר שאתם תוותרו? לא ולא! אתם פשוט תבהירו לה עד כמה אתם נחושים, אם אפשר בדרכי נועם, ואם יש צורך - בתקיפות.

4. מה פירוש OFF? בתהליך הזה יש רק ON! בהחלט כן! כהורים אחראיים התחלתם תהליך ואתם משקיעים מאמץ בקידומו. אינכם מטילים את המשימה על הגן, אך אתם בהחלט מצפים, זכאים וזקוקים לכך שהגן ישתף פעולה ויתמוך בתהליך. גננת נבונה ואחראית תכיר בתפקידה זה.

לסיום, זיכרי להצטייד באורך רוח ולא לאבד את התמקדותך בהשגת מטרתך החינוכית. אני מאמינה שאנו, כהורים, חייבים זאת לילדינו.
בהצלחה, דפנה.

ומתי מתחילים גמילת לילה? ואיך עושים זאת?
האם צריך לעשות לה הכנות ?

האם יש פטנט של כיסוי ששומר על הפוך משתן, כמו הניילון ששומר על המזרון?

אתי

אוהו... לאן את ממהרת? (:
אני מציעה שקודם כל תסיימו בהצלחה את תהליך הגמילה בשעות העירות. אם יתמזל מזלך, ביתך תהיה מאלו שבאופן ספונטני תעביר את שלמדה גם לשעות השינה והיא תיגמל מעצמה. את תדעי זאת כשתשימי לב שהיא קמה עם חיתול יבש מהשינה.
איני בטחה לגבי פטנט שמגן על הפוך (אם כי נדמה לי ששמעתי על משהו כזה), אך ממילא או-טו-טו הקיץ כאן והפוך חוזר לארון...

שלום אמא לשניים

נשמע שבתך מקדימה את גילה בכל הנוגע להפגנת רצונותיה וכי היא מוחה בתוקף בכל פעם שהעולם סביבה אינו נוהג כפי שהיא מצפה. היא חווה תסכול רב הגורם לה להתקפי זעם. על מנת להבין את הסיבה לתסכול, חשוב לבדוק האם מדובר במזג שמאפיין אותה מאז הוולדה, האם היא מתקשה לשאת תסכול במיוחד בתקופה האחרונה בשל שינויים בשגרת חייכם, או האם התסכול נובע מכך שהיא מתקשה ללמוד את תגובותיכם, מאחר והן משתנות (פעם כן נענים לבקשותיה ופעם לא)?

בכל מקרה, לשאלתך, לא הייתי מתעלמת ממנה-אף אחד לא רוצה שיתעלמו ממנו כשהוא כועס. הייתי מסבירה לה בקצרה מדוע נאלצת לסרב לרצונה "זה מסוכן ואני רוצה לשמור עלייך", משתתפת בצערה "אני יודעת שאת מאוד רוצה להחזיק את זה ביד אבל אי אפשר" מציעה לה תחליף במקום "את זה אני כן מרשה לך להחזיק כי זה לא מסוכן". בכל מקרה, לא הייתי משנה את עמדתי בעקבות ההתפרצות, התסכול הוא חלק מהלמידה של עקרון המציאות (מה מותר ומה אסור). אם היא משתטחת על הרצפה הייתי בודקת מה יעזור באותו רגע, לנסות להרגיע אותה על ידי מגע/קירבה/מילים מרגיעות, או דווקא להניח לה לנפשה (כל עוד היא לא פוגעת בעצמה) עד שתרגע, ולומר "אני רואה שאת כרגע מאוד כועסת, זה בסדר, אני כאן אם את צריכה אותי".

בהצלחה
אודט

שלום שיר

אכן אני מתרשמת שאת מבולבלת: יתכן כי את מטילה ספק שוב בבחירת הגן הנוכחי וזו הרגשה לא פשוטה. את שואלת מה דעתנו וכיצד לפעול ולא ממש ברור לי למה בדיוק כוונתך.

אם את שואלת האם לבצע שינוי נוסף לאור הגילויים החדשים לגבי הגן הנבחר, אני אומרת באופן חד משמעי שלא. בנך עבר בשנה האחרונה שני שינויים משמעותיים והחלק הטוב בסיפור הוא שכנראה מדובר בילד סתגלן שחווה את המעברים באופן תקין והוא שמח ללכת לגן.

אני מסכימה איתך שמה שאת מתארת הוא לא רצוי-ילדים שקמים באמצע האוכל לשחק, ילדים שאוכלים ללא השגחת מבוגר. עם זאת, נסי להזכר מה הייתה הסיבה שמלכתחילה גרמה לך להרשם לגן זה, הרי לא יתכן שאווירת הגן והדברים בהם הוא דוגל השתנו מקצה לקצה. אני יותר מתרשמת שהההתבוננות שלך בנעשה בגן היא קפדנית במיוחד לאור הספקות שמתעוררים בך האם מצאת את המסגרת הנכונה. אז בגדול אומר לך, שאין מסגרת מושלמת, וחשוב שתסמכי על עצמך שמצאת את המיטב עבור בנך. עשי חושבים בינך לבין עצמך מה הדברים החשובים ביותר ונסי להתעלם מהשאר. לגבי הדברים שמפריעים לך במיוחד, שתפי את המטפלת/הגננת האחראית בתחושותייך, בררי מה עמדתה. יכול להיות שדברייך התבססו על תצפית חד פעמית ואין להסיק מהם על השגרה שבגן. זיכרי לציין לשבח את הדברים שאת כן מרוצה מהם, כמו השמחה שבה הולך בנך לגן, ההסתגלות החלקה וכו'..
אני סבורה יותר שמדובר במצוקה שלך וכי בנך מסתגל לשינויים (הטובים יותר והטובים פחות..) וגם ילמד להסתגל לקבוצה המגובשת יותר בשנה הבאה.

בברכה
אודט

שלום נורית

מדברייך עולה ייאוש לאחר שלהרגשתך ניסית כל שיטה אפשרית לגמילת בתך מחיתולים. נשמע גם שבתך חווה מצוקה רבה סביב נושא הגמילה. את מחפשת פתרון לבעיה ואני מרגישה שאנחנו לא יודעים מספיק מהי הבעייה.
אוכל לכוון אותך מעט בשאילת שאלות על התפתחותה של בתך ועליך, על מנת לנסות להבין מה מונע מבתך להגמל.גמילה מחיתולים דורשת בשלות פיזיולוגית, קוגניטיבית ורגשית. כאשר התנאים הללו מתקיימים, מצד ההורה נדרשת שיטתיות, עקביות (למשל לנסות לאורך מספר ימים בשיטה אחת ורק אז לעבור לאחרת) ופניות רגשית.
איפה בכל התהליך הזה את יכולה למקם את הקושי? מתי התחלת לראשונה עם הגמילה וכיצד הגיבה בתך אז? האם היא מבטאת את עצמה ואומרת מדוע היא לא מוכנה/ממה היא חוששת? איך את מרגישה מעבר לכך לגבי הקשר ביניכן?האם רצונותיה וצרכיה של בתך מובנים לך? כיצד עברה בתך עד כה תהליכי גמילה בתחומים אחרים?(מוצץ/בקבוק/הנקה/חפץ מעבר).

באופן כללי אוכל לומר רק שככל שניטיב להכיר ולהבין את צרכי הילד, כך נוכל לעזור לו באופן מותאם יותר לעבור מטלות התפתחותיות בצורה שתחזק אותו ואת עצמאותו. חשוב להמנע ממאבקי כוחות ולחצים מיותרים, מאחר שהגמילה בסופו של דבר תתרחש, השאלה היא איזה רשמים היא תותיר בנפשו של הילד.

אם בתקופה הקרובה המצב אינו משתנה מבחינת תחושת חוסר האונים שלך והמצוקה של בתך, אני בהחלט ממליצה לפנות לייעוץ מקצועי שילווה אתכן באופן אישי.
בברכה,
אודט

אכן יש ייאוש מסויים מבחינת הגמילה מטיטולים של ביתי.
אנסה לענות על כל שאלותייך באם זה יכול לעזור לנו בעניין.
את הגמילה של ביתי התחלתי כבר לפני כחצי שנה כאשר היא החלה לעשות את צרכיה בסיר לפחות פעמיים. משום מה היא הפסיקה וסירבה בתוקף להמשיך את התהליך.
בתקופה זאת חשוב לציין , נולדה אחותה הקטנה.
לאחר התייעצות עם רופאת טיפת חלב והאחות, ייעצו לי להניח לה מספר חודשים בשל השינויים שחלו בחייה.
לאחר חודשיים ניסיתי שוב אך הפעם בישבנון.
הילדה עלתה פעם אחת וכפי הנראה הישבנון לחץ לה ומשם זה רק התדרדר.
בכל פעם שהצעתי לה לעשות פיפי בסיר או בשירותים הילדה החלה לבכות שהיא רוצה בטיטול.
כאשר נשאלה על ידי אנשים איפה עושים פיפי היא ענתה: בשירותים. מה שאומר לנו שהילדה יודעת איפה עושים את הצרכים.
גם במעון שלה נסיו איתה פעם אחת ליד החברים שלה שכבר גמולים והילדה החלה לבכות, הגננות לא לחצו על מנת שלא ייגרם לה נזק נפשי גדול מזה)
הגענו לשלב ההפתעות. הקראנו לה סיפורים, הקרנו לה את בלי טיטולים והבטחנו לה "פיפי פרס:.
כלום לא עזר!
היום גם אם אני רוצה לתת לה מתנה ללא תנאים היא פוחדת שזה קשור לפיפי פרס ונמנעת לקחת .
גם תחתונים היא לא מוכנה להלביש אפילו שאני מראה לה שגם לאמא יש וזה לא כואב.
בספטמבר היא אמורה להיכנס לגן עירייה ושם הבהירו לי חד משמעית שאם הילד עושה בתחתונים קוראים להורים. שם אין טיטולים..
ומשם נובע הלחץ שלי.
כאשר פניתי לייעוץ מקצועי אמרו לי להניח לה ושיש ילדים שעד גיל 5 נמצאים עם טיטולים .
האם זה הפתרון???
אודה לך על עזרתך.
נורית

נורית שלום

ראשית, קבלי התנצלותי על העיכוב במתן התשובה.

שנית-ניתן להתייחס לתהליך הגמילה כתהליך למידה לכל דבר ואז הייתי מציעה לך לפנות לגישה התנהגותית כמו זו שמייצגת דפנה תייר בפורום הנוכחי.
אני אישית מאמינה בגישה שלוקחת בחשבון את המוטיבציה של הילד לגמילה וזה אומר שכאשר הילד בשל לגמילה מיתר הבחינות (אגב, האם בתך מתריעה לפני/אחרי עשיית הצרכים?) והקושי הוא בעיקר רגשי-חשוב להבין מה המשמעות של הגמילה/הפרידה מטיטול, עבור הילד הספציפי.

תארת בפירוט את התהליך שעברת עם בתך בחצי השנה האחרונה בניסיונות הגמילה, אך חסרה לי עדיין נקודת המבט שלה לגמילה וההסבר שלה מדוע היא מסרבת לשבת בשירותים/להוריד טיטול. האם היא מדברת על פחדים מהאסלה? האם היא מדברת על רצונה להיות קטנה/תינוקת? האם גם ביתר התחומים בהם היא נדרשת לתפקד כגדולה היא מסרבת לשתף פעולה ומדוע? כיצד היא מתמודדת באופן כללי עם הולדת אחותה?

אני בכל אופן הייתי ממליצה כן לפנות לייעוץ מקצועי על מנת לברר מה מקור הקושי, גם אם הייתי מניחה לנושא הגמילה לעת עתה. זאת בהנחה, שמרגע שתיטיבו להבין את צרכיה של בתכם ותענו אליה בהתאם, כך תגדל יכולותה להתמודד עם מטלות התפתחותיות בהתאם לגילה, כמו גם יכולתה להתמודד עם מיקומה החדש במשפחה.

בברכה
אודט