פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

כל הכבוד על הגמילה המוקדמת!
כן, לדעתי בגילו של בנך בהחלט יש מקום וניתן לטפל בבעיית הרטבת הלילה.

את מודאגת, כמו הרבה הורים, מקשריו וכשריו החברתיים של בנך. זהו אחד התחומים שהורים (בעיקר כשמדובר בהורים טרייים יחסית, ובמיוחד בילד הבכור) עשויים לחוות בו תהליך של הזדהות-יתר עם ילדם. לעיתים קרובות אני פוגשת הורים שחווים את החוויות החברתיות של ילדם בצורה הרבה יותר קיצונית ממה שהוא חווה אותם. לדוגמה: הילד רב ומשלים טוב כמה דקות, אך האמא לא מתאוששת מהריב עוד ימים רבים... לכן צריך לקחת בחשבון שלא תמיד יש סיבה ממשית לדאגת ההורים.

את מתארת את בנך כילד אינטליגנטי ורגיש מאוד שמשחק עם ילדים אחרים גם בגן וגם בשעות אחה"צ. בהתאם לגילו, הוא עדיין לומד ומתפתח בתחום החברתי, והוא מתמודד עם מגוון של מצבים חברתיים כשלפעמים הוא מוותר, לפעמים נעלב ולפעמים מצליח לחשוב על פתרונות אחרים - בעידודכם . כל אלה התנהגויות תקינות לגילו. אתם בהחלט פועלים טוב שכן יש מקום לעזור לו לנווט בתוך העולם החברתי ולהקנות לו מיומנויות וערכים חברתיים (כגון - ניהול מו"מ, פשרה, אמפטיה, אי-תוקפנות, שיתוף, כבוד והתחשבות, ויתור, אסרטיביות וכיוב').
יחד עם העזרה שאנו כהורים מעניקים לילדינו בתחום החברתי, אל לנו לשכוח שישנו גם ההיבט של אופיו והתכונות והפוטנציאל המולדים שלו המשפיעים על מידת היותו ילד חברותי (בדיוק כמו פוטנציאל מולד ליכולת מוטורית או ליכולת קוגניטיבית).

ילדים קולטים מהר מאוד את הרגישות הרבה של הוריהם למצבם החברתי, ולומדים "לפרוט על המיתר" הזה במיני תלונות מהסוג שציטטת.
נסי לעבוד על עצמך ולמתן מעט את תגובותייך ורגשותייך כשהוא מספר לך על יחסיו החברתיים. אל תתני לו לחוש שהדרך שלו לקבל ממך הקשבה ותשומת לב היא על ידי משפטים קורעי לב על כך שאין לו חברים... הקשיבי לו באופן עינייני ומקבל, חישבי איתו על אופני התנהגות שיכולים לשפר את מצבו החברתי ועודדי אותו להתגבר ולהתמודד גם עם מצבים זמניים פחות נעימים (שקורים לכל אחד מדי פעם) בהם אין לו עם מי לשחק. אל תתני לו לחוש את הדאגה שדבריו התמימים מעוררים בך.
עם זאת הייתי ממליצה גם לפנות אל הגננת ולקש לשמוע ממנה כיצד היא מתרשמת ממצבו החברתי (מבלי להסגיר מראש את דעתך על מצבו). נקודת מבטה המנוסה עשויה לעזור לקבל תמונה מדוייקת יותר.

בהתייחס לשאלתך על חיזוק הערך העצמי שלו ובטחונו העצמי - אפשר כמובן לכתוב על זה ספרים (ואני בטוחה שתוכלי למצוא כאלה שכבר נכתבו ולהיעזר בהם). אולם אין ספק שאם אתם ההורים תחזקו אותו, תעודדו אותו, תשבחו אותו, תאמינו בו, תעריכו אותו ותקבלו ותאהבו אותו על כל מכלול תכונותיו - תתרמו בזאת רבות להעלאת ערכו העצמי.
בברגה, דפנה.

קפיה שלום

לפני שאומר את דבריי, אני ממליצה לכם להעזר בתזונאית על מנת לנסות ולגוון את סוגי האוכל שבנכם אוכל. זאת משום שלדעתי, הגמילה מהבקבוק תתאפשר כל עוד אתם מרגישים כי יש אופציות נוספות וכי בנכם מקבל תזונה מספקת ואינו זקוק להשלמות (אגב, האם יש לו בעיית משקל?).

בנוסף, בררנות באוכל כפי שאת מציינת אצל בנך יכולה להעיד על רגישות תחושתית באזור הפה וניתן להתייעץ עם מרפאה בעיסוק בנושא.

גמילה מבקבוק היא חלק מהצבת גבולות, כלומר, היכולת להעמיד את הילד בדרישות התואמות לבני גילו, והיא כרוכה כמובן בוויתור שמייצר תסכול. הוויתור הוא גם על הרגל כשלעצמו אך גם על הרצון לשמר את המקום התינוקי. לעתים הקושי של ההורה בגמילת ילדו (מבקבוק, מחיתולים) נובע ממשאלה מודעת או לא מודעת של ההורה לשמר את הילד כתינוק, וחשוב שתבדקו זאת עם עצמכם.

לגופו של עניין:
לא ציינת מה התדירות בה בנכם משתמש בבקבוק ומתי-בבוקר ולפני השינה? האם גם במהלך היום? בלילה? ומה לגבי הגן-האם גם שם הוא מקבל בקבוק? האם בנך מסוגל לשתות ללא קושי מכוס?

עקרון ההדרגתיות שציינת הוא נכון בכל גמילה ולכן מומלץ כהתחלה להוריד בקבוק אחד ממהלך היום. עדיף שזה ייעשה בזמן שהוא לא לחוץ-למשל, לא לפני שינה ולא בבוקר, אלא במהלך היום/אחה"צ, כאשר יש לכם מרחב רגשי להתמודד עם התסכול שבהכרח יגיע. יש לציין בפני הילד מתי הוא כן יכול לקבל בקבוק, לדוגמא: "בקבוק שותים לפני השינה. עכשיו אתה יכול לקבל X במקום" ולא לקשר זאת עם אמירות כגון "אתה כבר גדול" או "אתה לא תינוק" שמשיגות לדברייך אפקט הפוך.

נושא חשוב נוסף הוא הרגלי האכילה שלכם כמשפחה-האם יש לכם ארוחות משותפות? זמני ארוחות קבועים מהווים מסגרת טובה להקניית הרגלי אכילה, כגון, מתי אוכלים ומה ובאיזה אופן-בסלון, במטבח..עם סכו"ם או בידיים... כאשר ילד יושב במחיצת יתר בני המשפחה, הוא גם נחשף למאכלים של המבוגרים וגם מקבל מסר שהוא שווה בין שווים וזה מהווה עבורו גם תגמול משמעותי בהיותו חלק מחברת הגדולים. תהליך זה מתרחש בד"כ במסגרת הגן, בה הילד צופה בילדים אחרים והם מהווים לו מודל ללמידה.

דבר אחרון שחשוב לי לציין הוא כי יש קשר חשוב בין אכילת מוצקים ובין התפתחות שפה-ככל שילד מתנסה מגיל צעיר בלעיסת מאכלים מוצקים, כך הוא מפתח את שרירי הפה שיסייעו לו בהמשך לפתח היגוי נכון של המילים.

בסך הכל נשמע כי אתם משוכנעים כי הגיע הזמן לגמילה ושאתם מאמינים כי בנכם מסוגל לעמוד בכך. מדובר בעיקר בעניין של החלטה "ללכת על זה".

שיהיה בהצלחה!

אודט

אור שלום

אני רואה את הנושא שהעלית במסגרת נושא רחב של הצבת גבולות. החשש שאת מעלה, שהפעלת סמכות הורית תגרום לטראומה אצל הילד, מלווה הורים רבים לילדים בגיל הרך, מאחר שהם מפרשים את הבכי של ילדיהם כהאשמה על היותם הורים "רעים".

הדוגמאות שאת מציינת, נטילת תרופה וצחצוח שיניים, הן דווקא דוגמאות "קלות" יותר, משום שהן מדברות על מצבים בהם קיים הכרח במציאות , במקרה זה בריאותו של ילדכם, שמאלץ אתכם כהורים להפעיל סמכות. מאחר שמדובר בגילאים צעירים, בהן היכולת המילולית של הילד אינה מפותחת, לעתים קשה יותר לגייס את הבנתו של הילד שמדובר באקט שחיוני לו ומגיע מתוך דאגה, על מנת שלא יחווה את האקט ככוחני ומופעל נגדו.

עם זאת, כמו בכל תחום של הצבת גבולות, אני סבורה שכאשר הורה מעביר מסר ברור וחד משמעי ולא נותן לילד תחושה כי ההחלטה בידיו וכי הוא ממתין לאישורו-כך הילד ישתף פעולה ופחות יקשה על ההורה בסרוב שהוא בעצם חלק מבדיקת גבולות.

אני בהחלט מסכימה שמדובר באתגר לא פשוט המחייב מכם כהורים למאמץ למצוא את הדרך בה הדרישה שלכם תועבר באופן תקיף אך לא תוקפני. נדרשת כאן בעיקר התמדה ועקביות (למשל בנושא הצחצוח, גם אם כרגע קשה, לנסות שוב ושוב כל יום) אבל גם חשיבה יצירתית, גמישות וסבלנות. זה בהחלט הרבה אבל- אפשרי.

שני הנושאים שהזכרת קשורים לאזור הפה שהוא מקום אינטימי עבור כל אחד מאיתנו ועבור ילדים מסויימים עוד יותר. לכן אני מסכימה איתך שחשוב להיות רגישים ולמנוע תחושה של חודרנות ואבדן שליטה. עם זאת, אל לנו להמנע בשל כך מלבצע את מחוייבותנו כהורים. השאלה היא כיצד.

בפועל, המשמעות של גמישות ויכולת לתמרן, למשל במתן תרופה, יכולה להיות בניסיון למצוא מה הדרך המתאימה יותר לבנכם-הגשת התרופה בכפית, במזרק, בכוסית. רצוי לתת לילד תחושת שליטה במידת האפשר, למשל אם הוא מבקש לעשות הפסקות בבליעות, או בכך שיתן בעצמו (בכאילו כמובן)את התרופה לאבא/ לאמא/ לבובה וכו'..
ישנם ילדים שהסחת דעת מורידה מעט מהמתח, כמו צפייה בטלויזיה תוך כדי, משחק בצעצוע אהוב, בהצגות מצחיקות ("תראה איך אבא עומד על הראש!"), אחרים יגיבו לחיזוקים כמו "קח תרופה ואחר כך תקבל X).

בשורה התחתונה, אפשר לייצר מרחב בתוך הצבת הגבולות, אך בהחלט לא להגמיש את הגבולות ולוותר על הדרישה, בגלל האתגרים שהילד מציב.
ולגבי שאלת הנזק, בעיני, דווקא הילד שחווה את עצמו כתוקפן מול הורה חלש שמתקשה להציב גבולות, יחווה נזק משמעותי לעומת הילד שהוריו מפעילים כלפיו סמכות למורת רוחו ומשדרים לו מסר ברור שהם דואגים לטובתו ושלמים עם דרכם.

בהצלחה
אודט

שלום לאמא

השינויים שאת מתארת שחלו בבתך לאחרונה, הפיכתה מילדה פתוחה ומוחצנת לילדה ביישנית ושקטה מושפעים בודאי מהולדת אחיה הקטן ומהשלב ההתפתחותי בו היא נמצאת מבחינת ההבנה החברתית שלה.
בתך עברה ממצב בו היא הילדה הקטנה בבית ומהווה את האטרקציה העיקרית, למצב בו היא צריכה להתמקם מחדש בתוך המשפחה מאחר ותפקידה "נתפס" בחוויה שלה. כחלק מההסתגלות למצב היא גילתה שכאשר היא עוזרת בבית היא מקבלת יחס חיובי ותשומת לב ובנוסף יש לה חשיבות ומשמעות חדשה במשפחה כתורמת. נשאלת האלה, האם תחושת הלחץ שלך מהיותה "טובה מדי" קשורה לרגשות אשם טבעיים שעולים בכל הורה כשנולד אח חדש, וביתר שאת כלפי האח הסמוך לו? במה מתבטאת התנהגות זו, האם היא מוותרת בקלות על רצונותיה וזכויותיה?חשוב לעשות הפרדה בין המסקנות שלך כהורה (האם גם אביה מודאג?) מהתנהגותה של בתך לבין תחושותיה של בתך כלפי מיקומה החדש במשפחה. לצורך כך, מומלץ לשוחח איתה אודות רגשותיה לגבי האח החדש שנולד לה ולעודד אותה להתבטא גם ברגשות לא חיוביים שקיימים בהכרח.

לגבי ביישנותה של בתך בנוכחות זרים שלא הייתה עד כה, האם ניתן לייחס אותה לבשלות חברתית, כלומר, יתכן כי בתך פתחה יותר מודעות עצמית לדרך בה היא נתפסת אצל האחר, איך מקובל לנהוג בסביבה מוכרת ואיך בסביבה זרה. היא למדה להיות יותר חשדנית(לא לבטוח בכל אדם) ולייצר קשר באופן הדרגתי או מותאם יותר. יתכן כי כיום בתך זקוקה יותר מבעבר לנוכחותכם מול זרים מאחר והיא חשה יותר חשופה באופן אובייקטיבי בעקבות היותכם מועסקים באחיה הקטן. חשוב לכן לשמש לה כמתווכים בהכרויות החדשות ככל שניתן ולא לצפות ממנה כבעבר שתעשה את הדרך בכוחות עצמה.

לגבי הפער בין דיווח הגננת על מצבה החברתי בגן לבין החוויה הסובייקטיבית של בתך, יתכן ומדובר בצורך של בתך לגייס את תשומת לבך באמצעות הצגת חולשותיה-"מציקים לי בגן ואין לי חברים" אולי כדרך להגיד "בזמן שאת נמצאת בבית (האם?) עם התינוק, אני כאן סובלת"... האם בעבר היו לה מספר חברים או שהייתה בעיקר מחוברת לחברה האחת שעזבה את הגן וכעת היא מתקשה לייצר חברויות חדשות?
בכל מקרה, אפשר לעודד אותה להזמין חברים הבייתה תוך כדיי התייעצות עם הגננת מי הילדים שאתם היא נוהגת לבלות בגן. כדי להרגיש שאכן הגננת "רואה" את בתך ולא מתחמקת באמירות כלליות של הכל בסדר, כדאי להמשיך ולהתעניין במצבה בתקופה הקרובה ולנסות להבין יחד איתה למה בתך מתכוונת.

באופן כללי, רצוי כמובן ליייצר כהורים הזדמנויות לבילוי אחד על אחד עם בתך, אפילו שעה בשבוע (גם זה נראה בלתי אפשרי לעתים..).

למרות כל האמור, אם חולף זמן ואת עדיין מודאגת ממצבה של בתך ומהשינוי שחל בה, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי.

בברכה,
אודט

שלום לאורנית,
המצב שאת מתארת קרוי הרטבה שניונית כלומר, חזרה להרטבה לאחר תקופה של גמילה. יחד עם זאת, מדובר בילדה צעירה, למידת הרגלי הניקיון הייתה ארוכה ותקופת הגמילה המדוברת הייתה קצרה יחסית. אומנם נהוג להתייחס למצב זה כאל "הפרעה" רק כאשר מדובר בילדים מעל גיל 4 שהיו 'יבשים' למשך תקופה ארוכה יותר, אך ברור שבתך עוברת תקופה לא קלה המושפעת כנראה מלידת אחותה וממידת היכולת של הסביבה (הבית, הגן) להתפנות אליה כעת בכלל, ובתחום זה בפרט.
כיצד בתך מתמודדת עם הלידה ועם התינוקת החדשה באופן כללי? האם ישנם תחומי התפתחות נוספים בהם ישנה נסיגה? האם מדובר בילדה בעלץ יכולות הסתגלות טובות בדרך-כלל ובעלת מזג נוח, או שישנם מאבקים וקשיים סביב תחומים נוספים? איזה שיטות ניסתם? מהן הדרכים בהן פועלים בגן? האם הוחזר הטיטול? ואם כן כיצד היא הגיבה לזה? מה היא עצמה אומרת על ההרטבה? מתביישת? מתעלמת? כיצד אתם מגיבים?
כל הפרמטרים הללו חשובים בבואנו לבנות תוכנית סיוע לילדה המתמודדת כעת עם רגרסיה. אומנם היכולת הפיזיולוגית לשליטה כבר קיימת, אך לעיתים ההרטבה נעלמת רק כאשר דברים בסביבה ובבית מסתדרים. אני ממליצה לחשוב האם ההרטבה הינה חלק ממשהו רחב יותר שקשור להתנהגותה ולפנות לסיוע מקצועי מתאים.
בהצלחה,
מיכל

למיכל שלום תודה רבה שהתיחסת לשאלתי , לגבי מה ששאלת אותי היא מתמודדת עם הלידה של התינוקת לדעתי בטוב, אין עוד תחומי התפתחות שיש בהם נסיגה ההפך אני רואה התקדמות יפה לגילה מה שכן היא נעשתה הרבה יותר עקשנית ניסיתי שיטה של התעלמות מוחלטת פשוט לנקות אותה וכאילו לא היה גם בגן היא מרטיבה וממשיכה את סדר היום כאילו לא קרה כלום עד שמתפנה אליה אחת הגננות לה חלפה ואם זה סוף יום היא יכולה פשוט להיתעלם מהמצב. לא החזרנו טיטול בשום אופן כי יש פעמים שהיא רצה לשרותים ומראה לנו כמה היא "בוגרת"היא פשוט מתעלמת ואומרת שהוא ברח לה לי בתור אמא קשה עם זה מאוד כי אני בעצם רוב הזמן באינטרקציה איתה אחרי שעות הגן לפעמים אני מעלמת לפעמים אני כועסת ומשתדלת להסביר לה שזה לא דבר טוב . ביום אתמול אפילו ברח לה קיבה בסוף היום וכשבאתי לקחת אותה מהגן היא פשוט רקדה ושמחה אבל עם קקי. אני ממש מתוסכלת כי בעצם כמה שאני לא נותת לה יחס חם ואהבה כמובן גם צופרים זה לא מתקדם (אני לא יכולה מצד שני להניח תינוקת בעגלה בוכה או רעבה ולתת רק לה יחס) תעזרי לי בבקשה תודה מראש

שלום למאי,

השאלה כיצד לסייע לילדים להתמודד עם פטירה של קרוב משפחה הינה מורכבת מאוד, שנויה במחלוקת ומשתנה מאוד בין תרבות לתרבות. אני מאמינה שניתן לשתף ילדים בכל, בתנאי שמתאימים את הדברים הנאמרים ליכולתם הרגשית והקוגניטיבית. מכיוון שציינת שבנך היה מודע למחלתו של הסב, שהוא עסוק במה קורה לו כעת, לא יהיה נכון להשאיר אותו "בערפל", ללא תשובות, ולצפות שיפסיק לדבר על זה מבלי לספר ולהסביר. לא יהיה נכון לתת לו " לשכוח" (אם זה עלה כאפשרות): הוא לא באמת ישכח, ואנחנו לא היינו רוצים שהוא יחשוב שאנשים אהובים נעלמים בלי סיבה או הסבר. גם אין להניח שהוא יתעלם מהעובדה שאביו האבל מתנהגים כרגיל כשיראה את תגובותיו הרגשיות. בנוסף, גם היא, למרות גילו הצעיר, צריך את האפשרות וההזדמנות להתאבל.

לכן אני חושבת שנהגת נכון כאשר השבת לבנך על שאלותיו, וסביר ששאלות ימשיכו לעלות בזמן הקרוב וגם בעתיד. חשוב להשיב לו, גם ולתת מקום לביטוי רגשי: אנחנו עצובים, נתגעגע לסבא, סבא ייחסר לנו וכדומה. אפשר לנסח הסבר שלוקח בחשבון את המציאות, כלומר את המחלה והפטירה, ולומר משהו כמו: "סבא היה מאוד מאוד חולה ולפעמים רופאים לא מצליחים לעזור לאנשים כשהם מאוד חולים ואנחנו לא יכולים לפגוש אותם יותר". השיחה על גן עדן מתאימה כאן אם זוהי הגישה התרבותית-דתית שלכם: משפחה אחרת יכולה להגיד 'סבא נמצא בשמים', 'במקום רחוק', 'באדמה' וכדומה. חשוב לדעת שילדים בגילו עדיין נוטים לחשוב שמוות זה דבר הפיך ולכן הוא עשוי להמשיך ולשאול מידי פעם איפה סבא או לחשוב שהוא יחזור וזה נורמלי לחלוטין.
אני חושבת שכדאי לקחת אותו לשבעה, שיראה את כל האנשים שאוהבים את סבא באים לדבר עליו יחד, וגם יוכל לפגוש את אביו. חשוב מאוד מאוד (!) להכין אותו לקראת השבעה: לספר שיהיו הרבה אנשים, שיהיו תמונות של סבא, שאבא מגדל זקן כי זה המנהג של אנשים כשהם עצובים בגלל מישהו וכו' (הוא כבר יכול להבין את הרעיון של 'מנהג' - כמו מאכלים של חגים, שירים וכדומה). חשוב להכין במיוחד אם בבית יושבים על הרצפה, אם התמונות מכוסות, אם יש תפילות לאורך היום וכו' כי זו חוויה 'אחרת', שונה מכל הביקורים אצל סבתא. לכן גם כדאי להגיד שאבא לא 'סתם' נמצא אצל סבתא, אלא הוא שם עם אחיו ואחיותיו לכבוד סבא.
בכלל, חשוב להדגיש שילדים מגיבים בדרכים שונות, לעיתים בלתי צפויות, ומעמידים את המבוגרים לא פעם בשאלות קשות ומורכבות. למשל, ילדה פעם אמרה לי על שבעה: "זאת מסיבה בשביל סבא אבל הוא לא היה" ועל האזכרה : "הלכנו לבקר את סבא, הוא שוכב עכשיו במיטה שעשויה מאבן". זו הדרך של ילדים להתמודד, בשפה שלהם, עם המציאות המורכבת שהעולם שלנו בנוי ממנה, ואנחנו מנסים להבהיר את המציאות הזו בשפה שלהם, למרות שזה לא תמיד פשוט....
אני משתתפת בצערכם,
מיכל

נשמע לי שאת מאוד מודאגת מהשינוי ההתנהגותי, ואולי בצדק, אך קשה לי לחשוב אתך יחד על כיוונים אפשריים ללא מידע נוסף על הילדה (יכולות שפתיות, קוגניטיביות, רגשיות, מזג, התמודדות עם שינויים וכו') על המשפחה (שינויים, אירועים, מקורות תמיכה) וכדומה.
האם לתחושתך הייתה לאחרונה חוויה חיצונית שיכולה להסביר את השינוי? מה חושבים בגן: האם רואים ומרגישים את השינוי?
עשויים להיות גורמים אפשריים רבים, החל מפשוטים יותר כמו חוויות חברתיות בגן, ועד למורכבים יותר כמו אירוע מעורר-חרדה שחוותה, ובתווך, ביניהם, אפשרויות רבות נוספות.
אשמח להמשיך ולסייע עם עוד פרטים ונתונים או להפנות אתכם לאיש מקצוע מתאים באיזור מגורייכם. תוכלו לפנות גם לכתובת המייל האישית.
בהצלחה,
מיכל

מיכל תודה על תגובתך המהירה הילדה מפותחת ביותר מדברת ומביעה אתעצמה די יפה.לא היו כל שינויים חיצוניים בשום דבר.לגן היא הולכת בכיף גדול.הגננת אמרה שזו יכולה להיות מן תקופה שכזו .האמת היא שאנחנו די מוטרדים וחקרנו אבל לא מצאנו שום דבר חריג שקרה.אני הסבתא שלה .ההורים הם די הישגיים ומלמדים את הילדה ומשקיעים המון.הילדה סופרת עד 10 לבד מדברת יחיד ורבים ואף מזהה כבר הרבה אותיות.קליטה מהירה ביותר.האם יש משבר בגיל כזה?האם מוכרת בעייה של שינויים התנהגותיים שכאלה בגיל כזה?האם יכול להיות שזה קשור לעודף אמביציה של ההורים? אציין שהוריה לא כופים עליה כלום ודי עושים מה שהיא רוצה בתודה מראש שרה

את מתארת ילדה נבונה ומפותחת מאוד ואני מניחה שדאגתך הרבה נובעת מהיכרותכן הקרובה ומהליווי שלך את הוריה בגידול שלה. אך האם גם הוריה חושבים שהתנהגותה השתנתה? מהו הדבר אשר מטריד אותם? את מציינת שהם מאוד אמביציוזים בנוגע אליה: האם זוהי דעתך בלבד או שגם הם רואים את עצמם ככאלה? האם לדעתך (או לדעתם) זה בא על חשבון דברים אחרים שניתן לעשות עם הילדה, למשל, מלמדים אותה במקום להנות ולשחק איתה? במקום להיענות לצורכיה הרגשיים? אני חוזרת על דבריי ואומרת ששינוי התנהגותי פתאומי עלול לנבוע מקשת רחבה של גורמים וקשה להעריך על סמך תיאור זה מהו המקור. לעיתים לא מדובר באירוע טראומטי, אלא במורכבות משפחתית שמגיעה לכדי קונפליקט דווקא בגיל מסוים ואז נוצר משבר ביחסים שמביא לשינוי ההתנהגותי. למשל, את מציינת שהוריה "לא כופים עליה כלום" ואני מניחה שאת מתייחסת לנושא של הצבת גבולות או חוקים, נושא מאוד משמעותי בגיל שלה, אז מתחילה להתפתח עצמאות ודרישה לנפרדות. לעיתים ישנם משברים על רקע זה, אך קשה להעריך זאת או לקבוע האם בכך מדובר מבלי להכיר את המשפחה.
אם מדובר בהתקפי בכי תדירים אשר פוגעים בהנאה שלה, במשחק וביחסים החברתיים, אם השינה שלה מופרת תדיר בגלל חלומות רעים ואינה רציפה ואם באופן כללי מצב הרוח ירוד כפי שאת מתארת אני מניחה ששינוי זה משפיע מאוד על החיים המשפחתיים ולכן אני ממליצה מאוד לפנות לייעוץ מקצועי מתאים.
בהצלחה,
מיכל

תודה מקרב לב

שלום אילנית,
אתחיל מהסוף של ההודעה שלך: אין כל סיבה לדאגה, כי הבן שלך הוא ילד כייפי ונפלא....ולכן התחושות שלך נכונות לגבי "מה מותר ואפשר"... אז אולי את בעצם שואלת "זה בסדר?".... אז זה בסדר לשאול ולהתלבט, הרי יש המון דברים מבלבלים בסיטואציה החדשה הזו שהיא "הורות", ועוד יותר מבלבל כי הקטנטנטים מתפתחים במהירות, ולפני שאנו מספיקים להתרגל למצב אחד (נניח - יושב ומשחק עם ארון האמבטיה), כבר יש שינוי....
אז לגבי עיניין הבאלאגן וההתעסקות עם חפצים: בנך מגלה את העולם. ארון האמבטיה אכן מעניין, אך אולי בארונות המטבח יש דברים יותר מעניינים?! אולי אם אימא הולכת לשם כדאי לי גם לבוא אחריה? הרי אני כבר יודע שהרבה יותר נעים להיות עם אימא: היא משחקת איתי ומראה לי דברים מעניינים!! זה בערך מה שכנראה עובר לבן שלך בראש וזה מאוד אופייני לבני 8 חודשים שהינם מפותחים ומתפתחים. הארונות הפתוחים (אלה עם החפצים הלא שבירים ולא מסוכנים) תורמים מאוד להתפתחות שלו, לסקרנות שלו, ליצירתיות וגם לבטחון העצמי - זוהי תחושה נפלאה להשיג דברים חדשים וללמוד עליהם (גם לנו...). זה בסדר שהחפצים נזרקים לרצפה - כך לומדים על כוח המשיכה, על היכולת לשמר חפצים ולהיפרד מהם, על התנועתיות שלהם ועל החוויות אתם ובלעדיהם וזה חלק חשוב להתפתחות. זה גם בסדר שהוא תחילה טועם את מה שהוא מוצא, הרי זו הדרך שלו לחקור את העולם. משני ההרגלים האלה הוא יפרד בהדרגה.
לגבי נושא הצבת הגבולות בשלב הזה: זה לגיטימי לחלוטין שארונות מסוימים יהיו מחוץ לתחום, אם יש אפשרות שיהיו אלה ארונות גבוהים שמחוץ להישג ידו זה כמובן עדיף - פחות מתסכל ומקנה יותר חופש. ניתן גם לרכוש סגרים לידיות על מנת לחסוך את התסכול ולהשאיר את כל מה שבטוח בהישג ידו. ברור שישנם הבדלים בינך לבין אבא שלו, כך הוא ילמד איך זה להיות עם כל אחד מכם ביחד, בהנחה שלא מדובר על הבדלים תהומיים שאכן יוצרים בלבול (נושא השפות רלוונטי בהחלט, אך מורכב יותרו לא אתייחס גם לזה כעת). זה גם בסדר גמור להיות בלול, או במקום מגביל אחר, לפרקי זמן מסוימים, בהנחה שיש דיי זמן לתנועה חופשית במרבית הזמן.
ולגבי עיניין השינה: את כותבת שישנם ערבים בהם 'שיטת 5 הדקות' עובדת אצלכם וזה אומר שבנך מסוגל להרדם לבד וזה הישג חשוב שלו, ושלכם. ברור שישנם שינויים והבדלים שערבים אחרים, גם מבוגרים לא נרדמים באותה קלות בכל ערב, לעיתים לוקח זמן לשקוע למצב שינה, ישנה הדרגתיות, צורך לעבד את חוויות היום (גם עבור תינוק קטן!) וכדומה. את מוזמנת לקרוא גם דיונים קודמים מהפורום שלנו בנושא.
ובאופן כללי, נדמה לי שהמסר שלי אלייך הוא המשיכי להנות מבנך, סמכי על עצמך ועל תחושותייך וזכרי שלגידול ילדים אין מתכון אחד ולא כל יום דומה למשנהו...זה לפעמים קשה אבל זה מה שיפה בחיים, לא?
בהצלחה,
מיכל

אני מניחה שהשאלה היא באמת אם זה בסדר. הייתי צריכה אישור שהתחושות שלי לא מטעות אותי. אולי את יכולה להתיחס לעניין השפות? אוסיף רק שאנחנו גרים באנגליה ולמעשה אני היחידה שמדברת איתו עברית. כולם מסביב מדברים אנגלית, אבל הוא נמצא איתי רוב הזמן. תודה על ההסבר מאיר העיניים. אילנית

אילנית,
נושא הבדלי הלשונות, או 'ילדים דו-לשוניים' הוא נושא מורכב ולו משמעויות התפתחותיות מגוונות: הן הבטים קוגניטיביים-שפתיים והן הבטים רגשיים-חברתיים. זה נושא שעוסקים בו גם אנשי מקצוע מההבט השפתי כמו קלינאיות תקשורת, חוקרי שפה ועוד. באופן כללי אני אומר שבעולמנו גדלים ילדים רבים שהוריהם דוברים שפות שונות, בין אם מדובר במשפחה שמשמרת את שפת המוצא (למשל עולים מחבר העמים שחיים בישראל או מהגרים מהודו שחיים באנגליה) ובין אם הורה אחד הוא זר ורוצה לשמר עבור ילדיו את שפת-אימו (וזה אני מניחה המקרה אצלכם). בסיטואציה הראשונה ילדים לומדים שבבית יש שפה אחת ומחוץ לה שפה אחרת, ואילו במצב השני הם ילמדו שיש הבדל בין ההורים. לא תמיד קיים שוני בין "התוצאה" בשני המצבים הללו.
מה שחשוב לדעת הוא שמרבית הילדים קולטים היטב את השוני ומצליחים להתמצא בין השפות השונות ולהתאים את עצמם, אני עצמי הכרתי פעם ילד שבגיל 4 היה חשוף לחמש (!) שפות שונות והצליח להסתדר עם כולן.....זה כמובן תלוי ביכולות הקוגניטיביות (וגם בסיטואציה הרגשית בה גדלים).
אבל, כמו תמיד, יש לזה מחיר: מרבית הילדים לומדים את אוצר המילים הכפול שלהם בשתי השפות על חשבון כמות כלומר, למשל במקום ללמוד 2 מילים חדשות: שיש מילה נפרדת ל'כלב' ומילה אחרת ל'חתול', הם לומדים להגיד 'כלב' בשתי שפות וכדומה. הבט משמעותי אחר הוא היכולת השפתית של כל ילד: ישנם ילדים שסובלים מקשיים שפתיים שונים וריבוי הלשונות רק מבלבל אותם ומפריע להם להבין את חוקי השפה. הבעיה היא שכשאנו מתחילים לדבר עם תינוק בשתי שפות (או יותר), אנחנו לא יודעים האם הוא יגדל להיות ילד שמתקשה בשפה או לא...וזה כמובן קצת מילכוד: האם לא נדבר עם תינוק בשפת אימנו כיון שבסביבה מדברים בשפה אחרת?! כמובן שלא, הכי חשוב לדבר בשפה הנגישה והטבעית, אך יש לדעת שעשוי להיות לזה מחיר.
בכל מקרה, אנגליה בתור מקום עמוס לשונות זה מקום מרתק לחקור את הנושא הזה ואני שמחה לשמוע שיש לנו קוראים גם שם.....
בהצלחה,
מיכל

חשבתי שהמחיר הוא האפשרות שהילד יתחיל לדבר מאוחר ותו לא. אני מודה לך מאוד על האינפורמציה. אילנית

חוקרים גילו במחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה כשהילד מדבר בגן בשפת הרוב זה הרבה יותר טבעי וקל להמשיך לדבר בשפה זו גם בבית עם ההורים. לעומת זאת, ילדים שלומדים בגן דו-לשוני מהווים חיזוק משמעותי להורים להמשיך לדבר גם בבית ברוסית, לפחות בשנות הילדות הראשונות.

ניתן להבין את דאגתכם והתלבטותכם לגבי הנסיעה. אינני יכולה לומר לכם כיצד הנסיעה תשפיע על בנכם, האם יכעס, יהיה מדוכא ואיך יקבל אתכם כשתחזרו. אני בספק אם מישהו יכול לערוב לידכם בעיניינים אלו.
ניכר כי בנך, ואתם איתו, עברתם כבר מספר שינויים בתקופה האחרונה - התאקלמות בגן, מחלות, הוצאה מהגן. נסו לבדוק מה היו ההשפעות של שינויים אלו עליו ועליכם, יתכן וזה יתן לכם רמז לגבי השפעות עתידיות של הנסיעה.
איזה מן ילד הוא באופן כללי: פתוח? שמח? סקרן? מסתגל? האם תכונותיו יעזרו לו להתמודד עם הנסיעה או שמא יחבלו ביכולתו להתמודד כהלכה? לפי המעט שתארת את יחסו אל הסבים שלו מתקבל הרושם שהוא מהסוג של ה"מתחממים לאט". לילדים אלו עשוי להיות מאתגר יותר להתמודד עם שינויים.

אם תחליטו לנסוע אמליץ על מספר דברים:
* רצוי שבנכם יתרגל יותר לטיפול של הסבים. השתדלו להשאירו למספר שעות גדל והולך במחיצתם, ובידקו כיצד שני הצדדים מסתדרים במצב זה.
* עדיף שהעולם המוכר של התינוק ישתנה כמה שפחות כשאתם אינכם: רצוי שסדר יומו הרגיל יישמר, ורצוי שהוא ישאר בבית והסבים יעברו אליכם לכל פרק הזמן. המעברים בין הבתים עלולים לפגוע בתחושת ההמשכיות והבטחון של בנכם.
* הנחו את הסבים לגבי הרגליו והעדפותיו.
* סעו רק אם אתם שלמים עם החלטתכם. אין טעם בנסיעה שתגרום לכם יסורי מצפון ורגשי אשמה שיפגמו בהנאתכם. מותר לכם להחליט לקחת מספר ימים לעצמכם ולטיפוח הזוגיות שלכם, אך עדיף שתהיו שלמים עם החלטה זו עד כמה שניתן על מנת שתוכלו לשדר תחושות חיוביות לבנכם.
בברכה, דפנה.

שלום מירב

ראשית-אני מזמינה אותך לעיין בתשובות נוספות שנוגעות לנושא הרטבת לילה בפורום.

בעקרון, אפשר לומר כי בנך נגמל מהרטבה ביום וטרם נגמל מהרטבת לילה- גמילה שכזו נחשבת כתקופה של לפחות חודשיים ברצף בהם הילד קם יבש.

הרטבה לילית היא תופעה מוכרת בגילאים אלו ולא מתייחסים אליה כאל בעייה לפני גיל חמש. אחרי גיל חמש ניתן לפנות לרופא הילדים ולקבל הפנייה לטיפול התנהגותי שמוכח כיעיל.

עד אז, יש בפנייך שתי אפשרויות.

אפשרות אחת היא להמשיך כפי שאת עושה היום -
להלביש לבנך תחתון חד-פעמי ולא להעיר לו על כך שקם רטוב. זה אפשרי כל עוד את מרגישה שלבישת התחתון החד פעמי אינה מפריעה לבנך וכי עצם ההרטבה אינה פוגעת בדימוי העצמי שלו, בעיקר כאשר אחותו כבר גמולה תקופה. בנוסף, חשוב שתהיי כנה עם עצמך האם את באמת מקבלת את המצב כמו שהוא או שמא את מאוכזבת בסתר לבך בכל פעם שהחיתול רטוב. אכזבה של הורה, גם אם לא מבוטאת במילים, גורמת לילד לתחושות בושה ואשמה.

אפשרות שנייה היא לנסות שיטה התנהגותית באמצעות לוח שבועי של "שמש/גשם" (מופיע בקלטת "בלי חיתולים")-
בכל פעם שבנך קם יבש הוא יקבל ציור "שמש" בלוח ובפעמים בהם קם רטוב יקבל ציור של "גשם". העניין המרכזי בשיטה הזו הוא שבנך יהיה שותף אקטיבי-שיכין יחד איתך את הלוח, שיצייר יחד איתך את הסמלים ובעיקר שיגלה עניין ומוטיבציה, ותגדירו ביחד מה הפרס הרצוי עבורו(כמובן בגדר הסביר) אם עמד בדרישות (בהתחלה רצוי שהרף להצלחה יהיה נמוך על מנת שתתאפשר הצלחה בקלות ובנך יקבל חיזוק על כך שהוא מסוגל. בהמשך אפשר להרים את הרף בהדרגה). בימים של "גשם" חשוב לעודד אותו ולומר משהו כמו "לא נורא, היום קמת רטוב, מחר יש לך הזדמנות לקבל שמש!".

ישנה גישה בה לפני שההורה הולך לישון הוא מעיר את הילד ומוליך אותו, לא מתוך שינה אלא כשהוא מודע לנעשה סביבו, לשירותים. ההנחה היא שעם הזמן יתרחש תהליך התנייה של שלפוחית מלאה ועירנות. זו גישה שנויה במחלוקת ולא כל הורה מסוגל רגשית להעיר את בנו באמצע הלילה( מבחינת הילד), מאחר שבלאו הכי הילדים שמרטיבים בלילה ישנים מראש שינה עמוקה..

בהצלחה

אודט

שלום נעמה

תופעה של הכאה עצמית היא ביטוי קיצוני של תסכול ומצוקה שחווים תינוקות וילדים בגיל הרך. במסגרת התופעה הזו קיימים גם ביטויים כגון הטחת ראש על הרצפה, משיכת שיער וכדומה. מדובר בתופעה מדאיגה מאחר והתקפנות המתעוררת באופן טבעי אצל כל ילד, במקום להיות מופנית החוצה מופנית פנימה.

לעתים התופעה נגרמת מחוסר סיפוק צרכים בסיסיים של הילד, ולכן חשוב לבדוק האם במסגרות בהן הילד נמצא-בבית ובגן, הילד חווה מתח רב ותנאי הסביבה אינם הולמים את צרכיו(שינה, אכילה, רגיעה,עניין ותשומת לב המבוגר)

התופעה רווחת יותר אצל ילדים עם קשיי וויסות, אשר מגיבים בעוצמות גבוהות יותר משאר האוכלוסיה לאותם מצבים/גירויים שלא יעוררו תגובה כה חריפה ביתר הילדים).
האם בנך כתינוק היה/עודנו בעל מזג סוער, האם הרבה לבכות והיה קשה להרגיעו? האם נדרשים טקסים מסוימים על מנת להרגיעו/לגרום לו לשיתוף פעולה?האם יש לו רגישות למגע?

האם בנך מכה את עצמו גם בגן? איך מגיבים לכך בצוות? ובאופן כללי, כיצד הוא אוכל בגן/ישן בגן/מעסיק את עצמו?

הגישה ההתנהגותית מדברת על כך שכדי להכחיד התנהגות שכזו צריך לעקוב אחר המניע להתנהגות-מה אירע רגע לפני שההתנהגות הופיעה, ולעקוב אחר תגובת הסביבה להתנהגות. ההנחה היא כי בדרך כלל קיים רווח משני להתנהגות ולכן היא ממשיכה. תגובת בהלה של ההורים והתייחסות יתר של הסביבה להתנהגות, מגבירה אותה עוד יותר.

הגישה הפסיכודינאמית תתעמק בסיבות עמוקות יותר להווצרות ההתנהגות-הקשר בין הילד והוריו, משמעות הילד ותפקידו במשפחה וכו'.. הטיפול יכול להיות באמצעות מפגשים של דיאדה (הורה-ילד) או טריאדה (זוג ההורים והילד) עם המטפל.

כמובן שתדירות הופעת ההתנהגות ומשך זמן הופעתה משקפים את חומרת הבעיה.

בכל מקרה, ובייחוד בגלל גילו הצעיר של בנך, אני ממליצה לכם לפנות לייעוץ מקצועי בהקדם. ישנן מרפאות-ינקות ציבוריות ברחבי הארץ שמתמחות בתחום. ניתן גם לפנות באופן פרטי. אם את מעוניינת, אוכל להפנות אותך לאחת מהכתובות.

בברכה
אודט

בני היה תינוק מאוד רגוע , לא בכה הרבה ולא הייתה לו בעיה לישון / לאכול , היה תינוק מאוד נוח מלבד העובדה שתמיד היה צריך מישהו לידו . כמעט ולא הצליח לישון לבדו במיטה ואם ישן לבדו - זו הייתה שינה לא רגועה והתעורר מס' רב של פעמים , כך שהייתי לידו הרבה מאוד . היום אומנם כבר ישן במיטתו לילה שלם , מצליח לשחק לבד , ילד מאוד פעיל ופיקח . בתחילה הכניסה לגן הייתה מאוד מאוד קשה אבל בהדרגה העניין הסתדר והיום המצב ממש טוב . כנראה שעניין ההכאה העצמית התחיל שם , בבעייתיות בכניסה לגן ולא הפסיק . הוא אומנם לא עושה זאת הרבה פעמים אבל אפילו פעם אחת נראית לי מיותרת . אני אשמח להמלצה בעניין טיפול , אני לא רוצה להזניח את העניין ומקווה שלא ידרדר . יתכן כי התופעה קשורה לעובדה שאני לא נמצאת איתו הרבה ? הוא נמצא בגן עד בערך 15:00 , אמא שלי לוקחת אותו מהגן והקשר בינהם מאוד חם , אוהב וחזק . אני מגיעה רק אחרי חמש לקחת אותו הביתה ובשמונה הוא כבר במיטה , כך שאין לנו זמן באמת איכותי יחד - מלבד הסופשבוע .... עמרי הוא ילד שזקוק להמון תשומת לב ומגע . תודה , נעמה .

שלום נעמה, נוכל להמליץ על מטפלים מתאימים באיזור מגורייך, את יכולה לפנות גם לכתובת הדוא"ל האישית.

שלום לאירנה,
אתחיל משאלתך האחרונה - האם יש לו בעיה, ובכן, אני מניחה שאם החלטת להעביר אותו מהפעוטון שבו היה כי הגננת התייאשה את כנראה חושבת שאכן ישנה בעיה....עכשיו, כשהוא נמצא במקום חדש צריך להעריך את הסתגלותו מחדש. זה דיי טבעי שכעת קשה לו, הוא הרי נמצא במקום חדש ולכן אי הנוחות הנצפית היום, הצורך בקרבה לדמות אחת, היא דווקא מובנת (הוא לא מצופה עדיין לשחק עם ילדים, רק לשחק בקרבתם ואם עושה זאת לעיתים זה יפה מאוד).
אך אני יותר מודאגת מהעובדה שהוא לא הסתגל לאורך 4 חודשים במסגרת הקודמת בה היה: האם הוא ילד בעל מזג קשה המתקשה להתמודד עם שינויים ומעברים? האם חששת שיהיו לו קשיים מעין אלה מהכרותך איתו? איך ההתפתחות שלו באופן כללי? איך הצליחו להרגיע אותו בשעות בהן היה בפעוטון? האם הצליח לאכול ולישון שם?
אני מניחה שהעובדה שגננת מתייאשת מבנך הינה חוויה לא פשוטה עבורך כאימא, חוויה המערבת תחושת תסכול, עלבון ובדידות ואני מקווה שנעשו דיי ניסיונות לסייע לו ולך לפני ההחלטה לשנות את המסגרת. קשה לקבוע מהו משך זמן הסתגלות הנדרש מילד בבואו למקום חדש, זה תלוי במזג שלו ובמידה בה הוא מסוגל להתאים את עצמו לשינויים, אך אם את מתרשמת שכעבור 4-5 שבועות של שהות רציפה בגן (ללא הפסקות של חופשות/מחלות וכו') בנך עדיין אינו מצליח להשתלב בגן, והצוות מתאר התקפי בכי מרובים והעדר הנאה, אני ממליצה לפנות לעזרה מקצועית.
בהצלחה,
מיכל

על פי גישתי וניסיוני, תופעת ההתאפקות והעצירות אותה את מתארת, כמו כל השתלשלות העיניינים אצלכם, שכיחה בקרב פעוטות הנגמלים בגישה הרווחת כיום - גמילה בגיל שנתיים וחצי (ומעלה) בגישה "זורמת" המניחה לפעוט להוביל את התהליך.
בנקודה בה אתם נמצאים כרגע, עליכם לפתור ראשית את בעיית ההתאפקויות ולהפסיק את סיבלו של בנך. עצתי היא לתת לבנך (לתקופה של מספר שבועות עד שהבעיה תיפתר) אחד מהמוצרים הטבעיים הנמכרים ברשתות הפארם, שמטרתם לרכך את הצואה ולהסדיר את היציאות (התייעצי עם הרוקח). אני מדגישה שאין כוונתי לנרות או לחוקנים!
במקביל, בעדינות אך גם בתקיפות, התעקשו על הושבתו על האסלה לעשיית צרכיו.
במידה והבעיה לא תיפתר הייתי מציעה לפנות לייעוץ מקצועי.
אנא עייני בתשובתי לפנייה קודמת היום בנושא.
בהצלחה, דפנה.

העניין הוא שהוא מתאפק גם מפיפי וכאשר אני מציע לו לשבת בסיר או באסלה הוא מסרב ובוכה וכאשר אני מתעקשת הבכי וההתנגדות שלו גוברים והפיפי יוצא לו בלי שליטה בריצפה. בגן הוא כמעט ולא מתנגד לשבת באסלה. אציין שהילד הוא מאוד עקשן וקשה מאוד לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה גם בדברים אחרים, אוכל, שתיה, שינה משחק וכו'

שימי לב למילים שאת בוחרת: אני מציעה לו...
ובכן, לגישתי, ההורה אינו "מציע" לילד לעשות את צרכיו בשירותים, אלא קובע לו עובדה, מציב דרישה, או לצורך הענין - מציב גבולות .
אין זה אומר שההורה אינו עושה זאת בדרכי נועם ככל שניתן, בשקט, בסבלנות, בהבנה לקושי של הילד ובעידוד ובתמיכה, אך עדיין הוא ק ו ב ע לילד דרישה חד משמעית וברורה.
להצעה, כידוע לך, ניתן לסרב. וכך עושה בנך. האם היית מציעה לו לתת לך יד בכביש על מנת לחצותו, או שמא היית קובעת עובדה - בכביש אתה נותן לי יד! כך בדיוק תנהגי בנושא השירותים.
ילדך אינו בהכרח עקשן כמו שאת מציינת. יתכן פשוט שהוא בודק גבולות מול הורה הססן. אם כך - הפסיקי להיות כזו. הלוא יש לך הוכחה לטענתי - ראו זה פלא - שבגן הוא כמעט לא מתנגד לשבת על האסלה. אולי זה משום שהוא רואה בגננת דמות סמכותית? חישבי על כך.

ראשית - אמליץ לך לעיין בשאלות קודמות בנושא שקיבלו מענה מעמיתותי לפורום.

אני אישית אוחזת בגישה שונה לגמילה מחיתולים מזו הרווחת כיום.
תוכלי לקרוא עליה במאמר
http://www.beok.co.il/SelectedArticle.aspx?ArticleID=7823

על פי עקרונות גישתי ביתך בשלה לגמילה מזה חודשים רבים ביותר, וכל יום נוסף בחיתולים הוא מיותר. לצערי (אך לשמחת יצרני החיתולים החד פעמיים) טווח הנורמה כיום בעולם המערבי הולך וגדל כל הזמן (גיל 3-4 ואף יותר), בהתאם להיצמדות ההורים לנוחות (לכאורה) של השימוש בחיתולים, המקבל עידוד וגיבוי ממומחים ומתיאוריות בתחומים שונים.

היריעה תיקצר מלפרט פה את התהליך כולו, אענה בתמציתיות על שאלותייך העיקריות:

מתי מתחילים? - להמלצתי, הגמילה תחל לא כשביתך תסכים לכך, אלא ביום שאת, כהורה סמכותי, תהיי בשלה לכך ותחליטי על כך. לכן, אין מדובר פה על "ללחוץ יותר" מתוך עמדה הססנית, אלא על קבלת החלטה ולקיחת אחריות על התהליך החינוכי החשוב הזה. תמיד ימצאו לך סיבות ותירוצים להמשיך ולדחות, לשבת באפס מעשה (חינוכי) ולחכות שאולי הפעוטה תואיל ותתרצה.
איך מתחילים? - קמים בוקר בהיר אחד, וממקום בטוח והחלטי מודיעים לקטנה שמהיום אין יותר חיתול (מלבד כשהולכת לישון) ושפיפי וקקי עושים מעכשיו אך ורק בסיר/אסלה. מקבלים בהבנה את הפיספוסים הראשונים, אך מעודדים, תומכים ודואגים ליצור מצב בו הילדה כן עושה את צרכיה במקום הראוי, ועל כך משבחים אותה. כמובך, שתמיכה ושיתוף פעולה מצוות הגן חשובים ביותר.
בהצלחה, דפנה.