פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום מיכל,
לא הבנתי מדברייך האם בנך מגיב באלימות כלפיכם רק כאשר אתם מנסים למנוע ממנו להציק לכלב, או שהוא נוטה להרביץ גם במצבים אחרים. התגובה שלו לכלב עשויה להיות קשורה בתשומת הלב שהגור מקבל (ונלקחה ממנו...), בקושי בהבנה רגשות (הכאב של האחר) או כאקט ניסיון להכרזת עצמאות ונפרדות באמצעי שאינו מקובל עליכם. איך הוא מתמודד עם איסורים נוספים? אין מקבלים גבולות אצלכם בבית? האם אתם מוצאים עצמכם עסוקים הרבה בשאלות של הצבת גבולות?
הכאת הכלב הינה התנהגות תוקפנית שלו שיש להוקיע כמו כל התנהגות אחרת שאינה מקובלת עליכם: בין קשורה בסיכון עצמי כמו משחק בחוטי חשמל, ובין אם קשורה להרגלי הבית כמו אכילה במקום שלא מיועד לכך. המשמעות היא שעל מנת שהדברים יופנמו, יש להיות עיקביים ובכל פעם להרחיק אותו מהכלבלב, להגיד את אותם דברים "(זה אסור, זה כאב לכלב...) ולהיות מאוד ברורים בעיניין - סמכותיים וחד-משמעיים. כמובן שכמו בכל נושא של חינוך ילדים הדברים שוקעים בהדרגה וצריך סבלנות ואורך רוח עד שהם מופנמים. חשוב לחזור שוב ושוב על אותם איסורים ברורים ולהימנע ממצב בו הורה אחד מתיר והאחר אוסר.
אם להרגשתכם הנטייה שלו להכות את הכלב קשורה בהתעלמות רחבה יותר נרגשות של אחרים, כלומר, הוא מתעלם מהכאב של האחר (שלכם, של אחים וחברים), פנו להתייעצות.
בהצלחה, מיכל

לפני שמטפלים בתופעה כדאי לנסות להבין אותה.
תיארת יפה את תגובתה של ביתך ל"גורמים הזרים" הפולשים לה לגן. ביתך מייצגת בהתנהגותה עוד פעוטות רבים וטובים שנרתעים מהמפעילים הללו (אגב, אני מכירה גם כמה מבוגרים כאלה :)
שתי סיבות עיקריות עשויות להיות לכך:
פעוטות הרגישים יותר לרעשים, פעוטות שפתיחותם לגירויים חדשים פחותה ופעוטות שמסתגלים ("מתחממים") לאט לשינויים - הם מועדים לחוות את הפלישה הזו כמאיימת.
הסיבה הנוספת היא ההקשר הספציפי בו מתרחש האירוע, בעיקר בפעם הראשונה. יתכן שבפעם הראשונה שאותו מפעיל הגיע לא נעשתה הכנה ראויה לקראתו ובתך נבהלה, או שאולי המפעיל לא היה רגיש דיו ופלש למרחב שלה באופן בוטה מדי שלא תאם לה.
כל אחד מההסברים הללו לחוד ושניהם יחדיו עשויים להסביר את תגובתה ורתיעתה.

הדרך לטפל בתופעה, או לנסות למתן אותה, היא לעשות לביתך הכנה מראש לקראת השינוי הצפוי עם הגעתם של אותם גורמים הזרים, לאפשר לה את המרחב שלה (שתשב רחוק מהם בהתחלה) ואת קצב ההסתגלות שלה, ולאפשר לה מגע עם מישהו (הגננת, המטפלת או ההורה) שיש לה איתו קשר בטוח. לו היה לפני ההפעלה עצמה זמן מספיק למפעיל להתחבב עליה אט אט, בשקט וברגישות ובהתאמה לקצב האישי שלה - גם זה יכול היה לגרום לה לחבב אותו יותר.
בברכה, דפנה.

תודה רבה על המענה שנתת לי. אנסה ליישם את העצות ומקווה שזה אכן יפתור לנו את הבעיה. שאלה נוספת ברשותך, בעוד כשבועיים אני מתכננת לה יומהולדת בגן, בחרתי להביא מפעילה "עדינה" במראה ובהתנהגות במחשבה שאולי זה ירתיע אותה פחות. האם את חושבת שכדאי להכיר לה את המפעילה אפילו מחוץ לתחום הגן, לבקש ממנה שניפגש שתכיר את הקטנה כמה ימים קודם ע"מ שלא תירתע ותבכה ,ביומולדת שלה ( אחרת, אני אצטרף לבכי שלה ולא יהיה טוב:)) ). אנחנו צופות בדיסק של אותה מפעילה מדי יום, ובגן גם ביקשתי שהיא תצפה בזה ע"מ שתכיר קצת את הבחורה, האם זה יכול לעזור,לדעתך?

טוב שאת כבר מנסה ליישם את העיצות, אך כפי שכתבתי הן לא בהכרח יפתרו את הבעיה, אך אולי יתרמו להיתמתנותה.
הרעיונות שאת מעלה לגבי המפעילה המסויימת עשויים לעזור, אך אני לא הייתי "בונה" על זה יותר מדי.
ראשית - עלייך לדעת שהרבה מאוד פעוטות וילדים נאלמים דום בחגיגות יום הולדתם, כנראה משום ההתרגשות ומשום הקושי שלהם להתמודד עם ההצפה בגירויים החושיים והרגשיים שהם חווים סביב הארוע, כך שכדאי שתנמיכי ציפיות ותחסכי לעצמך את הבכי...
שנית - ההכנות שאת מתכננת, בתקווה שיעזרו, עלולות שלא להיות מקושרות אצל ביתך עם מה שיקרה ביום הולדתה וזאת בשל פער הזמן ביניהם. לדעתי אולי עשוי לעזור אם אותה מפעילה תיאות להקדים ולהגיע ביום ההולדת עצמו בשעה-שעתיים, בהן יהיה לשלושתכן מספיק זמן ליצור, באוירה רגועה, היכרות והתחבבות מסויימת של אותה "זרה" על ביתך.
יומולדת שמח,
דפנה.

על סמך המעט שסיפרת קשה להתרשם אם ההתנהגות הזו של בנך היא רק מין התנהגות תקופתית שאין צורך להיות מוטרדים ממנה ושתחלוף תוך זמן קצר, או שמא זו התנהגות ש"יושבת" על או מרמזת על בעייה עמוקה יותר. את כנראה תחת הרושם ששתי התופעות (השאלות שלו וההידבקות שלו אליכן) קשורות זו בזו ומבטאות את אותו הקושי.
את מעידה שהוא ילד אהוב ואהוד על ידי כל סובביו, וטוב שכך. אם כך - מה לדעתך מקור הדאגה שלו והתלות שהוא מבטא? מתי זה החל והאם היה איזשהו ארוע שהביא לכך? האם הוא ילד שבאופן כללי נוטה להיות טרוד וחסר ביטחון? האם קשריו איתך ועם אביו הרמוניים ותקינים ועונים על צרכיו הרגשיים?
אינני בטוחה שתוכלי לענות על כל השאלות הללו מבלי לדון עליהן עם איש מקצוע, שאולי ייטיב לזהות מה מקור ההתנהגות של בנך ולייעץ לכם בנידון. עצתי היא שאם התופעות הללו לא חולפות בזמן סביר או אף מתחזקות - פנו לקבלת יעוץ מקצועי.
בברכה, דפנה.

אחת התחושות הפחות נעימות בהורות היא תחושת חוסר אונים מול התנהגות הילד. בודאי כשמדובר בתינוק. לפי תיאורך תינוקך הקדים מעט והחל כבר את בדיקת הגבולות האופיינית המכונה "גיל שנתיים הנורא".
מול בדיקת הגבולות של התינוק צריכים להתייצב זוג הורים המציבים לו גבולות. הוא זקוק להורים סמכותיים ובטוחים בעצמם.
תיקצר כאן היריעה מלהסביר כיצד עושים זאת הלכה למעשה, כיצד מתרגמים סמכות הורית להתנהלות חינוכית יומיומית. אך אל יאוש. כדי שתשתחררו מתחושת חוסר האונים ותחושו בטוחים בהורות שלכם, עצתי: בחרו לכם וקיראו ספר או שניית העוסקים בנושא של חינוך פעוטות מתוך השפע שישנו כיום ו/או פנו לקבלת הדרכה הורית באחד מחוגי/בי"ס להורים שבאיזור מגוריכם או באופו פרטי.
בברכה, דפנה.

שלום שרית

מדברייך אכן עולה כי בתך במצוקה רגשית. הדאגות שלה והתכנים בהם היא עסוקה מבטאים חשש גדול מאובדן שליטה ולא ברור מה המקור לכך (החל מארוע טראומטי שנחשפה אליו/חוותה בעצמה וכלה בגנטיקה מולדת).


אני מאוד ממליצה לך לפנות לייעוץ מקצועי שיבחן את הסיבות לכך באופן מעמיק ויחליט מה הדרך הטובה ביותר לעזור לה (הדרכה לכם כהורים, טיפול לילדה וכו'')

אחד הקריטריונים לפנייה לטיפול הוא מידת הסבל והמצוקה של הילד ועל פי דברייך נשמע שבתך אכן סובלת (ואת יחד איתה כמובן..). בנוסף, חשוב להבין עד כמה העיסוק במחשבות השליליות גורם לה להמנע מתפקוד יומיומי כמצופה מבני גילה-לשחק עם חברות, לבצע מטלות לימודיות בגן , לתפקד בעצמאות בהתאם לנדרש מגילה וכו'.

מדברייך נשמע שאת מאוד רגישה וקשובה לבתך וכי למרות שאת מרגישה שהיא אינה משתפת אותך כפי שהיית רוצה, היא נותנת בך אמון ומשתפת אותך במצוקותיה. זה סימן טוב ליכולת שלה להעזר בקשר טיפולי.

בהצלחה רבה!
אודט

תודה רבה!!!!

שלום ענבל

אני מפנה אותך לקרוא תשובותינו הרבות בנושא בפורום:)

ללא ספק השינה של בתכם בחדרכם ובמיטתכם מקשה על בתך לייצר דפוסי שינה תקינים, בהם תינוקות כמו גם מבוגרים, מתעוררים מספר פעמים במשך הלילה אך גם חוזרים מייד לישון באופן עצמאי. מעורבות הורים בהרדמה של תינוקות מפריעה לתהליך הטבעי להתרחש ומייצרת הפרעות בשינה בעתיד.
האכלת לילה ובייחוד הנקה, שדורשת הוצאה של התינוק מהמיטה/מקשרת הרדמות עם מגע וקרבה של האם, מקשים במיוחד על רכישת שינה רציפה.
מהתיאור שלך את בתך, נשמע שהיא תינוקת שמסתגלת היטב לעולם ולסביבה, וכי קשיי השינה בלילה אינם נובעים מקשיים מולדים שלה.

הצלחתם להרגיל את בתכם לטקס קבוע לפני השינה -אמבטיה, הנקה ולמיטה עם מוצץ, וזה מראה גם על יכולת בסיסית וטובה שלה להרדם בעצמה ללא הנקה. זהו בסיס טוב ומעודד להתחיל ממנו.

אני מאמינה שלא כדאי לעשות את שני השינויים יחד-השכבה במיטה נפרדת וגמילה מהנקה לילית.

על מנת לדעת ממה להתחיל וכיצד, אני ממליצה לכם לפנות לייעוץ מקצועי אישי, שבאמצעותו יוכלו ללמוד אתכם ואת הצרכים שלכם באופן מעמיק, על מנת לסייע לכם לבצע את התהליך.

בהצלחה,
אודט

שלום אמא

בתך עסוקה ביתר שאת, באופן שמאפיין את בני גילה, בבדיקת הגבולות של מותר ואסור בקשר עמך ומיישמת זאת גם הלאה, לחברותיה ולסביבתה הקרובה.
הנושא שמעסיק אותה בבדיקת הגבולות מולך כרגע הוא תגובתך לתקפנות. היא שואלת אותך האם מותר לה להביע כעס וכיצד את מביעה את כעסך.
את מתארת שכשהיא סוטרת על לחייך, את מיד מלטפת לה את הפנים ואני תוהה מדוע. נסי לדמיין כיצד תרגישי אם תצעקי על אדם קרוב אלייך ובמקום להפגע או להכיר ברגשותייך (כעס, אכזבה, תסכול) הוא יחייך אלייך ויאמר לך כמה הוא אוהב אותך..
בתך מבקשת שיקוף לרגשותיה והכרה בהם, למשל שתאמרי לה "את סוטרת לי, אולי את כועסת עליי כי עשיתי כך וכך"
היא חוזרת על התנהגותה שוב ושוב משום שהיא לא קבלה ממך תשובה, האם מותר לה לכעוס עלייך מבלי שתבהלי מכך.
כאשר בתך סוטרת לאדם אחר ומייד מלטפת אותו, משמעו, היא חוששת מתגובת הסביבה לתקפנות שלה ומיד מבקשת להרגיע את הצד השני. באופן זה היא מקבלת מסר שכדאי לה להשאר עם רגשותיה השליליים ולא לבטא אותם כי אין להם מקום/הסביבה לא תעמוד בכך וכו'..

לצד כל זה, אני רוצה להדגיש שחשוב להכיר בסיבה לביטוי תקפנות ולעזור לילד לקשר בין הרגש שלו למעשה התקפני, אך זה לא אומר שצריך לקבל את המעשה התקפני (סטירה וכו') וחשוב להגיב במילים ולומר "אנחנו לא נוהגים כך בביתנו, זה לא נעים לי כשאת עושה כך".

לסיום,חשוב שתבדקי עם עצמך מה יחסך לתקפנות, כיצד הגיבו אצלך בבית לביטויי תקפנות?

בברכה,
אודט

שלום לירז
נשמע שבנך נוטה להצמד למוכר ומגיב בחשש לשינויים בשיגרת חייו, במקרה זה, שינוי של דמות התקשרות בגן.
האם נטייה זו מופיעה גם בסיטואציות אחרות? איך הוא מגיב לאנשים חדשים, למקומות חדשים, למעברים בכלל , לחפצים חדשים בסביבתו הקרובה/לפרידה מחפצים ישנים?
יתכן ומדובר במזג מולד שמתבטא ביתר חשדנות כלפי הסביבה, הססנות וקצב הסתגלות איטי יותר המאפיין חלק לא מבוטל מהילדים באוכלוסיה.

ישנם כמה דברים שניתן לעשות על מנת לבסס יותר את תחושת האמון והבטחון של בנכם בדמויות שאינו מורגל בהן באופן יומיומי.
ראשית מומלץ לשוחח עם הגננת המחליפה ולבדוק עד כמה בנכם מרגיש בטוח איתה מעבר לסיטואציית הפרידה מכם: האם במהלך היום הוא משוחרר יותר בקשר עימה-עונה לשאלותיה/בקשותיה, פונה אליה לעזרה וכו'..חשוב כמובן להדגיש בפניה, כפי שתארתם, שאתם עצמכם מרגישים בטחון בקשר עמה, על מנת שתוכל לשתף פעולה אתכם מבלי לחוש מאויימת.

אפשרות אחת היא להגיע תקופה מסוימת מוקדם לגן, על מנת ליצור הזדמנות של קשר אישי בין בנכם לגננת כמובן בתיווך שלכם תחילה. אם בנכם מתקשה לתקשר איתה במילים, יש לאפשר לו להביע עצמו בשפת גוף. מדובר גם בלמידה חברתית-בנכם ילמד דרככם כי ניתן לבטוח בגננת כפי שיראה בקשר ביניכם לבין הגננת. בנוסף, הנוכחות שלכם כסביבה בטוחה, תאפשר לו "לחקור " את הגננת מקרוב ולשנות את התפיסה שהחזיק לגביה עד כה.
אפשרות שנייה, והיא תלויה כמובן ברצון הטוב של הגננת, שהיא תגיע אליכם הבייתה לביקור קצר, בו מחוץ להקשר של הגן היא תראה יותר" אנושית" ולא רק כדמות סמכות. הביקור יאפשר גם לגננת להכיר את בנכם יותר מקרוב, מה שכנראה לא מתאפשר בגן אם הוא מסוייג בסביבתה.

באופן כללי, חשוב לשקף לבנכם בזמן הפרידה בבוקר, שהוא מבקש ללכת הבייתה משום שהוא חושש/מתבייש כי הוא לא רגיל לגננת, אבל זה המצב (אי אפשר ללכת הבייתה וגם אי אפשר להביא את הגננת הקבועה) ואתם סומכים עליו שעם הזמן הוא ירגיש יותר בנוח, ושאתם והגננת תעזרו לו בכך. אפשר גם לשתף אותו בתחושות שלכם ממצבים דומים כאנשים בוגרים, על מנת שיבין שמה שעובר עליו הוא לגיטימי וטבעי.

בהצלחה
אודט

לא הבנתי מדברייך האם הבקשה 'אימא תשים!' משמעה "הנה החלק הנכון ואימא תשבץ אותו במקום", או דווקא "אימא תמצא איזה חלק צריךכאן"....כמובן שיש הבדל בין השניים, וגם ההתייחסות היא שונה. אם היא מהססת באיזה חלק לבחור ומבקשת שאתם תעשו זאת עבורה, הרי שזה מתקשר לנטייתה הרגשית לתובענות ולשליטה - היא חוששת מפני הסיטואציה בה לא תוכל לבחור את החלק המתאים (מעיין פרפקציוניזם ינקותי), ועל מנת להבטיח את שלמות המשחק, מבקשת מכם לעשות זאת. אם הכוונה שהיא נמנעת מלהניח את החלק במקומו, הרי שזה עשוי להיות קשור לקושי המוטורי שלה - לא מדובר בקושי "חמור", אבל מתוך התיאור שלך על מהלך התפתחותה נראה שעשוי להיות עיכוב קל ולכן היא מתפעלת אותכם בתור "היד" שלה. אפשר להעמיק את המחשבה הזו אם תתבונני באופן בו היא מחזיקה חפצים אחרים, מצליחה לחבר, לסגור, להשחיל, להדביק וכדומה. יתכן וכל התחום הזה פחות מפותח אצלה ועל כן היא נמנעת. אם כך הדבר אפשר לפנות להתייעצות ולטיפול של מרפאה בעיסוק.
ולעיניין הנשיכות: הרבה גורים בני גילה משתמשים בנשיכות בגיל הזה, זה קשור לתוקפנות הטבעית המתפתחת, ולרוב מתבטא במסגרות גניות. ההתמודדות היא כמו לגבי כל איסור וגבול: עליכם להבהיר לה במילים שאסור לה לעשות את זה, שזה כאב לאבא, שמותר לה לכעוס אבל אסור לנשוך, עד שבהדרגה היא עצמה תתחיל להגיד "אסור לנשוך", ולפעמים תנשך מייד לאחר מכן....זוהי המהות של לימוד חוקים והרגלים וכמו בכל תחום גידול ילדים זה עשוי לקחת זמן...
בהצלחה,
מיכל

תודה רבה על התייחסותך, אני לומדת מכן רבות. המוטוריקה העדינה שלה מצוינת, ולכן אני תוהה כיצד לגרום לה לעשות זאת לבדה. את מיקומו של החלק היא מזהה בקלות רבה, אך רוצה שאנו נניח את החלק במקומו. אציין כי הבקשה שאנו נפעל במקומה קיימת גם בתחום של הבאת חפצים כגון: כדור שהתגלגל... כשאנחנו אומרים: ' את תשימי'. היא עונה : ' לא , אימא/ אבא' . מה שאני נוהגת לעשות במקרה כזה הוא להניח בצורה לא נכונה ( כשמדובר בפאזל עץ ), ולעתים היא מסדרת את החלק וממקמת אותו. תודה מראש

שלום אימא מודאגת,
ברשותך אתייחס תחילה לדברים שכתבת עד לפסקה האחרונה....: את מתארת את בנך בתור ילד רגיש מאוד, כלומר בעל נטיית מזג 'איטי להתחמם' - נלחץ בהתחלה במצבים חדשים אך כאשר "מפשיר" ומסתגל מצליח להשתלב היטב ולהנות. כמו כן נראה שיש לו רגישות תחושתית - מגיב בעוצמה רבה יותר לגירויים תחושתיים כמו צלילים ומראות, כלומר חווה אותם בצורה מוגברת מכפי שהם באמת (האם גם בערצי חוש נוספים: טעם, מגע מגיב כך?). אלו הם איפיונים אישיים שלו והחרדות שאת מתארת נלוות לזה. אי אפשר לגרום לזה "להיעלם אך יש דרכים שאפשר ללמוד כדי "לחיות עם זה" (אם זה מפריע להתנהלות היומיומית וגורם להימנעות, אפשר לפנות לטיפול של מרפאה בעיסוק).
ילדים שמתמודדים עם קשיים אלו נוטים להיות חרדים יותר כיוון שהתנסויות חדשות (או מחודשות, כמו במקרה של ישראל והגיטרה), נתפסות מאיימות מאוד, מפרות את השלווה והאיזון שהצליחו להשיג, מעוררות חשש רב. הדברים שאת אומרת לו מתוך אינטואיציה, הם בעצם תיווך מאוד משמעותי שמקל עליו - את מסבירה לו מה בדיוק קורה ("דמות חמודה"), איך הוא מרגיש ("קצת נבהלת") ומה לעשות עם זה ("אפשר להמשיך לצפות ואפשר שלא"). מאוד חשוב לתת לגיטמציה לחשש שלו ולא ללעוג לו, גם אם נראה לנו שהפחד הוא טיפשי או מיותר, עבורו זה משמעותי ומפר את כל המערכות.
ועכשיו לגבי הפיסקה האחרונה שכתבת.....מאז הלידה שום דבר לא יכול להיות כפי שהיה ואם את קוראת מפעם לפעם את הפורום שלנו הרי שבוודאי נתקלת בהרבה חוויות של ילדים בוגרים כלפי אחים חדשים שנולדו להם. גם אם נראה לך שהוא מגיב אליה 'בסדר', בוודאי ישנם רגשות ותחושות מבלבלות ומעוררות קונלפיקט, והחרדות שהיו "רק שלו" בעבר, עכשיו הופכות למורכבות יותר כיון שאת בוודאי הרבה פחות פנויה לעזור לו להתמודד עם כל זה. התפרצויות הבכי והרצון לישון אתכם בלילה עשויות להיות תגובות ללידה ולהצטרפות התינוקת למשפחה, ומכיון שבעצמו הוא מאוד צעיר ורגיש הרי שהדברים הופכים למורכבים יותר וגורמים לחרדות להתגבר.
חשוב מאוד לדבר איתו, ברמה שהוא מבין, על הפחדים האלה, ולעזור לו למצוא זמן להיות אתכם ההורים על מנת להפיג אותם. חשוב לפנות לו זמן בשעה שמישהו אחר נמצא עם התינוקת ולנסות לסייע לו ברכישת האמון והבטחון בסיטואציה המשפחתית החדשה. אם להרגשתך החרדה גורמת לו להימנע מפעילויות שמתאימות לגילו או מעכבת רכישה של שלבים התפתחותיים חשובים, מומלץ מאוד לפנות לייעוץ.
בהצלחה,
מיכל

שלום יעל,
את מתארת הזדקקות הולכת וגוברת של בנך למוצץ בזמנים ובעיתויים שונים ותוהה האם להגביל את השימוש בו. במקור, השימוש במוצץ מיועד לתינוקות קטנים כפתרון להירגעות באמצעות רפלקס המציצה/יניקה ויש שממליצים להיפרד מהרגל זה כבר בגיל 3-4 חודשים על מנת לסייע לתינוק לרכוש הרגלי רגיעה אחרים.
בישראל מקובל לתת מוצץ גם בגילאים מאוחרים יותר עד שלעיתים השימוש בו הופך להיות כבחפץ מעבר. כלומר, חפץ שהפעוט מייחס לו ערך רגשי-מיוחד והוא מהווה מעיין תחליף להורה (לרוב, לאימא), וכך מקל על המעבר מהקשר האינטנסיבי עם ההורה לקראת היציאה אל העולם החיצוני. ישנם פעוטות שמאמצים לשם כך שמיכה רכה או בובת פרווה ואחרים משתמשים לשם כך במוצץ או בבקבוק.
את מציינת שבנך אינו מרבה להשתמש במוצץ בפעוטון: כנראה שם מצליח להסתדר עם חברת הילדים ועם הדרישות החיצוניות הרבות בלעדיו, או שמתאים את עצמו ל"תרבות" של המקום - מבין שזה לא מקובל, ואילו בבית ובנוכחותכם, לעומת זאת, הוא בוחר יותר להיעזר. מחד, מצויין שמצא לעצמו דרך להתרגעות, אך מאידך, כפי שציינת, השימוש במוצץ מגביל את התפתחותו השפתית.
לא ציינת מהי לדעתך הסיבה לתקופה זו: האם הוא מתמודד בימים אלו עם דרישות חדשות? האם יש שינוי כלשהו בבית עימו עליו להתמודד? כיצד הוא נהג להתמודד עד כה עם הצורך להתרגעות, כלומר, איך הרגיע את עצמו עד כה? האם נהג לפנות אליכם ההורים לשם עזרה (על הידיים, חיבוק) או מצא דרכים בעצמו (פנייה לעיסוק אחר)?
אין המלצה אחידה להגבלת השימוש במוצץ: זה אומנם עשוי להפחית את השימוש הספונטני בשפה, לגרום לבעיות אורטודנטיות אבל דווקא פסיכולוגים, שרואים במוצץ אובייקט מעבר, נוטים להמליץ לאפשר את השימוש בו עד שהילד מוותר עליו בעצמו. אפשר כמובן להציע "נקודות פרידה" מידי פעם, ורבים הילדים שמפחיתים בהדרגה את השימוש בו מחוץ לבית כי הם מבינים שבגילם זה כבר פחות מתאים והם מתביישים (למשל מקפידים להסתיר אותו מחבריהם).
באשר לבנך, אני מניחה שתוכלי לזהות את נקודות המשבר בהן הוא נזקק למוצץ ונסי להציע לו לעשות באותו רגע משהו אחר, משותף, מבלי לומר שזה "בלי המוצץ" או להגיד שהסרתו הינה התנאי לשם כך. אפשר לבדוק איתו מפעם לפעם האם הוא רוצה להיפרד ממנו או לא.
אבל, גם אם הוא כבר בן 3-4, חשוב מאוד לא לעשות "טיפול שוק" כלומר לא להודיע לו ביום בהיר שאין מוצץ יותר וזהו....אם הוא ישתמש בו עד אז, כנראה שיש לו סיבה טובה וחשוב להבין אותה....
בהצלחה,
מיכל

מיכל, תודה על התשובה המפורטת. לאחר קריאה של תשובתך וחשיבה עליה יש כמה נקודות נוספות שאשמח לשמוע עליהן את דעתך: ראשית, כמה שאני חושבת על כך אין שום דבר חריג או שונה או מיוחד בתקופה זו. מעבר לכך אני אמא שמאוד אוהבת לחבק ולנשק וגם הוא מאוד אוהב זאת, לעיתים אני מרגישה שבעיקר סביבי עולה הצורך למוצץ, הוא לוקח את המוצץ ומיד נכנס ל"מוד" של חיבוקי ופינוקי הוא בא אלי מחבק ומשחק לי בשיער (הרבה פעמים זה הולך ביחד מוצץ ושיער- כמו חיתול טטרה של ילדים אחרים....), זה חלק מהבעיה שאני מרגישה שאחה"צ החלק של הפעילות של המשחק בנפרד ממני ואפילו ביחד איתי אבל לא עלי יורד והוא פחות פעיל. בימים האחרונים זה גם כבר לא סביבי כמו שתיארתי גם באוטו, מחוץ לבית וכו'... האם זה עדיין יכול להיות כחפץ מעבר גם אם זה איתי? לפני שהמוצץ הפך לאינטנסיבי יותר הוא היה נרגע באותה דרך של חיבוק רק בלי המוצץ. האם יכול לעזור להציע לו משהו אחר במקום מוצץ? ואם כן מה יכול להיות מספיק אטרקטיבי שיחליף את המוצץ?

ישנן תקופות בהן ההזדקקות לחפץ המעבר גוברת, ויתכן ובנך אכן בתקופה כזו. האם יש סיבה בגללה הוא מרגיש צורך להיות יותר קרוב אלייך שקשורה בך? (ולא בו), כלומר משהו שאת עוברת והוא, בגלל החיבור החזק אלייך, מרגיש צורך להיות קרוב יותר אלייך כדי "לשמור" עלייך? לפעמים ילדים מרגישים שההורים זקוקים בתקופות מסוימות יותר לחיבוקי-פינוקי הזה והם "מספקים" את הסחורה....
אני מניחה שמתוך הכרותך איתו את בוודאי תדעי איזה חפץ יכול להיותל תחליף - בובה שהוא אוהב, שמיכה נעימה, או אפילו אפשר ללכת יחד ולחפש משהו כזה בחנות אם הדברים מדוברים ביניכם. תוכלי להגיד לו משהו כמו: "שמתי לב שאתה מאוד רוצה את המוצץ אבל אני חושבת שהוא גם קצת מפריע לך, אולי נבחר משהו שיפריע פחות" .
בהצלחה,
מיכל

אני מסכימה איתך שראוי שבגן יקנחו לילדים את האף, אך כמובן שכאשר לא עושים את זה (ובחורף זה עשוי לקרות), עדיין לא מדובר בהתעללות - האם יש סימנים נוספים שעוררו אותך לחשוב שזה מה שקורה בגן? האם כיום בתך מדברת פחות גם בגן? האם הגננת שלה חשה בשינוי בהתנהגותה?
אבל, השינוי המשמעותי שחל בבית עם הולדת אחיה עשוי להיות גורם קריטי בירידה בכישורייה השפתיים והחברתיים, ולמרות שלכאורה נראה שאין סימני קנאה, הרי שיתכן שהשינוי ההתנהגותי נעוץ בזה. היא אומנם לא מפנה כעס כלפיי התינוק (וזה טוב!), אך היא מודיעה לך, בדרכה הילדותית, שגם היא רוצה להיות תינוקת ולהישאר איתך בבית: לא מדברת, מיללת, לא מתריעה על קקי וזקוקה למוצץ: כל אלה דברים שתינוקות קטנים עושים, ועל כך הם דווקא זוכים ליותר חיבוקים מאימא....להתנהגות זו קוראים רגרסיה, נסיגה להתנהגות המתאימה לשלב התפתחותי מוקדמם יותר, וזה מאוד מאפיין ילדים קטנים שנולדים להם אחים. מאפיינת גם תגובה "מושהית", כלומר, היא לא הגיבה מייד אחרי הלידה, אלא רק כעת, לאחר שעצם הישארותו של אחיה הפכה מוחשית יותר.
חשוב מאוד לנסות להקדיש לה זמן איכות, בנפרד מהתינוק, כדי לנסות לשמור על מעמדה החשוב בתור הבכורה בבית, לא רק בתור מי שמגישה לך עזרה, אלא בתור פעוטה צעירה שזקוקה בעצמה לתשומת לב מיוחדת. בנוסף, אני ממליצה מאוד להסתייע בגננת על מנת לבחון מה קורה איתה בגן - האם גם שם חשים בשינוי.
אם היא ממשיכה לא לדבר ולהדאיג אותך מומלץ לפנות לייעוץ.
בהצלחה,
מיכל

אפשר לשער את הסבל הרב, הגופני והפסיכולגי, העובר על בנכם וגם עליכם.
לאור התיאור בפנייתך אני מקבלת את הנחת הרופא שכיום הבעיה היא התנהגותית/פסיכולוגית ולא רפואית.
לעומת זאת איני מקבלת את הקביעה שעל גמילה אין מה לדבר. מדוע? שהרי ברור שאי-הגמילה אינה מקדמת אתכם, אז אולי כדאי לצאת מהחשיבה המקובעת ולהציע שדווקא גמילה, שתיעשה בהנחיית איש מקצוע מנוסה, היא הישועה והפיתרון עבורכם והיא שתגאל אתכם מתחושת חוסר האונים? מניסיוני הקליני אני יודעת כי ניתן לעזור ולפתור בעיות מהסוג שתיארת.
אני מזמינה אותך לעיין במאמר שלי בנושא שהתפרסם באתר זה.
בהצלחה, דפנה.

אל לך לחשוש שתיצרו מתח וקינאה אם תמשיכו לשמור על כללים וגבולות המתאימים לגילה של בתכם הבכורה. נהפוך הוא: פריצת גבולות מיותרת שכזו וניסיון מלאכותי ליצור סוג של שיוויון בין הילדות - הוא המתכון הבטוח ליצירת תחרות, השוואות וקינאה מתמשכת ביניהן.
שננו היטב: מרווח הגיל בין בנותיכם הינו משמעותי ביותר. כל אחת מהן נמצאת בשלב התפתחות שונה לחלוטין ולכל אחת מהן צרכים שונים. התייחסות שיוויונית (אך לא זהה!) לאחים נוצרת דווקא כשאנו מכירים בשונות ביניהם ונענים לכל ילד על פי צרכיו.
עצתי לבם: לאורך השנים הבאות מיצאו את המקומות המשותפים לשתי הבנות, אך שימו לב והכירו גם בשונות שביניהן, שממילא תביא למצב שלכל אחת מהן יהיו זכויות וחובות המתאימים לה ובהתאם לגילה.
בברכה, דפנה.

שלום שני

ראשית אני מתנצלת על העיכוב במתן התשובה.

השאלה שלך מתייחסת להסתגלות למצבים וגירויים חדשים. ילדים שונים זה מזה בסף הרגישות שלהם לגירויים חדשים ומעבר לכך-ילד מסוים יכול לגלות רגישות יתר לגירויים מסוג אחד ותת רגישות לגירוי מסוג אחר.
אין סתירה בין העובדה שבנך "העיז" ללכת לפני שהוא "התכונן" לכך ובין הפחדים הנורמטביים שהוא מגלה במצבים חדשים ומאיימים כגון ביקור אצל רופא וחשיפה לרעשים שהוא לא מכיר. בנך התחיל ללכת מתוך בחירה ותחושה שהוא שולט במצב: הוא זה שמחליט על העיתוי, האופן והקצב של ההליכה. תנאים אלו מגבירים את תחושת הבטחון בדרך להתנסות במצבים חדשים. בנוסף, כנראה שלבנך יש צורך רב בגירויים וסטיבולריים של תנועה במרחב ולכן הוא לא חושש מחוסר יציבות ונפילות שכרוכות בתחילת הליכה. בניגוד לכך, בסיטואציות כגון ביקור אצל רופא הוא אינו שולט במצב, אדם זר נוגע לו בגוף כשהוא בלאו הכי מרגיש לא טוב והוא עוד לא מסוגל להבין שמדובר באדם שמבקש להיטיב עמו-לרפא אותו ולא להכאיב לו.
מרבית הילדים בגיל של בנך מאויימים מרעשים חזקים ופתאומיים כמו של שואב אבק ומכשיר אינהלציה. האם בנך מגיב בבכי ופחד גם לרעשים פתאומיים אחרים, כגון, הורדת המיים באסלה, מטוס , אופנוע וכו'? באופן כללי בגיל שנה ילדים עדיין לא מקשרים בין הרעש לבין המקור שלו ולכן מרבית הרעשים הם מבהילים. עם הזמן ככל שהם יודעים לקשר בין השניים יש תהליך הסתגלות והחרדה הולכת ונעלמת.
ילדים אחרים שהם בעלי רגישות יתר לרעש יגלו לאורך חייהם אי נוחות במידות שונות במצבים של רעש חזק-בדרך כלל באירועים המוניים (ימי הולדת וכו'). אלו הילדים שנוטים לשים ידיים על האוזניים עד שהרעש חולף או שממש נמנעים ומתרחקים.

אין מקום לדאגה לנוכח התנהגותו של בנך, יש צורך לכבד את חששותיו ולאפשר לו זמן הסתגלות בקצב שלו. כמובן שניתן "לידד" אותו למצבים אלו כפי שהתחלתם לעשות-לנסות לתת לו כמה שיותר שליטה במצב, לחפש פתרונות יצירתיים, והכל תוך ליווי במלל למשל-הרופא רוצה לעזור לך שתרגיש יותר טוב, אנחנו פה איתך אתה לא לבד וכו'. ככל שאתם תתיידדו עם הרופא ותפגינו נינוחות בקשר איתו, כך בנכם ילמד שאין צורך לחשוש.

בהצלחה

אודט

קודם כל תודה על התשובה. הרגעת אותי וטוב לדעת שמדובר בתגובות נורמליות. לא הצלחתי להבין מתשובתך האם לחשוף אותו יותר לגירויים המפחידים או להמעיט בכך ככל שניתן. למשל- האם להמשיך לשאוב רק כשהוא מתקלח כדי שלא ישמע את השואב (מה שמגביל אותי מאד כמובן) או שאם יש צורך, לשאוב גם כשהוא בחוץ אפילו שהוא פוחד, כדי ש"יתרגל" למצב ויראה שה"שד אינו נורא כל כך". בנוסף, האם את חושבת שקנית ערכה של "רופא וחולה" ומשחק בה יכול לעזור לסיטואציות עם רופאים או שזו אסטרטגיה שמתאימה לגיל מאוחר הרבה יותר? (למשל ע"מ לחבב עליו את צחצוח השיניים היינו מצחצחים לי ולדוב, ועכשו הוא אוהב מאד לצחצח לי שיניים אבל זה לא קידם אותנו בכלל לקראת מוכנות שלו שנצחצח לו...)

לשאלתך-האם לחשוף את בנך לרעש השואב או דווקא למנוע ממנו את החשיפה לרעש, אני בהחלט חושבת שחשוב ששגרת הבית תמשיך ותתקיים ושרגישותו של בנך לא תמנע ממך לעשות את עבודות הבית באופן הנכון והמתאים לך. לא מובטח שהחשיפה החוזרת ונשנית תלמד את בנך שהשד אינו רע כל כך ואף יתכן כי בכל פעם הוא יחווה את אותה מצוקה משום שאין לו בשלב זה כלים(=יכולת וויסות תחושתית נמוכה) להתמודד עם עוצמת הגירוי. אתם תוכלו להקל עליו בכך שתכינו אותו ותדברו איתו על מה שהולך לקרות, אחד מכם יחבק אותו, רחוק מהרעש אך עדיין בטווח ראייה על מנת שכן יקשר את הרעש למקור. אפשר לתת לו לגעת בשואב לפני ואחרי הפעולה, לעניין אותו בחלקים שלו, בכפתורים וכו'..
לגבי רכישת ערכה של רופא וחולה עבור בנך על מנת לנסות להפחית את החרדה בעת הביקור, זהו רעיון טוב בעקרון אך מתאים לשלב התפתחותי מתקדם יותר בו מופיעה יכולת למשחק סוציו-דרמטי. משחק תפקידים כגון רופא וחולה דורש כישורים חברתיים שמופיעים לקראת גיל שלוש-ארבע.

עד אז -היו בריאים וסבלניים ככל שניתן...

אודט