פורום פסיכותרפיה - יש לך שאלה?

שלום רב
בת 35 מזה שנתיים וחצי נוטלת מירו 30 מג, ורספרידל 2 מג.
קיימת עליה של 30 ק"ג במשקל גופי .זה גורם לי סבל רב.
בהמלצת הפסיכיאטר התחלתי בהורדה הדרגתית של מירו.
רספרידל גם ידועה כתרופה משמינה.
האם מישהו יכול לתת לי תקווה שהורדת המירו תעזור לירידה במשקל, והאם אפשר לרדת במשקל גם שנוטלת רספרידל?
אודה לתשובתכם.

שלום רב.
אני בן ארבעים וחצי וחש פחות חד, פחות חכם ופחות מעניין מלפני מספר שנים. עד לפני ארבע שנים הייתי לוקח אמפטמינים. היתה תקופה שלקחתי מאות מיליגרם אדראל ואושפזתי. אולי היתה לי אפיזודה פסיכותית.
לפני מעט יותר משנתיים התחילו לי התקפי חרדה- לעיתים קשים מאוד. בעקבות כך אושפזתי וקיבלתי טיפול בקסנקס 3 מ"ג
ליום וכן מודל ואיטומין לשינה. לעיתים גם אימובן ופרוטיאזין (פנרגן).
מה גרם לירידה הקוגניטיבית-מוחית, הפסקת האמפטמינים או הטיפול בקסנקס ובשאר התרופות?
יצויין שנטלתי קסנקס מעל שנה וחצי אך מזה כשלושה חודשים אני לא נוטל קסנקס וכן לא איטומין, אימובן ופרוטיאזין (פנרגן).
האם הירידה הקוגניטיבית-שכלית-מוחית היא בלתי הפיכה?

בברכה,
למואל שבתאי.

אני מקבלת את המינון מאז ה 12/10/19, הכדור משולב עם 3-4 לוריוון וכדור שינה. בימים האחרונים יש לי חרדות קשים במשך כל היום. האם יש סיכוי שהלוריוון לא עובד? בהתיייכצות עם רופא המשפחה הוא הציע להחליף לקסנקס במקום הלוריוון. יש לי תור לפסיכיאטרית רק בתחילת החודש הבא. האם זהו הזמן בו יש חרדות מהכדור? אשמח לתשובה

במשך חודשיים הדחקתח מחשבה שאני צריכה טיפול פסיכאטר לפי המלצה של ראפת משפחה. עד שהחלטתי שלהתמודד עם אי שקת והרגשה של אי נוחות וסטרס אני לא יכולה .הלכתי לפסיכאטר.
אני 5 ימים לקחתי 5 מג ציפרולקס עליתי ל10 מג כדור כבר 6 ימים.
במהלך היום סובלת באי שקת, דפיקות בלב ,כאבי ראש, זרימות בידיים, לא מצליחה להרגע. התחלתי לקחת ואבן עד 3 פעמים ביום לפי הצורך. זה מרגיע ומסדר אותי.
סובלת מחוסר שינה. נסיתי סטילנוקס ובונדורמין. מתעוררת אחרי שעתיים ולא מצליחה לחזור לישון. אני יכולה להרדם לבד ללא כדטר שינה ומתעוררת אחקי שעתיים ובעוד שעה לוקחת כדור שינה שעובד שעתיים. כך לפחות ישנה 4-5 שעות .
איך אני אמורה לזהות שציפולקס עובד כבינתיים תופעות לחץ רק התגברו.
מה יכול לעזור לי לישות בלילה ללא יקיצות . האם יש כדורים נוספים לשינה?
האם טיפול שלי מקובל ?
תודה

אני דחיינית כרונית, גם כשאני ממש רוצה לעשות משהו ונלהבת לגביו אני עדיין אדחה את זה לרגע האחרון. האם זה נחשב לנטייה להרס עצמי?

שלום,
אני סובלת מחרדות כבר מספר שנים. לוקחת רסיטל אך מאז הלידה הראשונה כבר לא משפיע באופן משמעותי, והחרדות בינתיים החמירו עם הזמן...
ביצעתי בדיקת רוק גנטית, ולאחר זמן מה קיבלתי דו"ח מפורט של תרופות מתאימות ופחות מתאימות. על פי הדוח יש מעט מאוד תרופות מהדור החדש שמתאימות לי, רובן בכלל לא קיימות בארץ. מופיע שסימבלטה מתאימה, אבל חשוב לי להבין מה זה אומר? שהיא תשפיע הכי טוב על החרדות שלי או שפשוט לא אסבול מתופעות הלוואי? דבר שני, הפסיכיאטרית שלי אמרה שלדעתה סימבלטה דווקא לא מתאימה למי שסובל מחרדות כי עובד על נוראדרנלין ועלול להחמיר את החרדות. האם זה נכון? המון תודה.

חברה טובה נמצאת בתקופה לא טובה שנמשכת כבר כמה שנים. הדבר משפיע על כל רובד בחיים שלה - בריאות, נראות חיצונית, זוגיות, ילדים, עבודה וכו' וכו'. כשרוצים להגיד על זה משהו היא ישר מתגוננת ומתקיפה בכאלה עוצמות שלי לפחות אין אנרגיה להתמודד איתן... היא הלכה כמה פעמים לטיפול, אבל כל פעם היא אחרי פגישה או שתיים היא מוצאת אינסוף פגמים במטפל ומפסיקה. אני ממש לא יודעת איך לעזור לה אם היא לא עוזרת לעצמה והמצב רק הולך ומתדרדר...

8 | 20:08 | מאת: קרן
אושפזתי לפני כששה שבועות במחלקה פיסי כמארחת בעקבות התפרצות חרדות ודיכאון.השבוע השתחררתי מאישפוז במחלקה פסיכאטרית. קיבלתי ריפוי בעיסוק וטיפול תרופתי הכולל סימבלטה במינון 90, 3-4 לוריוון ליום וללילה במידת הצורך כדור שינה. טיפול פסיכולוגי לא קיבלתי כלל. את האחיינים שלי לא ראיתי כל התקופה. עם החזרה הביתה גיליתי שאני פוחדת לצאת מהבית ומפחדת להשאר בבית לבד. האם זה אומר שמצבי קשה או שהתרופות טרם פועלות כנדרש?

בסיטואציות עם הרבה אנשים, שכל אחד מרים את הקול שלו ואומר את דעתו, אני מוצא את עצמי שאני ממש מתקשה לעמוד על שלי. לא מאמין בלקטוע אנשים או לדבר בקול הכי חזק כדי שישמעו והתוצאה היא שבאמת אף אחד לא שומע. המצב שונה בסיטואציות מצומצמות יותר.

היי, אני בת 24, קניתי רכב והתחלתי לנהוג לאחר תקופה ארוכה (מאז הוצאת הרשיון בגיל 18) שלא נהגתי.
בסך הכל הולך בסדר, למעט אירועים נקודתיים של טעויות שלי או של נהגים אחרים שאני לצערי "סוחבת" בראש ימים קדימה - במחשבות בסגנון של מה היה עלול לקרות ומה הייתי יכולה לעשות אחרת (כעס והרבה ביקורתיות כלפי עצמי). זה מאוד מקשה על התפקוד שלי ביום יום. אני מתביישת לומר שבחלק מהמקרים פשוט חזרתי למקום ה"אירוע" בעיקר כדי להרגיע את עצמי שהמצב שהייתי בו לא היה כל כך מסוכן, או שהוא קורה לעוד נהגים.
לקחתי שיעורי נהיגה לרענון (המורה אמר שאני כבר כשירה לנהוג ושהוא משחרר אותי בראש שקט) ואני חושבת גם לשכור מלווה מנוסה בתשלום כי אני בכל זאת מרגישה צורך.
אשמח לדעת כיצד אוכל לטפל בעניין.
תודה רבה!

שלום,
שמי יואב ואני בן 27. בזוגיות כבר 4 שנים, בת הזוג שלי, עדי, גם היא בת גילי ולפני כחצי שנה עברנו לגור יחד. בעבר היו לי מספר מערכות יחסים ותמיד הייתה לי איזשהי הרגשה פנימית כזו שאני צריך לסיים את הקשר ולהיות רווק, שאני לא צריך את זה. מתחילת הקשר הנוכחי בערך הרגשתי שוב את ההרגשה הזו, נכנסתי לקשר בלי שתכננתי. הייתי בתקופה הכי פורחת של הרווקות שלי והיה לי טוב ככה אבל זה קרה. יש לציין שעם מספר בחורות אחרות זה לא קרה ודווקא עם עדי זה כן, לא יודע למה. בכל אופן הקשר הלך והתהדק עם הזמן ונהיה רציני ואני יותר ויותר רציתי בזה גם אבל ההרגשה הזו שוב כמו בקשרים הקודמים לא עזבה אותי. היו כמה פעמים שחשבתי ושיתפתי את בת הזוג שלי בכל שאולי עדיף להפרד, הייתי בטוח גם שנחזור אבל אולי זה מה שיפתור את ההרגשה הזו שיושבת עליי ואולי אם אני אבוא לקשר מלכתחילה ממקום של בחירה היא תעלם. בת הזוג שלי כבר מדברת על עתיד ועל חתונה, החברים הקרובים שלי כבר מתחתנים ואני מרגיש לחוץ מהעניין. עדי טוענת שאני תקוע בעבר ושזה מאוד ילדותי להפרד בשביל לחזור מבחירה. היא לא מבינה מה זו ההרגשה הזן שיש לי ואם הייתה לי תמיד ולא קשורה אליה אז למה להפרד. היא חושבת שאני מפחד להתמסד, להתחייב. ואולי יש בזה משהו. למרות שאני מאוד משפחתי ובטוח שאתחתן, אבל לא עכשיו. אני מאוד אוהב אותה, ברןר שכמו כל זוג יש גם ריבים ודברים שאנחנו פחות אוהבים אבל אני כן רואה אותה כאישתי. מצד שני אני לא רוצה להתקדם בקשר כשמשהו עדיין יושב עליי ואני לא שלם, לא רוצה להתחרט על זה יום אחד. היא מתוסכלת שאני מרגיש ככה ושאני אפילו לא יודע לומר או להסביר מה זו בדיוק ההרגשה הזו וממה זה נובע. הלוואי שהייתי בטוח בעצמי ושלם עם ההחלטות שלי. אבל לכאן או לכאן אני מרגיש לא בטוח. לא אצליח להתמודד עם פרידה למרות שאני חושב שזה הדבר שנכון לעשות בשביל העתיד של הקשר הזה. חשבנו לפנות אולי לייעוץ כלשהו ולנסות להבין מה זו בדיוק הההרגשה הזו. אודה לעזרתך,
יואב.

שלום רב!
אני אבישג בת 33 נשואה.

לפני 3 שנים היה לי התקף פסיכוטי שאובחן לאחר 3 חודשי אשפוז כסיכוזפרניה, קיבלתי מלא תרופות שבסוף הדבר בוטלו ונותרו 4 כדורים . שבעקבות העזרה הנדיבה של רופאת המשפחה שלי שהפנתה אותי לבדיקות שהיו תקינות נותרתי עם כדור 1 של זיפרקסה 10 מג שאני לוקחת אותו אחרי ארוחת הערב.

מה הסיכוי שיהיה אפשר למחוק את האבחנה הפסיכאטרית, הנימוק שלי לכך שאני עובדת בעבודה מסודרת ולא משתמשת בשרותי ביטוח לאומי ומוסדות שלהם.

הגעתי למסקנה שאני טיפוס מרצה, הכי חשוב לי שאנשים יאהבו אותי אז אעשה כמעט הכל כדי שזה יקרה גם אם זה בא על חשבוני. רוצה להפסיק ולא יודעת איך

שלום, ביתי בת 18 נמנעת מכל קשר עם אנשים במשפחה ומחוצה לה. היא בבית כבר 3 שנים וגם לביהס הפסיקה ללכת לגמרי. כמובן שיש קשר עם הרווחה וביהס אך היא בבית וכואב לראותה כך. היא רוצה חיים וחברה אך לא מצליחה מרגישה שלא מסוגלת. איך ניתן לעזור לה? תודה

שלום, עברתי התקף פסיכוטי שלישי (כנראה) ואני לא מצליחה להסתדר עם שום תרופה אנטי פסיכוטית מבחינת תופעות לוואי. יש לי הפרעת אכילה ברקע ופוביות מתרופות במיוחד כאלו שעשו לי רע. כרגע אני על זיפרקסה שבוע והיא לא מרגיעה כמעט בכלל. אני כול הזמן עוברת מהחדר לסלון ובא לי לנוע. החרדות לא יורדות בכלל. מה גם שחזרתי להקיא, ללעוס אוכל ולירוק אותו ולא לאכול כשאני רעבה שזה כמעט כול הזמן. להפסיק אותה? אני כבר כמה ימים לא מצליחה להשיג פסיכיאטר להתייעץ.