פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

אמך לימדה את בתך הגדולה להרדם בעצמה סביב גיל חצי שנה, וזהו אכן הגיל שהמומחים השונים ממליצים עליו כגיל שניתן להתחיל להעביר בו "סידרת חינוך" בעינייני שינה (אמהות מנוסות עשויות לגלות כי ניתן לעשות זאת עוד קודם). לפיכך את מתקרבת לגיל שאפשר להתחיל.
הייתי ממליצה דבר ראשון לנסות לפתוח רווח ולהפריד בין ההאכלה לבין ההרדמות. אם ניתן - מינעי מצב בו את מרדימה את בתך בעזרת הנקה.
שיטת חמש הדקות עובדת, אם כי תמיד ישנם מקרים חריגים. בידקי מראש בינך לבין עצמך אם את מאמינה שתוכלי לעמוד בה, אפילו לא בחמש דקות אלא, נאמר, בשתי דקות בכי רצוף בכל פעם. אם את חושבת שיש סיכוי סביר ש"תישברי" - חיסכי מעצמך ומביתך את הסבל ואל תשתמשי בשיטה זו, אלא כשתחושי שאת בשלה לכך.
עשי את סדרת החינוך בהתחלה רק בלילה - כי הרדמות לילה נכונה היא ההרדמות העיקרית והיותר חשובה לאורך זמן. כשזה יסתדר, נסי ליישם זאת גם ביום.
אם את יכולה בצעי את סדרת החינוך היכן שהתינוקת ישנה כעת. אפשרות אחרת היא לסדר לו"ז כזה שבו התינוקת הולכת לישון לפני הגדולה. אם אין ברירה - הגדולה תאלץ ללמוד להתמודד עם הפרעת הקטנה - רוב האחים הגדולים לומדים בזמן קצר להתעלם מהפרעות אלו.
בהצלחה, דפנה.

איני בטוחה שיש סיבה לדאגה, אך אם כן עצתי היא: פנייה לרופא שיניים מומחה לילדים.
בברכה, דפנה.

שיטת חמש הדקות הינה שיטה להרגלת התינוק/פעוט להרדמות בכוחות עצמו, במיטתו.
עפ"ר מדובר בתינוקות שהורגלו, שלא בטובתם, להרדמות בזרועות הוריהם, בניענוע, בשכיבה במיטת ההורים, בעגלה וכיוב'. בשלב מסויים קצים ההורים בהרגל הלא מוצלח להרדמת התינוק שנוצר, והם מעוניינים להרגילו, לטובתו לטובתם, להרדם בעצמו ומיטתו.
התינוק עשוי להגיב לשינוי זה בבכי ובהתנגדות. השיטה, לפיכך, מעודדת את ההורים לתת לתינוק לבכות חמש דקות, ואז להכנס לחדרו, להרגיעו מעט ע"י דיבור קצר, ליטוף או אף הרמה על הידיים לשניות ספורות, ואז הנחתו מחדש להרדמות ויציאה מהחדר.
וחו"ח: מהרגע שהתחיל לבכות שוב - ההורים מודדים כחמש דקות ושבים לחדרו להרגעה קצרה.
הרציונל מאחורי השיטה: מסר לתינוק שההורים לא נטשוהו והם שם עבורו, ועם זאת מסר שמעתה אלו כללי ההרדמות (או הצבת הגבולות) - אתה ישן במיטתך ונרדם בכוחות עצמך.
אני אישית ממליצה לא פעם להורים להסתפק בבכי של 2-3 דקות ואז לשוב לחדר. כל הורה שחווה בכי של תינוקו יודע שגם דקות ספורות עשויות להיראות כמו נצח...

שלי,
תלישת השיער של בתך הינה הרגל שהיא כנראה פיתחה לשם הרגעה-עצמית. אני מניחה שהרגל זה ימשך עד שהיא תצליח לסגל לעצמה שיטות התרגעות נוספות, שונות, שיקנו לה את אותן תחושה נעימה ומרגיעה. את יכולה לסייע לה בכך שתרחיבו יחד את האפשרויות. למשל, הנחת הבובות במיטתה והכוונתן ללטפן היא אחת מהן, אם כי מניסיוני זה לא תמיד עובד...לא תמיד אנחנו מצליחים לשכנע ילד לחבב את הצעצוע שאנו בוחרים עבורו, אבל אם זה הצליח, נסי להמשיך בכך זמן-מה. כמובן שלא ניתן לדעת מתי היא תפסיק לעשות כך, אך העובדה שאינה תולשת לעצמה את השיער או מכאיבה לעצמה בדרכים נוספות הינה מעודדת. מה קורה בשנת הצהרים? איך היא נרגעת כשהיא מקבלת מכה? נעלבת? על מנת לסייע לה ולכם חשוב להבין את האופן בו היא נרגעת בהקשרים שונים - האם לבד, עם ההורים וכו'.
כאמור, אם הרגל זה לא נפסק לאורך זמן או מתרחב לכדי מועדים נוספים במהלך היום מומלץ לפנות לקבלת עזרה מקצועית.
בהצלחה (וסליחה על השהות בתשובה - פנייתך החוזרת נשמטה...)
מיכל

שלום לך

אתחיל מסוף דברייך-"איך לעשות שלא יהיה מופתע"..ובכן, אין ממש אפשרות להכנה אמיתית לקראת לידת אח/אחות ובכל מקרה מדובר בשינוי משמעותי ביותר בחיי כל בני המשפחה. מצד שני, גם לא נכון להתעלם מקיום ההריון ומהציפייה לתינוק, משום שללא ספק פעוטות ערים לשינוי שחל בגוף אמם ובתפקוד היומיומי שלה בתקופה זו, מה גם שאנשים סביבם מתייחסים להריון.

התגובות של כל ילד וילד להריון וללידת תינוק שונות ומגוונות, יש שמתעלמים ויש שללא הרף מתייחסים לבטן בדיבור או במגע, הכל לגיטימי ובגדר הנורמה!

בגיל שנתיים היכולת המילולית של פעוטות עדיין לא מפותחת דיה ובכל מקרה היא אינה מהווה ערוץ דומיננטי בתקשורת עם הסביבה, כמו שהיא עבור המבוגרים. בנך הגיב לדברייך אודות האח הצפוי להיוולד באופן שמעיד על כך שהוא מתקשה לעבד את האינפורמציה שנמסרה לו, אם מתוך רגשות שמתעוררים בו ו/ או מתוך העובדה שדברייך מופשטים מדי עבורו והוא זקוק להמחשה על מנת שיוכל לתרגם את המידע לעולם המושגים המיידי/יומיומי שלו. בכל מקרה, אין להסיק מתגובתו על יכולת ההתמודדות שלו בעתיד אל מול האח החדש.

באופן כללי, טוב עשיתם שלא הכבדתם על בנך בפרטים. בכל נושא, חשוב לספק לילד מידע ולחכות לשאלות מצדו, על מנת להבין היכן הוא נמצא בהתייחס לנושא ומה מעסיק אותו.
אם בנך כפי שאת מתארת אוהב לצייר ואף לשתף במשמעות ציוריו-זו דרך טובה לייצר "שיחה" סביב הנושא, כמובן כשהוא מוביל את השיחה. ישנם ספרי ילדים רבים בנושא הריון ולידה, אפשר להציע לו ולראות אם הוא מתחבר ואם לא-להניח לו.

דרך נוספת להתייחס לנושא באופן שקרוב יותר לעולמו היומיומי של בנך היא להזכיר ילד/ילדה שבנך מכיר ויש לו אח/אחות תינוק ולעשות עבורו את האנלוגיה לגביו.
אם אתם עומדים לשנות דברים בסביבה הביתית, כמו הכנסת התינוק כשותף לחדרו, שינוי חדרים וכו'..כדאי להתייחס לכך, בעיקר אם מדובר בשינויים שנוגעים ישירות לבנך.

מבחינת הטיפול היומיומי בבנך, מכיוון שאת עומדת להיות הרבה פחות זמינה אחרי הלידה, כדאי שכבר כעת בן זוגך יתחיל לתפוס מקום משמעותי יותר בתפקוד בבית מול בנך ככל שניתן-השכבות, מקלחות וכו'..

בהצלחה ולידה קלה!
אודט

דקלה שלום

לפי מה שאת מתארת עולה עובדה מוכרת בה כל ילד וילד מבני משפחתך עבר תהליך גמילה עם אופי אחר, בגיל אחר ובמשך זמן שונה. לעתים כמו שאת מתארת ישנן נסיבות חיצוניות שמזרזות או מעכבות את תהליך הגמילה(הולדת אח, מעבר מגורים וכל גורם דחק אחר במשפחה) אך השאיפה היא להתאים את העיתוי לילד הספציפי. אני חושבת שאריאל מדגים זאת בצורה הכי ברורה-הוא החליט שהוא מוכן וטוב עשית שאפשרת זאת וחיכית לו.
לשאלתך-האם נכון שיהיה לו חיתול מכיוון שמקקי טרם נגמל בזמן שמראה סימנים שנגמל מפיפי (חיתול יבש, מתריע על רצונו לעשות פיפי) -לדעתי אין מקום לחיתול כעת והפספוסים הם חלק חשוב ביותר בתהליך הלמידה ואין למנוע אותם. הגמילה מפיפי לפני קקי היא תופעה מוכרת ואפשר להתמודד איתה באופן הדרגתי. למשל, כשהילד מתריע כי יש לו קקי אך נמנע מלגשת לשירותים (האם זה המצב אצל אריאל?) אפשר להציע לו חיתול וכשמסיים מיד להורידו. בהדרגה לשכנעו לשבת עם החיתול על האסלה ובהמשך להסיר את החיתול.

אני מזמינה אותך לקרוא דיונים נוספים בנושא כאן בפורום.

לגבי שיראל הייתי מחכה לפחות עד שאריאל ישיג שליטה מלאה בהרגלי הניקיון, זה נשמע לא פשוט להיות מועסק כהורה בשני פעוטות בגמילה, ועוד יש ילדים נוספים כל אחד עם צרכיו. מעבר לכך איני מתמצאת בגמילה בגילאים אלו (11 חודש) אך אם את נחושה בדעתך לגמול את שיראל, כדאי שתפני ישירות לדפנה תייר שמומחית בנושא.

בברכה
אודט

שלום לילך

התשובה לשאלה שלך תלויה בגורמים כמו מה גיל הילד(לא ציינת), מה אופיו (האם מופנם/מוחצן?מילולי?)ומה טיב הקשר ביניכם, ומעל הכל-ממה נובעת השאלה שלך: האם כצורך לפתח שיחה בחידוש המפגש ביניכם?האם מתוך רצון להשלים את החסר מהשעות שביליתם בנפרד?

מניסיון, ילדים לא תמיד עונים לשאלות שנשאלות מיד אחרי הגן (או כל אירוע אחר)משום שהם קרובים מדי לחוויה וזקוקים זמן ומרחב לעבד את רגשתותיהם לגבי היום שעבר עליהם, על מנת להיות מסוגלים להעביר זאת למילים. לכן הרבה פעמים נראה שילדים יתחילו לספר מה עבר עליהם דווקא לקראת המשך או דווקא בסוף היום בהשכבה, כשיש אווירה יותר אינטימית ויכולת הקשבה ממקום רגשי של ההורה.
הרבה פעמים עוזר כשההורה דווקא מתחיל לספר איך עבר היום שלו, ובכך הוא מהווה דוגמא לילדו בנושא של שיתוף רגשי, המשגה של חוויות וכו'. זה יוצר מצב יותר אמין ויותר מזמין שיתוף גם מצד הילד.

ולדברייך-השאלות שהצגת נשמעות יותר כסוג של תחקור מתוך דאגה למצבו של בנך, ספציפית לתחום החברתי. המסר עובר לילד ועלול בסופו של דבר להשפיע כנבואה שמגשימה את עצמה. שאלתי היא האם יש לך בסיס מוצדק לחשש שלך להשתלבותו החברתית של בנך בגן?
אם כן, רצוי שתקבלי אינפורמציה בנושא ישירות מצוות הגן ולא מבנך. לעתים (לא ברור אם במקרה של בנך) ילדים מספקים תמונה מעט מעוותת לגבי המצב החברתי שלהם בגן, "אף אחד לא רוצה לשחק איתי", כשבפועל הילד חווה אולי דחייה מאחד הילדים אך היא נחוותה לו כה קשה שהותירה בו תחושת דחייה גורפת.
לסיכום, אני מעודדת אותך להמשיך ולהתעניין בחוויותיו של בנך מהגן ואני חושבת שזה חלק מנושא חשוב ורחב יותר של פתיחת ערוץ תקשורת אמיתי בין הורה לילדו.
אני ממליצה לך על ספר בנושא "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו"/פייבר ומייזליש.

בברכה
אודט

סיגל שלום

ראשית ברכותיי על ההישג המרשים שלכם של השכבה ללא בכי.

כמה שאלות-האם במעבר לזחילה שיניתם משהו בסביבה הפיזית בביתכם שבנכם הורגל אליה? האם נהג לשהות בלול וכעת הוא הוצא משם לצורך הזחילה וחש פחות מוגן? האם קורה שבמהלך הישיבה שלו הוא נופל מכיוון שלא מספיק יציב? איך הוא מגיב כעת באופן כללי לפרידה מכם (מעבר לידיים של סבא/סבתא, מטפלת אם יש?) כיצד הוא מגיב כעת לאנשים חדשים בקרבתו? האם בנכם בימים אלו בקו הבריאות? האם מצמיח שיניים?

יכולות להיות מספר סיבות לשינוי ההתנהגותי שחל כרגע בבנכם ונושא שיטת ההשכבה הוא רק אחד מהם, כך שלא הייתי ממהרת להסיק מסקנות.
השכבה היא בעיקרה תהליך של פרידה וכעת עם שיטת חמש הדקות החרדה סביב הפרידה מכם הועצמה. עם זאת חשוב לזכור שאתם עדיין בתחילת התהליך ועם הזמן עוצמת החרדה תפחת והאמון שאמא ואבא הם דמויות קבועות ויציבות ואינן נעלמות-יגבר.

מעבר לכך חשוב לציין:
בנכם עובר כעת תקופה של קפיצה משמעותית בשלב הההתפתחותי -ממצב של נייחות, בה נשאר פחות או יותר בעמדה בה הונח והביט על העולם מזווית מסוימית (בטן/גב) למצב בו הוא התרומם לישיבה, ידיו פנויות למשחק, הוא משקיף על העולם מגובה אחר, וכעת הוא זוחל ומתחיל להיות נייד. אלו הם אינם רק הישגים מרשימים בהתפתחותו המוטורית, אלו גם הישגים משמעותיים בהתפתחות הקוגניטבית והרגשית של בנכם. הוא מגלה את היכולת שלו להתרחק מכם ולחקור את העולם ותחושת הנפרדות שלו מכם הולכת ומתגברת ומגבירה את תחושת החרדה.

בכל מקרה, לא הייתי מפסיקה את שיטת ההשכבה כמענה להתנהגות של בנכם.

כן הייתי נענית למחאות שלו כמה שניתן, כלומר, לא להשאיר אותו הרבה לבד, לשבת ולשחק יחד איתו על השטיח, לאפשר לו להיות על הידיים כשהוא דורש וכו'. לא הייתי משנה כעת הרגלים נוספים בחייו או בחייכם כמה שניתן, על מנת לשדר לו יציבות.

בברכה,
אודט

שלוםבחור צעיר

מה שאתה מתאר מאוד תואם את ההרגשה שמלווה כל הורה מרגע הפיכתו להורה לאורך כל חייו. החרדה מחוסר השליטה עולה ביתר שאת ככל שהילדים גדלים וגדל הזמן שהם מבלים מחוץ לבית, וכן בעקבות אירועים קשים שמדווחים בתקשורת (התעללות בילדים, תאונות וכו'..). מדובר באתגר קיומי וכל הורה מוצא לעצמו את האיזון הנכון לו בין השליטה לבין מתן החופש.

מאחר שאתה עוד אינך שם תמוהה בעיני העובדה שנושא זה מעסיק אותך ומעורר בך חרדות. אני תוהה אם יש עוד נושאים בהם אתה מוטרד ומודאג (מחשבות טורדניות)באופן שאינו נותן לך מנוח ועד כמה הדבר מפריע לך בתפקוד היומיומי ובהתפתחות האישית-חיי חברה, זוגיות ובהמשך, בשאיפה-הורות.

בכל מקרה אני ממליצה לך לפנות לאיש מקצוע (פסיכולוג קליני) על מנת לברר יחד עמו באמצעות שיחות, את מקור החרדה שאתה מתאר.

בברכה
אודט

שלום אילנה,
ראשית אני שמחה לשמוע כי הדברים השתפרו ונרגעו אצלכם, זה בוודאי מאפשר לך מעט יותר מרחב לחשוב על הדברים שקרו ולעבד אותם, וגם לבדוק מה מתוך כל זה 'נשאר' אצל בנך.
קשה להעריך באופן כמותי את שיעור ה"נזק" שמריבות אליהם תינוקות חשופים גורם. כלומר, אין נוסחא שלפיה ניתן לחשב את רמת הפגיעה על פי מספר הפעמים בהם זה קרה. כמובן שעדיפה סביבה 'נטלות מתחים' עבור תינוקות, אך גם עדיף להיות בריאים וזה לא תמיד קורה......העולם מורכב מכל מיני רגשות ומצבים רגשיים, והתינוק, שלומד להכיר את העולם, לומד גם את זה.
התינוק שלכם לומד להכיר את העולם דרך השהות שלו איתכם, הוא לומד לחוות את עצמו דרך היחסים שהוא יוצר איתכם כלומר בונה סכימות של רגשות: "ככה אני מרגיש כשאני עם אימא" - תמיד כשאני עם אימא אנחנו צוחקים ושמחים ולעומת זאת, "לפעמים כשאני עם אימא ואבא יחד הם מדברים בקול רם ונראים כועסים". התינוק לומד שישנם גם רגשות אחרים: אני מניחה שפרט לשהות שלו במהלך הריבים עצמם, בנך חווה גם את המתח שלפני ושאחרי הריב, הרגיש שאת נסערת, שאביו קצר רוח וכדומה, אך הוא גם לומד שלאחר הכעס מופיע הפיוס, התיקון, וגם לכך ערך רב.
הפגיעה בבטחון העצמי שהזכרת נובעת לעיתים בגלל הנטייה של ילדים לייחס לעצמם דברים שקורים בסביבתם כלומר, מכיוון שבחושיהם הילדותיים הם חשים "שהעולם סביבם", הם עשויים לפתח מחשבות שווא שדברים קרו בגללם, למשל, שהם הגורם לריב הקולני, שבגללם אימא בוכה וכדומה. זה כמובן תלוי גיל, אבל תמיד חשוב לסייע לילדים להבין, עד כמה שניתן, שלא הם הגורם לתקרית שראו. זו בעצם אחת הסיבות למה כדאי לנסות לא לריב מול ילדים. כמובן שלא אחת זה קורה, וזה חלק מהעולם לתוכו ילדינו גדלים.
ובאופן כללי, אני חושבת שחשובי לנסות ליצור סביבה נטולת מתחים לא רק עבור התינוק, אלא גם עבור המבוגרים....
בהצלחה,
מיכל

ליאת שלום,
הרטבת לילה נחשבת לבעיה אם היא מתרחשת מעל גיל 4 וישנם ילדים רבים שיבשים לגמריי במהלך היום אך עדיין מרטיבים בלילה ונעזרים בטיטול זמן ארוך לאחר הגמילה. הסיבה היא שהיכולת לשלוט על עשיית הצרכים ביום שונה מאוד מהיכולת לשלוט עליהם בלילה, העירנות לתחושת הגוף שונה ומתשנה בין ילד לילד (עד כמה ישנים עמוק, עד כמה עצמאיים במידת יכולתם לקום לבדם בלילה וכדומה).
את מתארת נסיגה בשליטה בחודש וחצי האחרונים. האם ישנה סיבה חיצונית לנסיגה זו? שינוי בבית, שינוי בגן, אירוע שעברה וכדומה?מכיוון שעברו כבר 8 חודשים מתהליך הגמילה סביר שיהיה קשה לעסוק בעיניין מחדש, אך כדאי לפתוח את זה איתה. על מנת לסייע לבתך חשוב להבין עד כמה הרטבת הלילה מפריעה לה: האם היא מעירה אותך בבקשה שתחליפי לה את הסדינים הרטובים בלילה? מה היא אומרת על האכזבה שלך בכל בוקר? אפשר לנסות להעיר אותה לשירותים לפני שאתם הולכים לישון ולקחת אותה ישנה/מנומנמת לעשות פיפי. כדאי גם להפחית בשתייה לפני השינה.
ישנם ילדים שמסכימים להיעזר בטיטול מחדש ואף חווים הקלה כשההורים מציעים להם את זה. אפשר להגיד לה "חמודה אני רואה שאת מתעוררת רטובה ורציתי להציע לך להשתמש בטיטול שוב. ניתן תחילה לבדוק איתה האם היא מוכנה לשים טיטול מבלי לחוות את זה כעלבון, כפגיעה בבגרותה.
אני מזמינה אותך גם לקרוא דיונים קודמים בנושא שהתנהלו בפורום שלנו.
בהצלחה,
מיכל

שלום לילך,
את מתארת פגיעה וכאב עז שחשת כאשר בנך חווה דחייה חברתית. לפעמים כהורים אנו חווים את היחסים החברתיים של ילדינו כאילו אנחנו חלק מהסיטואציה וזה מובן וברור, בעיקר כאשר מדובר בראשית החיים החברתיים של בנך ובעובדה שאת יודעת שהוא ילד רגיש (אך תוכלי לבדוק עם עצמך, מתוך החוויות החברתיות שלך-עצמך, האם זה נוגע בך אישית באופן מעוד סיבות).
לצערנו סיכסוכים חברתיים, קבוצות וחברויות מתחילים כבר בגיל הזה ולא תמיד ניתן למנוע את תחושת העלבון, זה חלק מהאינטראקציה החברתית בעולם. אני חושבת שכדאי לנסות להבין מהגננת האם בנך אכן נקלע לתקריות אלימות עם ילדים באופן תדיר ומה מקומו שם, האם הוא תמיד "הקורבן", או לעיתים דווקא לוקח חלק פעיל "בבאלאגן". תוכלי לסייע לבנך על ידי הרחבה של מגוון התגובות האפשרויות כלפי ילדים תוקפניים (למשל, לספר לגננת, להפנות כלפיהם תגובה בטון כועס). בנוסף, יתכן שמול הבכי שלו צריך לעודד את בנך לייצור יחסים גם עם קבוצות ילדים נוספות, ניתן לשאול את הגננת מיהם הילדים להם מזג דומה ולסייע לו ליצור עימם קשר. מיהם הילדים עימם אתם מתראים אחר הצהריים? כיצד אז בנך מסתדר ומתמודד עם דחייה, תסכול או רגשות שליליים נוספים? האם יש הבדל באופן בו הוא מתמודד בבית לעומת ההתמודדות שלו בגן? המפגשים האלה חשובים מאוד כיוון שהם יוצרים תחושת שייכות לקבוצת הילדים וכדאי לשמר אותם, אך לא תמיד כל מפגש חברתי כזה עולה יפה, וילדים, כמו מבוגרים, מעדיפים לשחק עם ילדים מסוימים ולא עם אחרים מתוך מגוון סיבות ותוכלי לנסות להבין מבנך מיהם הילדים המועדפים עליו ולמה.
בהצלחה,
מיכל

שלום טל,
מדברייך אני מבינה שהגננת פנתה אלייך וספרה לך על הקשיים של בנך ושאת מצפה ממנה (בצדק!) לעזור לו להשתלב בגן בצורה טובה יותר. ישנם ילדים המתקשים לפתור קונפליקטים חברתיים עם בני גילם והם נוטים להתנהגות תוקפנית כפתרון. לעיתים מדובר בילדים הסובלים גם מקשיי ריכוז, אך על מנת לסייע לך לחשוב מה לעשות, עלינו להבין טוב יותר את המצב ולהכיר את בנך: האם הפנייה של הגננת הפתיעה אותך? כלומר, האם גם את התרשמת שאולי בנך מתמודד עם קשיים חברתיים?האם את רואה אותו דווקא מצליח להתמודד היטב עם ילדים אחרים בשעות אחר הצהריים וספציפית בגן קשה לו ולכן את מאוכזבת מהגננת? כיצד הוא פותר את המחלוקות החברתיות שלו כשאת נמצאת (מחוץ לגן?) וגם: מדוע את חושבת שהוא סובל בגן? האם חשבת על זה גם לפני שהגננת פנתה אלייך ואם כן, מדוע? ולגבי הקושי לשבת במפגש: האם בבית בנך נוטה להיות מרוכז לאורך זמן? האם מצליח להתרכז במשחק או ספר לאורך זמן (לא טלוויזיה) ולדעתך הוא דווקא כן מסוגל לשבת? ישנם ילדים הנוטים לתזזיתיות ומתמודדים עם קשיי קשב וריכוז הדורשים התערבות טיפולית, האם את חוששת שבנך נמנה עם ילדים אלה? מה ביקשת מהגננת לעשות איתו וזה לא עזר? האם זה לא עזר לאורך זמן (כלומר, איזה עזרה ניתנה לו עד כה)?
נראה לי שעלייך להבין טוב יותר מהגננת כיצד היא רואה את בנך ולחשוב האם הדברים דומים למה שגם את חושבת עליו. אני מניחה שאם אתן חושבות דברים דומים יהיה קל יותר לשתף פעולה יחדיו ולנסות לסייע לבנך בגן. מכיוון שמדובר בגן חובה, סביר שישנו גורם מקצועי-ייעוצי המבקר בגן (למשל, פסיכולוג מהשירות הפסיכולוגי) עימו ניתן להתייעץ ולפנות לגורמים מתאימים. מכיון לחוויה החברתית בגן בגיל הזה חשיבות גדולה, מומלץ מאוד לפנות לקבל עזרה מקצועית במידת הצורך.
בהצלחה,
מיכל

שלום לשלי,
תלישת שיער (או בשפה מקצועית - טריכוטילומניה) הינה תופעה פסיכולוגית המוכרת אצל ילדים ומבוגרים כאחד. אצל תינוקות, בדומה לתיאור שלך את בתך, הנוהג לרוב מתחיל להתפתח בניסיונותיהם להרגעה עצמית, כמו למשל סביב ההרדמות. העיסוק בשיער נעים ומרגיע, הם לומדים כך להרגיע את עצמם ולהפחית את המתח והחרדה, ובהמשך העיסוק הופך לתלישה של שיער, אקט שבו הכאב הופך למרגיע ומנחם. חלקם גם אוכלים את השיער שהם תולשים במקרים קשים יותר תלישת השיער גורמת להתקרחות באיזורים ספציפיים (האם כך אצל בתך?).
מכיון שמדובר באקט של הרגעה ו-ויסות עצמי חשוב לדעת כיצד בתך נרגעת באופן כללי: איך היא מתנחמת? כיצד נפסקו הרגלים אחרים שלה? האם היא יודעת כבר שאת מוטרדת מהעיניין ומנסה ל"בדוק" את תגובתך? היות ומדובר בהפרעת חרדה, אצל מבוגרים (וגם אצל ילדים גדולים יותר) מקובל לטפל בתופעה בטיפולים התנהגותיים, לפעמים גם בליווי טיפול תרופתי. לעיתים הפתרון הוא פסיכותרפיה נרחבת יותר כיוון שתלישת השיער הינה סימפטום של קושי גדול יותר. אצל פעוטות או תינוקות שיטות אלה אינן רלוונטיות עדיין, אך פעמים רבות הנוהג אינו פוסק מעצמו ובהחלט ניתן לקבל ייעוץ והדרכה הממוקדים בהחלפת שיטות ההרגעה הללו באחרות באופן הדרגתי שמותאם לתינוק ולהוריו.
כדאי לנסות להחליף את שיטת ההרגעות שלה באחרת: ליטופים, שימוש בבובות ובבגדים נעימים וכדומה ובאם הדבר לא עוזר לפנות לייעוץ.
בהצלחה,
מיכל

שלום רב
אם ניסית מספר דברים וזה לא עזר כדאי שתפני ליעוץ אישי בדרך כלל מספיקה פגישה אחת או שתיים לדבר כזה. בהצלחה

היא נהנית ממגע השיער בכף ידה וממוללת שוב ושוב. כך היה מאז ומעולם. בעבר הייתה מוצאת שערות שלי תוך כדי ההנקה, או ממוללת את שערות ראשה בלי לתלוש. לאחרונה (כמה חודשים) למדה לתלוש. אין קרחות. היא תולשת רק בשעות הערב לקראת השינה. אינה סובלת מחרדה כלשהיא או שינוי במהלך החיים, לדעתי. כרגע אני נמנעת ממתן מוצץ מחוץ למיטה (מה שעודד בעבר את ה"התמסטלות" והתלישה) ומשגיחה עליה ומונעת ממנה בעדינות לתלוש כשהיא נרדמת. יש לידה בובות ואני מניחה עליהן את ידיה ע"מ שתלטף אותן. אני עושה זאת כבר יומיים. כמה זמן עליי להמשיך בכך? תוך כמה זמן תפסיק? היא כל כך אוהבת את זה. אני חוששת שלא תפסיק.

שלום,
אני יודעת שעברו כמה שנים והייתי רוצה לדעת איך הסתיים עניין תלישת השיער אצלך.
בתור אמא מיואשת.

אולי מישהי מכן תקרא את זה במקרה ותוכל לענות לי האם הבעיה נפתרה? איך?
תודה,
אמא שעדיין לא מיואשת..

גם אני אשמח לדעת האם ואיך זה הסתיים...

לא מיואשת אבל קרובה לזה.

תאומות בנות שנתיים שתולשות לעצמן את השיער בזמן מנוחה כולל מציצת אצבע.. אני ממש מיואשת ולא יודעת מה לעשות כי יש להן כבר קרחות בראש.

שלום דנה,
המפגש החברתי עבור תינוק צעיר הוא סוג של גירוי שמשמעותו תחילה דומה לכל גירוי חדש אחר. בדומה להתרגשות שחווה התינוק מצלילים חדשים, מחפצים, בעלי חיים או מראות נוספים, כך מהווה גם המפגש האנושי גירוי מעניין. בהדרגה הופך המפגש הזה לייחודי ולמעניין במיוחד, עובדה: תינוקות אוהבים במיוחד להסתכל על אנשים בכלל ועל תינוקות אחרים בפרט. עדיין, אין מדובר ממש ב"מפגש חברתי" ובפועל תינוקות אינם זקוקים לשהות המשותפת הזאת לשם ההתפתחות שלהם (כלומר, העובדה שהם ישהו יחד עם תינוקות נוספים במסגרת חינוכית בגיל הזה לא תתרום לחברותיות שלהם). היתרון במפגשים חברתיים בגיל הזה הם בעיקר עבור האימהות: אפשרות לחלוק רגשות וחוויות, לא להרגיש לבד, לבלות יחדיו עם התינוק בחברת אם ותינוק אחרים. לשם כך, המפגש עם ילדים במגוון גילאים עשוי להיות מעניין עבורם, כמובן בהנחה שמדובר להנאה משני הצדדים, למשל, ילדים בני 3-4 לרוב לא יתעניינו בתינוקות, אלא אם מדובר בילדות 'אימהיות' שמחקות את התנהגות אימהותיהן ורוצות מאוד לטפל בעצמן בתינוק. למעשה, רק סביב גיל שנתיים המפגש החברתי עם בני גילם הופך להיות חיוני וחשוב לילדים באופן שנחוץ להתפתחות שלהם, ואילו עד אז המפגשים יכולים להיות אקראיים יותר. כמובן שקיימת שונות בין ילד לילד במידת החברותיות ובמידת הצורך בחברת ילדים ובהנאה מכך.
בילוי נעים,
מיכל