פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

חיוך הינו היבט חשוב ביותר בהתפתחות תינוקות המעיד על התפתחות רגשית וקוגניטיבית תקינה.
מתוך תיאורך המצומצם קשה להבין עד כמה ה"תופעה מוזרה" - האם היא אכן מעידה על בעיה התפתחותית או "רק" על מזג ומצב רוח פחות חיוביים. כמו כן יתכן והיא מעידה על קושי כלשהו בקשר בינכן. האם היא מתנהגת אחרת עם דמויות אחרות שהיא מכירה? האם האנשים שסביבך סבורים ומזהים כמוך את התופעה?
למען הסר ספק הייתי ממליצה לך לפנות ליעוץ מקצועי, אם אצל רופא התפתחותי או אצל פסיכולוג התפתחותי.
בברכה, דפנה.

את מתארת בעיה מורכבת לכאורה. אני מתרשמת שהשקעת הרבה רצון טוב ומחשבה על הבעיה.
עם זאת, מכיוון שגישתי לנושא הגמילה היא התנהגותית בעיקרה (מאמר שלי בנושא מופיע באתר זה), אני מאמינה שכן ניתן לעשות לפיתרון הבעיה, או לפחות להתקדמות ולשיפור לקראת פיתרון.
אני מתקשה להסתפק באי עשייה שמתוארת כ"לתת לזמן לעשות את שלו". ובינתיים מה? ואם הזמן לא יעשה את שלו? חבל על כל יום. אני מסכימה איתך שגישה סלחנית ומאפשרת עלולה להביא על ילדך הערות וביקורת חברתית כשכבר כיום, לדברייך, הדימוי העצמי שלו נפגע בשל בעיית ההרטבה.
גישה של חיזוקים חיוביים מחד וסנקציות מאידך הן חלק מהגישה ההתנהגותית. אך טיפול בבעיה חייב להיות מקיף ועמוק יותר. לדעתי במקרים שכאלה על ההורים לקבל הדרכה ותמיכה כיצד לעשות זאת.
המלצתי: פנו לייעוץ מקצועי.
בברכה, דפנה.

אני מתרשמת שהבעיה שאת מעלה היא בעיה מורכבת - תזונתית, התנהגותית, רגשית ואולי גם תחושתית. אני מתרשמת גם מהרגשות הקשים שהבעיה הזו מחוללת אצלך.
לאור מורכבות הבעיה הייתי ממליצה לך לפנות ליעוץ למירפאות המתמחות ביחסי אם-תינוק. בררי בקופ"ח שלך על מירפאה שכזו באזור מגורייך.
במקביל אתייכולה להפנות את שאלתך לפורום תזונת תינוקות שבאתר זה, אך לא במקום הפנייה לייעוץ עליה אני ממליצה ביותר.
בהצלחה, דפנה.

שלום לאמא המודאגת

אכן יש ספק על פי תיאורך את התנהגותה של בתך(התעוררות לילית בצרחות, סירוב להתנחם והכאה עצמית) אם מדובר בהתקפי זעם המאפיינים את גיל שנתיים שנקרא לכן "terrible two" .

בקצרה: בגיל שנתיים פעוטות חווים קונפליקט קשה ובצדו תסכול רב המייצר התקפי זעם-מצד אחד, הם חשים את היכולת שלהם (מילולית ומוטורית) ההולכת וגוברת ונאבקים לעצמאות ונפרדות, מצד שני הם חווים תסכול רב מאחר שהם מגלים את אילוצי המציאות וגבול יכולותיהם,באמצעות התיווך ההורי-מה מותר ומה אסור, ובדרך ישירה במגע עם הסביבה הפיזית (מנסים לטפס ובדרך נופלים, מבקשים לומר משהו ולא מובנים).
התעוררות משינה בלילה בצרחות אינה אחד ממאפייני תופעה זו. היא קשורה יותר ליכולת הקוגניטיבית ההולכת ומתפתחת והתחלה של חלומות.ילדים רבים מתעוררים בלילה בבכי, ההבדל שאת מתארת הוא בעוצמת הבכי ובסירוב של בתך לקבל נחמה והבחנתך כי יתכן ומדובר במשהו מעבר לכך-נכונה ודאגתך במקומה.
כמה שאלות:
איך היו עד כה הרגלי השינה של בתך-ההשכבה, הירדמות, התעוררויות בלילה? האם בתך מסרבת להתנחם על ידי המגע והקרבה שלך גם במהלך היום וממתי? האם כשאת מגיעה להרגיע אותה את רגועה או מבוהלת בעצמך מהתנהגותה?האם כאשר משהו אחר מנסה להרגיע אותה בלילה היא מגיבה באותו אופן?
לגבי התנהגותה של בתך במהלך היום-את מתארת כי הטריגר שגרם להתפרצות של בתך הוא שולי ואני סבורה שבדרך להבין את התפרצותה של בתך חשוב להבין מה גרם לכך, גם אם נראה כי עוצמת התגובה אינה סבירה. בעיניים שלנו זה אולי שולי, בעיניים שלה לא. הכאה עצמית כפי שאת מתארת מבטאת מצוקה רגשית שאין להתעלם ממנה.
איך הקשר שלך עם בתך באופן כללי? האם היא ילדה מפותחת לגילה מבחינה תקשורתית ושפתית? האם את מרגישה שאת מצליחה לקרוא את האותות שהיא משדרת לך בהתנהגותה, למה היא זקוקה או שמא לרוב זו משימה קשה המותירה אותך חסרת אונים?

לסיום-האם ארעו שינויים לאחרונה בחייכם שיכולים להסביר התנהגות זו?
אם התופעה ממשיכה, אני ממליצה לך לפנות לייעוץ מקצועי.

בברכה,
אודט

תודה על תשובתך. מענה על שאלותיך: הרגלי השינה של בתי היו טובים. נרדמה לבד, הייתה מתעוררת בד"כ רק למוצץ או מים וחזרה לישון. במשך היום או כאשר אינה בסוג של התקפת זעם שכזו היא מתנחמת ומתרפקת ואוהבת את המגע שלי ובכלל ילדה שמחה מאד. כאשר אני מגיעה אליה איני מבוהלת אך לאור הישנות המקרים אני דרוכה ורגישה יותר להתנהגותה. כאשר מישהו אחר (אביה) מנסה להרגיע אותה היא מגיבה אותו דבר או יותר גרוע. כאשר היא נרגעת זה בזרועותי. אני איתה במרבית שעות היום ואלי היא רגילה יותר מכל איש אחר. צריך להבין שהיו שני סוגי מקרים עד כה. האחד במשך היום כאשר רצתה משהו והוצבו גבולות שלא מצאו חן בעיניה (רק בחלק מהמקרים הדבר התפתח לזעם שכזה) והשני בלילה כאשר התעוררה מהשינה במצב שכזה ללא שום טריגר חיצוני מעבר אולי לחלומות. אולי כדאי להבהיר לגבי ההכאה העצמית - היא אינה מרביצה לעצמה אלא מעצבים מטיחה את עצמה לרצפה כפי שרואים אצל הרבה ילדים אחרים ובריצה לדלת לדוגמא כאשר רצתה לצאת מהבית הטיחה קלות את ראשה בדלת "להדגיש" שברצונה לצאת. החלק המוזר ביותר בהתנהגותה הוא נסיונה "להחזיר איבר" לאחר שמלטפים אותו, כאילו לקחנו ממנה משהו והיא מחזירה אותו למקום ובמקביל צורחת לא לגעת. הקשר שלי עם בתי טוב מאד, היא גודלה על ידי עד הליכתה לגן. היא בגן רק חצי יום ושאר הזמן איתי. היא אינה מהמובילים ביכולתה השפתית אך גם אינה קיצונית לכיוון ההפוך,הייתי מגדירה בינונית מינוס, ניתן להבינה ואין לה בעיות להסביר לסובבים את רצונה בדרך כזו או אחרת. לדעתי אני קוראת אותה טוב ומבינה את רצונותיה, לא נראה לי שהבעיה היא חוסר הבנה אלא אם כבר חוסר הסכמה והצבת גבולות. לא ארעו שינויים שנראים לנו משמעותיים בחיינו. הדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו זה שלאחרונה התחלנו ללכת איתה להצגות ילדים (שלוש עד כה בחודש האחרון). אולי לה זה משמעותי וההצגות ועוררו בה פחדים? תודה

שלום שוב

לשאלתך האם הצגות עלולות לעורר בילדים פחדים-בהחלט יתכן.עוצמת הפחדים תלויה בהצגה עצמה-כמות הקהל, חושך באולם, רעש חזק, דמויות מפחידות, תחפושות וכו'.. באישיות הילד-האם סובל מרגישות יתר לגירויים, ובשלב ההתפתחותי בו הילד נמצא למשל, היכולת להבחין בין מציאות ודמיון. יכולת זו מתפתחת לקראת גיל ארבע- חמש, ועד אז אנחנו עדים לפחדים רבים אצל ילדים, בעיקר סביב השינה.

חשוב לציין כי לא כל הצגה המוגדרת כמיועדת לגיל הרך, אכן עונה על הקריטריונים, וכאן המקום לשיקול דעת של כל הורה (אגב, איך התרשמת כי בתך מגיבה להצגה? האם היא נהנתה?הסתייגה?האם הזכירה אח"כ פרטים הקשורים לחוויה שעברה?) לטעמי, פעילויות כגון שעת סיפור, בה מסופר סיפור וסביבו יש הפעלה לילדים או שירים, מתאימות יותר לגיל שנתיים.

לגבי התנהגותה של בתך בה היא "לוקחת את האיבר שאת מלטפת חזרה לעצמה", לא ממש ברור לי מה עומד מאחורי התנהגות זו, זה חלק מהחסרונות של המדיום הנוכחי כמקור להתייעצות..
שני כיוונים אפשריים שאני יכולה להתייחס אליהם הם:

1. נושא של תחושה ומגע ותפיסת הגוף העצמית של בתך: תחום זה ניתן להעמיק ולברר אצל מרפא/ה בעיסוק, גם לאור ההתנהגות של החבטות של הראש בקיר או בדלת שמרמזים על תת רגישות למגע.

2. נושא אחר הוא התחום התקשורתי-שפתי: יתכן כי היכולת השפתית והתקשורתית של בתך אינה בשלה בהתאם לגילה והיא מתקשה לתקשר לסביבה את צרכיה. במקום להשתמש במילים לבטא את עצמה היא משתמשת בגופה-חובטת את גופה בדלת על מנת לצאת, מתרחקת לקצה מיטה על מנת לשדר שאינה רוצה קרבה. לצורך בירור בתחום הזה את יכולה לפנות להערכה של פסיכולוג/ית התפתחותי/ת או של קלינאי/ת תקשורת.

אוכל להפנות אותך לכתובות מתאימות בהתאם לצורך.

בהצלחה

אודט

שלום לעדן,
את מבקשת עצות לשינה בטוחה עבור בתך, אך אני מרגישה מהדברים שכתבת שזו את שצריכה עצות לשינה בטוחה....את בעצם מעלה שני נושאים, אומנם קשורים האחד לשני, אך עדיין נפרדים:

האחד, הרגלי שינה. אני מסכימה עם הסובבים אותך שזה לא רצוי שבתך תתרגל לישון עלייך בלבד, לא רק בגלל כאבי הגב שלך (וזה חשוב!!) או בגלל שהיא כך תתרגל ובעתיד (או בהווה?!)
לא תסכים שאחרים ירדימו אותה; אלא בגלל שלמען התפתחותה התקינה, הפיזיולוגית והנפשית, מוטב שתשן במיטה משלה. תינוקות צעירים רבים מתעוררים כשהם מונחים במיטתם לאחר שהורדמו על הידיים, זה קורה בין היתר בגלל הרפלקסים של תנועת הגפיים שטרם נעלמו וכן בגלל הקושי לשקוע בשינה עמוקה באופן בו לא יתעוררו במעברים. זה אומנם יבשיל עם הגיל, אך עדיין מוטב להרגילה להרדם במיטתה כשהיא ערה, כך יש יותר סיכוי שתוכל לחזור לישון בכוחות עצמה כשהיא מתעוררת וזוהי יכולת חשובה הן להרגלים שלה והן ליכולת שלה להסתמך על עצמה.
אם אינך מעוניינת לתת לה להרדם לבד (בסגנון שיטת ה 5 דקות וכו'), תוכלי להישאר לידה, ללטף אותה, לשיר וכו', אבל שהתהליך כולו יהיה בתוך המיטה שלה (גם אם זה בצמוד למיטתך). ובכלל: האם היא ישנה עלייך גם בשנות היום שלה או רק בשנת הלילה? איך זה בשבילך להיפרד ממנה באופן כללי? זה מוביל לנושא השני שהעלית -
הבט אחר בשאלתך הוא הדאגה לשלומה של בתך. את מעלה את החשש לבריאותה, את הפחד שיקרה לה משהו בשנתה, שהעצמות ייבנו ושהיא תתפתח. ובכן, לכל הורה לילד ראשון (כפי שציינת בכותרת לפנייתך...), וגם להורים וותיקים יותר, ישנם חששות בנוגע לבריאותם ולשלומם של ילדיהם ברגע שהם מסירים מהם את המבט המלווה, בשעה שנפרדים, ושינה היא פרידה לכל דבר. השאלה היא מהו המינון של החשש הזה ועד כמה הוא משתלט לך על המחשבות. הדאגה לשלמוה ולבריאותה של תינוקת קטנה היא מובנת, ונלווות אליה כל המחשבות הקשורות בהפיכתך לאם: האם אני עושה את הדבר הנכון? האם אני מזינה אותה הייטב? האם אני מצליחה לשמור עליה? האם היא תאהב אותי וכדומה. כל אלו הנן מחשבות טבעיות ביותר ובוודאי מלוות אותך עוד מלפני הלידה, עת שהתכוננת לקראתה במהלך ההיריון.
אבל כאן טמון ההבדל: האם את חשה שכאשר בתך אינה ישנה עלייך את לא מסוגלת להניח למחשבות אלו ולהרדם בעצמך? האם את מרגישה שהדאגה לשלומה ממלאת את כולך באופן שאינו מאפשר לך להנות ממנה? האם הרצון לעטוף אותה באהבה לא מתיר לך זמן, מקום, אפשרות או ידיים פנויות לעשות כל דבר אחר - מבחינה אישית, זוגית, חברתית, מקצועית? אם כן, הרי שמדובר בחרדה שהינה מעבר לחשש הסביר ולשם כך מוטב לפנות לגורם מקצועי מתאים לקבלת עזרה וסיוע.
בהצלחה רבה,
מיכל

שלום לאמא של,
מתוך דברייך אני מבינה שבתך עברה בארבעה חודשים שלוש מסגרות גניות וזה המון!! גם עבור ילד בוגר יותר, או מבוגר, להסתגל בכל פעם לסביבה חדשה, למטפלים אחרים ולשגרה אחרת זה מאוד קשה, לא כל שכן כאשר מדובר בפעוטה צעירה שרק לאחרונה החלה להיפרד מאימה ועד כה שהתה בבית.
לשאלתך הקונקרטית - האם לשלוח אותה באופן זמני למעון באיזור המרכז תשובתי היא לא. למרות שלא ברור כמה זמן המצב העגום יימשך, לא ניתן להפוך את חוסר השגרה הזה לשגרה על ידי "העמדת פנים" שהכל בסדר. אומנם המעון יהיה שייך לאותה רשת, אך מדובר במבנה אחר, סביבה אחרת, ילדים אחרים ובעיקר: מטפלים אחרים שלא מכירים את בתך ויהיה עליה להכירם. זה לוקח זמן וגובה הרבה כוחות.
ברור לי הצורך לפנות זמן עבור עצמך בתקופה זו ובוודאי למצוא פתרון לשהותכם באיזור המרכז, אך לצערי לא אוכל להמליץ על שינוי נוסף עבור בתך. היא נמצא בבית קרובי משפחה, רחוקה מהסביבה המוכרת לה, מהחפצים והצעצועים שלה שמקנים לה בטחון, ויהיה לה קשה מאוד להתרגל לעוד מקום כעת ולהיפרד ממנו שוב. על מנת שתוכל להסתגל למסגרת חינוכית בצורה טובה שגרה וקביעות הינם הבסיס לכל, ואיך נוכל לשכנע אותה שמאמצי ההסתגלות שהיא תעשה יהיו הפעם בעלי תועלת? הרי ה"תגמול" שמקבלים על היכולת להסתגל למצב חדש הוא העובדה שבהדרגה המצב החדש הופך מוכר, צפוי וידוע....
במצב חירום מעין זה המטרה היא למצוא מקסימום שגרה והדרך הטובה ביותר היא להפחית את השינויים ככול הניתן. אם אתן רחוקות מהבית הרי שחשוב שתהיי איתה כמה יותר (האם את עצמך חייבת לעבוד? הרי חלק מתושבי הדרום אינם עובדים כעת והינם זכאיים לפיצוי) ואני מניחה שניתן למצוא פתרון זמני מתאים יותר.
אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתה של דפנה בפורום זה מיום 3/1 אודות התמודדות עם ילדים בשעת חירום.
שיהיו ימים שקטים,
מיכל

בודאי לא קל בימים אלו להיות אזרח באזורים בארץ המושפעים ישירות מהמצב הבטחוני, ומי שהוא גם הורה - קשה לו בוודאי עוד יותר משום שהוא נושא בנטל מורכב למדי.
את מספרת שעשית את מה שביכולתך על מנת להפוך את כל ההתנהלות לפחות מאיימת, וטוב עשית. אך עלייך לדעת שבסיס ההצלחה למיזעור חרדת הילד הוא להיות הורה רגוע. ככל שההורה חווה ומשדר, עד כמה שאפשר, פחות חרדה - כך יחווה ילדו פחות חרדה. לכן עלייך לעשות ככל שביכולתך להרגיע את עצמך ולמצוא תמיכה לעצמך. את יכולה להיעזר לשם כך באנשי מקצוע האמונים על כך באיזור מגורייך.
עם זאת טבעי שבנך יחווה ויביע את חששותיו. שקפי לו את תחושותיו, תני להם לגיטימציה והרגיעי אותו (בסגנון: "אני רואה שאתה קצת מפחד, מתוק שלי, וזה בסדר. בוא אמא תתן לך חיבוק חזק-חזק כדי שלא תפחד, טוב?").

אחת הדרכים להרגיע את עצמך ואת בנך הוא לצאת מאזור מגוריכם מדי פעם: אם יש באפשרותך להתארח מדי פעם באזורים הרגועים יותר של המדינה - עשי זאת. פסקי הזמן האלו יגבירו את יכולתכם להתמודד עם המצב.

מרכיב נוסף חשוב בהקלת המצב על בנך הוא שמירה על שיגרת היום-יום שלו, עד כמה שניתן: ארוחות, שינה, אמבטיה וכד'. כמובן שיש מקום להגמיש את השיגרה בהתאם למצב, אך היצמדות מירבית אליה תועיל ביותר.

אותו הדבר נכון לגבי שמירת גבולות ההתנהגות בכלל: אל להורים לחוש שבשל המצב הילדים כל כך מסכנים שצריך להרשות להם הכל. נהפוך הוא: שמירה על דרישות ההתנהגות הרגילות, כמובן תוך גילוי רגישות והתחשבות במצב, הכרחיים ותורמים לתיפקודכם הנורמלי.

השתדלי שהטלויזיה לא תהיה דלוקה על משדרי החדשות מורטי העצבים. ראשית - כי הדבר משפיע עלייך ישירות, ושנית - משום שגם בנך הפעוט קולט, גם אם בדרך אגב ובלי משים, את אוירת המתח והסערה שבוקעים ממנה. אפשרי לו לצפות בתוכניות הרגילות האהובות עליו ואשר מתאימות לגילו, והשתדלי לצפות בחדשות רק בשעה שהוא ישן.

נסי להזמין אליכם או ללכת אל אותם חברים מהגן או מהשכונה שאתם רגילים אליהם. שתי אמהות עם שני פעוטות בודאי יכולים להעביר את הזמן באופן נעים ביותר. גם את וגם בנך תהנו מהחברה.

בזמן אזעקה השתדלי לא להיכנס ללחץ, שוב - עד כמה שזה אפשרי. קחי את בנך בזרועותייך באופן רגוע, שוחחי עימו בקול שקט ושליו ושדרי לו תחושת ביטחון. בתוך הממ"ד אירגנת בוודאי את כל הנחוץ לכם, כולל צעצועים ומשחקים שהוא אוהב. אולי אף כדאי להוסיף לשם עוד משחק או ספר חדש ומיוחד שיהיה בשימוש בלבדי בזמן אזעקה וכך יסיח את דעתו וסקרנותו למשהו אחר מאשר הקולות והרעשים.
בודאי יש בממ"ד גם מזון, ואולי יש מקום להוסיף לשם חטיף או ממתק קטן שבנך אוהב המיוחד ושאינו ניתן לו לעיתים קרובות, ואותו יזכה לקבל מיד עם כניסתו לממ"ד בזמן האזעקה. ממחקרים אנו יודעים כי אכילת משהו מתוק יוצרת תגובה נעימה ומרגיעה בגופינו, וכך יתכן וייווצר אצלו קישור חיובי יותר לשהייה בממ"ד.
בתקווה שהתקופה המאתגרת הזו תהיה מאחורינו במהרה, שולחת לך ברכה אמיצה,
דפנה

את מתארת התנהגות של ביתך שהחלה אך לאחרונה. זוהי התנהגות המאפיינת בדיקת גבולות של פעוטות בגילה.
התנהגות זו היא דוגמה קלאסית להתנהגות המצריכה הצבת גבולות מצד ההורים.
אגב, אינך מציינת אם חלה הרעה בהתנהגותה במסגרת החינוכית שאליה היא הולכת (בהנחה שהיא נמצאת במסגרת שכזו) ואם כן - כיצד מתמודדים עם זה שם. אני מניחה שאם במסגרת זו יש אוירה וגננות סמכותיות, יתברר ששם לא חלו שינוי או הרעה בהתנהגות בתכם.

ראוי לציין לחיוב את עצם רצונכם להפסיק את ההתנהגות השלילית של בתכם. את מספרת על נסיונכם למשמע את הפעוטה בעזרת "פינת הפויה".
הצבת גבולות מתורגמת לא פעם על ידי הורים כהענשה: אם אני הורה שמעניש - סימן שאני הורה שמציב גבולות. תפיסתי בענין רחוקה מהנחה זו: הורים שמוצאים את עצמם מרבים להעניש את ילדם, ובמיוחד ילד בגיל צעיר שכזה, כנראה לוקים בידיעתם וביכולתם להציב גבולות.

הצבת גבולות היא תמיד לטובת הילד וזו חובתו של ההורה להציב גבולות. אך לא מעט הורים זקוקים להדרכה כיצד לעשות זאת. הייתי ממליצה לך ולבעלך להרשם לאחד מהקורסים הרבים המיועדים להורים, המועברים במתנ"סים, במרכזי הגיל הרך או ב'בתי ספר להורים' למיניהם. כמובן שיש באפשרותכם גם לפנות לקבלת הדרכה אישית/פרטית.
הדרכה שכזו תעזור לכם מאוד ללמוד כיצד לחנך באופן חיובי את ילדיכם.
בהצלחה, דפנה.

את נוגעת בבעיה שכל הורה, שחווה מוצצים, מכיר: מחד- חפץ שעוזר להרגיע את התינוק ומאידך - נוצרת תלות במוצץ שבזמנים מסויימים עלולה להכביד ולא להועיל. ואחד מהזמנים הללו הוא כשהמוצץ "בורח" לתינוק בזמן השינה וצריך שוב ושוב לקום ולהחזירו לפיו (בגיל בוגר יותר רוב הפעוטות לומדים לעשות זאת בעצמם).
זוהי הדילמה ואת תצטרכי להחליט מה את מעדיפה. אם תחליטי לגמול אותו כבר עתה ואת נחושה שהמוצץ הוא ענין לא מוצלח עבורכם - אין כל מניעה לגמול אותו ממנו, אך צפי לכך שתעברו כמה ימים/לילות לא פשוטים עד שילמד להרגע בדרך אחרת. רק היזהרי שהדרך האחרת לא תהיה תחליף עוד יותר מכביד מהמוצץ - כגון נידנודו או כל דרך שתשעבד אותך לתהליך ההירדמות.
בהצלחה, דפנה.

ידוע לי שבמעונות רבים נוהגים להרגיל תינוקות ופעוטות לשימוש במוצץ, גם אם עד לכניסתם למסגרת זו לא השתמשו בו, וזאת על מנת שלצוות תהייה יכולת מוגברת להרגיע את הפעוט בעת הצורך, ואפשר להבין אותם. עם זאת יש הורים שמתקוממים נגד ההרגל המיותר הזה שעד עתה היסתדרו בלעדיו.
במקרה שלך יש להודות שלא הישארת לצוות הרבה אפשרויות אחרות: הם לא יכולים להניק את הפעוטה ולהרגיע אותה (כפי שאת אולי נוהגת לעשות) ולא יכולים להרגיעה ע"י נתינת בקבוק. לפיכך, על מנת להקל על הסתגלותה למעון הציעו לה מוצץ - והיא אכן לא סירבה (כפי שעשתה איתך). היא התרגלה למוצץ ואין זו שאלה של היגיון.
מציצת מוצץ בגיל כזה היא שכיחה ביותר ונורמלית. ההרגל החדש שאימצה אינו הוכחה למצוקה, אם כי עלולה להיות מצוקה בלי קשר לזה דווקא.
לגבי בקשת המוצץ בבית - לשיקולך. אם את מוצאת לנכון שיש בזה טעם - אפשרי לה, ואם את מתנגדת לכך - אל תאפשרי זאת והיא תלמד שהיא מקבלת מוצץ רק בגן.
בברכה, דפנה.

אני יכולה לשער את העייפות הרבה ואת רמת המותשות שהגעת אליה בחודשים שחלפו עליכם ללא שינה ראויה. זה ללא ספק קשה והטיפול המסור שלך בתינוקך ראוי להערכה רבה. אני מקווה שאת מקבלת הערכה ותמיכה מהסובבים אותך, וטוב היה לו מישהו היה מחליף אותך מדי פעם ומאפשר לך מספר שעות שינה רצופות.

שאלתך מאוד תמציתית ומעט קשה לראות את התמונה הרחבה יותר, מעבר לקשיי השינה, כגון: איזה מזג באופן כללי מפגין תינוקך בשעות העירות שלו - האם הוא חייכן ומשחק או נירגן? איך היית מתארת את הקשר בינכם - האם יש בך את הסבלנות ההכרחית כלפיו, את ההנאה מהאמהות החדשה?

אתייחס לנתונים שמסרת: משקלו של בנך גבוה יחסית לגילו. האם עלייה זו במשקל מבוקרת (בטיפת חלב או אצל הרופא)? האם יתכן שהוא מואכל יתר על המידה (את מעידה שכל 3 שעות) ואולי זה "יושב לו בבטן" ומכביד על קיבתו וזו הסיבה שקשה לו להרדם?

בגיל כה צעיר אין ממליצים לעשות לתינוקות "סדרת חינוך" בעינייני שינה (תוכלי לשקול לעשות זאת סביב גיל חצי שנה). לפיכך נראה לי שמיותר וחסר טעם לשבת לצידו ולקוות שזה ירגיע אותו. יתכן ובנך שייך לתינוקות עם קשיי ויסות ולכן הוא זקוק לעזרתך, לעירסול בידייך ולנדנוד על מנת להרדם. נסי לעשות זאת בישיבה (אולי בכסא נדנדה?) על מנת להקל על עצמך.

אני משערת שאת משוועת לכך שימצא פיתרון ושבנך יישן בצורה שלווה יותר. אך בגילו עדיין שכיחים קשיי שינה שכאלה, שאמורים להתמתן ולהשתפר עם הזמן.
יחד עם זאת, יתכן ויש מקום שתפני לרופא/ת לבדיקה מדוקדקת יותר שלו ולהתייעצות.
בברכה, דפנה.

תודה שהתייחסת לבעייתי. ראשית, תמיכה בבית אין כמעט. בעלי טייס ובכלל אדם קשה מאוד. אמו מתערבת לנו בעניינו והוא מקשיב רק לה. לדעתה, ילד צריך לישון מתי שבא לו, צריך לזרום איתו. הוא יירדם לבדו לכשיהיה עייף וכן הלאה. היא מבינה הכי גדולה וכך גם בעלי. בקיצור אני מאוד מותשת פיזית ונפשית. אני משקיעה בבני הרבה וכל הזמן. אוהבת אותו עד עמקי נשמתי. כל דבר בערך אני עושה לחמענו. הוא האוויר לנשימה שלי. בני ילד היפראקטיבי, סקרן ומעניין. הוא מגיב ומתפתח להפליא והרבה יותר מכל ילד בגילו. הוא פשוט מדהים ומקסים. הוא חייכן אך די עצבני. מאוד עייף. אני מזהה את הסימנים כל הזמן. כמובן שלדעת בעלי ואמו הוא פשוט פעיל ואינו עייף. אך לי ברור שזה בגלל שהוא עייףף יתר על המידה. יש לי המון סבלנות כלפיו ואני מפנקת אותו עד מאוד. אני אובת להיות אמא, נולדתי להיות אמא. לדעתי, אני האמא הטובה ביותר שיכולה להיות. הוא אוכל אחת לשלוש שעות, 80-120. אני מנסה להרחיק לו את הארוחות בלילה כעת. אני פשוט רוצה את הטוב בשבילו ושיישן טוב יותר ושלא יהיה זקוק לי להרדיו על הידיים. נואשת! בקיצור...

הכניסה להורות מביאה עימה אושר וסיפוק רב, אך לא פעם זו גם תקופה של חרדות, מתחים וקונפליקטים.
אני חושבת שבתקופה מבולבלת שכזו יש מקום להיעזר בתמיכה, ייעוץ והכוונה מקצועיים. הייתי מציעה לך לפנות למקור תמיכה שכזה, ורצוי ביותר שתעשו זאת כזוג, את ובעלך.
בהצלחה, דפנה.

שלום יוליה
לשאלתך-האם לחפש גן אחר, תשובתי היא לא. עד כה היית מרוצה ממסגרת הגן ויש להניח שאם לא חל שינוי מהותי בגן (בצוות, בהרכב הילדים, בסדר היום וכו'..) אין סיבה לעזוב.
את מתארת אולי בדאגה כי בנך מציין את הגננת ברשימת האנשים שהוא לא אוהב, ועם זאת מוסיפה כי את מטילה ספק באמירה שלו, מאחר שהוא מסתדר היטב עם האב והסב, כך שיש לקחת את האמירה בערבון מוגבל.
יתכן מאוד כי הגננת בגן היא סמכותית ולכן "קל" יותר לבנך להתחבר לסייעת. פעמים רבות קורה שהסייעת היא הדמות המשמעותית עבור הילד בגן וטוב שלבנך יש קשר טוב עמה.
את תוהה אם בנך משועמם בגן ויתכן שכדאי לברר עם הגננת בצורה עניינית ורגישה, אם התכנים בגן מותאמים גם לרמה שלו.
אז מה בכל זאת בנך מבטא בבכי שלו בבוקר? כוון אפשרי אחד הוא שאכן משהו השתנה בחודשים האחרונים בגן שבעקבותיו בנך חש פחות בטוח במסגרת הגן ולכן הוא מתקשה להפרד ממך בבוקר ולהכנס לגן. לצורך כך הייתי יוזמת שיחה עם הגננת ושואלת איך היא מתרשמת ממצב רוחו של בנך במהלך היום והאם היא יכולה להעלות על דעתה מה פשר הקושי בבוקר.
כוון אפשרי אחר הוא שבנך מבטא בבכי יותר רצון להשאר איתך/סירוב להפרד ממך מאשר הסתייגות מהגן עצמו. האם במצבים אחרים כשבנך נפרד ממך הוא מגיב כך לאחרונה? האם חל שינוי בביתכם (הולדת אח, מעבר דירה או מתח מסוג אחר) שבנך מגיב אליו בקושי להפרד ממך? האם חל שינוי אצלך לאחרונה שיכול לגרום לבנך לסרב להפרד ממך/לרצות להשאר איתך ובמובן מסוים לשמור עלייך? איך הקשר ביניכם באופן כללי?
ודבר אחרון- יתכן כי בנך באופן טבעי התבגר והתגובה שלו וההבנה שלו לגבי הנפרדות שלו ממך גדלה וכעת הפרידה מעוררת בו יותר חרדה מבעבר. נסי להשתמש בחפץ מעבר שבנך יבחר לקחת מן הבית לגן(דובי אהוב, תמונה שלך, צעצוע, שמיכה קטנה) ואמרי לו שבכל פעם שהוא יתגעגע אליך ואל הבית הוא יוכל לגשת אליו ולחבק חזק, עד שתחזרו להפגש בסוף היום(איך הפגישה המחודשת ביניכם? האם את מוצאת את בנך במצב רוח טוב?האם הוא לחוץ מיד ללכת הבייתה?).
בדרך לגן את יכולה להשמיע לו שירים אהובים ולשיר יחד, על מנת להוריד מתח. דברי על המשחקים האהובים עליו בגן, הפעילויות שעומדות להתרחש (חוג מוסיקה/חיות וכו'..), החברים שמחכים לו בגן. אפשר גם לנסות לקרב בינו ובין הגננת על ידי תווך קצר בתחילת היום-תראה לגננת את הנעליים החדשות שקנית/תספר לה איך בילינו אתמול אחה"צ. כמובן שאם הוא מתבייש זה בסדר שאת תספרי, גם זה אקט מקרב .

בהצלחה!

אודט

שלום קפיה

ראשית, אני משתתפת בשמחתכם על הציפייה להרחבת המשפחה!
הריון הוא מקור לשמחה גדולה אך גם לדאגות. עם זאת, אני סבורה שאין טעם להקדים תרופה למכה. חשוב להגביר מודעות, לנסות וללמוד מנסיונם של אחרים, אך רצוי להשאיר בצד בשלב זה מחשבות שליליות על רגרסיה, שתתרחש או שלא. חשבי, אופן ההתמודדות שלך כיום עם ההריון ומה שהוא יביא עימו למשפחתכם, משפיע על אופן ההתמודדות של ילדך בבוא העת. ישנם ילדים שדווקא הולדת אח גורמת להם לקפוץ קדימה בהתפתחות!

האם שיתפתם כבר את בנכם על ההריון? באופן כללי אומר כי רצוי להכין את הילד על פי המקום בו הוא נמצא -אם הוא מתעלם מהנושא יש להניח לו ולסמוך עליו שיאותת לכם כשהוא מוכן. אם הוא מתעניין, יש לענות לו בהתאם לשאלות ולנושאים שהוא מעלה, לא מעבר לכך.
אי אפשר ממש להכין ילד לארוע כה משמעותי בחייו כמו לידת אח. ליווי מותאם של הילד בהתמודדויות שלו בתקופה שלאחר הלידה הוא המשמעותי, ובשלב זה קשה לנבא כיצד תהיה התמודדות זו.

ישנם ספרים רבים בחנויות העוסקים בנושא, לצערי אין לי המלצה ספציפית עבורך. אשמח לענות לך על שאלות ספציפיות שיתעוררו בהמשך הדרך!

בברכה
אודט

שלום שרון

חלוקת שעות העירות והשינה במהלך היממה קשורה באופן ישיר לשלב ההתפתחותי שבו הילד נמצא, אך קיימת שונות בין ילדים בני הגיל בצורך בשעות שינה, בהתאם למזג שלהם ולגורמים גנטיים נוספים.

באופן כללי,מרבית התינוקות זקוקים לשנת בוקר עד גיל שנה וחצי שנתיים. משך שינה זו והעיתוי שלה משתנה מתינוק לתינוק. בהתפתחות הטבעית של דפוסי שינה, שנת הבוקר הולכת ומתקצרת והעיתוי שבו היא מופיעה הולך ומתאחר לכיוון שעות הצהריים.

לשאלתך, בתך צריכה לישון בהתאם לצרכיה, לסימני העייפות שהיא מגלה ולשעון הביולוגי שלה ולא לפי השעות שהגננת מכתיבה, וודאי לא שעה וחצי אחרי שהתעוררה. אין נזק בשינה מרובה, יש נזק בהשכבת תינוק שלא לפי צרכיו. על מנת שתוכלי לכוון את הגננת לצרכיה של בתך, תוכלי לעקוב בסוף השבוע ולגלות מהם דפוסי השינה הטבעיים של בתך, האם היא עדיין זקוקה לשנת בוקר ומה העיתוי/משך השינה לו היא זקוקה.
לגבי הקושי להרדם בלילה, האם מאז ומתמיד היה לבתך קושי להרדם בלילה? האם מאז שנכנסה לגן? האם בסוף השבוע כשהיא לא ישנה בגן, גם מופיעים קשיי הרדמות? כיצד בתך מראה לך שהיא עייפה?
בעקרון, שנת צהריים בגיל כה צעיר כמו של בתך לא אמורה להפריע/להשפיע על יכולת ההרדמות בערב.

בברכה
אודט

שלום לדנה,

כמו בכל תחום מדעי-מקצועי רחב, גם בתחום שלנו הספרים הטובים הם אלו העוסקים בנושאים ספציפיים, והינם פחות כללים ולכן אשאל אותך מה בדיוק את מחפשת?....אם נהנית מקריאת "הלוחשת לתינוקות", הרי שספר ההמשך של טרייסי הוג, "הלוחשת לפעוטות" בקרוב יהיה עבורך רלוונטי (היא מדברת על גילאי 8-10 חודשים ואילך)... אם את מחפשת מעיין מדריך כללי אולי תמצאי עיניין בספר 'מה לצפות בשנה הראשונה' של הוצאת סירקיס. ספרים טובים ספציפיים יש בתחום של שינה, אכילה, משחק וכדומה ובכלל המדפים בתחום עמוסים ביותר ומתחדשים כל הזמן....

אבל בכל זאת אפנה אותך לקריאה מעניינת, לא של 'מדריך' אלא יותר חוויה אישית עבור אימא טרייה, והכוונה היא לשני ספרים של דניאל סטרן, פסיכואנליטיקאי העוסק בהתפתחות תינוקות שתורגמו לעברית בהוצאת פסיכה-מודן: 'הולדתה של אם' ו'יומנו של תינוק'. שניהם מתארים את החוויה המיוחדת של אימא מצד אחד ושל התינוק מהצד השני, הם קלים לקריאה ויחד עם זאת מקצועיים מאוד.

קריאה נעימה,
מיכל