פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום שני

על חשיבות דמות האב בחייו של הילד אפשר לכתוב דפים ארוכים ובכל זאת, אנסה לתמצת:

בראשית חייו של התינוק, הקשר הדיאדי (אם-תינוק) מתקיים כמערכת סגורה וההשפעה של דמות האב היא בעיקר בנוכחותו המאפשרת לדיאדה להמשיך ולהתקיים בבטחון תוך תמיכה נפשית ופיזית שלו באם.
בהמשך, כאשר התינוק מתחיל בהדרגה להכיר את העולם סביבו, קיימת חשיבות רבה לדמות האב כשלישי בקשר (אמא-אבא-תינוק) מאחר שהוא מאפשר את תהליך הנפרדות של התינוק מהאם ( גיל שנה עד שנתיים). תהליך זה הולך ומתעצם לקראת גיל חמש בו מתרחש תסביך אדיפוס(מומלץ לקרוא בספרות) כשבסופו בשאיפה,הילד, במקרה זה הבן, מזדהה עם אביו כמודל לחיקוי של התנהגויות האופייניות לזהות המינית שלו.

לשאלתך, מתי ילדך ירגיש כי אביו חסר לו, באופן כללי קביעות אובייקט הוא הישג התפתחותי שבו לתינוק יש ייצוג של אדם או חפץ גם אם הוא לא נוכח פיזית. הישג זה נרכש בין גיל ששה לתשעה חודשים. כך, כאשר את כדמות קבועה בשגרת חייו של בנך, תעדרי למספר שעות, ילדך יוכל לשמור בזכרונו את הייצוג שלך ויצפה לבואך. בשונה מכך, מאחר שבנך רואה את אביו אחת לחודש, יידרש יותר זמן עד שתתפתח אצלו קביעות אובייקט לגביו. מה שיכול לעזור במצבים אלו הוא עיון משותף באלבום תמונות בו מופיעות תמונות של האב /האב ובנו, שיחות טלפון כאשר הילד הופך להיות יותר מילולי וכו'..

ודבר אחרון, ילדים מרגישים בחסרון של אנשים/חוויות בחייהם הרבה לפני שהם מסוגלים לבטא זאת במילים, ועד שיהיו להם מילים הם יבטאו זאת בהתנהגות. כאן קיימת חשיבות רבה ליכולת של ההורים לקרוא את אותן התנהגויות ולנסות לתת להן מילים או לייחס להן רגשות מתאימים.

מקווה שעניתי במשהו לשאלתך..
בברכה
אודט

שלום חן

איני יודעת מה הסיבה שבגללה בתכם ישנה אתכם בחדר, גם אם במיטה משלה. במצב זה, כל התעוררות הכי מינורית או תזוזה טבעית שלה במהלך השינה עלולה להעיר אתכם ולגרום להתערבות בטרם עת בשינה שלה. רוב הסיכויים שאם הייתה ישנה בחדר משלה לא הייתם ערים כלל לתנועות אלו והיא הייתה חוזרת לישון באופן טבעי.כך שבהחלט הייתי ממליצה כשלב ראשון להעביר אותה לחדר משלה.
כיצד אתם מגיבים כשבתכם מתעוררת? האם אתם מוציאים אותה ממיטתה? כיצד אתם מבינים את הסיבה להתעוררות-רעב?צמא?פחד?צורך במוצץ?צורך בקרבתכם?
בכל התעוררות בזמן לילה, חשוב כמה שניתן לשמור על התנאים הקיימים, כלומר, חושך(מנורת לילה לא אמורה להפריע), השארות במיטה ובכל מקרה במתחם החדר, דיבור כמה שיותר מינימלי עם הילד, תמציתי וקצר וחזרה למצב שכיבה מהר ככל שניתן. כל פעילות אחרת מפריעה ליכולת של הילד לחזור באופן טבעי למצב שינה. אכילה לילית גם היא מנציחה את ההתעוררויות הליליות ויש להמנע ממנה אם מתרחשת. אחרי גיל חצי שנה מקובל להניח כי תינוקות מסוגלים להחזיק מעמד ללא אוכל לילה שלם.
באופן כללי, ככל שתתערבו פחות בדרך לסייע לבתכם לחזור לשינה, כך היא תוכל לפתח באופן עצמאי הרגלי הרדמות שהם טבעיים לכל הילדים. הרגלים אלו משתבשים כשיש מעורבות הורית ואז מתחילים להופיע דפוסים של הפרעות שינה.

בהצלחה
אודט

אני כמוך מסכימה שעבודה עם הגיל הרך חשובה מאין כמוה בהנתן שהשנים הראשונות לחייו של הילד מעצבות את אישיותו והפיכתו למה שיהיה בעתיד כאדם בוגר( זאת גם אחת הסיבות שאני אישית בחרתי לעסוק במקצועי מאחר שאני מאמינה בתרומתה של התערבות בגיל הרך למניעת התפתחות קשיים בעתיד).

לצערי, איני יכולה לעזור לך להתמודד עם הקושי שהעלית, משום שאיני עוסקת בייעוץ למבוגרים בפני עצמם, אלא בהקשר של היותם הורים לילדיהם. אשמח להפנות אותך לייעוץ של פסיכולוגים קליניים לצורך כך אם תהיי מעוניינת.

בברכה
אודט

שלום אלינור

שינוי מרענן לקבל שאלה על העשרה:)

בנך אכן מפותח מאוד לגילו ואני מניחה שמדובר בשילוב של קליטה מצוינת והשקעה שלכם כהורים.

אני תמהה על מקור תחושת "הפספוס" שמתעוררת בך בכל זאת-האם זה משום שבנך טרם יצא למסגרת חוץ ביתית ואת חוששת שמא התרומה שלך להתפתחותו אינה מספקת?

ממה שתארת הסביבה הביתית מספקת לבנך את כל מה שהוא צריך-גרוטאות לפיתוח הדמיון והיצירתיות, משחקים דידקטיים, אביזרים למשחקים סוציודרמטיים ואותך, שרואה בכל מפגש עם בנך כהזדמנות להעשרה בשיחה, שיר וכו'.

ובכל זאת, אוסיף כמה מילים על דרכי העשרה, למרות שאיני יודעת אם זאת כוונתך:

גן השעשועים הוא מקום נפלא להעשרת בנך, הן מבחינה מוטורית-בהתנסות המתקנים השונים, הן מבחינת למידה על הטבע והסביבה-בע"ח, צמחים..והן כהתנסות ראשונית של אינטראקציה עם בני הגיל, שהיא בשלב הראשון בעיקר על ידי תצפית וחיקוי, פחות של משחק משותף. בנוסף, בגן השעשועים בנך מתנסה לראשונה בנפרדות ממך, יציאה מהבסיס הבטוח לחקירת הסביבה ובחזרה לאמא שנמצאת שם כעוגן אם הוא פתאום נבהל, נפגע וכו'..
שעת סיפור היא גם דרך להעשרה, דרכה בנך מתנסה בחוויה קבוצתית עם ריטואל משלה,יש הנאה משותפת, כללים של מותר ואסור, חשיפה למודלים נוספים של להיות עם האחר, מלבד עם אמא ועם אבא ועוד ועוד.


אשמח לענות לך על שאלות ספציפיות בנושא העשרה אם יש.

בברכה
אודט

שלום תמר,
את מעלה בשאלתך שלושה תחומים שבהם עלייך להתמודד עם הצבת גבולות לבנך וזה שלב לא פשוט - אנו נוטים לאפשר כל דבר לתינוק קטן כי זה לטובתו, אבל כשהוא גדל הדברים מעט משתנים - טובתו היא דווקא כשמונעים ממנו דברים. כפי שאמרת, את זו שנענת לו כשהוא צווח ומייד מוותרת, ועם ההתבגרות וההתפתחות שלו הדברים אמורים קצת להשתנות: הוא כבר לא צריך היענות מיידית, אלא דווקא הקנייה של הרגלים שיתנו לו ביטחון להתמודד יותר בעצמו.
נושא התנור הוא הפשוט מכולם כיוון שאין כאן בעצם התלבטות: תנור חם הוא מסוכן עבורו ואין שום דרך ללמוד שחם=מסוכן פרט לדרך הבסיסית: עלייך להרחיק אותו משם בכל פעם שהוא מתקרב ולחזור על הדברים במילים: "זה חם!", "אסור לגעת", ופשוט להרחיק אותו. המעבר ללול אומנם הינו הרחקה, אך מאידך הוא ילמד שהלול מקום בלתי נעים, מעניש, ואני מניחה שאת רוצה להשתמש בלול גם לצרכים אחרים, של משחק וכו', ועל כן אולי לא כדאי לחבר את השהות בו לענישה, הרחיקי אותו מהתנור וזהו (אך בתקיפות ובעיקביות!).
עינייני ההנקה והשינה הם סבוכים יותר כיון שקשורים בהחלטות ובהבנות שלך לגבי גידול ילדים: האם את מאמינה בהנקה ממושכת ולכן רוצה ללמד אותו לינוק בלי לנשוך, או לגמול מהנקה ולעבור לאכילה מבקבוק? האם את מאמינה בשינה משותפת במיטת ההורים ולכן מרדימה אותו איתך?
מדברייך אני מבינה שאת נוטה להפסיק את שני הדברים אבל זה כמובן קשה מאוד, ודורש שינוי התנהגותי משמעותי מצידך. חשוב לא לעשות את שני השינויים יחד: תבחרי באיזה שינוי להתחיל ורק לאחר שהדברים מתבססים ומתייצבים, עיניין של מס' שבועות, תוכלי לעבור גם לשינוי השני.
למשל, אם את מחליטה תחילה להרדים אותו במיטתו, עלייך להפריד את האכילה מהשינה, להשכיב אותו במיט לאחר טקס הרדמה (ארוחת ערב, מקלחת, סיפור וכו'), להשאר איתו מעט ואז לצאת מהחדר. השיטה המקובלת לעשות זאת היא "שיטת 5 דקות"' שבה את עוזבת את החדר למשך 2-5 דק' גם אם הוא בוכה וחוזרת להרגיע ללא מילים ומבלי להוציאו מהמיטה. זה עשוי לקחת מספר לילות לא פשוטים עם הרבה בכי אך זוהי שיטה התנהגותית יעילה ותוכלי לקרוא עליה הרבה בפורום שלנו וגם במקומות נוספים ברשת.
לגבי גמילה מההנקה - מקובל להחית תחילה את ההנקה הפחות משמעותית במשך היום, זו שניתנת להחלפה ביתר קלות באוכל אחר, ההנקה הפחות 'רגשית', ואחרי זמן-מה להוריד הנקה נוספת. לרוב נשארות רק הנקת הבוקר והלילה, ובהדרגה ניתן להחליף גם אותן. כמובן שצריך לשמור על זמן אינטימי משותף אחר עם התינוק במקום ההנקה. בגילו חשוב שהוא ילמד להרגע ולהתנחם גם באמצעים אחרים, שאינם הנקה: חיבוק, משחק משותף ואפילו מוצץ.
אני מזמינה אותך לקרוא בפורום שלנו דיונים נוספים על הצבת גבולות עם תינוקות צעירים.
בהצלחה,
מיכל

נכנסתי לפורום כדי לשאול שאלה ואני רואה את אותה השאלה.. אז אחרי שקראתי את תשובת הייתי רוצה רק יותר פירוט..אני נמצאת באותו המצב,הבת שלי ג"כ בת שנה ו3,נרדמת רק בהנקה וגם אם אחרי שהיא נרדמת אני שמה אותה במיטתה היא קמה אחרי מקסימום שעה ורצה שוב לינוק ניסיתי כמה פעמים לא לקחת אותה או לא לתת ישר אך היא מאוד!!! עקשנית (ולא רק בזה) עד כדי כך שמוצץ היא כבר הפסיקה לקחת ואם אני מנסה לתת לה בקבוק היא מסרבת וממש מתעצבנת!!!!! עכשיו,ההנקה והשינה איתנו זה בעצם אחד תלוי בשני אם היא לידי אז היא קמה לינוק וזו בעצם הסיבה שהיא מתעוררת ואם היא לא לידי אז היא קמה אחרי שעה ואז אני צריכה להניק אותה עד שתרדם ובפעם השניה היא לרוב מתעוררת כשאני שמה אותה במיטתה ושוב בוכה וחוזר חלילה ולכן כדי להקל על עצמי אני פשוט שמה אותה איתי ואז היא יונקת מבלי להעיר אותי וישנה חזק יותר. כרגע,אני ממש רוצה להפסיק את זה אבל אני צריכה לדעת את הסדר...ואיך ללמד אותה להרדם לבד.. נסיתי כמה פעמים היא בכתה הרבה זמן ועד שהיא נרדמה היא כמה אחרי רבע שעה בבכי.. יש לך עצות לעקשנים במיוחד?! פליזז תציל אותי

קרן שלום,
תחושת המצוקה שאת חווה היא כנראה מהקושי לקחת החלטה ולחשוב בבהירות מה נכון עבור בתך ועבורך. נשמע שההנקה כבר פחות מהנה עבורך והפכה למטרד, וכך גם השינה המשותפת, ועל כן, מדוע להמשיך בזה?? בגילה אין כל סיבה לאכילה בלילה, וגם ההנקה היא כבר פחות צורך ויותר השלמה נעימה לתזונה שלה ובעיקר הזדמנות לחום וקרבה. אני מניחה שההתעוררויות המרובות שלה אינן מתוך 'רעב' אלא מתוך הרגל שכאשר היא מתעוררת הדרך היחידה לחזור לישון היא בהנקה. בהרבה מובנים הרגל זה רק מפריע לה לרכוש הרגלי הירדמות עצמאיים, שאינם תלויים בך. ההתעצבנות שאת חווה ממנה קשורה לגיל שלה: היא הופכת תובענית יותר ובעלת רצונות משל עצמה כיון שהיא גדלה ומתפתחת (וזה טוב!), ההרגלים שהיו מתאימים כשהייתה צעירה יותר כבר אינם מתאימים ועלייך לעזור לה לסגל הרגלים אחרים, הן בנגוע לאכילה והן בנוגע לשינה (בין היתר - להפריד ביניהם....)
בהרבה מובנים עלייך להיות כאן "המבוגר האחראי"....עליך לקחת החלטה שמתאימה לך ולעזור לה, בהדרגה ובאמפתיה, להתרגל למצב החדש. גם אם זה כרוך בבכי לתקופת-מה - כי הרי תהיה זו פרידה לכל דבר, פרידה מהרגלים ישנים ומוכרים, נדמה ששתיכן תהיו מתוסכלות הרבה יותר אם המצב הנוכחי יימשך.
אני מזמינה אותך לקרוא דיונים קודמים בפורום שלנו בנושא הרגלי שינה ואכילה של תינוקות.
בהצלחה רבה,
מיכל

שלום אלה,
האפשרות שבנך מגיב ללידת אחיו בהרטבת לילה היא רק אומנם סבירה מאוד וזוהי תגובה נפוצה אצל הרבה ילדים ללידה במשפחה, אולם אל לנו לשכוח שהוא רק בן 3 ועדיין "מותר" לו להרטיב בלילה מפעם לפעם. לא ציינת כמה זמן הוא כבר יבש, איך היה תהליך הגמילה הראשוני (כמה זמן נמשך? האם בלילה וביום במקביל? איזה שלבים עברו בדרך וכו'), אבל יתכן וצוריך לעבור איתו את אותם שלבים מחדש, תוך התייחסות לאפשרות שעכשיו יותר קשה לו ועל כן שיתוף הפעולה יהיה טוב פחות.
אתייחס יותר לעיניין השינוי ההתנהגותי שציינת: השינוי שחווים ילדים שנולד להם אח או אחות הוא גדול ומהותי. פרט לשינוי שחל במעמדם, ההורים פחות פנויים אליהם, הם נדרשים לתפקד בתור אחים גדולים ולהתחלק בתשומת הלב. על מנת לנסות להחזיר את המצב לקדמותו ילדים עושים הרבה דברים, באופן לא מודע, על מנת להתמודד, ולעיתים קרובות התנהגותם משתנה: הופכים תובעניים יותר, דורשניים יותר, חסרי סבלנות וכדומה. לא ציינת מהו השינוי ההתנהגותי של בנך - באיזה "תחום", פרט להרטבה, הוא התחיל לעשות דווקא?
אז מה לעשות?? כפי שאת מרגישה שזו הסיבה לשינוי, אפשר גם לשתף את בנך ולשקף לו את רגשותיו כדי שגם הוא יבין את הקשר: "אתה מרגיש שאימא עכשיו יותר עסוקה", "אתה כועס שאימא לא מספיק פנויה אלייך כי אימא כל הזמן עם התינוק" וכדומה. מאוד חשוב לתת לו לגמיטמציה לרגשות שלו ולא להכריח אותו להיות בעמדה בה הוא מאוד מרוצה מהשינוי במשפחה. הורים לעיתים נוטים לחשוב שכאשר הבכור מתעניין בתינוק או רוצה לנשק אותו זה סימן שהוא מרוצה מהלידה...וזה לא בדיוק כך - לעיתים אין כל קשר בין הרצון לנשק את התינוק לבין מה למרגישים כלפיו באמת, או שיודעים שההורים מרוצים מזה ועל כן חוזרים על ההתנהגות הזו. חשוב כמובן לנסות לפנות לו זמן שיהיה רק שלו, בלי התינוק - כדאי שמי שנמצא לעזרתך (סבתא/מטפלת) יהיו דווקא עם הקטן כדי שאת תוכלי להתפנות אליו, לדברים שנהגתם לעשות בעבר.
התקופה בה נוסף תינוק למשפחה היא אומנם מאושרת מאוד, אך עדיין כוללת בתוכה קשיים וחוויות לא פשוטות עבור כולם, בין היתר גם בגלל שאין זמן לחשוב או אולי להתלבט...
את מוזמנת לשוב ולהתייעץ לגבי אירועים ספציפיים.
בהצלחה,
מיכל

גלית,
למרות התיאור המפורט שלך, לצערי אין לי תשובה חד משמעית לתת לך: אני מבינה את היתרונות ואת החסרונות של כל אחת מהבחירות שהצגת, וגם השיקול הקשור בלידה הצפויה הוא נכון ומרכזי, אך עדיין קשה לדעת מראש איך יהיה כל אחד מהתסריטים. אני מניחה שיהיה עלייך להחליט בקרוב בגלל תקופת ההרשמה ואין הרבה זמן ללבטים אבל מאוד קשה לדעת איך בתך תגיב ללידה כדי להחליט האם היא מסוגלת לעמוד בעוד שינוי או שכדאי למנוע את זה ממנה ולהשאיר אותה במקום המוכר והבטוח, מבלי לעשות שינוי. גם העובדה שהיא תהיה הגדולה בבית יכולה להיות הן יתרון והן חסרון בהתמודדות עם שינוי נוסף, אך העובדה שהאירועים יחסית אינם סמוכים דווקא מקלה כאן.
אני מניחה שאם תמצאי מסגרת גנית חדשה שתהיה נעימה עבורה, שבה הצוות - למרות גדולו ומספר הילדים -הוא צוות חם, מבין ותומך, היא תוכל להסתגל ואולי המעבר ל"גן של גדולים" ייתן לה דווקא יתרון נוסף בהתמודדות גם בבית. יש ילדים, בעלי כישורי הסתגלות טובים, שדווקא מעבר כזה מגביר עוד יותר את תחושת המסוגלות העצמית שלהם: הם מרגישים אדפטיבים ומגאים בעצמם על ההתמודדות, ולכן "חממה" אינה בהכרח הפתרון עבורם. זה תלוי כמובן גם במידת התלות שיש לה עדיין בצוות המבוגרים בתחומי התפקוד היומי: אכילה, רחצה, ניקיון - אולי עבור ילדה עצמאית מאוד אין צורך בצוות המוגבר והיא פנויה יותר חברתית לילדים האחרים.
אני מקווה שדבריי נתנו לך כמה כיווני מחשבה נוספים, אך אני מתנצלת שאיני חד-משמעית....לפעמים התפקיד של הפסיכולוגים הוא לשאול שאלות ולא להשיב תשובות....
בהצלחה בכל בחירה,
מיכל

כן זו בדיוק הבעיה, שאין תשובה חד משמעית.... נראה לי שביתי תסתגל למסגרת גדולה יותר בקלות יחסית. היא ילדה שמסתגלת לשינויים בקלות יחסית , ילדה עם בטחון ועם חוזק רגשי עד כמה שאפשר להגיד זאת על ילדה בגילה... יחד עם זאת המסגרת הקיימת כ"כ טובה מהמון בחינות (לא רק מספר הילדים ואנשי הצוות) שההתלבטות קשה. השאלה שלי היא בעיקר עד כמה ילדים בגיל דומה , הכרחיים להתפתחות החברתית והרגשית שלה בגיל שנתיים ושבעה חודשים? האם אם נדאג להפגישה עם ילדים בגילה/ מעבר לגילה אחה"צ, זה ימלא את הצרכים גם אם רוב הזמן היא עם ילדים קטנים יותר? תודה

שוב שלום,
אני חושבת שמפגש חברתי עם בני הגיל כבר מתחיל להיות משמעותי יותר בשנת החיים השלישית - בתך אומנם תתחיל את הגן בגיל 2:7, אך תסיים אותו כ 10-11 חדשים לאחר מכן....ולמפגש עם בני גילה יש חשיבות הולכת וגדלה. כמובן שאפשר להחליט שהמפגשים הללו יהיו אחרי הצהריים ויתקיימו באופן יזום מצידכם (מי יהיו הילדים?), אך השאלה עד כמה תוכלו להתחייב לזה, בהינתן שתינוקת תצטרף למשפחה והניידות תהיה מסורבלת יותר, וכן כשידוע שעל דברים שאינם "הכרח", קל יותר לוותר כשנמצאים בעומס של השגרה המאפיין הורים לילדים צעירים. יתכן מאוד שחברת הילדים הצעירים יספקו את צרכיה החברתיים, אם ימצא ביניהם ילד או ילדה בעלי כישורים קוגניטיביים דומים שיהוו שותפים למשחק, וזה לא תמיד עיניין של גיל מדוייק, החסרון הוא שהמבחר בגן כזה יהיה קטן יותר.
הייתי מציעה לכם לנסות לחשוב למה הפרידה מהגן הזה - לצד היתרונות הברורים שבו (מוכרות, גודל, צוות וכו'), כל כך קשה לכם: האם קשה לחשוב אולי שבתכם מתבגרת והצרכים שלה משתנים? האם הרצון לגונן עליה מאפיין תחומי חיים נוספים?
אני מניחה שלכל בחירה יהיו יתרונות וחסרונות ועל כן בהכרח יהיה צער ותחושה של וויתור על משהו. השאלה היא רק על מה קל יותר לוותר...
בהצלחה,
מיכל

טלי שלום,
משמעות הפרידה מההורים עבור בן שלוש וחצי ועבור בן שנה שונה לגמריי, זאת בגלל מידת היכולת להבין את משמעות הזמן, המרחק, הקביעות שביחסים וכמובן בגלל ההבדל בכישורים השפתיים: עד כמה ניתן להכין ולדבר עם כל אחד מהם לקראת הנסיעה.
הרעיון בגדול הוא לאפשר קביעות רבה ככול הניתן ולייצור יכולת לתכנון ולצפות מראש כאשר הדמויות המטפלות הקבועות נעדרות. לכן, אני חושבת שמומלץ מאוד להשאירם בבית שלהם, עם הרהיטים, הצעצועים, וכל יתר מרכיבי השגרה, ולהשתדל שסבא וסבתא השומרים יבואו אליהם. חשוב מאוד לעשות ימי הכנה בהם, בהדרגה ובנוכחותכם, הסבים ייקחו חלק פעיל במקלחת, בהשכבה, בהאכלה, על מנת ללמוד את השגרה ואת הטקסים של כל ילד. חשוב מאוד לשמור על המסגרת החינוכית הקבועה: להמשיך ללכת לגן או למטפלת (דרך אגב - מי נמצא עם בן השנה באותם יומיים?).
את שניהם חשוב להכין לקראת הפרידה במילים ובהסברים, אך כמובן שבן השלוש וחצי יוכל להבין הרבה יותר ולכן ההכנה משמעותית יותר. אפשר לשתף אותו בהכנות לנסיעה, לסכם את מועדי השעות לשיחות טלפוניות בהעדרכם ולעשות איתו מעיין "טבלת ייאוש" עד חזרתכם - בכל יום יוכל לסמן עם סבא וסבתא את היום שחלף (אפשר שהימים יהיו מורכבים מהפעילויות הקבועות שלו: חוגים חברים וכדומה).
רעיון נוסף שהינו רלוונטי לשניהם, אך כמובן הגדול יוכל להבין יותר, הינו להשאיר הפתעות קטנות שתכינו עבורם לכל יום, וסבא וסבתא יתנו להם - "הנה משהו קטן שאימא ואבא השאירו לכם להיום כי הם חושבים עליכם ומתגעגעים". זה לא צריך להיות מתנה יקרה, אפשר משהו קטן וסימלי (מכתב, ציור, מדבקות) לתשומת לב.
שתהייה נסיעה טובה וחופשה נעימה,
מיכל

המחשבה שאכן הסבא וסבתא יהיו בביתנו.ביומיים של העדרותי הסבתא שומרת על הקטן.

שלום לירז,
ראשית הרשי לי להתפעל ולשבח אתכם על כל מה שעשיתם עד כה!! נשמע שהשקעתם מחשבה רבה על מנת לסייע לעומר להתיידד עם העיניין ועשיתם דברים יפים ויצירתיים!
באופן כללי אומר שאני מניחה שעומר יתרגל בהדרגה. אין טעם ללחוץ עליו לאהוב את המשקפיים שלו, ומותר לו להביע את אי שביעות רצונו עם המצב החדש, ואף לרצות להסירם לשם צילום תמונות. יש גם הרבה מבוגרים שלא אוהבים משקפיים ומקבלים בהבנה שזה המצב וצריך להתרגל. גם עומר ייתרגל בהדרגה, ותוכלו להתנחם בכך שהן נחוצות לו ושמתסכול שכזה אפשר רק לגדול ולהתפתח....
אני מניחה שהעובדה שאתם מרכיבים משקפיים רק מסייעת כאן: אתם המודל העיקרי עבורו ילד בגילו והוא רוצה להידמות אליכם. תוכלו לסייע לו למצוא "גיבורים" נוספים שמרכיבים משקפיים, אמיתיים (סבתא וסבא?) או מדומים (סקוטר מהחבובות?!), והוא בהדרגה יראה את היתרונות: המראה האינטליגנטי, האפשרות להחליף מסגרות, הייחודיות מול שאר הילדים וכדומה.
חשוב להמשיך לדבר איתו על ההכרח שבמשקפיים ועל הרגשות שלו לגביהם ולאפשר לו לא לאהוב אותם: זה חלק מההתמודדות, וכשהוא יחוש שזה לגיטימי לא להנות מזה, הוא יוכל להבין בהדרגה ואולי אפילו להתיידד איתם, או לא - יתכן והוא ימשיך לא לאהו את המצב ואתם תצטרכו לסייע לו בזה....וגם אם הוא מוריד אותם לשם צלומים, זה לא אומר שמותר להוריד אותם בעוד הזדמנויות (שבתות? ימי הולדת? חוגים?) והוא בוודאי יבדוק מתי מותר ומתי לא....
בהצלחה רבה,
מיכל

לאה שלום,
ראשית אחלוק על קביעתך שילד אשר נמצא בבית לומד פחות מילדים המבקרים בגן, בגילו של בנך זה עדיין לא חד-משמעי, במיוחד אם בבית מקדישים לו זמן למשחק משותף, לטיולים בחוץ, לקרית ספרים וכדומה. דווקא אינטראקציה של 'אחד על אחד' עם מבוגר משמעותי תורמת מאוד להתפתחות בגיל הזה, בהנחה שמתקיימים מפגשים עם ילדים אחרים וכן שהמבוגר המטפל פנוי רגשית על מנת לטפל בו.
קצרה היריעה מלפרט כאן מהם ההשגים המצופים בגילו, ילדים מתפתחים במגוון תחומים (תקשורת ושפה, מוטוריקה גסה ועדינה, קוגניציה, התפתחות רגשית-חברתית, תפקודי יומיום), ובכל תחום קיים טווח של התנהגויות המצופות בכל גיל. אני ממליצה לך לפנות לאחד מספרי ההדרכה להורים העוסקים בהתפתחות בגיל הרך (למשל, הלוחשת לפעוטות או המדריך השלם לטיפול בתינוק ובילד), או לחלופין לאחד מאתרי האינטרנט העוסקים בנושא ובהם מופיעות טבלאות התפתחות המפרטות בקצרה את המצופה בכל גיל.

בהצלחה,
מיכל

שלום יוליה,
הפרידה הצפויה שאת מתארת היא ממושכת מאוד עבור בתך הצעירה. אני מניחה ששקלתם את כל האפשרויות האחרות לפני שקבלתם את החלטתכם לנסוע וכנראה שאכן אין ברירה. לצערי לא אוכל לומר שלא יהיו השפעות עתידיות לפרידה זו, אך מידת ההשפעה תלויה ביכולות ההסתגלות שלה, ברמה השפתית ובעוד משתנים חברתיים ורגשיים המשתנים בין ילד לילד.
אני ממליצה לכם לנסות לצמצם את הקושי ככול הניתן באמצעות שמירה על מקסימום גורמים שלא ישתנו, כלומר, עדיף שהיא תשאר בביתה המוכר, עם החפצים שלכם ושלה, ושסבתא תבוא להיות איתה בבית על פני האפשרות שהיא גם תעזוב את ביתה המוכר. חשוב מאוד להמשיך ללכת למסגרת החינוכית הקבועה (וכמובן לעדכן את צוות הגן על השינוי). הרעיון הוא לנסות לשמור על כמה שיותר דברים מוכרים שיאפשרו תחושה של שליטה כאשר היא מרגישה את השינוי. אם היא לא מורגלת להישאר עם סבתא, חשוב מאוד לעשות הכנה בימים ובשבועות שלפני כדי שהן יתרגלו האחת אל השניה ושסבתא תכיר את שגרת היום שלה, את הצעצועים האהובים, את הטקסים וכדומה, ובהדרגה תתחיל לקחת חלק בטיפול בה (מקלחת, השכבה, האכלה וכדומה), תחילה בנוכחותכם.
קשה לשמור על קשר טלפוני בגיל הזה, אבל אם יש באפשרותכם לצלם את עצמכם בווידאו - מדברים אליה, שרים לה, מספרים סיפור אהוב ומוכר ועוד, תוכלו להשאיר זאת לסבתא ולבקש להראות לה באופן סדיר. ניתן גם לדבר בשיחות וידאו במחשב אם ישנה מצלמת אינטרנט מתאימה. חשוב מאוד שסבתא תקפיד להזכיר אתכם, להגיד שאתם מתגעגעים, חושבים עליה וכדומה, ותאפשר לה לדבר עליכם.
היא אכן עשויה לכעוס כשתחזרו ולחשוש מפרידה בעתיד, וחשוב שתשימו לב לשינויים בהתנהגותה.
בהצלחה,
מיכל

אכן, כשאנו כהורים לא מבינים ממה נובעת המצוקה של תינוקינו זה בהחלט עשוי להיות מאוד מתסכל. לעיתיםלאנותר להתמודד עם זה אלא בשיטת הניסוי והטעייה. וכפי שנוכחתם - אנשי המקצוע הם לא בהכרח בעלי התשובה, יותרמההורים, לבעיה.
לפיכך, אנסה בזהירות להוסיף עוד מחשבה או שתיים: ראשית - הבדיקה הרפואית והעובדה שהחזקתו בידיים אינה מרגיעה אותו כלל (ואם כך הימנעו מלהרגילו להרם בזרועותיכם!), מרמזות (כנראה) שאין מדובר במצוקה גופנית. והנה כבר סיבה טובה קצת להרגע ולא להילחץ...
את מתארת אתהשיגרה שלכם - וההתרשמות היא שזו שיגרה טובה. בדקתם אף שינוי שלה - וזה לא צלח (ולכן רצוי לדעתי שתחזרו לאמבטיה בערב). שיגרות הן דבר חשוב ותורם להרגעת תינוקות, אך יש לזכור שלאורך השנה הראשונה, עם התפתחות התינוק, השיגרה מעט משתנה פה ושם, בהתאם לצורך. עליכם לגלות מעט גמישות ולבדוק: האם יתכן שתינוקכם כבר לא עייף בשעה המסויימת שעד לא ממזמן היה נרדם בה ברצון? האם יתכן והוא ישן כל כך טוב והרבה לאורך היום עד שאינו עייף דיו בשעת ערב? אולי כדאי שישן פחות לאורך היום, ואולי כדאי לאחר מעט את שעת ההשכבה בלילה. יתכן ואז יהיה עייף יותר ולא יביע בבכי את התנגדותו לשכב לישון.
לילה טוב, דפנה.

תחילה, תודה רבה על תשובתך, היא עזרה לי להבין יותר את המצב. אך האם בכך שאדחה את שעת השינה שלו עד לשעה בה ירגיש שהוא עייף, לא תהרוס את השגרה? שהרי הוא עלול להתרגל להירדם בשעות מאוחרות (אם הוא היה רגיל לישון בסביבות 21:00 עכשיו זה יהפוך ל 23:00 לפחות). מצב זה יתיש אותנו מאוד... תודה רבה.

הוא מראה סימני עייפות בכל הזמן שהוא בוכה לפני השינה. נראה כי הוא ממש רוצה לישון אך משהו מציק לו... תודה!

כפי שכתבתי - ניסוי וטעייה... אולי תנסי ל'שחק' מעט עם שעות השינה שלו לאורך היום כדי להגיע למצב שהוא אכן עייף בשעה סבירה בערב. שימי לב גם לא לעשות שיקול מוטעה ולעייף אותו יותר מדי - כי גם אז יהיה לו קשה להרדם. לימדי לזהות (עד כמה שזה אפשרי) את נקודת העייפות האופטימלית שלו - לא יותר מדי ולא פחות מדי.
את חוזרת להתחלה וכותבת שמשהו מציק לו - אך בדקתם ונראה לכם שזה לא משהו גופני. אם כך נותר לשער שיתכן ומציק לו משהו רגשי, כגון ההבנה שהוא נפרד מכם כשהוא הולך לישון.
נסו להיות סבלניים לתקופה זו, מן הסתם זה יחלוף, ואם תתמידו במאמציכם - נקווה שזה יחלוף אפילו מהר יותר (:
בהצלחה, דפנה.

מדברייך ניתן לראות כי שני יתרונות גדולים עומדים לצידכם: האחד - אתם חופשיים להחליט מה שמתאים לכם, והשני - בנך הוא כפי הנראה ילד שמסתגל בקלות לשינויים ולחידושים.
לפיכך - אין עליכם לחצים מיותרים ונראה שכל הכרעה עשוייה להיות טובה למדי.
עם זאת, בהתייחסות לשאלה באופן כללי , לדעתי עדיף לילד בן חמש להשתלב בגן החובה שממנו יעלה שנה לאחר מכן לבית הספר ולכיתה א'. זהו מעבר משמעותי ביותר (שונה מהותית מהחלפת גן) ובוודאי רצויה כניסה חלקה ככל האפשר לשלב כל כך חשוב בחיים. שניים-שלושה חברים, שעולים עם הילד מהגן לכיתה א', עשויים להוות תמיכה, רגשית ומעשית, משמעותית ביותר עבורו בהתמודדותו עם השינוי. הגעתכם ישר לכיתה א' אולי תחסוך לבנך הסתגלות לגן, אך תיכפה עליו הסתגלות מאתגרת מאוד הכוללת הן הסתגלות חברתית והן הסתגלות למערכת החדשה.
בהצלחה, דפנה.

צר לי על הרגשות הקשים שאת חווה עקב התופעה שאת מתארת.
אקדים ואומר שככלל - זוהי תופעה מוכרת ביותר שתינוק או ילד יעדיף בתקופות שונות את אחד מהוריו על פני רעהו. לפעמים קל להבין מדוע ולפעמים זו נשארת תעלומה המורכבת ממגוון סיבות.
יותר מכך: אותה הסיבה, לכאורה, עשוייה להשפיע אחרת על תינוקות שונים. לדוגמה - מבין התינוקות המטופלים בעיקר ע"י אמהותיהם יהיו כאלו אשר במובהק יעדיפו אותן, ולעומתם יהיו כאלו אשר יעדיפו דווקא את האב שלא נמצא איתם מספיק.
לתינוק עשויים להיות, ועל פי רוב גם יש, מספר דמויות התקשרות (אנשים שמטפלים בו ושאותם הוא אוהב) ואין בכך רע. נהפוך הוא. לעיתים ההיררכיה בינהם (אל מי הוא יותר קשור) ברורה ולעיתים מטושטשת. חוזק הקשר מתגלה דווקר ברגעים בהם התינוק נמצא במצוקה - אל מי הוא פונה אז?
לעיתים התופעה כולה היא בעיני המתבונן - האם או האב עשויים לחוש דחויים בשל קושי רגשי הנובע מהם ולאו דווקא בשל התנהגות הילד. כמו כן לעיתים התופעה הופכת לבעיה בשל מאבקי כוח וקונפליקטים בין ההורים לבין עצמם, כשלעיתים במקום לשתף פעולה הם "מתחרים" מי מהם הורה יותר טוב ואת מי הילד אוהב.
את אינך מספרת מה טיב היחסים בינך לבין בנך שלא במסגרת התופעה שאת מתארת. איך הקשר בינכם כשאתם לבד? האם גם אז הוא אדיש כלפייך?
אם הסברי זו לא יתרום להרגעת סערת רגשותייך ולא תחושי שיפור בטיב הקשר בינך לבין ילדך - יש בהחלט מקום שתפני לייעוץ.
בברכה, דפנה.

תודה רבה על תשובתך. אני רוצה להעמיק יותר. הבעיה היא זה לא תקופות של העדפה. זה נמשך כבר יותר מחצי שנה. ולדעתי אפילו מחמיר. דווקה בעלי מאוד תומך ואין ביניינו מאבקי כוח. ומה שבאמת לא ציינתי וזה מה שביקר פוגע בי, זה שכואב לו משהו, כשהוא מתעורר בלילה עם בכי ואני ניגשת אליו - הוא מתחיל לבכות יותר חזק וממש דוחף אותי, כאליו אני עוד יותר מחמירה את המצוקה שלו. ואז בעלי לוקח אותו על הידיים והוא מייד נרגע . גם כאשר אני ובני לבד , הוא דיי עדיש כלפי . אני מרגישה שאולי עשיתי משהו רע שפגע בו, אבל אני לא זוכרת שקרה משהו חריג... אז ממש מרגישה עבודה. אני לא מתחרת עם בעלי את מי בננו יאהב יותר, אני פשוט רוצה שהוא לפחות קצת יותר יאהב אותי, וכשרע לו שיבוא אלי לחיבוק... זהו בעצם זה מה שרציתי להוסיף .

את אכן זקוקה לחיבוק...
דברייך מעלים שאלות רבות, אך אין טעם להרבות בהן כאן מכיוון שאני באמת חושבת שיש מקום שתפני לייעוץ מקצועי. אני ממליצה לך להגיע לאחת התחנות/המרפאות לטיפול באם ובתינוק, שם תיפגוש אותך ואת תינוקך תירפיסטית שתלמד להכיר את היחסים בינך לבין בנך ושתוכל לכוון אותך ולעזור לך.
בברכה, דפנה.