פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

ראשית ברכותי על תהליך גמילה שנראה כי הסתיים בהצלחה (ביום).
את מספרת שגם גמילת הלילה התנהלה כהלכה זמן מה, מה שמרמז שיש לבתך את היכולת הפוטנציאלית לכך. יתכן שהנסיגה החלה, כפי שאת מניחה, משום שלביתך קר בלילות, אך בין אם כן ובין אם לא - רצוי, כמובן, לדאוג שלא יהיה לה קר.

בכל הקשור לגמילת לילה, חתך הגיל 3-4 נופל מעט "בין הכסאות" , שכן ההורים והילד עשויים לחוש שהוא בוגר מדי מכדי להיות מחותל בלילה, אך מצד שני הוא אינו בוגר דיו כדי לגייס את המוטיבציה הדרושה על מנת להעבירו תהליך גמילה מורכב יותר.
לפנייך מספר אפשרויות:
למרות דברייך, אם בכל זאת את יכולה להשלים עם הרעיון של לחזור לחיתול בלילה למשך מספר חודשים ואז, לקראת האביב או הקיץ ולקראת גיל 4 לגמול מהחיתול - יתכן וזה עדיף כרגע ויחסוך ממך את אותם הלילות הלבנים והבעייתיים.
אם הרעיון הזה לא נראה לך ואת דבקה ברצונך לגמול, את יכולה לנסות מעין פשרה - להלבישה ב'טפתון' (כדי שאם תפספס בכל זאת יחסך ה"בלאגן" של הקימה בלילה) אך להסביר לה שאתם תעשו ביחד מאמץ שכן תקום יבשה - הווה אומר תדאגו שתתרוקן לפני השינה, תעירו אותה לפחות פעם אחת במהלך הלילה, ותביעו ציפיה שאם היא חשה שיש לה פיפי - שלא תשחררו בטפתון אלא תשתדל להתעורר ולקרוא לכם.
אם גם אפשרות זו לא נראית לך - אמליץ להמשיך את שעשית עד כה, תוך למידה מדוייקת יותר של הזמנים שבהם ביתך נוטה לעשות פיפי בשנתה והערתה מעט לפני כן ולקיחתה לשירותים על מנת למנוע פספוס.
וטיפ אחרון:
הציעי את המיטה מראש עם שתי שכבות של סדינים, שבינהם מפרידה שעוונית. הדבר יחסוך לך מעט מתהליך החלפת המצעים באישון לילה.
מקווה שתשובתי היתה מהירה דיה (:
לילה טוב ויבש,
דפנה.

הי יעל מה שלומך? יש לי בעיה דומה עם בתי בת ה-3 וחודשיים אפשר לשאול מה עשית בנידון? ומה עוזר במקרה זה?

שלום טל,

ראשית, הערה פורמלית-אנחנו לא צוות רופאות אלא צוות מומחיות בתחום הגיל הרך:פסיכולוגיות התפתחותיות ויועצת התפתחותית :)

שנית, ברצוני להחמיא לכם על הרעיונות היצירתיים בהם השתמשתם על מנת לנסות לעזור לבנכם בהתמודדות עם פחדיו. הדבר מעיד על כך שהתייחסתם לפחדיו ברצינות וזו גישה נכונה כהתחלה.

מתיאורייך עולה כי בנך סובל מפחדים וחרדות וכי הללו מפריעים לו באופן משמעותי בתפקוד היומיומי וכי חלה נסיגה פתאומית ביכולתו לנפרדות ועצמאות. האם הפחד להיות לבד מופיע גם בגן? האם הוא נמנע מללכת שם לשירותים?

יכולות להיות סיבות רבות לפחדים ולחרדות של בנך, החל מאירוע מפחיד/טראומתי שחווה (האם ניסיתם לבדוק עמו קיום ארוע כזה סמוך לתקופה בה החלו להופיע הפחדים?), וכלה בתהליכים התפתחותיים שאופיינים לגיל כמו חרדת סירוס (קשור לתסביך אדיפוס-יש הרבה ספרות בנושא שכדאי לקרוא). ציינת כי בנך הולך שנה שנייה לגן חובה בגלל בעיות רגשיות (למה הכוונה?) ואני מניחה כי בעיות אלו הקשו עליו עוד יותר להתמודד עם אירוע טראומתי (אם היה!), או עם תהליכים התפתחותיים אופייניים לגיל.

בהחלט הייתי ממליצה לכם ללכת לייעוץ של איש מקצוע על מנת לברר את מקור החרדות של בנך ולנסות לסייע לו ולכם, משום שמדובר בתקופה ארוכה יחסית של פגיעה נרחבת בתפקוד היומיומי שלו.

בהצלחה

אודט

שלום דנה

קודם כל הרשי לי להתפעל מכך שבנך נרדם לבד בלילה במיטתו, לאחר שאת מניחה אותו ער במיטה. פירוש הדבר שאת אפשרת לו ללמוד להרדם בכוחות עצמו והיכולת הזו תלך איתו בהמשך הדרך, גם לגן. איני יודעת מה הסיבה לכך שאת בוחרת (אני בכוונה בוחרת להשתמש במונח זה) להרדים אותו על הידיים במהלך היום-האם את משכיבה אותו במהלך היום גם במיטה? האם יכול להיות שבמהלך היום יש בך כוחות ורצון (והנאה?) להרדים אותו בידייך ואילו בלילה את כבר עייפה ו"מוותרת על התענוג"? מדוע את לא רוצה שבנך יקשר בין אוכל לשינה? תינוקות רבים אוהבים לשקוע לתוך שינה עמוקה מיד אחרי הארוחה מאחר והאכילה כרוכה גם במאמץ פיזי וגם משום שקיבתם מלאה והם רגועים.
תינוקות ופעוטות עם התפתחות תקינה (שאין להם קשיי וויסות) שנכנסים למסגרת חינוכית לומדים מהר מאוד לסגל לעצמם דפוסי התנהגות שמותאמים יותר לתנאי הסביבה החדשים.כך, תינוק שהורגל להרדם על הידיים/להיות על הידיים במשך היום, יבין כעבור מספר ימים קצרים כי" כללי המשחק" השתנו. לא תוכלי למנוע מבנך בכי בימיו הראשונים בגן משום שכל הסתגלות כרוכה בתהליך למידה וויתור, שבסופו של דבר הם חלק מההתפתחות הבריאה ומהגדילה.
בנוסף, תינוקות לומדים מה הם יכולים לקבל בבית (אמא מנדנדת אותי על הידיים) ומה בגן (מוצץ או כל חפץ מעבר אחר), כך שגם אם תמשיכי לנדנד את בנך בהשכבה, הוא ילמד שבגן זה אחרת.

באופן מעשי, רצוי שבמהלך היום תשכיבי את בנך לישון במיטה עם מוצץ, תהיי לידו ותלטפי אותו, על מנת שעדיין יחוש בקרבתך ובמגע ידייך. בהמשך כדאי להפחית בהדרגה את הליטופים בשאיפה שילמד להרדם לבד כפי שיודע כבר לעשות בערבים.

בהצלחה
אודט

שלום אודט ותודה רבה על תשובתך, ההרגל להרדם בלילה לבד נעשה באופן הדרגתי כך שעד גיל חודשיים היה נרדם עם הנקה ואח"כ על הידיים והיום הוא כבר נרדם לבד. לפעמים כשהוא קצת מתקשה אני עושה "הרם הורד" ודי מהר הוא נרדם. אציין את המובן מאליו עבורי שכל מגע עם הבן שלי גורם לי להנאה צרופה, אבל מאוד קשה לי פיזית להרדים אותו על הידיים וברור לי שככל שיגדל הקושי שלי יגבר, ולכן די מלכתחילה ניסיתי להרגיל אותו להרדם לבד (קראתי בספרים שכדאי להתחיל זאת מגיל קטן, אז ניסיתי...בנוסף קראתי שלא כדאי שיקשר בין הנקה לשינה מאחר שכל מחזור השינה אורך 45 דקות ואם הוא מתעורר בסופו ולא מצליח לשקוע בשינה שוב הוא זקוק לאותם תנאים שהיו לו בעת שנרדם לראשונה, דהיינו הנקה, ואין ספק שלי זה יהיה קשה יותר להניק בכל פעם שירצה לחזור לישון במהלך הלילה. ואכן במהלך הלילה הוא ישן 6 שעות רצופות מבלי להעיר אותי). העניין הוא שאני לא מצליחה להרגיל אותו להרדם לבד במהלך היום: לאחר שהוא משחק אני מכניסה אותו לחדרו, מחשיכה קצת את החדר, שרה לו שיר ומניחה אותו במיטה. כל ניסיון שלי לנחם אותו ולהרגיע אותו במיטה אם הוא בוכה, נכשל, הוא רק בוכה עוד יותר. גם שיטת "הרם הורד" לא עוזרת - נדמה שכל פעם שאני מניחה אותו הוא בוכה יותר. נדמה לי שהשאלה שלי עוסקת קצת יותר בלשים גבולות בגיל כזה, האם לתת לו לבכות במיטה יכול לגרום לו לנזק, הרי זה בדיוק מה שיעשו איתו בגן עד ש"יסתגל"...

חשוב שתגדירי בינך לבין עצמך מה המוטיבציה שלך לשנות את הרגלי השינה על הידיים של בנך-האם זה משום שאת רוצה להכין אותו לקראת הכניסה לגן שיהיה לו יותר קל להסתגל? או שאת מעוניינת לשנות את ההרגל הזה כי הוא נראה לך לא נכון באופן כללי?
כל עוד המוטיבציה מגיעה מכיוון "שלא לשמו"-יהיה לך קשה להתמיד בשינוי.

ולשאלתך-האם להניח לבנך לבכות כמה דקות במיטה יגרום לו לנזק, תשובתי היא -לא. אני חושבת שבנך בוכה משום שהתרגל לתנאים מסוימים וכאשר הם לא מתמלאים לפי ציפיותיו-הוא מוחא. תינוקות עם קשיי שינה נחלקים לתינוקות עם מזג קשה, קשיי וויסות או בעיות אנטומיות שמקשות על הנשימה במהלך שינה. לפי תיארוייך בנך לא נופל באף אחת מהקטגוריות (נרדם ללא קושי בלילה וישן ברצף) ולכן קל לי יותר להניח שקשיי ההירדמות שלו במהלך היום קשורים להרגלי השינה והם ייעלמו כשיורגל אחרת.

את מציינת ששיטת ה"הרם הורד" לא עובדת וליהפך-ככל שאת נוקטת בה, בנך בוכה יותר כשאת מניחה אותו במיטתו. זאת משום שהוא כבר למד שאחרי "הורד" מגיע "הרם" וכל עוד את נוכחת בחדר ולא מרימה אותו-הוא מרגיש שמשהו לא כפי שציפה ולכן הבכי.
דווקא משום כך, אני כן מציעה לך להניח את בנך במיטה, ללטף ליטוף קצר (!) ולומר לו ש"את יוצאת מהחדר וסומכת עליו שיצליח להרדם לבד ושעוד מעט תחזרי לבדוק שהכל בסדר", או משהו דומה, ולצאת לדקות קצרות. כשאת חוזרת שוב לחזור על התהליך בצורה עניינית וקצרה ולצאת, וחוזר חלילה. נושא ההתמדה והעקביות הם קריטיים בתהליך זה שבעיקרו הוא תהליך למידה לכל דבר.

מכיוון שהצלחת כל כך יפה עם ההשכבה בלילה מגיל חודשיים, אין לי ספק שאם תהיי משוכנעת בצורך לגמול מידיים בהשכבה, תצליחי גם כעת.
חשוב שההשכבה תהיה כשאת משוכנעת כי בנך עייף, כעת הוא גדל ופותח מרווחי עירות גדולים יותר.

בהצלחה
אודט

שלום לאה,

אני בהחלט מצדדת בהשארתו של בנך בגן למרות המחלות ולא משום שאני חושבת שבגיל 1:4 ילד חייב להיות במסגרת חינוכית, אלא משום שבמקרה הספציפי של בנך, המסגרת מתאימה לו, לאופיו ולצרכיו, הוא נתרם ממנה ונהנה, ומשום שאת מגלה שביעות רצון מהמסגרת.
בנך עובר תהליך שמאפיין רבים מהילדים שנכנסים לגן,שהוא תהליך בלתי נמנע ובסופו הוא יהיה מחוסן כך שבשנה הבאה תפחת תדירות המחלות.
שאלתי-האם היית חושבת להוציאו מהגן גם לולא פוטרת(בהנחה שהיית מוצאת לו סידור אחר)? ובמילים אחרות-האם מעבר לדאגה האמיתית לבריאותו של בנך יש בך אולי גם רצון שבנך יהיה איתך בבית בתקופה לא פשוטה עבורך בה את נותרת ללא מסגרת?
לעתים בלית ברירה קיים הכרח להוציא ילד מהגן מסיבות כלכליות, לא ציינת אם הדבר מהווה שיקול בהחלטה.
אם תחליטי להשאיר את בנך בגן, יש כמה דברים שניתן לעשות על מנת לנסות להפחית את תדירות המחלות.
לעתים מומלץ להשאיר ילד תקופה קצרה בבית (שבועיים-שלושה)על מנת שיתחזק ובמקרה שלך את בלאו הכי בבית כך שזה אפשרי. בנוסף, רצוי להתייעץ עם רופא המשפחה על דרכים לחזק אותו (אולי רצוי לחסן אותו נגד שפעת אם הוא נוטה להדבק מכל וירוס באוויר).
אפשר לבקש שהגננת תעביר מסר תקיף לכלל ההורים שבו ילדים שמגיעים לגן חולים יוחזרו הבייתה (מה מדיניותה עד כה בנושא?). ניתן גם לבקש לאוורר את הגן בשעות היום ככל שניתן, לא כל שכן בשעת השינה המשותפת.
אפשרות נוספת היא שבתקופה הקרובה תשלחי את בנך לגן ליום קצר (עד 13:00), כלומר, ללא שינה, ולאסוף אותו לפני (או מיד אחרי) ארוחת הצהריים ובכך להפחית את השעות בהן הוא חשוף לוירוסים בגן. יתכן כי הוא גם ירוויח שינה/ארוחה יותר איכותית בבית, כחלק מתהליך ההתחזקות של גופו.

הרבה כוחות וסבלנות, הן למחלות והן למצבך האישי!


אודט

אודט שלום תודה רבה על תגובתך בהמשך לשאלותייך, אני לא חשבתי כלל להוציאו מהגן בעקבות זאת שפוטרתי, ודווקא הכי נוח לי שיהיה בגן ואני אתפנה לעיסוקיי. השיקול הכלכלי גם הוא לא נחשב, למרות שבטח יעזור לנו מאוד לחסוך 2500 ש"ח בחודש. השיקול היחידי שעומד בראש סדר העדיפות זה טובת הילד ובריאותו, חיסונו, התחזקותו ועלייתו במשקל. אני רוצה לדעת האם הוא יפגע מבחינה התפתחותית כתוצאה מהוצאתו מהגן . כפי שאמרתי שאם אני מוציאה כעת, ככל הנראה יכנס רק בספטמבר הבא היות והמקום שלו יתפס ומדובר על תקופה ארוכה. אשמח לשמוע את דעתך. רב תודות לאה

לשאלתך, הוצאת ילדך מהגן לא תפגע בו מבחינה התפתחותית, כפי שאמרתי בראשית דבריי, אני לא חושבת שילד בגיל 1:4 הכרחי שיהיה במסגרת חינוכית לצורך ההתפתחות התקינה שלו. עם זאת רציתי לציין בפנייך שני דברים. האחד, אני לא בטוחה שבהוצאתו מהגן תמנעי ממנו לחזור על התהליך בשנה הבאה-אמנם הוא יהיה גדול יותר אבל עדיין ייחשף לוירוסים שטרם חוסן מפניהם באופן טבעי.
השני, כרגע אמנם את בבית אך מה יקרה אם וכאשר תחזרי למעגל העבודה, בנך ייאלץ לעבור שוב שינוי ותהליך הסתגלות-למטפלת/משפחתון/גן אחר? אני חושבת שרצוי להסתכל בפריזמה רחבה יותר, על מנת לייצר עבור בנך סביבה יציבה יותר שעמידה בפני שינויים שתלויים בנסיבות.

ודבר אחרון שקשור בך ולא פחות חשוב-לפי דברייך אני מבינה שלך דווקא נוח בתקופה זו להתפנות לעיסוקייך, בין אם מדובר בחיפוש עבודה ובין אם מדובר בלקיחת פסק זמן לעצמך. השארות עם בנך בבית תגביל אותך באופן משמעותי והשילוב בין מענה לצרכייך ומענה לצרכיו הטיפוליים וההתפתחותיים (בילוי בוקר בגן השעשועים, העשרתו בבית במשחק משותף, סיפוק גירויים מותאמים לגילו וכו'.. האם יש בך רצון/סבלנות לחזור לעמדה שהיית בה טרם הוכנס לגן?..)לא יהיה פשוט. איני יודעת מה היו שיקולייך(או התלבטויותייך) בקבלת ההחלטה לשלב את בנך במסגרת חינוכית בתחילת שנה, אך חשוב להזכר בהם משום שהם משקפים כנראה צרכים משמעותיים שחשוב לא להתעלם מהם.

בהצלחה
אודט

שלום לקפיה,
השימוש בקול בכייני-תינוקי הוא דפוס התנהגות המבטא מעיין נסיגה זמנית אל שלב התפתחותי מוקדם יותר. כלומר, מתוך סיבות שונות - שאת חלקן נוכל לנסות אולי להבין - בנך משתמש בהתנהגות המאפיינת ילדים צעירים יותר. הדבר דומה לילדים בני גילו שמבקשים 'על הידיים', שלא מוותרים על המוצץ (שלא לצורך הרגעה עצמית), שמחקים התנהגויות שונות של תינוקות כמו זחילה או משחק תינוקי אחר (רעשן). את צודקת בהשערתך שהתנהגות זאת מאפיינת לעיתים ילדים שמפנים אליהם דרישות גבוהות מידי: הם מתקשים להתמודד עם הדרישה ולכן מנסים להיות "קטנים" יותר. אך התמודדות זאת מאפיינת גם סוגים נוספים של תסכול, של הזדקקות, של רצון בקרבה וכדומה. לעיתים קשה לדעת מהו בדיוק הגורם, או הגירוי, שגורם לצורך הזה להופיע, זה יכול להיות משהו שתסכל אותו שלא בהכרח קשור אליכם או לבקשה שלכם. למשל, כמו בדוגמא שלך - מתקשה בפאזל ומבקש עזרה: מרגיש חלש, מתקשה ואז מרגיש כמו תינוק וגם מדבר כך. לעומת זאת, הצורך הזה עולה דווקא כשמבקשים ממנו לעשות משהו שלא מתחשק לו (לסדר את הצעצועים, להפסיק את המשחק) וואז רוצה "להראות" שהוא לא מסוגל. זוהי כנראה הדרך שלו לומר "אני קטן, אני מרגיש חלש ולא יכול".
אני חושבת שהבחירה לבקש/לדרוש ממנו לשנות את טון הדיבור נכונה, אך ניתן ללוות זאת גם באמירה "מתחשק לך עכשיו לדבר קצת כמו תינוק" או "אתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות את מה שאימא אמרה אבל אני בטוחה שאתה יכול". אמירות כאלה יוכלו לתת לו הרגשה שאתם רואים איך הוא מרגיש, מבינים לליבו, ולחזק את תחושת המסוגלות שלו - אנחנו סומכים עליך, מאמינים ביכולותייך, ונהיה כאן כדי לראות איך אתה מצליח. אני מניחה שהצורך ל"התבכיין" ילך ויפחת ככול שהוא ירגיש בטוח יותר ביכולותיו ופנוי להתמודדות עם האתגרים שלו, כמובן בהתאם לדרישות שקיימות כיום גם מחוץ לבית (למשל במסגרת הגנית שלו).
בהצלחה,
מיכל

נטעלי שלום,
ההחלטה מתי לשלוח ילד לגן קשורה בהבטים רבים, לא כולם קשורים בילדים עצמם, ומשתנים בין חברות ותרבויות . בישראל, בגלל הקושי להתפרנס ממשכורת אחת, מקובל ששני ההורים יוצאים לעבוד ועליהם למצוא פתרון לילדים מחוץ לבית. לפיכך, ישנן משפחות רבות שילדיהם נמצאים במסגרת חוץ-ביתית כבר מגיל 3-4 חודשים - מועד סיומה הרישמי של חופשת הלידה. כמובן שלתינוקות צעירים כל כך אין שום צורך בחברת הילדים והכניסה לגן מבחינתם הינה אילוץ אשר לעיתים אף גורם נזק. מכאן, רבים מעדיפים להשאיר תינוקות קטנים בטיפול אישי יותר (מטפלת או קרובת-משפחה), ובהמשך, ברגע שהתינוק גדל מעט יותר לשלוחו לגן שעלותו נמוכה יותר בהשוואה לשכרה של מטפלת והרווח הוא גם חברתי, קהילתי וכו'. ישנה כמובן העדפה למסגרות קטנות ככול הניתן עבור ילדים צעירים, בהן ניתנת ההיענות הרבה ביותר לצורכיהם.
בארצות אחרות התמונה שונה: בחלק ממדינות אירופה למשל, לא מקובל לשלוח ילדים לגן לפני גיל שנתיים-שלוש, וגם אז מדובר פעמים רבות רק "במשרה חלקית", למשל, למשך יומיים-שלושה בשבוע, לעיתים אפילו רק לשעות אחה"צ ("משמרת ערב"). לעומת זאת, במדינות מתפתחות, בהן מעטות האימהות העובדות, הילדים נשארים לרוב עם האם עד גיל בי"ס והמושג "גן ילדים" כלל לא קיים. גם בארץ לאחרונה אנו שומעים יותר ויותר על הורים שבוחרים במתכונת של 'חינוך ביתי' ומחליטים לא לשלוח ילדים צעירים כלל למערכות החינוך. אז איפה התשובה? מה נכון? כרגיל, אין אמת אחת נכונה...
השיקול החברתי אותו את מעלה רלוונטי בעצם רק החל משנת החיים השנייה: אז ילדים מתחילים יותר להתעניין בחברת ילדים אחרים, אך תחילה עדיין לא משחקים איתם "באמת" אלא רק משחקים לידם (אחד במכונית ואחר בכדור, מסתכלים אחד על השני) רק בהמשך יכולים גם לשחק זה לצד זה באותו חפץ (למשל, שני ילדים אשר בונים בקוביות, כל אחד בונה את המגדל שלו), ולאחר מכן יוכלו גם להתחיל לחלוק אותו ביניהם, ואז זה כבר ממש "משחק משותף" (כל אחד תורם קוביות כדי לבנות יצירה משותפת - לרוב לא מתקיים לפני גיל שלוש). לגן ישנה גם תרומה נוספת הקשורה לכישורי חיים: הרגלים, סדר יום, הצורך להתאים את עצמם לסביבה ולהסתגל, וכל ילד יכול להתמודד עם זה בקצב אחר (לכן יש ילדים שקשה להם מאוד להסתגל למסגרת הגנית).
אז מה לעשות??אני חושבת שאם את מרגישה שבנך מקבל מספיק בבית, אם את עצמך חשה פנויה להעניק לו (ולא מתעייפת...), אם את דואגת להפגיש אותו באופן סדיר וקבוע עם בני גילו (זה חשוב!) ולהקנות לו הרגלים ושגרה קבועה יחסית, אני חושבת ששניכם יכולים רק להרוויח מהשהות המשותפת בבית. לך נותר רק להתמודד עם השאלות של השכנים, החברים והמכרים שבוודאי טורחים להעיר לך...
יחד עם זאת, אני ממליצה לך לבדוק מפעם לפעם את "תקפות" ההחלטה: יתכן ומה שנראה לך היום ברור וטבעי, יראה פחות מתאים כשהוא יהיה בן שנתיים ואז זה בסדר גמור להתחרט ולחפש גן מתאים. לפעמים דברים שרואים משם לא רואים מכאן...
בהצלחה

שלום שושנה
בתאורך חסרים פרטים משמעותיים כגון, בן כמה בנך, מהו הגן החדש שהוא מבקר בו-עירוני?פרטי?באילו מסגרות היה עד כה וכיצד הייתה הסתגלותו? מה מידת שביעות הרצון שהייתה לך מהמסגרות הקודמות בהן שהה בנך?

את מתארת רמת חשדנות והסתייגות גבוהה ביותר מהגן שאת שולחת אליו את בנך ואני תוהה כיצד את ממשיכה לשלוח את בנך אליו לאורך התקופה האחרונה ומדוע לא חפשת עבורו מסגרת אחרת.
אני בהחלט מסכימה איתך שגן שבו מחזקים ילדים אלימים והופכים קורבן לתוקפן הוא גן לא ראוי, ולא צריך לשם כך להיות איש מקצוע כדי להבין זאת.
בהתייחס להתנהגות של בנך, רגרסיה בהישגים התפתחותיים בכניסה לגן חדש היא תופעה נורמטיבית, אך את מתארת שינוי קיצוני בהתנהגות של בנך שראוי להתייחסות, השאלה היא כיצד.

תארת כי בנך מחריש כשאת שואלת אותו שאלות בנוגע לגן וכי את מסיקה מכך שהוא פוחד לדבר על דברים שקורים לו שם. חשוב לעשות הבחנה בין מה שבאמת קורה בגן ובין מה שאת משערת שקורה.

לצורך כך, לטעמי הצעד הראשון המתבקש הוא לתאם פגישה דחופה עם הגננת ולשתף אותה בתחושותייך ותהיותייך על התנהלותו הלא חינוכית של הגן.
לגבי רצונך לשלוח לגן משהי מקצועית, לא ברור לי לאיזו מטרה ולמה הכוונה "איך לתקן נזקים וממה נובעים"-של בנך? של הצוות? אם את מעוניינת לקבל חו"וד על התנהלות הגן, נראה לי שהכתובת היא מפקחת חינוכית, בהנחה שזה גן עירוני. אם את מעוניינת שגורם מקצועי יערוך תצפית בבנך בגן על מנת להבין את מקור ההתנהגויות שלו, ועד כמה הגן תורם להם, לרוב קיים פסיכולוג/ית אחראי על הגן מטעם השפ"ח שאפשר להיעזר בו.
קיימת בפנייך כמובן גם האפשרות לגייס פסיכולוג מטעמך (באופן פרטי) על מנת לערוך תצפית בגן.
בכל מקרה תדרש ממך רמה של שיתוף פעולה עם צוות הגן.

אציין כי כל עוד רמת החשדנות וההסתייגות שלך כלפי צוות הגן כה גדולה, באופן טבעי בנך יתקשה מאוד להסתגל לגן ולתת אמון בצוות.

בברכה,

אודט

שלום רב
אני אמא לשני בנים מקסימים הגדול בן שנתיים וחצי והקטן בן ארבעה חודשים
אני מתמודדת עם רצון עיקש של בני הקטן להיות כל זמן שהוא ער על הידיים ואם לא על היידים אז שאני יהיה קרוב קרוב אליו ושאני ינעים לו את זמנו וגם אז לרוב זה נגמר על הידיים הפעמים שהוא לא על הידיים שהוא מעסיק את עצמו הם מעטות וקצרות מאוד הצורך שלו בנוככותי הוא גדול ולעיתים מעיק חשוב לי לציין שאני מאמינה שאני מודעת להיותו תינוק שזקוק לקרבה אהבה וחמימות מה גם שאני מניקה אותו וכל הנקה מתמשכת לזמן רב שבסופה אנחנו "משוחחים" וצוחקים , איך שלא יהיה אני חשה שכמה שאני מעניקה לו אין לא שובע !!!
אנא עיזרו לי להבין אותו את עצמי אותנו !!

שלום אירית,

מהרגישות שבה את מתארת את אופן הדברים, אני מניחה שאת אמא טרייה שעושה את דרכך הראשונה בתפקיד האמהות. באופן כללי אומר שיחסים בין כלה לחמות הם יחסים מאוד מורכבים לאורך השנים ואכן התנהלות חכמה היא חשובה במיוחד.
לשאלתך הראשונה-אני לא חושבת שלבנך תגרם איזושהי בעייה מכך שחמותך מעירה לך הערות דרך דיבור אליו באופן עקיף. אם יש לך באופן כללי קשר טוב או לפחות קורקטי עם חמותך, אני מסכימה איתך שזה נכון להבליג על דברים שטותיים, לטובת המשך הקשר הטוב. זאת כל עוד הם באמת נתפסים בעינייך כשטותיים ואת לא נפגעת באמת. השאלה אם בדברים המהותיים בהם יהיו ביניכם חילוקי דעות-תדעי לעמוד על הזכות שלך לגדל את בנך באופן שבו את מאמינה.
לשאלתך השנייה,אני בהחלט מסכימה איתך שהאמירה "אצבע בפה זה לא יפה" אינה במקומה ומעידה על סוג של בורות או גישה חינוכית מיושנת. את הבנת באינטואיציה הנכונה (או מתוך קריאה בספרות) שבנך זקוק בשלב זה להרגיע את החניכיים באמצעות הכנסת אצבעות לפיו כסוג של עיסוי, וגם כחלק מגילוי הפה, הידיים והיכולת שלו לפעול באופן רצוני על גופו-יכולת ראויה לציון לחלוטין! במקרה זה, דווקא חשוב שכן תביעי את עמדתך ותעמידי את המעירים על טעותם, על מנת שבהמשך תמנע מבנך ביקורת שעלולה ליצור אצלו תחושה של אשם על סיפוק צרכיו בדרך לגיטימית.
לגבי שאלתך השלישית, לא תמיד אנחנו יודעים כהורים מדוע תינוקות מקטרים, ולשם כך קיימת אינטואיציה ורגישות אמהית שנראה שנחנת בה. אני בהחלט חושבת שאם הסקת שבנך משועמם ולכן הוא מקטר, חשוב שתאמרי לו את זה כי כך הוא מתחיל לקשר בין התנהגותו (הקיטור) לבין הסיבה לכך (השעמום). אך אם את סבורה שהוא כועס מסיבה כלשהי, ועוד יותר-אם הוא כועס עלייך, חשוב ואף הכרחי לשקף לו את הרגש השלילי המדוייק, על מנת שיוכל להרגיש שאמו אינה מתעלמת מרגשותיו הקשים והיא מכירה בהם ונותנת להם מקום.

אם את קוראת ספרות בנושא, הייתי ממליצה לך על ספר בשם "הולדתה של אם" של דניאל שטרן, שמדבר על הנושא שאת מעלה.
בהצלחה
אודט

תודה רבה על תשובתך המלמדת. אכן אני אמא טריה. לגבי האמירה "אצבע בפה זה לא יפה" - האומרים אותה יודעים שהוא מתחיל להצמיח שיניים ואומרים זאת עם חיוך וניגון, ככל הנראה בבדיחות - איך אוכל להעיר להם בצורה שתבהיר להם שלא כדאי להשמיע לו זאת ומבלי שאשמע "קטנונית"? (אציין שכשקראו לו בכינוי חיבה "דובי" ביקשתי שלא יקראו לו כך כדי שלא יגדל לחשוב שהוא שמן - עשיתי נכון?)

יש לך שתי אפשרויות להגיב לאמירה כלשהיא שנאמרת לך או לבנך ואינה תואמת את השקפתך/הבנתך לגבי גידול ילדים. הן כמובן תלויות באופייך וביכולת שלך לבטא החוצה את האמת שלך מול הסובבים אותך.
האחת היא להשאר במישור העקיף ולומר באותו ניגון וחיוך משהו כמו "מתוק שלי, חושבים שזה לא יפה שאתה מכניס אצבע לפה, הם לא מבינים שאתה עוד תינוקי קטן וזה מה שתינוקות צריכים לעשות בגיל הזה, זה עושה לך טוב נכון?/זה בסדר גמור להכניס אצבעות לפה בגיל שלך, זה חלק מהחקירה שלך, אמא מאוד גאה בך, אתה מתפתח וגדל... מה אתה אומר, אולי ניתן להם לקרוא קצת בספר שאמא קוראת עלייך?..."

אפשרות שנייה היא לשאול בנימה עניינית-למה את/ה חושבת שאצבע בפה זה לא יפה? מן הסתם יענו לך דברים כמו שיש לו חיידקים ביד, שהוא עלול לגדול ולהיות מפונק, שיהיה לו קשה להגמל מהרגל מגונה זה, שכשיגדל זה יפריע לצמיחת השיניים ועוד חששות שלא במקומן. אחרי שתשמעי את התשובה, את יכולה לענות בנימה עניינית שאת בהחלט מאפשרת לו להכניס אצבעות לפיו כמה שהוא צריך כי זה חשוב להתפתחות שלו-הוא חוקר את הפה, מגלה את הידיים, מקטין את הרגישות התחושתית שלו למגע בפה כך שבבוא העת יוכל להתנסות במרקמי אוכל שונים וכו'...

אם ההערות חוזרות, את יכולה פשוט (האמת, לא כל כך פשוט..אבל חיוני!) לומר שאת מבקשת
שלא יעירו לך/לו הערות על התנהגותו והרגליו כי את אמא שלו וזו הדרך שבה את בוחרת לגדל אותו.

בהצלחה
אודט

שלום אמה,
אני שמחה על התעניינותך בנושא, אך לטובת הקוראים שלא יודעים מהו טיפול באמצעות משחק, תחילה נסביר בקצרה במה מדובר...
מכיון שילדים מתקשים להביע את עולמם הרגשי במילים, משחק הוא השפה שלהם. זוהי הדרך הטבעית שלהם להביע את עצמם וזהו אמצעי להבעה ולהגברת המודעות למתרחש בעולמם. משחק מאפשר לילדים לעבד חוויות ורגשות באופן חופשי ומקנה תחושת שליטה ובטחון. טיפול במשחק בתוך סיטואציה טיפולית מוגנת ובליווי מטפל מיומן, מאפשר להעביר חרדות, פחדים, פנטזיות ורגשות נוספים אל הצעצועים במקום לאנשים באופן שיוצר הרחקה מהחוויה, אינו מציף ומאפשר שינוי, התמודדות והסתגלות.
טיפול במשחק הינו כלי המשמש אנשי מקצוע שעוסקים בטיפול בילדים צעירים (עד גיל בית הספר היסודי בערך) ובהם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאלים ומטפלים בהבעה ויצירה בתחומים שונים (אומנות, תנועה). את טכניקת הטיפול לומדים בהכשרות המקצועיות השונות וכן בבית ספר לפסיכותארפיה המיועד ללימודים מתקדמים. אני מניחה שקורסים כלליים יותר נלמדים גם בבתי ספר לחינוך. על מנת לרכוש השכלה כללית בנושא אני ממליצה לקרוא כתבים קלאסים של הכותבים שייסדו את התחום כמו וירג'יניה אקסליין, אנה פרויד, מלאני קליין ואחרים, חלקם מתורגמים לעברית.
בהצלחה,
מיכל

שלום אירית, למיטב ידיעתי זה עדיין בתחום הנורמה. האם במשפחתכם אופיינית צמיחת שיניים מאוחרת? פעמים רבות הנטייה להקדמה/איחור בתחום זה הינה משפחתית.
למען הסר דאגה מליבך תוכלי להתייעץ גם בפורום של רפואת ילדים או לשאול את רופא הילדים שמכיר את הילד.
המשיכי להנות מהנכד,
מיכל

ניתן להתרשם שאת אמא מאוד מסורה ומשקיעה הרבה בטיפול ובחינוך ילדייך, ובנועם בפרט.
בודאי כל זה תורם רבות להתפתחותו.
עם זאת אני נוטה להסכים עם ההנחה הסמויה שבדברייך שהעובדה שנועם איתך בבית, שאת עדיין מניקה אותו, שהוא מפונק ושהקשר שלכם מאוד חזק - עלולים לפגום באופן מסויים בהתפתחותו החברתית-רגשית של נועם ויתכן והם אחראיים לבעיות ההתנהגות הלא פשוטות שלו.
עלייך לדעת שלעיתים קשר הדוק וסבוך מדי בין אם לבנה, שאינם הולמים את גילו ושלב התפתחותו של הילד, עלול להפוך לקשר בעייתי.
לפחכך הייתי ממליצה לך על קבלת ייעוץ מקצועי ומעמיק יותר בנושא.

שלום לגלית,
שעת הפרידה בבוקר בכניסה לגן מורכבת עבור ילדים והורים כאחד: הילדים מצידם, צריכים להיפרד מהוריהם ומהחוויות הנעימות שהיו בבית ולהסתגל אל המולת הגן, לילדים ולצוות. ההורים נדרשים להפקיד את הילדים בידי הצוות ויוכלו להמשיך ליום העבודה ברוגע רק אם הם סמוכים ובטוחים שילדם נמצא במקום בטוח בו צרכיו נענים. לעיתים ביום ראשון, שלאחר סוף השבוע, זה קצת יותר קשה......
היכולת להיפרד ולעשות את המעבר הזה משתנה בין ילד לילד ותלויה במידת יכולתו למעברים ושינויים (איך זה אצל בנך?), תלויה גם במידת הסתגלותו לגן ולצוות (האם זוהי שנתו הראשונה מחוץ לבית? האם הוא אוהב את הצוות בגן?) וגם תלויה באיכות הקשר עם ההורים כלומר, הבטחון בקשר - הידיעה הוודאית שההורה יחזור.
לטקס הפרידה בבוקר ישנה חשיבות רבה הן עבורך והן עבור בנך וחשוב שהפרידה תהיה נעימה. נסי שהדרך לגן תהיה נעימה ככול הניתן, אפשרי לו להביא חפץ אהוב מהבית (לא חפץ יקר או שביר, משהו שניתן לשים במגירה שלו ולשמור), שוחחי איתו בדרך על החוויות שלכם מהבית ועל התוכנית הצפויה בגן באותו יום (מי מהצוות אמור לקבל את פניו, חוג שמתקיים וכדומה), ובכניסה לגן עזרי לו להשתלב במשחק באחת הפינות. לא כדאי לצפות שמייד ישתלב במשחק עם ילדים נוספים: בגילו זה קשה יותר. לאחר מס' דקות, כשהוא מתחיל להיות יותר עסוק במשחק ופחות עסוק בהיצמדות אלייך, זה הזמן שלך להיפרד וללכת. חשוב מאוד להיפרד ולא להיעלם!!! תאמרי לו משהו כמו "את משחק עכשיו יפה בקוביות ואימא הולכת לעבודה, להתראות חמוד, אבוא לקחת אותך כשתקום משנת הצהרים". גם אם הוא בוכה והחלטת שהעזיבה כבר אפשרית אל תאריכי את שהותך, חשוב שיידע שכשאמרת ש"את הולכת עכשיו" את מתכוונת לכך. ניתן לקיים טקס פרידה בו הוא מנופף לך לשלום מהחלון או מלווה אותך לדלת בליווי אחת המטפלות/גננות.
כדאי לשוחח עם הצוות על המשך היום שלו: אולי באמת הבכי קצר מאוד ואין לכך "סימני המשך" במהלך היום.
בהצלחה,
מיכל

אני שמחה לשמוע על התעניינותך בתחום, הקריאה בספר של דיבס אכן מרתקת ומעלה שאלות רבות. זהו ספר קלאסי בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית ובתחום של פסיכופתולוגיה ואפשר ללמוד ממנו הרבה.
השאלות ששאלת רחבות מאוד וכל אחת מהן יכולה להיות שאלת הנושא בקורס שלם...את בוודאי כבר יודעת שמדובר בתחום מורכב, כל ילד הוא אחר והסיבות לקשיים רגשיים הן מגוונות ושונות מאוד. אנסה להשיב בקצרה: הסתגרות וריחוק חברתיים יכולים לנבוע מסיבות שונות, בהחלט לא רק כתוצאה של הזנחה וקיפוח אלא גם בגלל הפרעות התפתחותיות שונות ומגוונות. הטיפול בהתאם: אם מדובר בהפרעות התפתחותיות, הרי שהטיפול הוא דרך ההתמודדות עם ההפרעה, בעוד שאם מדובר במקרה של הזנחה הרי ששינוי בסביבה של הילד בשילוב טיפול רגשי מתאים לילד ולמשפחתו יוכלו לסייע. כמובן שישנו קשר בין היריון לא רצוי לבעיות רגשיות, הרי אם שלא רצתה בתינוקה תתקשה לטפל בו ולהענות לצורכיו (למשל, תרגיש שהוא מפריע לה, מקלקל לה את התוכניות וכדומה, ואז לא תהנה מלהיות איתו, לשחק איתו, לא תגיב אליו בצורה מותאמת). בתשובה לשאלתך לפי איזה סימנים ניתן לזהות בעיות רגשיות, אפנה אותך לקרוא יותר בפורום שלנו....כל אחד ואחד מהנושאים עשוי לעורר חשש שמדובר בקושי רגשי, ובכל מקרה הטיפול הוא לפי צורכי הילד והמשפחה...
אני מקווה שהדברים יעוררו בך רצון להמשיך ללמוד ולקרוא ואני מזמינה אותך להמשיך ולעשות זאת...
בהצלחה רבה,
מיכל

את מעלה מיצבור של קשיים ובעיות שאולי יש בינהם קשר ואולי לא, אך אין ספק שצריך וכדאי לטפל בהם, ובדחיפות.
אומר לך את דעתי לגבי חלק מהדברים, גם אם דעה זו אינה בהכרח מייצגת דעות מקצועיות אחרות.
לדעתי אין קשר ישיר בין הולדת אחותו לבין התנהגותו הבעייתית של בנך. אלפי אחים נולדים לאלפי ילדים ועדיין הם אינם מתנהגים כמו בנך. כן יתכן שישנו קשר עקיף שאותו ניתן לאמוד ושעליו ניתן לעמוד רק בהיכרות אישית אתכם ההורים (במהלך פגישות טיפוליות-ייעוציות).
יתכן שבנך סובל מבעיות קשב וריכוז, עם או בלי היפראקטיביות. זאת יוכל לאבחן נויירולוג ילדים שהתמחה בכך ואני ממליצה לך לפנות בדחיפות ולבקש הפנייה לאיבחון שכזה. אם ישנה בעיה בתחום זה תקבלו את הייעוץ המתאים כיצד לטפל בזה. לא הייתי ממליצה לחזור לעת עתה לקלינאית התיקשורת עד שלא יעשה האיבחון הנ"ל.
במידה ותרצו לתקוף את הבעיות רגשיות, עם או בלי קיומה של הפרעת קשב וריכוז - תוכלו לפנות לקבל איבחון, טיפול, יעוץ והדרכה הורית דרך קופ"ח, במרפאות להתפתחות הילד או באופן פרטי.

נושא בעיית הקקי נראה לכאורה ככרוך בכל שאר הבעיות, אם כי יש מקרים רבים שהבעיה הזו עומדת בפני עצמה.
כך או כך - גישתי שלי בנושא היא התנהגותית לחלוטין ומשמעות הדבר שאני איני רואה זאת כבעיה רגשית אלא כבעיה התנהגותית נרכשת שעם הדרכה נכונה להורים ניתן לפתור אותה. ללא ספק אם הבעיה מציקה ומתמשכת היא הופכת בסופו של דבר לבעיה רגשית, וחבל ומיותר שזה קורה. אני הייתי ממליצה לכם לטפל בבעיה זו בדחיפות. מניסיוני בעבודה עם הורים - כשבעיה זו נפתרת נוצרים בעקבות כך תנאים מתאימים המהווים קרקע טובה לפתרון בעיות התנהגות נוספות, כמו אלה שהזכרת בהקשר לבנך.
בהצלחה, דפנה.

לפני שהיינו בטיפול אצל הקלינאית תקשורת היינו באבחון בהתפתחות הילד אצל פסיכולוג ילדים והוא טען כי הקלינאית תוכל לעזור ובנוסף היינו בסדנה להורים בקופת חולים אך זה לא עזר ניסינו ליישם את ההצעות שהציעו לי שם אך ללא הצלחה. (במיוחד בנושא הקקי) הוא לא ילד מופרע אך פתאום אם ילד אומר לו "לא" על משחק או אנחנו ההורים או הגננות, הוא נעלב ומתחיל לצעוק ולפגוע מבחינה פיזית ולאחר שכועסים עליו הוא צוחק לנו בפנים, לדעתי זו בעיה רגשית שמתבטית בהתנהגות תוקפנית אני אפנה שוב להתפתחות הילד לשאול אם יש להם פיתרון לבעיה זו. איזה פיתרון פסיכולוגי יתאים לדעתך? בגיל כזה זה אמור להיות טיפול בעשייה מסוימת לא בדיבור נכון?

איני מסכימה עם הממסד הרפואי והפסיכולוגי המגלים אזלת יד בכל הטיפול בילדים עם בעיות של שליטה בצרכים.
אני מפנה אותך למאמר שלי בנושא:
http://www.beok.co.il/SelectedArticle.aspx?ArticleID=7823
כמו כן אני מפנה אותך לאתר שלי שם תוכלי להתוודע אל עבודתי בתחום.

אני מאמינה שהבעיות שאת מתארת עשויות למצוא את פתרונן הן בעבודה על חיזוק הדימוי העצמי של בנך (וחלק מהפגיעה בדימוי העצמי שלו נובע מבעיית הקקי שלו) ובחיזוק תפקודכם כהורים סמכותיים.
אתם יכולים להעזר בייעוץ ובהדרכת הורים במסגרות כמו אלה שכבר הייתם בהם (ולצערינו לפי עדותך לא כך כך עזרו) או במסגרת פרטית.
בהצלחה, דפנה.

התנהגות פעוטות מושפעת משלושה מרכיבים:
האחד - השלב ההתפתחותי, שמשמעותו - מאפייני הגיל. מבחינה זו נועם מתנהג בהתאם לבני גילו שמתאפיינים בדעתנות יתר, מרדנות וניסיונות לעצמאות וכן בסף תיסכול נמוך. זהו גיל שנתיים של בדיקת הגבולות.
המרכיב השני - מאפייני המזג של הילד. הטמפרמנט שלו: תכונותיו, קווי אופיו ואישיותו. את מתארת את נועם כ"כועס בקלות על כל ענין" וזו עשויה להיות דוגמה לתכונה אישיותית שמאפיינת אותו. צרוף שלה למרכיב הקודם - הופך את כל העסק למאתגר במיוחד, כפי שזה אצלכם.
המרכיב השלישי - הוא הסביבה בה גדל ומתחנך הפעוט, ובעיקר השפעות הוריו עליו ועל חינוכו. הורים עשויים בתגובותיהם להעצים ולעודד התנהגויות לא רצויות, או לחילופין - למתן ולווסת אותן.
מרכיב זה הוא הזמין ולעיתים גם היחיד, לטעמי, שניתן בעזרתו לטפל בבעיות מסוג זה שאת מתארת.

תיאורך מעלה בי חשש שאתם מתקשים להתנהל מול נועם באופן הנכון והבונה. יתכן שהוא מסוג הילדים המאתגרים יותר, ויתכן ולא, אך אני מתרשמת שאתם זקוקים בדחיפות לעזרה מקצועית הכוללת ייעוץ והדרכה הורית מתאימה, ובהמשך אם יהיה צורך יתכן ואף איבחון מעמיק יותר לנועם.
אין לי ספק שקבלת עזרה שכזו תקל עליכם מאוד את ההתמודדות איתו.
בהצלחה, דפנה.

דפנה תודה רבה על המענה המהיר ענבל