פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

אני חושבת שעמדתך הפנימית נגד הנשיכות של בנך היא העמדה הנכונה והיא ראויה להערכה. למרבה הצער לא כל ההורים חשים שאט נפש מהתנהגות תוקפנית של ילדם ולמרבה הפליאה יש הרואים בכך אפילו דרך לגיטימית משהו להתמודדות חברתית.
כשהורה חש כמוך שזו התנהגות שאינו מוכן לקבל או להיות סובלני אליה - גדל הסיכוי שהתנהגות זו תיכחד. לכן עמדתך זו חשובה ביותר. ממנה גם עולה התגובה החיצונית הנכונה שלך אל נשיכות ילדך, וכפי שאת מספרת את מנסה להבהיר לו כיצד לנהוג. זוהי תגובה ראויה וטובה.

הסיבות לנשיכות, שהיא התנהגות שכיחה למדי בגיל זה ובעיקר בגנים המאוכלסים בילדים רבים (לעיתים מאוכלסים מדי), הן רבות ושונות: מצורך אוראלי לא מסופק, דרך יכולת שפתית מוגבלת ועד תוקפנות לשמה. חשוב להבין את הסיבה, אך חשוב עוד יותר להפסיק את ההתנהגות.
וכדי להפסיק את ההתנהגות יש להגיב אליה מיידית כשהיא מתרחשת, תוך הדגשת האיסור על ההתנהגות השלילית והרחקת הילד הנושך. התגובה יכולה להיות יעילה אף יותר אם מצליחים להתערב ולעצור את הילד הנושך שניה לפני שהוא מבצע את זממו - אז רישומה של ההתערבות הוא החזק ביותר.
בכל מקרה הדבר אומר שהמבוגר הנוכח הוא בעצם המשמעותי ביותר בהתמודדות עם הבעיה. וכשזה קורה בגן - זה הצוות המטפל. ולפי דברייך כך אכן נוהגים בגן. שבחי אותם על כך והבהירי להם שאת מצודדת בדרכם החינוכית.
את, שאינך שם, אינך יכולה לעשות כלום בנידון באותו הרגע. את אמנם יכולה להטיף לו מוסר על כך שעות רבות אח"כ כשאת איתו - אך עלייך להבין שההשפעה של זה היא מיזערית בגיל צעיר כל כך.
כמובן שאם הדבר קורה גם בשעות שאת איתו - הגיבי בחומרה, הבהירי לו בתגובה חד משמעית שאת אוסרת התנהגות זו: הווה אומר הרחיקי אותו מיידית מאזור המשחק, תוך כדי שאת אומרת "לא! אסור!" בטון כועס. אל תיגררי להסברים ומלל ארוך ומייגע אשר ממוסס את המסר העיקרי שהוא - אסור!. אם יש צורך - וותרי על הישארות במקום וקחי אותו הביתה תוך שאת מבהירה לו שההרחקה ניגרמה בשל נשיכותיו.
בברכה, דפנה.

ברשותך, אחלוק על הגדרתך את התנהגותה של בתך כ"מאוד מוזרה".
את מתארת את הרקע ואת הנסיבות בהן מופיעה ההתנהגות של ביתך הפעוטה, ואכן נראה שזו פשוט התנהגות אשר מבטאה את רצונה לקבל את תשומת הלב ואת הטיפול היחידני שהיא זקוקה להם. אין לשהתעלם מכך שזו פעוטה שעד לא מזמן זכתה להרבה תשומת לב בהיותה בת יחידה ומטופלת על ידי סבתה עד גיל שנתיים. והנה פתאום עליה לחלוק את מקומה עם עוד פעוטות רבים בגן ועם אחות תינוקת בבית. לא מוזר הוא, אם כך, שהיא מנסה לסחוט כל טיפה של "עוד קצת אמא רק לעצמי".
המלצתי: הביני אותה ונסי להעניק לה בשעות שאת איתה כמיטב יכולתך חום, מגע, תשומת לב ואהבה.

ועם זאת, וכאן אני עוברת לחלק השני של שאלתך, אין זה אומר שעליכם למעול בתפקידכם ולהפסיק לשים לה גבולות. לפיכך, כשהיא מופיעה באמצע הלילה בחדרכם אין זה הזמן לנסות "לשכנע" אותה לחזור למיטתה (ובטח ובטח שלא לשכנעה להכנס למיטתכם!). זה הזמן ל ק ח ת אותה למיטתה, חד וחלק. הצבת גבולות אינה הסבר, שיכנוע, הצעה, משא ומתן. הצבת גבולות הינה החלטה חד משמעית שההורים קיבלו ושהם דואגים שתתבצע, גם אם ילדם לא ממש מרוצה מכך או מסכים .
אז אולי היא תבכה לילה או שניים, ואולי תנסה את מזלה עוד כמה פעמים ותופיע לצד מיטתכם - לכל אלה קוראים "בדיקת גבולות" - אך אתם תהיו עקביים בתגובתכם, תבהירו לה ברוך אך בתקיפות שמקומה במיטתה ותחזירו אותה לשם.
לילה טוב, דפנה.

איני יודעת אם מישהו יוכל להבטיח לך שיגרם או שלא יגרם לבתך נזק פסיכולוגי בהווה או בעתיד מהמעבר לתינוקייה.
מיטב המומחים בעולם בדיעה כי הטיפול המייטבי עבור תינוקות (לפחות עד גיל שנה) הוא טיפול יחידני, ע"י דמות חמה ואוהבת. אך מציאות חיינו לא תמיד נותנת בידי ההורים את האפשרות הזו, שעל פי רוב היא יקרה יותר. מה גם שיש הורים המעדיפים מסיבות שונות את המסגרת הגדולה יותר.
כך קרה כנראה גם אצלכם - אתם נאלצים להכניסה למעון. לשמחתך בתך זכתה לטיפול היחידני במשך כשבעה חודשים.
אם עד כדי כך אינך שלמה עם הכנסתה למעון - האם אין באפשרותך שלא לעשות זאת? את מביעה חרדה כה גדולה מצעד זה עד שאולי כדאי שתשקלי החלטתך זו שוב. האם לא ניתן להשאירה בטיפול יחדני עוד כמה חדשים עד שתחושי שהיא ואת מוכנות למעבר?
אם בכל זאת החלטת על מעון, מן הסתם דאגת למצוא את המעון שבעינייך הכי הולם ומתאים לציפיותייך. נסי להיות שלמה עם החלטתך, לראות את היתרונות שבה, ולשדר תחושה חיובית שכזו גם לביתך ולצוות המטפל.
בהצלחה,
דפנה.

ברשותך אפנה אותך לתשובה שנתתי ב- 8.11 לשאלה דומה.
המכנה המשותף הוא לאו דווקא הענין התזונתי אלא משמעותה העצומה של הדרך בה את תופסת את המצב: מצד אחד את כותבת "ההנקה אינה ממלאת צורך תזונתי והפכה לפחות נעימה לי", ומצד שני את כותבת "לא אוכל לגמול אותה מהנקה עד שלא תאכל תחליף חלב".
ובכן, אם הבעיה היא תזונתית גרידא, אציע לך לפנות לפורום העוסק בתזונת תינוקות על מנת שתוכלי לקבל שם תשובה ממומחים לנושא.
אני מאמינה שתצליחי לגמול מהנקה ביום בו תגבשי את החלטתך ותהיי בטוחה בה. עלייך לחוש שהחלטה כזו טובה הן לבתך והן לך.
התלבטויותייך באות לידי ביטוי בהתנהגותך הלאברורה:
אם את מאמינה שהיא בוכה לפנות בוקר בשל רעב אמיתי - לשם מה לתת לה בכלל לבכות? תני לה לאכול מיד וזהו.
ואם נתת לה לבכות, מתוך ניסיון לכאורה להציב גבולות, אז לפחות לכי עם זה עד הסוף ואל תישברי. מה הטעם סתם לתת לה לבכות ובסוף להיכנע?
ולבסוף: ובודאי אם אינך חושבת שהיא זקוקה להאכלה הזו - אל תישברי, גם אם היא בוכה מרה!
אני מקווה שתשובתי אכן תעניק לך תובנה כלשהי,
ערב טוב, דפנה.

את מודאגת, כמו הרבה הורים, מקשריו וכשריו החברתיים של בנך. זהו אחד התחומים שהורים (בעיקר כשמדובר בהורים טרייים יחסית, ובמיוחד בילד הבכור) חווים בו תהליך של הזדהות-יתר עם ילדם. לעיתים קרובות אני פוגשת הורים שחווים את החוויות החברתיות של ילדם בצורה הרבה יותר קיצונית ממה שהוא חווה אותם. לדוגמה: הילד רב ומשלים טוב כמה דקות, אך האמא לא מתאוששת מהריב עוד ימים רבים...
בתקווה להרגיעך עוד קצת אחזור על כל הדברים החיוביים שאמרת על בנך: ילד מפותח כהלכה, משחק יפה עם ילדים, בדרך כלל נהנה ולא מתלונן (ובכלל - הרי כל מה שתארת מתרחש רק בחודשיים האחרונים), מרוצה, והגננת מאשרת שהוא בעל כישורים חברתיים תקינים. נשמע כלל לא רע, הלא כן?
אז נכון, הוא עדיין אימפולסיבי לפעמים, עדיין מחליף את המושא החברתי שלו ולא מעמיק בחברות נאמנה לילד מסויים, עדיין עוקב ומחקה ילדים שהתנהגותם מסקרנת אותו משום מה. כל אלה התנהגויות תקינות לגילו.

אל לנו לשכוח שישנו גם ההיבט של אופיו והתכונות והפוטנציאל המולדים שלו המשפיעים על מידת היותו ילד חברותי (בדיוק כמו פוטנציאל מולד ליכולת מוטורית או ליכולת קוגניטיבית). ויש גם את הסביבה (הגן, ההורים) שמשדרים ומלמדים אותו ערכים ומיומנויות חברתיות.
לעת עתה אני מסכימה עם גישתה של הגננת ולא סבורה שיש מקום לדאגה. כמובן שיש מקום לעזור לו לנווט בתוך העולם החברתי ולהקנות לו מיומנויות וערכים חברתיים (כגון - ניהול מו"מ, פשרה, אמפטיה, אי-תוקפנות, שיתוף, כבוד והתחשבות, ויתור, אסרטיביות וכיוב').

נסי לעבוד על עצמך ולמתן מעט את תגובותייך ורגשותייך כשהוא מספר לך על יחסיו החברתיים. אל תתני לו לחוש שהדרך שלו לקבל ממך הקשבה ותשומת לב היא על ידי סיפוריו קורעי הלב על כך שאין לו חברים... הקשיבי לו באופן עינייני ומקבל, חישבי איתו על אופני התנהגות שיכולים לשפר את מצבו החברתי ועודדי אותו להתגבר ולהתמודד גם עם מצבים זמניים פחות נעימים (שקורים לכל אחד מדי פעם) בהם אין לו עם מי לשחק. אל תתני לו לחוש את הדאגה שדבריו התמימים מעוררים בך.

במידה והתופעות המדאיגות אותך ימשכו לאורך זמן או יחריפו, יהיה עלייך לשקול לפנות לעזרה מקצועית.
ונכון לעכשיו - היי פחות מודאגת.
כל טוב,דפנה.

מזל טוב!
כפי שאת כותבת הלידה הביאה איתה אושר רב אך גם מציבה אתגרים חדשים.
ראשית ארצה להתייחס דווקא ל"משברון הרגשי" שאת עוברת. אינך מפרטת, לכן אוכל רק לשער שאולי את מתכוונת לאותן תנודות רגשיות שאמהות רבות חשות כשנולד להן תינוק נוסף. אם עד כה שטת לך על מים שקטים מבחינה רגשית, הרי שהתינוקת החדשה יצרה אצלך מעט גלים שמטלטלים את רגשותייך, ואת כבר לא בטוחה לגמרי מה וכמה עד חשה כלפי בתך הבכורה וכלפי התינוקת. או במילים מאוד פשוטות: האם אני מסוגלת לאהוב את שתיהן? האם אני אולי אוהבת אחת מהן (את התינוקת?) כעת יותר?
באם זהו המשברון אליו התכוונת אזי ארגיעך שהיציאה מהאיזון הרגשי שהופיע אחרי הלידה הוא נורמלי וטבעי, גם אם לא הרבה אמהות מודות בו. אמהות לתינוק נוסף עשויות לחוש את התזוזות הרגשיות הללו ולהיבהל מהן: איזו מין אמא אני אם כך אני מרגישה? אז אשוב וארגיעך - זה לגמרי בסדר לחוות משברון שכזה, בהנחה שתוך פרק זמן לא ארוך יווצר איזון ריגשי חדש ודאגתך לגבי ריגשותייך האמהיים ירגעו.
כמובן שאם הזמן לא יעשה את שלו, ואת תמשיכי לחוש במשבר - אמליץ לך לפנות לעזרה מקצועית.

לגבי ביתך: טבעי שגם היא תעבור יחד אתכם טלטלה מסויימת. היא זקוקה לתשומת הלב שמגיעה לה, מה גם שהיא בעצמה עדיין קצת תינוקת. תנו לה ככל יכולתכם חום ואהבה ומגע. אך אין זה אומר שהופעת התינוקת בחייכם היא סיבה לפריצת גבולות ולשינוי הרגלים טובים שהיו (ואני מקווה שהיו, ושגם לפני הלידה הקפדתם שלא לנהוג בה כבתינוקת חסרת אונים שצריך להאכילה, להחזיקה על הידיים ולשכב לידה). לפיכך אכן חשוב שתשמרו כמה שיותר על השיגרה - זיכרי: לא רק ששמירה על השיגרה לא פוגעת בה, נהפוך הוא: השיגרה הברוכה והמוכרת מסמלת לה את ההמשכיות ואת הביטחון, שלמרות השינוי שהמשפחה עוברת - בכל זאת העולם שלה כמנהגו נוהג והיא יכולה לשאוב מכך בטחון ושלווה שהכל בסדר.
ושוב ברכותי, דפנה.

לשאלתך הראשונה:
ראשית - כל הכבוד לכם ולה על הגמילה המוצלחת ובגיל שנחשב אולי היום לצעיר, אך לדעתי עשיתם זאת בזמן הנכון (אני אף מאמינה שאפשרי וכדאי לגמול בגיל צעיר אף יותר). עם זאת אין כל בעיה עם כך שלעת עתה בתכם עדיין לא לקחה על עצמה את מלוא האחריות (למשל בגן) ובהחלט יש מקום שהצוות, הסבתא או כל מבוגר שנמצא איתה ייזום הליכות לשירותים בזמנים סבירים (וזאת מבלי לשאול: "יש לך/רוצה לעשות פיפי?" אלא פשוט לומר לה: "בואי חמודה, הולכים לעשות פיפי" וללוות אותה לשירותים.
לגבי גמילת הלילה - עושה רושם שגם זה הולך לכם די בקלות, ועליכם לברך על כך כי מעט פעוטות בגיל הזה גמולים בלילה. עיזרו לה על ידי כך שתקפידו שתעשה פיפי ממש לפני השינה, והזכירו לה שאם יהיה לה פיפי בלילה - שתקרא לכם ואתם תשמחו לקחת אותה לשירותים. אם למרות זאת יש פיספוסים - אפשרי שתיזמו ותעירו אותה כדי שתלך ותתרוקן.
בבקרים שהיא קמה בהם יבשה ציינו זאת לחיוב, אם קורה שקמה רטובה אימרו: "אוי, חבל, את רטובה כי עשית פיפי במיטה. לא עושים פיפי במיטה, זה לא נעים. אבל הלילה אם תרגישי שיש לך פיפי - אל תעשי במיטה אלא תקראי לנו ואנחנו ניקח אותך לעשות פיפי בשירותים וזה יהיה הרבה יותר נעים". בשני המקרים - אל תעשו מזה "טררם" גדול מדי.

לשאלתך השניה:
בהתאם לאיפיוני גיל שנתיים - בתכם מנסה אתכם ובודקת גבולות. וזה לגמרי בסדר. הענין הוא שמולה צריכים לעמוד הורים ששמים לה גבולות. תיקצר היריעה מלהסביר בפרוטרוט איך בדיוק עושים זאת, אך אומר שנתינת הסברים ארוכים ומלומדים מצד אחד וענישה מצד שני אינם הצבת גבולות מתאימה בגיל שנתיים.
אני ממליצה להגיב מיידית לכל התנהגות שלה שאינה מקובלת עליכם, ואף להשגיח ולדאוג לכך שהתנהגות שכזו פשוט לא תצא אל הפועל. הווה אומר - לדאוג למנוע ממנה את האפשרות שבכלל תגיע לטלפון ותבצע בו את זממה. תוך כדי כך לומר לה בטון תקיף שאינו משתמע לשתי פנים: "לא! אסור!" ולהרחיק אותה מהחפץ. אם יש צורך - לחזור על כך שוב ושוב עד שתבין שאתם מתכוונים לכך בשיא הרצינות. איני מוצאת טעם בהעמדתה במצב בו היא צריכה להעיד על עצמה שלא התנהגה כיאות. לעומת זאת - אל תשכחו לחזק אותה בכל פעם שכן מתנהגת לפי דרישותיכם וציפיותיכם.
בהצלחה, דפנה.

שלום ל"אני"

אמנם הפנית שאלות ממוקדות אך אני מרשה לעצמי ברשותך לענות לך מעט אחרת..בתקווה שתמצאי את התשובות בין השורות...
מתיאורייך את בנך נשמע שהוא עסוק מאוד בנסיונות להשיג שליטה בסביבתו, גם בבית וגם בגן. הסיבה לכך אינה ברורה לי אך ללא ספק מסתתר מאחורי נסינות השליטה תחושת חוסר שליטה וחוסר בטחון. מצב זה אופייני לעתים לילדים שנולדו עם רקע של בעייה רפואית ובעצם מרגע כניסתם לעולם גם הסביבה וגם הם חווים עצמם כשבריריים. איני יודעת אם אכן זה המקרה אצל בנך.
הצורך שלו בחפצי מעבר, במציצת אצבע ובקביעת חוקים משלו -איך יעשה פיפי/קקי בגן ובבית, מבטא מצב של חרדה וחוסר יכולת לסמוך על עצמו ועל יכולותיו וצורך חזק בתלות במבוגרים או בחפצים מרגיעים.
תפקידכם כהורים הוא לנסות כמה שיותר להגביר את בטחונו העצמי וככל שתקדימו בכך כן ייטב. חלק מכך כרוך בעידוד העצמאות שלו בתחומים שונים, לאו דווקא בתחום הרגלי הניקיון. חשוב שתהיו מודעים למקרים בהם אתם מעודדים אותו מבלי להתכוון לתלות בכם. האם אתם סומכים עליו שיסתדר? תנו לו תחומי אחריות בבית ובכך העצימו את תחושת היכולת שלו והערך שלו בעיני עצמו ובעיניכם. רשמו אותו לחוג שקשור לפעילות גופנית. הגבירו את הפעילות המשותפת שלו ושל אביו יחד, כדרך לחזק נפרדות מאמא.
במקביל, הציבו לו דרישות בהדרגה, למשל בנושא מציצת האצבע-מותר למצוץ בלילה ומול הטלויזיה, אסור למצוץ בכל שאר הזמנים-כמובן, אתם תחליטו ספציפית. למשל בתחום חפץ המעבר-מותר לקחת רק דברים מסוימים, רק אחד, ובהדרגה-לאפשר לו לצאת מהבית עם החפץ אך להשאיר ברכב, וכו'.. הדרישות צריכות להגיע במקביל לתהליך החיזוק וההעצמה שלו.
בהדרגה, ירד הצורך של בנכם בשליטה ואני מאמינה שתהליך רכישת הרגלי הניקיון יושפע באופן טבעי. בנכם ילד חכם ונראה שבשל מבחינה פזיולוגית לגמילה. אל תשימו דגש על תחום זה שבלאו הכי מתוח, "רדו ממנו" והוא יוותר על השליטה שם, בתגובה.


בהצלחה
אודט

שלום ש

מדברייך אני מסיקה כי בנך בתהליך גמילה מעל שנה וכי במהלך תקופה זו הוא עושה את צרכיו בתחתונים. זוהי אכן תקופה ארוכה מאוד של סבל לכל הצדדים וטוב שאת מבקשת לשים לזה סוף, אך חשוב להבין מדוע פניתם דווקא עכשיו לייעוץ ומדוע לא לפני כן.

לפני שאתייחס ספציפית לדברייך, אני מזמינה אותך לעיין בתשובות לשאלות דומות בפורום.מתוך השאלות את יכולה להבין שהתופעה של עשיית צרכים בתחתונים או לחילופין בקשה לחיתול לפני עשיית צרכים, היא מוכרת ויש לה מספר סיבות אפשריות, החל מפחדים שאופייניים לגיל (חשש מנפילה לאסלה,חשש מניתוק אברים מהגוף יחד עם הקקי, תחושת חוסר שליטה, פחד מרעש המיים וכו'' ) וכלה בקושי בהצבת גבולות. איני יודעת מה הסיבה במקרה של בנך, ולא פרטת מה ההסבר שלו לכך שהוא נמנע מלעשות את צרכיו בשירותים. האם הוא מודיע לפני שהוא עושה את צרכיו? ואחרי? האם הוא עושה זאת בהחבא?האם ישנם תחומים נוספים בהם בנכם מתקשה להגמל/לוותר על הנאות של תלות בחפצים ובכם כמבוגרים? האם וכיצד נגמל ממוצץ/אצבע/בקבוק? האם באופן כללי אתם מרגישים קושי להציב לו גבולות ולדרוש ממנו להתנהג באופן שתואם לגילו? האם הוא ילד עצמאי? האם אתם סומכים עליו שהוא מסוגל להיות עצמאי בתחומים שונים?

אם מדובר בקושי ספציפי בהצבת גבולות(לדברייך, את חוששת להלחיץ אותו), יכול להיות שהדרכת הורים קצרה בנושא יכולה לפתור את הבעייה. אם מדובר בקושי כללי שנוגע לשאר תחומי ההתפתחות החברתית והרגשית של בנכם, אני ממליצה לכם לפנות לטיפול של איש מקצוע יחד עם בנכם.

בהצלחה
אודט

שלום אפרת

התחושות שאת מתארת לקראת חזרתך לעבודה והעברת הטיפול בבנך למטפלת, הן מאוד טבעיות. אחרי הכל, את כבר שלושה חודשים סביב השעון עסוקה כל כולך בטיפול בבנך ובבניית הקשר ביניכם שרק הולך ומתעצם.
בעקרון, אני סבורה שהקושי שחווה אם המשאירה את בנה לטיפול של מטפלת, גם המסורה ביותר, הוא גדול מהקושי שחווים התינוקות עצמם. ככל שהתינוקות צעירים יותר, כך המעבר למטפלת קל יותר עבורם משום שמה שחשוב כרגע בחייהם הוא שייענו לצרכיהם הבסיסיים באופן מותאם ובזמן-יקבלו אוכל כשהם רעבים, יוחלף להם חיתול כשהם רטובים, יניחו להם לישון כשהם עייפים וכמובן- שהטיפול בהם ילווה באהבה וחמלה ומתוך בטחון ורוגע.
מדברייך נשמע שאת מצאת מטפלת שאת שלמה איתה, ככל שניתן, וכי חזרתך לעבודה היא הכרחית ולא מותירה בפניך ברירה אחרת.

קשה לי לתת לך "עצות" למעבר קל יותר משום שאינך מפרטת נושאים בהם את מתלבטת, ואולי בצדק, משום שאינך יכולה לנבא בשלב זה דילמות שאולי יעלו בהמשך. כפי שאמרתי, המעבר הוא מאוד משמעותי מבחינתך כאם, שצריכה לתת אמון באישה, בדרך כלל זרה, שאמורה לטפל בדבר הכי יקר לך ולדעתי אי אפשר ממש להתכונן אליו. בסופו של דבר הזמן עושה את שלו וברוב המקרים נוצר תהליך של אמון בין האם למטפלת, שמאפשר לאם להתפנות לעבודתה מבלי להיות מוטרדת ללא הרף לגבי שלומו של בנה, או לחילופין להרגיש אשמה גדולה על כך שהיא איננה איתו. תחושות האשמה הולכות וקטנות ככל שעוברים הימים ומקבלים אישור לכך שהתינוק בידיים טובות.
נדרש איזון מאוד עדין בין מתן תחושה למטפלת כי את בוטחת בה ונותנת לה יד חופשייה לפעול לפי הבנתה, לבין מעקב ופיקוח שלך שאכן הטיפול בבנך נעשה כראוי ולפי השקפת עולמך. ככל שתתני יותר אמון במטפלת כך היא תרגיש יותר נינוחה ותוכל להתמסר יותר לטיפול הפיזי והרגשי בבנך.
ללא ספק חשוב שתעבירי לה חפיפה לגבי הצרכים של בנך כפי שלמדת אותם עד כה, אך חשוב שתאפשרי לה מרחב ללמוד בעצמה את צרכיו ולעתים היא אף תוכל להעשיר אותך מנסיונה.

רעיון אחד שאולי אוכל לתת לך, במקרה שיתאים גם לך וגם למטפלת, הוא לבקש ממנה לרשום במחברת בקצרה, איך עבר היום שלהם יחד-מתי אכל, כמה אכל, מתי נרדם והתעורר, איך היה מצב רוחו, מתי יצאו לטייל, במה שחקו (יותר מאוחר) וכו'.. כך תוכלי להרגיש שגם אם לא היית שם, יש לך מושג על מה עבר על בנך במהלך היום וגם תוכלי לייצר דיאלוג עם המטפלת סביב בקשות שלך לגבי אופן הטיפול בבנך באופן ספציפי.

בהצלחה ובשעה טובה
אודט

תודה רבה אודט. יש לי שאלה נוספת, אולי קצת לא לעניין, אבל מאחר ואני אם בפעם הראשונה אז... דיברתי עם חברה שלי- אם לבן בן 7 חודשים והיא אמרה לי שהיא לא מוכנה לתת למטפלת לטפל בילד שלה כי הוא נקשר אליה יותר מידי ושהיא הוציאה אותו לאחר שבועיים לידי ההורים ובעלה ותימרנה כל הזמן בניהם.... שאלתי היא האם כאשר בני יתחיל להתוודע למטפלת מקומי כאמא יקבל פן פחות חשוב מכפי שאני מרגישה עכשיו. האם עצם זה שתהיה עוד דמות דומיננטית אחרת (פרט לאבא כמובן..) יגרום לי לקבל פחות משמעות בעניו. בני הוא מאוד ידידותי וחשוף לסבים וסבתות שלו כל הזמן וגם לדודים אבל אף פעם לא ברמה של 8 שעות יומיות. מקווה שאני ברורה תודה

ראשית אני מתנצלת על העיכוב בתשובה, קשור לבעיה טכנית..

השאלה שלך מאוד לעניין ואת מתייחסת לנושא שכל אם שמפקידה את בנה אצל מטפלת, בייחוד בפעם הראשונה-חווה.
באופן חד משמעי אומר לך כי מקומך כאם לבנך לא ישתנה כתוצאה מכך שדמות אחרת תטפל בו, תאהב אותו והוא מן הסתם יחזיר אליה אהבה. אולי בתחילה יהיה לך קשה לראות זאת כי בגיל שלושה חודשים היכולת שלו לבטא את העדפותיו, ולתגמל על הטיפול בו, מוגבלת יותר, אם כי בהחלט קיימת. בהמשך, לקראת גיל חצי שנה הוא יתחיל לרכון לעברך כאות לרצונו להיות מורם על ידך,אחר כך יזחל לעברך בבואך הבייתה וכו'..
ללא ספק מתעוררת "תחרות" סמויה -מי מטפלת יותר טוב, מי מאכילה יותר טוב, ואם מדובר במטפלת מסורה-תגלי לעתים שבנך משתף פעולה יותר טוב איתה מאשר אתכם-יאכל יותר מסודר ובכמויות גדולות יותר, יישן בשעות קבועות..זוהי ההתמחות שלה. אם תשכילי להנות מכך, ללמוד ממנה את מה שיש לה להציע בנושא גידול בנך כאם טרייה, ולהרגיש שבהעסקתך אותה את מעניקה לבנך את הטיפול הטוב ביותר בהעדרך, אזי לא תצטרך להתפתח תחרות. ללא ספק נדרשת גם רגישות מצד המטפלת על מנת לא לערער את הדימוי שלך שהולך ונבנה כאם מיטיבה לבנך.

אם שמרגישה מאוימת מכך ש"בנה נקשר יותר מד"י(למה בדיוק הכוונה??) למטפלת, במקום להנות מכך שבנה הצליח לתת אמון בדמות אחרת בהעדרה, צריכה לבדוק עם עצמה מה הסיבה לכך שהיא אינה מרגישה בטוחה במקומה אצל בנה. חשבי , מה היא משדרת לבנה לטווח ארוך לגבי יצירת קשרים עם אחרים משמעותיים ומתן אמון בהם? שזה לא בסדר שטוב לו כשהוא בלעדיה?

שיהיה לך בשעה טובה בחזרתך לעבודה!

אודט

שלום לסבתא עדנה היקרה

קודם כל אני רוצה להביע את התפעלותי מיכולתך לארח בביתך את ילדייך ונכדייך שמצויים בגילאים קטנים ומן הסתם דורשים המון תשומת לב וטיפול צמוד.
בנוסף, אני מעריכה את פנייתך להתייעצות בפורום עבור נכדך ומבינה מכך שאת מוטרדת מאוד לגבי מצבו ובצדק-נשמע שהוא במצוקה. את מתבוננת בו ברגישות רבה ומכירה את הלכותיו. עם זאת, על מנת שאוכל להשיב באופן מלא יותר על שאלותייך ולכוון בהתאם, נדרשת פה אינפורמציה נוספת לגביו, כזו שבדרך כלל ניתן להשיג אצל הורים(כמו איזה טמפרמנט יש לבנם-סוער/רגוע, איך נוהג להירגע, איך ההתפתחות שלו עד כה, האם יש לו רגישות תחושתית). אשמח אם תוכלי להפנות אותם בהמשך באופן ישיר לפורום ובינתיים אנסה בכל זאת לכוון עם האינפורמציה שתארת:

הרשי לי לפתוח ולומר, למרות שלא נשאלתי, שהליכון ישיבה כמו שתארת, אינו מומלץ מבחינה התפתחותית מזה זמן רב ואף מפריע להתפתחות המוטורית של תינוקות.

את מתארת מצב שבו חלו שינויים רבים בעולמו של נכדך -הוא עבר דירה, שזה אומר מיטה אחרת, חדר אחר ואולי שותפים לחדר. למשפחתו נוספו דמויות נוספות גם אם אהובות-סבתא, דודה ובני דודים, מדי פעם נכנסים לבית אנשים לא מוכרים לו. מן הסתם, הסיטואציה אינה נוחה לאף אחד מחברי המשפחה-למארחים ולמתארחים, הפרטיות מועטה, יש יותר רעש והמתח באופן טבעי עולה אצל כולם. פתאום כולם חשופים זה לזה, יש השוואה מדוברת ולא מדוברת על אופן החינוך והגידול, על הרגלים, מה שמכניס את ההורים למתח. יתכן כי חלק מהתפקידים בטיפול בנכדך שעד כה היו שמורים להוריו עוברים כעת גם לדודתו ואלייך, מה שיכול לעורר בלבול אצל נכדך-מי מחליט עליי?בנוסף, עם כל הכייף שבמשחק עם בני הדודים, יש יותר תחרות על תשומת הלב, על צעצועים וכו'...

קווים מנחים וכלליים-רצוי להצמד לשגרת החיים של נכדך ככל שניתן-אם היה במסגרת חוץ ביתית להמשיכה, אם נהג לטייל בעגלה אחה"צ וכו'. חשוב שהוריו(ולא חבר משפחה אחר) ימשיכו וימלאו ככל שניתן את התפקידים ההוריים שמלאו עד כה, האכלה, השכבה, רחצה ושייצמדו ככל שניתן לסדר היום שהיה. מאחר שהבית צפוף רצוי לצאת מדי פעם לטובת כל הצדדים לבילוי בחוץ. אם יש צעצועים שנכדך קשור אליהם לא לאפשר לבני הדודים לשחק בהם-זה לא הזמן ללמד כיצד להתחלק בצעצועים. אם יש יותר צורך להיות על הידיים-לאפשר זאת, בכל זאת מדובר בתקופה לא קלה. והכי חשוב-כשהוריו יוצאים מהבית שייפרדו מבנם ולא ייעלמו לו בהנחה שבכל מקרה סבתא נשארת איתו.

בברכה
אודט

אודט שלום מודה לך על תגובתך ואשתדל להוסיף אינפורמציה אז ככה: לגבי הטמפרמנט - הנכד שלי הוא ילד לא ממש רגוע, אם כי יש מצבים שהוא מתעסק בצעצועים זמן ממושך בהמון התעניינות וריכוז, כמו כן הוא יושב מול הטלויזיה עם תוכניות שהוא אוהב מרוכז מאוד ורגוע מאוד, לא ישן טוב מאז שנולד..לא אוהב להתכסות בלילה, הוא נרגע בדרך כלל כאשר מרימים אותו ומנדנדים בידיים, ההתפתחות שלו עד כה היא נהדרת..סקרן,שר ורוקד לצלילים מסויימים, הוא בן 11 חודש ולפעמים עומד לבד, כשאני שרה לו לדוגמא את השיר (נדנד )הוא חוזר אחרי בדיוק לפי המנגינה+נדנוד בגוף הוא אוהב להצחיק עם פרצופים ואוהב את התכונה סביבו,כמובן זוחל על 4 ומגיע לכל מקום ומוציא חפצים מהארונות ומגירות.....לדעתי הכל מצויין.. * נקודה לציון: הילד בגן עד 16:00 האמא בדרך כלל אוספת אותו, אך בשעות הערב - (לא בכל ערב)יש לה עבודה מחוץ לבית או בבית- אך לא בסביבת הילד * הילד שוהה עם אביו בשעות אלו אשר מפנק, מאכיל ,מקלח,משחק ומרדים מקווה שהאינפורמציה הזו תעזור במשהו. תודה עדנה

מודה לך וממתינה לתשובה.. עדנה

אני מתנצלת על תגובתי המאוחרת, קשור לבעייה טכנית..

לפי תיאורייך נשמע כי נכדך מתפתח סה"כ בהתאם לגילו, מבחינה מוטורית, חברתית וקוגניטיבית. גם העובדה כי אמו נעדרת מהבית לעתים בשעות אחהצ אינה אמורה להשפיע באופן קיצוני על התפתחותו הרגשית, מאחר שהוא נמצא בידיו המסורות לדברייך של אביו ומקבל מענה מתאים לצרכיו וזה מה שחשוב.

העצה היחידה שאני יכולה לתת לך בשלב זה, ומתוך מגבלת המדיום של התייעצות בפורום והכרות שטחית עם נכדך ומשפחתו, היא לפנות לייעוץ של מרפאה בעיסוק באזורכם דרך קופת החולים, על מנת לברר את המקור לחוסר השקט שלו, ומתוך סימנים שנתת על קיום רגישות תחושתית-אינו אוהב להתכסות בלילה, ילד לא רגוע מהוולדו, מנענע את עצמו קדימה ואחורה וכו'... היא תוכל לתת להוריו הדרכה בשלב ראשוני לגבי צרכיו, מתוך פרופיל תחושתי שהיא תבנה על פי האינפורמציה שיספקו לה.

אם תרצי אוכל לכוונך לאשת מקצוע באזורכם, זאת כמובן בתיאום עם ההורים.

בברכה
אודט

שלום אפיק

על מנת שאוכל להשיב לך בצורה יותר עניינית ומותאמת, תצטרך לספק יותר פרטים הן לגבי בתך והן לגבי המסגרת הגנית החדשה.
לפי דבריך לא היה ברור-האם כניסתה של בתך נעשתה בתחילת השנה או בימים האחרונים, ואם כן-מה עיכב את כניסתה עד כה? האם רק אתה מודאג לגבי הסתגלותה למסגרת החדשה או שגם הגננות הפנו את תשומת לבך לקושי כחריג? האם הן מזעיקות אותך מהבית/עבודה על מנת לקחת אותה מהגן אחרי שעות של בכי?

באופן כללי, המעבר המשמעותי של ילד למסגרת חינוכית כלשהי הוא המעבר הראשוני-מהבית, בו קיבל יחס אישי, אל מחוץ לבית-שם הוא נדרש להיות פרט בתוך קבוצה ולעבור תהליך סוציאליזציה. בתך כבר עשתה את המעבר המשמעותי הזה לפני שלוש שנים כך שבהחלט קיימת הציפייה שמעבר ממסגרת פרטית למסגרת עירונית יהיה פחות דרמטי ממה שאתה מתאר, אך בהחלט מעבר שמחייב תהליך הסתגלות.

כמה שאלות חשובות לגבי בתך-כיצד היא הסתגלה עד כה למעברים, מהבית לגן לראשונה, במעברים בין הקבוצות בתוך הגן משנה לשנה? האם היה לה טוב בגן לאורך השנים? איך היית ממקם אותה מבחינת ההתפתחות שלה בהשוואה לבני גילה-מעל, מתחת או בהתאם לגיל? האם שפתה (הבנה והבעה ) מפותחת לגילה? האם היא משתפת אתכם בבית בחוויות מהגן או מסבירה מדוע היא בוכה? האם היא בתך הבכורה או שיש ילדים נוספים בבית שחוו מעבר מגן פרטי לעירוני ואיך היה המעבר?

לגבי המסגרת העירונית-כמה ילדים יש במסגרת ביחס לגודל הקבוצה בגן הפרטי? האם בתך בין הקטנים בגיל או בין הגדולים? האם יש בגן ילדים שהיא מכירה ? כמה שעות היא מבלה בגן-חצי יום או יום מלא? האם הייתה לך אפשרות בחירה בין גן זה או אחר ואם כן-מדוע נבחר דווקא הגן הזה?

באופן כללי יש שתי אפשרויות-האחת, שבתך מגיבה באופן כה קשה למעבר משום שהמסגרת אינה מתאימה לה ולצרכיה באופן בסיסי. אפשרות שנייה היא שלבתך קשה עם מעברים ללא קשר למסגרת המסוימת ויידרש שיתוף פעולה הדוק ביניכם כהורים לבין צוות הגן בתקופה הקרובה על מנת להקל עליה את המעבר ככל שניתן.
אשמח לכוון אותך באופן ספציפי לאחר קבלת המידע החסר.

אודט

שלום קרן

אכן התינוק שלכם גדל והוא כבר לא תינוק פסיבי שמעבירים ממקום למקום אלא תינוק מוטורי בעל יצרים, דחפים, סקרנות ורצון לגלות עולם -הוא גילה את יכולתו להשפיע על העולם ועל האובייקטים שבו- צעצועים, חפצים ובמיוחד-ההורים שלו..
אני מרגישה שאת ככל הורה מוקסמת מהתהליך היפה הזה בהתפתחות שלו ובכל פעם שיש אילוץ מהמציאות ש"מפריע לו" בדרך לגלות עולם, את חוששת שאת פוגמת בתהליך ובחופש של בנך להתחבר ליכולות המדהימות שלו.
אענה לשאלתך בצורה הכי פשטנית -כבר מגיל מאוד מוקדם תפקידכם כהורים הוא לייצג את המציאות והאילוצים שהיא מכתיבה ולעצור את בנכם במקומות המתאימים. זו לא עקשנות מצדכם שיענה לגחמות שלכם, מדובר בכורח המציאות! אל תוותרו לילדכם מתוך חשש שאתם מגבילים אותו ומתסכלים אותו ללא צורך-כשילד צריך להוריד בגדים כדי להכנס לאמבטיה- אין ברירה, כשצריך להחליף חיתול-כנ"ל. הסחת דעת והצגות הם רעיון טוב להפיג את האווירה המתוחה, אך לפעמים לא יהיה להם מקום ותצטרכו להיות מאוד ענייניים ולקבוע עובדות בשטח. את יכולה להראות לבנך שאת מבינה את התסכול שלו ולהשתתף בצערו ועם זאת-אל תהססי לרגע והמשיכי עם מטרתך. תני לכך ליווי במילים "אני מצטערת שזה לא נעים לך עכשיו לעשות הפסקה אבל אין ברירה חמוד-צריך להתקלח". הוא לא יבין אולי את עומק העניין אבל את הטון הרגשי שלך הוא בהחלט יקלוט.

לגבי נושא השינה- לא ברור לי מה עמדתך בנושא והאם בנך ישן עמכם כחלק מאמונה בשינה משותפת או כאילוץ שהפך להרגל עם הזמן. אני אישית מאמינה שילד זקוק לשינה במיטה משלו וכשילד ישן במיטת הוריו מתחילים להיווצר תהליכים לא נכונים בכל מיני כיוונים. תארי לך שהיה מתעורר במיטתו, שם היה יכול לנוע מצד לצד בשקט, בלי לסכן את עצמו בנפילה, מבלי להפריע לאף אחד ומבלי שיפריעו לו. בכל מקרה בשלב מסוים הייתם נאלצים לקום לקראתו כי היה דורש את נוכחותכם, אך עד אז הוא חופשי ומאושר לשחק מספר דקות במיטתו.

בהצלחה

אודט

שלום רב,
תינוקות קטנטנים שזמני השינה שלהם אינם סדורים עדיין, ישנים ומתעוררים לסירוגין ופעמים רבות ההרדמות היא תוך כדי יניקה או אכילה מבקבוק. בהדרגה, כאשר זמני העיירות הופכים ארוכים יותר ומתחילים להיווצר זמני שינה קבועים, מתחילים להתפתח טקסי הירדמות שאינם תלויים באכילה ומותאמים יותר לגיל הילד. תינוקות נרגעים על הידיים ובנדנוד כיון שמערכת העצבים הבלתי בשלה שלהם זקוקה לוויסות חיצוני על מנת להיכנס למצב רגיעה ולהירדם. הם עדיין לא מסוגלים להתרגע בעצמם או לעצום עיניים על מנת להיכנס למצב שינה, לפעמים תנועות הגפיים הנובעות מהרפלקסים מעירות אותם, והם זקוקים להחזקה החיצונית שהנדנוד והאחיזה מקנים.
לפעמים הרצון לויתור על הירדמות על הידיים מתחיל אצל הורים כאשר משהו מתחיל להשתבש ולהפריע: הטקס מתארך מידיי, התינוק הופך כבד ופחות נעים להחזיק אותו וכדומה ואז מנסים למצוא חלופה לטקס. עדיין, גם אצל תינוקות קטנים ניתן לפתח טקסי הירדמות עצמיים, והורים רבים מדווחים ש"בילד השני" זה התחיל מוקדם מאוד...כלומר, מה שהיה מתאים בבית כשהיה ילד אחד בלבד, כבר פחות מתאים כשיש יותר ילדים, יש פחות זמן, הטקס של הילד הגדול ממושך יותר, ואז גם קטנטנים נרדמים לבדם ומצליחים להתרגל לזה.
כלומר, בעצם אין "גיל" שבו "צריך" לוותר על ההירדמות על הידיים, זה יותר קשור להרגלי הבית של כל משפחה ולמה שמתאים להורים ולמזג של הילד. אבל חשוב מאוד לזכור שמה שמאפשר הירדמות בתחילת הלילה, הוא גם מה שיאפשר אותה בהמשך, כאשר מתעוררים באמצע הלילה. אם בתך התרגלה להירדם על הידיים בשעת הערב, הרי שגם באמצע הלילה, כאשר תתעורר, תתקשה להירדם ללא הרגל זה (האם זה קורה כבר עכשיו?), ועל כן כדאי לצייד אותה בהרגלי הירדמות עצמיים, שאינם תלויים בכם.
אין צורך לעשות את המעבר פתאומי או "בבום" כפי שציינת, ניתן לעשות את הטקס בדיוק באותו אופן בו הוא מתנהל כיום, אך להניח אותה במיטה כשהיא מנומנמת אך עדיין ערה ולהישאר לידה, לשיר, ללטף ואת ה"החזקה" הפיסית שעשית על הידיים עד כה, להחליף ב"החזקה" חיצונית, תומכת יותר רגשית שתקנה את הליווי וההתרגעות ללא האחיזה על הידיים.
ליל מנוחה...
מיכל

שלום אורית,
את שואלת האם בתך אינה בשלה עדיין לגמילה מטיטולים למרות שאתן עסוקות בתהליך כבר תקופת-מה. על מנת לסייע לך בהחלטה, נסי לחשוב האם בתך עונה על הדרישות ההתפתחותיות הבאות שהנן חיוניות לעיניין.
ההחלטה כי ילד הוא בשל להפסיק את השימוש בטיטולים תלויה בגורמים התפתחותיים רבים: בין היתר, נדרשת בשלות פיזיולוגית (יכולת לשבת, הבנה לגבי תחושת התמלאות והתרוקנות שלפוחית השתן או המעיים); בשלות קוגניטיבית (זיכרון והבנה של רצף סדר הפעולות הקשורות בניקיון הגוף, יכולת שפתית לומר 'יש לי פיפי' כלומר בזמן עתיד, שונה מהאמירה 'עשיתי פיפי', או 'אני עושה פיפי' המתכוונים לעבר או להווה); וכן בשלות רגשית (רצון להיפרד מהרגלים של תינוק, רצון להתבגר). לרוב נדרשת תקופה ממושכת בה הילדים כבר מדברים על הנושא, מתעניינים בחדר השירותים ובמעשי האחרים בו, מסייעים בניקיון גופם כאשר מסירים להם את הטיטול וכדומה, כלומר מביעים עיניין בעשיית הצרכים בשירותים. גם אז נדרש תהליך הדרגתי הכולל את שלב הסיר/ ישבנון, והדרגתיות בקבלת האחריות על הנושא: תחילה רק ההורה/גננת מזכירים ומעודדים ללכת לשירותים, עד שהאחריות הופכת להיות של הילד עצמו והוא הולך לבדו. כמובן שהתהליך אינו רציף, כרוך בהצלחות ובנסיגות שהינן טבעיות וברורות, והקצב בו ילדים נפרדים לגמריי מהטיטול משתנה בין ילד לילד.
ועתה, לבתך: האם בתך מסוגלת לקבל את האחריות בעצמה? האם היא מסוגלת לומר אם יש לה פיפי כשהיא נשאלת? האם היא מתנגדת להליכה לשירותים כי היא עסוקה במשחק ועל כן מפספסת? אומנם מקובל לקשור את תקופת הגמילה לעונת הקיץ כי קל יותר לאפשר לילדים להסתובב ערומים ולחוש את תחושת השתן, או פחות חוששים שירטבו, אך עונת השנה אינה הפרמטר לגמילת ילדים! ילדים נגמלים בקצב שלהם וישנם ילדים שהניסיון עבורם מוקדם מידי ויש לחזור לאחור ולשוב לטיטולים, זאת בתנאי ש"המחיר" הרגשי על הנסיגה אינו רב מידיי, כלומר שהם לא יחוו את ההחזרה הזו כעונש על אי הצלחה או כחוסר שביעות רצון של ההורה מהם.
חשוב מאוד: מה חושבת הגננת שלה?
אני מזמינה אותך גם לקרוא דיונים נוספים קודמים בפורום שלנו שעוסקים בנושא הגמילה מטיטולים.
בהצלחה,
מיכל

אני מודה לך על תשובתך המהירה, אני דיברתי עם הגננת והיא חושבת להמשיך בגמילה. אבל אני קצת מודאגת כי כשישלה קקי - היא מרגישה את זה מודיעה לי ואף פעם לא מפספסת, לעומת זאת - פיפי לא. יכולה להיות כאן אולי בעיה פיזיולוגית?