פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום,
על מנת לצמצם התנהגות תוקפנית ואנטי-חברתית צריך להציב גבולות עקביים ומתמשכיים, אכן בלי כעס אלא באופן אסרטיבי, כך שיהיה ברור לכם ולה שאצלכם בבית לא מכים ולא פוגעים פיסית או מילולית באחרים. הראו לה שהתנהגות זו אינה מקובלת עליכם.
ילדים לאורך הדרך פעמים רבות ינסו אותכם ההורים, זהו תפקידם, כאן החלק שלכם למצוא את דרך להציב גבולות באופן יעיל. בכלליות הקפידו להיות עקביים בהצבת הגבולות, בשום מקרה לא מקובל עליכם שהיא פוגעים בכם. בנוסף, א מספיק להגיד במילים שזה לא מקובל עליכם הדגימו זאת גם בהתנהגות, אל תמשיכו לשחק עימה אם היא נושכת, אתם מזמינים אותה לשחק אבל רק כאשר היא מתנהגת באופן ראוי אחרת היא לא תהנה מהזכות לשחק איתכם. לעיתים אצל הורים יש פער בין האמירה המילולית להתנהגות בפועל וילדים מיד קולטים זאת.
במידה וההתנהגות הזו תמשיך או תעלה בשכיחות או בעוצמה כדאי לפנות לאיש מקצוע כדי לקבל הדרכת הורים שתסייע לכם להציב גבולות באופן הכי אפקטיבי במשפחה שלכם.
בהצלחה!

שלום לימור,

את מתארת ילדה שחווה קשיים רגשיים לא פשוטים, ומאותתת על כך בדרכים רבות. ההנחה שלך כי היעדר תשומת לב מספקת של הוריה גורר חסך רגשי המתבטא בצורה שכזו אפשרית לחלוטין. חשוב גם לזכור, כי למרות שרק הילדה הזו (האמנם?) מביעה את קשייה באופן כזה, אין הדבר מעיד על כך שצרכיהם הרגשיים של שלושת אחיה מסופקים כנדרש.
ככלל, חשוב מאוד לספק את צרכי הילדים מבחינה חומרית, אך חשוב לא פחות להיענות לצרכיהם הרגשיים. היענות לצרכים רגשיים מתחילה בשהייה משותפת באוירה נינוחה, ולשם כך נדרשת הקצאת זמן ייעודית. לאחר שהוקצב הזמן, חשוב לעסוק בפעילויות הנעימות לילד/ה - משחק יחד, שיחה וכו' - על מנת לבסס את חוזקו של הקשר, ובעיקר לשדר לילד/ה מסר פשוט "אני אוהב אותך, אני כאן איתך".

השילוב בין חיי עבודה ומשפחה גורר לחצים שלעיתים מקשים על הורים למצוא את האיזון הנכון שיאפשר להם לפרנס את משפחתם, להתקדם ברמה המקצועית, וגם להיות פנויים די הצורך לצורכי המשפחה. לכן, במידה וההורים מתקשים למצוא פתרון יעיל שיאפשר להם לפנות זמן מספק לשהייה בחברת הילדים, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע על מנת שיוכל לעזור להם בעניין.

שאלתך בנוגע לגיל חשובה גם כן. ביסוס של מערכת יחסים חיובית ויציבה בין ההורים לילד/ה לפני מעבר לגיל ההתבגרות, עשוי להיות מאוד חשוב. גיל ההתבגרות טומן בחובו אתגרים רבים משפחתיים נוספים, אשר עשויים להקשות מאוד על עיצוב מחדש של מערכת יחסים הורית/משפחתית חיובית.

הצעות של בני משפחה עשויות לגרור התנגדות ותרעומת. כדודה, תוכלי לנסות להציע בעדינות את הרעיון של פניה לאיש מקצוע. בשיח על הנושא חשוב שתביעי את דאגתך, והשתדלי להימנע מדברי ביקורת. במידה ויש בן משפחה אחר (אח / הורה) שיש לו סיכוי גדול יותר להעביר את המסר כך שיתקבל, כדאי להיעזר בו.

בהצלחה!

שלום מיה,

נשמע שאתם מתמודדים עם ימים לא פשוטים, לאחר שהתרגלתם לשגרה נעימה ונוחה.

את מעלה השערות לגבי הסיבה להתחלת הקשיים, ואכן כדאי לנסות להבין מדוע הם החלו. האם אכן בגלל אותו ערב בו הדודה השכיבה אותו לישון? האם נעשתה הכנה כלשהי לקראת בואה? האם את חושבת בדיעבד שזה היה אירוע מפחיד עבורו? מצד שני ציינת שזאת לא הייתה פעם ראשונה. את מציינת גם שינוי בפרידה בבוקר בגן - האם יש לך השערות מה הביא לשינוי? האם שני הדברים נראים לך קשורים זה לזה? האם חל שינוי כלשהו בגן, אליו הוא מגיב? או אולי במשפחה? האם הגננת מדווחת על שינוי בהתנהגותו, מעבר לקושי בפרידה? האם הוא מבטא קשיים נוספים בבית, מעבר לנושא השינה?

אם הקשיים ממוקדים רק בשינה ובפרידה בגן, ניתן לחשוב שבשני המקרים מדובר בפרידה מכם - הפרידה בגן מציינת פרידה פיסית של ממש לשעות ארוכות, וגם הליכה לישון היא פרידה, מעבר משעות של פעילות משותפת למצב בו הוא נשאר "לבד". יתכן שהמעברים הללו מעוררים בו חשש ואי נוחות ולכן הוא מגיב כפי שמגיב. הזכירו לו שעליכם להיפרד כיוון שכך היום בנוי, זה הזמן בו הוא הולך לישון ואתם פונים לענייניכם, אך הזכירו גם שאתם נמצאים בקירבתו, ואם יזדקק לכם תוכלו מיד להגיע.

יתכן גם שהוא נכנס לתקופה "מרדנית" בה הוא מנסה לבדוק עד כמה ביכולתו להשפיע על ההתנהלות ועל קבלת ההחלטות בנוגע אליו. הדבר תואם את גילו ואת השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. כך, הוא בודק האם הוא יכול להשפיע בכיוונים רצויים לו - לישון במיטת ההורים, להישאר אתכם במקום ללכת לגן, וכו'. אם כך הדבר, חשוב להיות עקביים ולהעביר לו מסר שעל אף רצונו הסותר, עליו לישון במיטתו, ללכת לגן וכדומה. לצד התקיפות הביעו הבנה לרצונותיו והסכימו לתמוך בו. למשל, הציעו לו להישאר עמו זמן מה ליד מיטתו כשהוא מנסה להירדם, או נסו ליצור "טקס פרידה" קצר בגן, כמו משחק משותף קצר ואז חיבוק ופרידה, באופן שיעזור לו להתמודד.
בכל מקרה נסו להיות עקביים גם נוכח הקשיים, הדבר ישרה עליו תחושת יציבות וביטחון.
בהצלחה!

הבן שלי יהיה השבוע בן 4.ילד חברותי ושמח.אני נמצאת בבית כל יום מהצהריים .בחודשיים האחרונים התחלתי לעבוד פעמיים בשבוע אחהצ,בימים אלו לפעמים אני מספיקה לראות אותו בצהריים או בערב ולפעמים בכלל לא.בימים אלו הוא נמצא עם בעלי ועם אחיו,הגדולים ממנו.היתה תקופת הסתגלות...קצת יותר נדבק אלי ,ביטא במילים שהוא מתגעגע אלי אבל סהכ עכשיו זה עובד יפה.לפני כשבוע נסענו,אני ובעלי ללילה אחד ,והוא נשאר עם בת הדודה ועם אחיו,שהוא אוהב אותם מאד!מאז שחזרנו הוא נצמד אלי ואפילו לא רוצה לשהות בסלון רגע לבד!גם שהוא נמצא איתי הוא אומר לי"אמא,אני רוצה אותך!"שבוע הבא אאלץ להעדר לשלושה ימים והוא יהיה עם בעלי.א-האם זו לא תגובה קיצונית מידי להעדרות של לילה אחד?ב-אני חוששת מהנסיעה שבוע הבא וליבי כבד עלי,למרות שהוא עם אבא שלו (בכז זה רק אחד מאיתנו נעדר..)מה עושים?תודה-דנה

שלום דנה,

אני מבינה שאת ובנך, והמשפחה כולה, עוברים שינוי שבו את לא נמצאת בבית באותה מידה כפי שהיית עד כה. את מספרת שהמעבר לעבודה אחה"צ פעמיים בשבוע לא היה לגמרי חלק, אבל בסה"כ ההסתגלות הייתה סבירה בהחלט. לא ציינת האם גם בעבר נעדרתם את ובעלך ללילה - אך יתכן שבפעמים קודמות בנך יכול היה לקבל זאת ביתר קלות, ואילו עתה, כשזה בא בסמיכות לשינוי הרחב יותר, זה היה לו קשה יותר.

בנך כפי הנראה קשור אלייך מאד, רגיל לנוכחותך הרציפה ומתגעגע אלייך בהעדרך. הוא נמצא בתקופה בה הוא רגיש יותר מהרגיל לנושא של פרידה, ולכן הפרידה החריגה (שהרי באופן רגיל הוא נפרד כל בוקר לגן...) מעוררת בו חרדה מסוימת, אשר מתבטאת ב"הידבקות" ובאמירות "אני רוצה אותך". אני מבינה את חששותייך לקראת הנסיעה המתקרבת, אך נראה לי שכדאי להעביר לו את המסר שהוא גדול מספיק כדי להישאר בלעדייך, עם אבא ועם אחיו. ככל שהוא יזהה את הספקות והחששות שלך, כך הוא "יבין" שמדובר באירוע קשה ויתייחס אליו בהתאם. הפגת חוסר וודאות תסייע לו - יש להכין אותו לנסיעה מספר ימים מראש, לומר לו מי יהיה איתו בשעות אחהצ והערב, כמו כן אפשר לחשוב יחד על דברים נחמדים שיעשה בימים שלא תהיי, וגם להציע דרכים להקל עליו את הגעגועים - שיחת טלפון (או סקייפ), פתקים שתשאירי לו ויקריאו לו כל ערב, וכדומה. שוב, ככל שתצליחי לשדר לו שאת רגועה בנוגע לכך ובטוחה שהוא יסתדר, כך ייטב.
בהצלחה!

שלום אימאן,

את מודאגת מהשינוי בהתנהגותה של בתך וחוששת שעובר עליה משהו בגן. לא הסברת מדוע זאת ההשערה שלך, אך אני מניחה שזוהי תחושת הבטן שלך.

ראשית, דברי עם הגננת ונסי לברר איתה האם גם היא רואה שינוי כלשהו. האם משהו השתנה במצבה החברתי של בתך, האם חל שינוי בקשר שלה עם הצוות, האם גם בגן היא "אנטי" ובוכה?

שנית, נסי לדבר עם בתך ישירות. נסי למצוא שעה יחסית רגועה, אולי לסדר זמן בו תהיו רק את והיא, ללא אחותה. שאלי אותה האם קרה משהו בגן לאחרונה, האם מישהו אמר לה משהו מעליב, האם מישהו עשה לה משהו לא נעים וכדומה. גם אם היא ילדה שלרוב לא משתפת, יכול להיות שבאווירה נעימה ושונה תוכלי ליצור עמה שיחה כזאת. אל תלחצי עליה אם תראי שהיא לא מעוניינת, אך אמרי לה שאת שמה לב שבזמן האחרון היא מצוברחת וכל דבר מציק לה, וחשוב לך להבין מדוע. נסי לשדר פתיחות גם לדברים אחרים שלא קשורים לגן, למשל לשאול אם היא אולי כועסת על משהו או על מישהו במשפחה וכדומה.

את מציינת שאחותה מקבלת המון תשומת לב ויש אולי קנאה, אך לא ברור לך למה דווקא עכשיו חל השינוי. בכל מקרה, אם היומיום שלכם מאפשר זאת נסי להקדיש לה באופן קבוע זמן משלה, בו את והיא תעשו משהו נחמד שהיא אוהבת. זה לא צריך להיות משהו "גרנדיוזי", יכול להיות הליכה משותפת לגינה, כל דבר שיאפשר לכן ליהנות יחד, לשתף ולשוחח.

אם תמשיכי להרגיש שאת מודאגת ולא מבינה, תוכלי לפנות אל איש מקצוע שייפגש אתך ועם בתך, יתרשם ממהות הקשיים, ובהתאם ימליץ על דרכי סיוע.

בהצלחה!

שלום נטלי,
צר לי לשמוע על מצבה של גיסתך. אני מניח שעוברים עליכם ימים לא פשוטים - בלשון המעטה, וכולי תקווה להחלמה מהירה.

לגבי אחיינך, המצב כעת מעט מורכב, לאור העובדה שכבר נאמר לו שאמא יצאה לטיול.
חשוב לשים לב שהתנהגותו מבשרת לנו כי הוא לא השתכנע מהסיפור שסופר לו, וכנראה שלאור ההתנהלות בסביבה, הוא חש שמשהו אינו קשורה, ואף מקשר זאת לאמו.
דאגתו כעת גדולה גם לאור התחושה כי מסתירים ממנו את האמת, ולכן מתבטאת במכלול ההתנהגויות שאת מתארת, ואלו עלולות עוד להחמיר.

לכן, אני מציע למצוא דרך לבשר לו באופן הדרגתי על מצבה של אמו.
רצוי שאביו ינהל עמו שיחה באופן רגוע, ויבשר לו למשל שאמו כבר חזרה מהטיול אך חשה שלא בטוב ולכן נמצאת כעת בבית-חולים. כדאי לנסות שלא להדאיגו יתר על המידה, ובשלב ראשון לא להזכיר שמצבה קשה מאוד. עם זאת, רצוי להסביר לו שהרופאים הסבירו שהיא זקוקה למנוחה רבה, ולכן לא ניתן לבקר אותה בשלב זה.
דרך אחת שעשויה לעזור לו להפיג את תחושות התסכול, היא להציע לו להכין עבור אמא עבודה / ציור או כל דבר אחר שהוא רוצה לתת לה בזמן שהיא בבית החולים.

לאור תחושתו שמשהו אינו כשורה, ייתכן ויביע מחאה, ויבקש לראותה בכל זאת.
אני מבין שברור לכם כי היחשפות למצבה הנוכחי עלול להשפיע עליו באופן שלילי, אולם זה עשוי להיות גם המצב במידה ומצבה חלילה לא ישתפר.
בכל מקרה כדאי להתייעץ עם גורמי הרווחה בבית החולים, אשר לצערנו מיומנים בהתאמת מענה במצבים כאלו, ויכולים לקחת בחשבון את כל הפרטים הספציפים במקרה זה.

ושוב, איחולי החלמה.
כולי תקוה לבשורות טובות.

שלום לך,
הדאגה שלך ברורה, לאור העובדה שבנך חווה קושי להסתגל למסגרת החדשה.
עם זאת, כאשר אנחנו משנים הרגלים בשעת קושי אנחנו משדרים מסר בעייתי.

כשאתם פועלים אחרת (משאירים אותו בבית), המסר המועבר הוא: "אנחנו רואים שקשה לך וחושבים שאתה לא מסוגל להתמודד עם הקושי, לכן נשנה עבורך את הסיטואציה".
במצב כזה, הוא מפנים כי הסיטואציה אכן קשה מאוד, ומעבר ליכולתו. כאשר תבקשו להחזירו לגן - אותו מקום קשה מנשוא עבורו - הוא כנראה ימשיך למחות, והפעם מחאותיו יהיו עוצמתיות יותר, וכך גם הקושי שהוא יחווה. אפשר לראות זאת גם כך: כמעט כל הילדים יעדיפו להיות בבית עם ההורים (במצב נורמטיבי). לכן, כשישאר בבית יגלה "כי טוב" וגם "כי אפשרי", ולכן כשתרצו להחזירו לשגרת גן המחאות יחזרו, ובצדק.

את מספרת שבימים האחרונים החל להסתגל לגננת, אך מבחין בינה לבין המטפלת. מצב כזה יכול להפוך מתמשך אם ימצא בגננת מקור ביטחון, וייצמד אליה כל עת שהוא בגן.
דווקא אם ימשיך ללכת לגן בימים אלו, יוכל לקבל הזדמנות לפתח קשר עם המטפלת, וגם עם דמויות מטפלות אחרות - המחליפה.

החשש שלך כי הימים הקרובים יהיו קשים רגשית עבורו הוא הגיוני. אולם ההתמודדות שלו תהיה טובה יותר אם תקבלו את העובדה, שייתכן שהימים הקרובים יהיו קשים עבורו. חוסן נפשי מתפתח כאשר החוויה הרגשית היא לא נעימה, אולם נסבלת. כדי להפוך את הקושי לנסבל, היו שם עבורו בשעות אחר הצהריים. שחקו איתו, שוחחו איתו, ואפשרו לו לדבר על הקושי. זאת מבלי לנסות לעודד אותו, אלא מתוך מטרה לאפשר לו להרגיש שאתם מבינים אותו.

לסיכום, מאוד מומלץ שלא לשנות את שגרת חייו הנוכחית.
המשיכו לקחת אותו לגן, והיו זמינים רגשית עבורו בשעות בהן אתם יחד.

אשמח לשמוע ממך שנית בעוד מספר ימים, כדי לדעת איך היתה ההתמודדות.

בהצלחה!

שלום אייל,
מרגש לראות שאתה נלחם על הקשר הטוב עם ביתך. חשוב בעיני לעבוד לקראת המטרה שתישן אצלך, בעיקר מתוך מסר שאתה רוצה להעביר לה כי הבית שלך זה גם הבית שלה, ושיש לה מקום אצלך. בשינה והטקסים הקשורים לשינה (אמבטיה, סיפור..) יש הרבה הנאה ואינטמיות ולכן לא כדאי בטווח הארוך לוותר על חלק זה בקשר שלך עם ביתך. כדאי לברר איתה ממה היא מפחדת? מה מפחיד אותה בלישון אצלך, ולהעביר לה את המסר שאתה תיהיה איתה ותעשה הכל כדי שתרגיש בנוח. הצג בפניה את השינה אצלך כמשהו כפי, ספר לה מה תכננת (לדוגמה תקנה ספר ילדים מתאים לגילה ותפתה אותה איתו) כך יהיה לה תמריץ חיובי לישון אצלך. הזמן אותה ליום שבו אתה ערוך לכך ואפשר לה לבחור, הזמן אותה שוב ושוב עד שתוכל להענות להזמנה. המודל הזה חשוב לא רק בהקשר לשינה אלא בכלל לקשר ביניכם, שאתה אינך מוותר על הקשר איתה ומוכן לעשות מאמץ לתת לה להרגיש בנוח.
בהצלחה.

שלום דאנה,
בהחלט התמודדות לא פשוטה עבור בנך, עבורך ועבור כל בני המשפחה. נשמע שבנך נתון במצוקה רגשית לאור המצב, תיארת הרבה מקורות של קושי: חרדות, קשיים חברתיים, קושי שפתי, תסכול בעקבות אלו. כדאי לפנות למרכז מקצועי על מנת לבדוק את המקור לקשייו, לדוגמה למרכזי התפתחות לילד שם יש צוות רב מקצועי שיוכל להסתכל על העניין מזוויות שונות ולסייע לך במתן אבחנה.
באשר לגן של חינוך מיוחד - לא הייתי נבהלת המיתוג הבעייתי של זה, העיקר למצוא לו מסגרת שתתאים לצרכים שלו ותסייע לו להתפתח ולהתקדם. הרבה פעמים מסגרות מיוחדות יש בהם יותר צוות ואנשי צוות מקצועיים (כגון פסיכולוגית) וקבוצה קטנה , כך שבסופו שלך דבר בנך יזכה לתנאים טובים יותר ובתנאים אלא הצוות יוכל לקדם אותו ולעבוד איתו על דברים שקשים לו.
הרבה בהצלחה בהתמודדות.

שלום דן,
אני תוהה למקור השאלה.
האם תוכל להסביר מהי ההתלבטות ומדוע?
אילו חששות עולים בנושא?
מהם היתרונות/חסרונות לדעתך?

בנוסף, אנא הוסף פרטי רקע לעניין:
האם הכוונה שבכל מקרה יהיו באותו הגן מקסימום/לפחות שנה אחת?
האם אחד הילדים שהה באותו גן, והשני מצטרף, או שעבור שניהם המסגרת חדשה?
וכדומה.

מידע נוסף יתרום למענה הולם.

שלום יאיר

כרגע כל אחד מהם בגן אחר באותו מתחם רק המטבח מפריד בין הגנים.
אני מתכוון לשנה אחת בלבד. כי האח הגדול יעלה לכיתה א.
האח הקטן מצטרף לגדול.

העניין הוא שזה גן חובה ורק בגן חובה אפשר להיעזר בשירותים נוספים מקצועיים
שאין בגן שהאח הקטן נמצא כרגע. (טרום טרום חובה וטרום חובה).

זו ההתלבטות העיקרית.

תודה

שלום דן,

ככלל, לבחירות מסוג זה ישנם שיקולים לכאן ולכאן, ואין תשובה חד משמעית שתתאים לכל מצב.

אני מבין שהייתם רוצים להיעזר בשירותים מקצועיים נוספים (אילו?), וזה שיקול משמעותי בעד הכנסתם לאותה מסגרת.
קיימים שיקולים נוספים שניתן להעלות על הדעת:
למשל, במידה ונרצה להקל על האח הקטן להתאקלם במסגרת החדשה, צירופו יחד עם אחיו עשוי להישמע הגיוני.
לעומת זאת, האח הקטן מופנם יחסית, ואנו חוששים שקיים סיכוי סביר שיפתח תלות באחיו וכך תיפגע יכולתו ליצור קשרים חברתיים עם ילדים אחרים בגן - כדאי לשקול בחיוב הרשמתם למסגרות נפרדות. ההתייחסות להשפעה על האח הקטן היא רק דוגמא, היות והשפעה דומה עשויה להיות גם עבור האח הגדול יותר.

ככלל, איני מכיר מניעה לצרפם למסגרת אחת, אולם כדאי להיוועץ בגננות המכירות אותם.
אפשר שההיכרות שלהן עם כל אחד האחים ודעותיהן יוסיפו למכלול השיקולים ויוכלו להנחות אתכם בבחירה.

במידה וקיימות תהיות נוספות, אני מזמין אותך לשוב ולהעלות אותן כאן.

בהצלחה!

אני מסכימה איתך שהדברים מדאיגים. התפרצויות שכוללות שבירת חפצים, ואמירות שכוללות כוונות אלימות, יש בהם להדאיג ולסמן שהנער נמצא במצוקה וזקוק לעזרה. אני מניחה שאת גם חוששת שהוא עלול להזיק לסביבה.
התנהגותו של נכדך יכולה להיות תגובה לגירושים הקשים, ועשויה לנבוע גם מסיבות אחרות או נוספות. גם לא ניתן להבין מדברייך איך ההורים מוצאים לנכון להתמודד עם המצב. אני מבינה את תחושת חוסר האונים שלך כסבתא, שיכולה רק לנסות לשכנע אך לא לפעול בניגוד לרצון ההורים. ייתכן מאד שהוא לא זקוק לאשפוז אך כן לטיפול. אני ממליצה לך לדבר עם בנך ועם האם על המצוקה שבנם כפי הנראה חווה, ועל פנייה לאיש מקצוע שיוכל לנסות להבין את מקורותיה ולהמליץ על הטיפול המתאים.
בהצלחה

שלום טליה,
את מתארת מצב של שגרת יום-יום בעייתית המקשה על כל בני הבית.
לצערי מדובר במצב שקיים בבתים רבים, ואשר מתפתח בשל הרגלים לא מותאמים שהשתרשו.
חשוב לציין כי נשמע שבתך ילדה בריאה ומתפקדת, וכי עיקר הקשיים נובעים מהתנהגותה המרדנית כלפיכם ההורים. לראיה, את מספרת שהילדה מסרבת לאכול אוכל מוצק למרות שבגן אינה מביעה התנגדות.

מנסיוני, ניתן לייצר שינוי משמעותי בשגרה היומיומית באופן קל ומהיר יחסית.
שינוי השגרה אמור לכלול בתוכו אימוץ של סט התנהגויות חדש כלפי הילדה, כדי לעזור לכם לבנות עמדה סמכותית מולה (אני מאוד ממליץ שלא להיגרר לענישה).

לאור עוצמת ההתנגדות של בתכם, אני ממליץ על פניה לאיש מקצוע שיוכל לתת לכם יעוץ התנהגותי וליווי. כדאי שההדרכה תתרכז באופן העברת המסרים לילדה, ותחזק את עמידותכם מול מחאותיה.

בהצלחה!

שלום אורלי,

נשמע מדברייך שאת/אתם רגישים מאד כלפי ילדיכם, מזהים חוזקות וחולשות ואת מצבם הרגשי.
הנטייה להשוות בין אחים היא טבעית ובלתי נמנעת, ואף מתעצמת כשמדובר בתאומים. למרבה השמחה, לצד הסירבול והאיטיות את רואה אצל בתך גם צדדים חזקים, וחשוב לטפח ולחזק אותם - כפי שתיארת שאתם עושים. כך היא תוכל לחוות גם מקומות שבהם היא ״לפניו״, גם אם לא במובן המוטורי. כדאי גם לתת לחוויותיה מילים - כשהיא מגיבה בתסכול ובהתכנסות, להגיד משהו כמו ״מפריע לך שאחיך מהיר יותר״. לפעמים קשה לומר את הדברים באופן ישיר, אבל אם נניח שכך היא מרגישה בכל מקרה, אז ההכרה ברגשותיה יכולה לספק לה הקלה מסוימת. וכמובן, כפי שציינת, יש לשלול בתקיפות התנהגות אלימה כלפיה.
לצד דברים אלה, כדאי לשים לב שאצלכם ההורים לא מתקבעים כלפי התאומים דימויים של ״חזק״ ו״חלשה״. חלוקה כזאת, גם אם לא נאמרת, תורגש על ידם ועשויה לגרום להם להזדהות עמה. כך, הוא יחווה את עצמו כמי שתמיד ״מסתדר״ ולא זקוק לתמיכה, והיא - כמי שזקוקה להגנה ולא יכולה להסתדר לבד. עבור שניהם לא יהיה זה רצוי. באמצעות גישה אחרת שלכם, גם הם יוכלו לפתח דימוי עצמי מאוזן יותר והבנה שלכל אחד יש דברים בהם הוא טוב יותר, ואחרים בהם פחות.

שלום מיכל,
נשמע מאוד לא נעים כחוויה לבן שלך ולמשפחה כולה. אכן חשוב לעשות בירור רפואי מקיף לוודא מה מקור התחושות הגופניות שחווה. מעבר לכך קשה להגיד באופן וודאי מה מקור החרדה אצל בנך. אפשרות אחת היא הופעת הסימפטומים הגופניים שחווה בתחילה עוררו בו תחושת של חוסר ביטחון הנוגע לגוף שלו, פחד "שלא ניתן לסמוך על הגוף". מאז הוא ברגישות יתר לכל המחושים הגופניים, גם אם קצת לא נוח לו בבטן ישר מתעוררת בו חרדה שיקיא או יחלה. הדרך הממולצת להכחיד חרדה היא ע"י חשיפה והעברת המסר שאין צורך לשלוט בתחושות הגופניות ובתחושת החרדה כי גם אם יגיעו הם יחלפו מעצמם מאחר וכך בנוי הגוף שלנו. לדוגמה אם נחלה או תכאב לנו הבטן יהיה לא נעים לכמה זמן אבל זה יחלוף. נסו לעבוד עימו בכיוון זה אבל אם אין שיפור משמעותי כדאי לפנות להתייעצות עם אנשי מקצוע שיסייעו לכם.

איש מקצוע?
פסיכולוג ילדים או תרפיסט רגשי?
הציעו לי גם מטפלת שעובדת עם פרחי באך ודיקור סיני שמומחית בילדים.

הבנתי שלטיפול התנהגותי-קוגנטיבי יש תוצאות טובות בתחום של חרדות.

האם את מכירה פסיכולוג/תרפיסט מומחה לילדים שעובד בגישה ההתנהגותית- קוגנטיבית באיזור חיפה-קריות-טבעון?

אשמח לכל המלצה.
תודה על התשובה. בהחלט אאמץ את גישתך.

שלום,
אני ממליצה לפנות לפסיכולוגית ילדים, ההכשרה של פסיכולוגים מתאימה למצבים הללו. בהחלט אפשר לבדוק עימה האם היא עובדתגם עם שיטה ההתנהגותית קוגנטיבית שהחלט מתאימה במקרה הזה. שיטת טיפול זו כוללת חשיפה למקור הפחד, על מנת להעצים את הילד כדי שיראה שהוא מצליח להתמודד עם הפחד. זה בסדר להרגיש פחד ואי נוחות, זה טבעי וכל אחד חווה את זה, אנחנו גם מספיק חזקים להתמודד, וזה חולף.
אני אבדוק לגבי איש מקצועמומלץ באזור חיפה (אם אני שוכחת לכתוב לך תכתבי לי מייל בעניין). בכל מקרה בדרך כלל אין מדובר בטיפול מאוד ארוך.

שלום חיים,
אכן מאוד חשוב לעבוד על מנת ליצור אווירה ידידותית וטובה בין אחים, וזו באמת עבודה של ההורים. המצב כפי שהוא עכשיו כשיש אלימות בין הבנים הוא רע להם ולאווירת הבית ככלל. ראשית תצטרכו לסמן להם באופן ברור ועקבי אילו התנהגויות אינן מקובלות עליכם ההורים ולכן אסור לילדים לעשות אותם, למשל אסור לקלל, אסור להרביץ! במידה ומישהו עובר על כללים אלו יהיו לכך השלכות, החליטו למשל שאם הם לא ממלאים את החובות שלהם לא יקבלו את הזכויות שלהם (לדוגמה: אין טלווזיה בערב). כך שברמה ההתנהגותית צריך לעבוד לקראת הכחדה של ההתנהגויות האנטי חברתיות, מאחר ואלו לא ישרתו את הבנים בקשר ביניהם או בכלל בכל מסגרת שיהיו בה. בנוסף לכך עיבדו על מנת לבנות ביניהם רגעים חיוביים, ליצור סיטואציות בהם הם רואים את הרווחה וההנאה שיש באחאות. לדוגמה לשחק איתם במשחק קבוצה כאשר אתה מתווך ביניהם ומדגים את הכללים של משחק משותף, או משחק ספורטיבי למשל כדורגל בו שניהם מולך.
חיים נכונה לך עבודה מרובה על מנת ליצור שינוי ביחסים בין הבנים, אך שווה את זה.

שלום לך,
נשמע שחברת ה"בנים" מעניינת את בתך יותר מאשר חברת הבנות, ואת מתארת שהבנים היו איתה גם בגן, כלומר הם חבריה כבר מעל שנתיים וזו סביבה המוכרת לה יותר.

למרות שבד"כ נוח לנו לראות שבנים ובנות מעדיפים לשחק עם בני מינם, אין לכך בהכרח צידוק פסיכולוגי או חברתי. את מספרת שבתך בעלת בטחון עצמי ומקובלת חברתית, כך שאני מתקשה להבין את המקור לדאגתך. למשל, כלל אינני רואה בעיה עם זה שבת רוצה להירשם לחוג כדורגל, ואין סיבה ללחוץ עליה שתשנה בחירתה.

האם מדובר בציפיות שלך שתעדיף לשחק עם הבנות?
האם ישנם מחירים חברתיים אותם היא משלמת מבלי להבחין בכך?

כשאת עדה להתנהגות לא סתגלנית מצדה (למשל: דוחפת עצמה בכוחניות במקום בו אינה רצויה וחווה דחיה), כדאי שתעזרי לה לפרש את הסיטואציה באופן שיעזור לה ללמוד ממנה להמשך.
שוחחי איתה על רצונה, ועזרי לה לנסות ולשער מה הרגישו האחרים בסיטואציה, וכך תוכל להפנים בצורה טובה יותר קשרי סיבה ותוצאה ביחסים חברתיים.
כרגע, חשוב בעיקר לתת לה תחושה שאת לצידה, ולעזור לה להתמודד עם הקשיים והכאבים הנפשיים אותם היא חווה מדי פעם בעקבות דחיה.

לגבי העתיד,
האדם מוגדר כחיה חברתית. רובנו רוצים שיאהבו אותנו ולהרגיש רצויים כחלק מקבוצה. זהו מצב טבעי המביא כל אחד להתנהג באופן אותו הוא מבין כמגדיל סיכויים לקבלה חברתית. עם זאת, חשוב שהתנהגותנו לא תושפע באופן מוחלט על-ידי המצב והסביבה, וכי המניע הראשי להתנהגות יהיה ערכינו ותפיסותינו.
אם החשש שלך שבתך תוותר על עצמה כדי "להתקבל" - עוד מוקדם לנבא.
ביתך צעירה, ועם התבגרותה הרגשית התנהגותה עשויה להשתנות משמעותית.