פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בתך מתמודדת עם תחושות (אובייקטיביות או סובייקטיביות) לפיהן היא פחות טובה מאחרים.
נסיונות השכנוע שלך לא מצליחים, וכנראה לא יצליחו להרגיע אותה או לגרום לה להרגשה טובה יותר כלפי עצמה.
את אמא שלה, וככזו, מחמאותייך תמיד נלקחות בערבון מוגבל.

חשוב לשקף לה את המצב כפי שהוא, אולם לקשר אותו למצב ולא לתכונה קבועה.
למשל, מחשבה ש"אני לא טובה בכלום" - היא מחשבה שמתייחסת למצב אישיותי וקבוע.
כדאי להציע לה חלופה: "אני מבינה שאת מתקשה עם X".
כלומר, הרעיון הוא להמיר את תפיסותיה הכוללניות לגבי עצמה לאירועים בודדים שניתנים לשינוי, אבל בוודאי שלא לבטל את תחושותיה, וגם לא כדאי למהר להסיט את הנושא לתחומי חוזק. ניסיון שכנוע עשוי להתפרש על ידה דווקא כקושי שלך להתמודד עם ה"עובדות" ובכך נותן אישוש לדימויה העצמי הנמוך.

במקביל, נסי לזמן לה התנסויות שמניבות הצלחה.
למשל, שיקלי לרשום אותה לחוג אמנותי שעשוי לעניין אותה ובו יכולה לתת ביטוי ליכולותיה האמנותיות. כל רעיון אחר בו נראה לך שהיא יכולה להביע את חוזקותיה האישיותיים עשוי לתרום להעלאת הבטחון והדימוי העצמי.

בעניין שיעורי הבית באופן ספציפי:
אם בתך מתקשה בהכנת שיעורי בית חשוב לבחון את מקור הקושי.
למשל האם מדובר בהבנת החומר, קשיי התארגנות, קשיי ריכוז וכו'.
כדאי לשאול את המורה לגבי מצב בתך בבית הספר, ואילו קשיים היא מזהה אצל בתך, ותוך כך גם לבחון מהן הדרכים לעזור לה בנושא הספציפי.
במידת האפשר, נסי להקל עליה את ההתארגנות להכנת שיעורי הבית - יעצי לה כיצד להתארגן לקראת המטלות, דאגי שיהיה לה נוח (שקט, מסודר) בזמן הכנת שיעורי הבית וכו'.
חשוב לא לעזור לה בפתרון שיעורי הבית עצמם (או בשאלות נקודתיות בלבד), כדי לפתח בה את התחושה שהיא מסוגלת להתמודד עם אתגריה בעצמה.

בהצלחה!

אני אומרת לה שזאת הרגשה מאוד לא טובה להרגיש ככה אבל אני יודעת שיש לך כישרון..והיא מבטלת את הכישרון

למעשה מה שאתה אומר זה שאני אמורה לייצור אמפטיה ולא יותר מזה לא להראות צד אחר כי זה לשכנע?

בדיוק.
ותרי על החלק השני.
תני לה תיקוף לתחושותיה. היא צריכה אותך איתה, מבינה, כואבת את כאבה.
כשאת סוחבת יחד איתה את ה"שק" הכבד, הוא נעשה כבד פחות.

גם במקומות של הצלחה, שמרי על פרופורציות, ואל תראי התלהבות יתר על כל הצלחה קטנה. גם זה סוג של ניסיון שכנוע בסגנון - "את רואה שאת מוצלחת?".
הילדים חכמים, הם קולטים את המסר הסמוי, ואז לצערי הוא פחות אפקטיבי.

בהצלחה!

היי,
מדברייך נשמע שזכיתם בגננת מוצלחת.
בשיחה עם בנכם העבירה מסר לגבי התנהגות מקובלת חברתית, ובמקביל גם שללה חשש לפגיעה מצד מבוגר.

סקרנותו של בנך אכן טבעית ותואמת גיל, וגם תשובותיו הגיוניות. הרי לכולם נעים כשנוגעים. גם הגישות בנושא שונות. אני למשל מאמין שאין כל פסול בחקירה הדדית שכוללת גם מגע כל עוד מדובר בהסכמה של שני הצדדים. במקרה הזה, הילד השני לא היה מעוניין בכך, וגם זה בסדר, ובנך קיבל את המסר ולא כפה עצמו.

לכן לטעמי אין סיבה שתחושי חוסר נעימות לגבי המקרה. ילדים מתנסים בכל מני התנהגויות, ואיננו יכולים (ואין זה מצופה מאיתנו) לחזות מראש התנהגויות חדשות. תפקידנו כמבוגרים הוא להיות קשובים לעזור להם לחזק התנהגויות מקובלות ויעילות לניהול חיים תקינים.

היות שחשוב לך לעצב את התנהגותו בנושא, כדאי וחשוב לנהל איתו שיחה נעימה בנושא מיניות, והכל בגבולות מידת הפתיחות שלכם ההורים בנושא.
בחרי זמן נוח במהלך היום, כאשר האוירה בבית נינוחה.
אמרי לו שיש משהו שחשוב לך לדבר איתו עליו, והושיבי אותו לידך או עלייך, באופן שיוכל לראות אותך ואת אותו.
ככל שתרגישי נוח יותר עם הדברים שתרצי לומר, כך המסר שיעבור ייקלט באופן חיובי (למשל שימוש במילים איבר מין / פין / בולבול).

תוכלי לפתוח באמירה ישירה: "אתה כבר גדול מספיק, אז רציתי לדבר איתך על איברי מין. אתה יודע מה זה איבר מין?".
כדאי שהשיחה תכלול פרטי מידע: לכל אחד יש איבר מין, זה נעים לגעת באיבר המין, לבנים יש איבר מין שונה מלבנות וכדומה.
בשלב מסוים צייני כי נעים גם כשנוגעים לנו באיבר המין אבל איבר המין שלנו הוא פרטי, ולכן חשוב לא לתת לאף אחד לגעת לנו בו. את יכולה גם לשאול אותו אם מישהו ביקש לגעת לו באיבר/פין/בולבול (שוב, מה שמרגיש לך הכי נוח) שלו, ולבקש שאם זה קורה - שלא יאפשר ושיספר לך ו/או לגננת.

מרגע המקרה עבר זמן, לכן אני ממליץ שלא להזכיר את האירוע הקונקרטי.
אם הוא נזכר בו ובוחר לשתף, כדאי לשאול שאלות טכניות לגבי המקרה (מתי, מה עשית, מה הוא עשה) ואח"כ במידת האפשר להמשיך בשאלות מורכבות מעט יותר - "האם אתה מבין למה הילד השני לא רצה?", ולעזור לו לשער מה הרגיש הילד השני, שוב מבלי להעביר ביקורת או מסר שהתנהגותו היתה פסולה.
חשוב לומר לו שאת שמחה שהוא שיתף אותך, ושאם יש לו מחשבות נוספות בנושא תשמחי תמיד לשוחח איתו עליהן.

בהצלחה!

שלום גילי,

יכולות להיות סיבות רבות לשינוי התנהגותי כמו שהגננת מתארת. ייתכן שבחושיו החדים בנך קלט את השינוי המתקרב במשפחה, אבל גם יכול להיות שהוא מגיב לדברים אחרים. מתוך דברייך אני מבינה שבבית את לא רואה שינויים בהתנהגותו, האם אכן תגובותיו הן ספציפיות לגן? האם יוצא לו להיפגש עם ילדים אחה"צ, מחוץ לגן? איך הוא מתנהג אז? לפעמים ילדים מגיבים לשינויים שלא נוגעים אליהם באופן ישיר אבל משפיעים על הוריהם או על סביבתם הקרובה, האם חלו שינויים כאלה בתקופה האחרונה? ייתכן גם, שבשל ההיריון את עייפה או לא חשה בטוב, ובאופן טבעי מעט פחות פנויה אליו ממה שהיה מורגל אליו עד היום.

אין צורך לספר לבנך שהגננת התקשרה, אך כדאי למצוא את ההזדמנות לשוחח עמו על הנושא. בשעה שאתם נמצאים באווירה רגועה ונעימה כדאי לשאול אותו איך הוא מרגיש עם החברים בגן, האם מישהו או משהו מרגיז אותו, וכדומה. אני מבינה שהוא ילד חברותי, מקובל ואהוב. האם לדברי הגננת הוא נוהג כך פתאום כלפי כל הילדים, או רק כלפי ילדים מסוימים? ניתן לומר לו שהוא לא חייב להיות חבר של כולם, אבל שאמירות כמו "אני לא חבר שלך" אינן נעימות ועשויות להעליב.

שלום שרי,

ההתפרצויות שאת מתארת אופייניות לגיל שנה וחצי - שנתיים, ובתך כפי הנראה אכן דעתנית מעט יותר מהרגיל וכבר עומדת על שלה, תובעת את עצמאותה, רוצה לשלוט בסביבה ומגיבה בתסכול ובכעס כאשר לא נענים לרצונותיה.

כתבת שבלי קשר להתפרצויות את מעוניינת להציב לה גבולות, ואני חושבת שהדברים כן קשורים זה בזה. מול התנהגויות כאלה רצוי לנהוג בשתי דרכים במקביל: לגלות הבנה כלפי האכזבה והתסכול שלה ולשקף לה את רגשותיה ("אני מבינה שאת ממש רוצה ממתק עכשיו וזה מאכזב אותך שאני לא מרשה"), ויחד עם זאת לא להיבהל מהבכי, ולהציב גבולות ברורים ועקביים. זה לא פשוט ודורש הרבה כוחות, אבל ככל שבתך תראה אותך יציבה וברורה מולה, כך היא תחוש ביטחון ורוגע. בהזדמנויות אחרות כדאי לאפשר לה לעשות דברים באופן עצמאי או לבחור מבין מספר אפשרויות, וכך היא תחוש שיש גם כבוד כלפי רצונותיה.

שלום
תודה רבה על התשובה דעתנית ומגיבה בכעס זה בעייתי ? זה דבר שהוא שלילי
אני רוצה להבין
כאשר מישטתחת לשקף ואז מה? להרים מהריצפה ?להרגיע? ללכת ולעזוב אותה? להתעלם?
שוב תודה אשמח לחידוד

דעתנות כשלעצמה איננה דבר שלילי, להיפך - היא מבטאת את התפתחותו של "עצמי" בעל רצונות ודעות משלו, וזוהי התפתחות תקינה וחשובה. עם זאת, נשמע שאצל בתך ההתפרצויות הללו מתרחשות לעתים קרובות יחסית, ומשבשות את ההתנהלות התקינה בבית.
בעת השתטחות או התפרצות אחרת לא מומלץ להתעלם וגם לא ללכת ולהתרחק ממנה, שכן זה ישדר לה שלא ניתן להתמודד איתה. כדאי לומר לה בקצרה ובאופן ענייני ורגוע (ולא למשל בכעס, בבהלה או בצעקות) שאת מבינה את הכעס שלה, ועם זאת שהתנהגותה אינה מקובלת עלייך. אמרי לה שאת כאן עד שהיא תירגע, ואפשר גם לשאול אותה מה היא חושבת שיוכל לעזור לה להירגע, אם את חושבת שהיא תוכל לענות על כך. אין צורך להוסיף ובוודאי לא להיכנס עמה למו"מ, שילמד אותה שיש תועלת בהתפרצויותיה. כשהיא נרגעת, ניתן לומר לה משהו מחזק על כך שהיא התגברה על הכעס ונרגעה.
מעבר לכל אלה, חשוב לשמור על שגרה קבועה וגם להתאים אותה מבחינת שעות העייפות וכו'. סיפרת שאחת ההתפרצויות האחרונות היו כשבתך היתה מאד עייפה, ובאמת לעתים קרובות הן מתרחשות עקב עייפות או רעב וכדומה. שגרה יציבה אשר מותאמת לצרכי הילד יכולה להפחית מצבים אלה.
מקווה שזה מוסיף לך. בהצלחה!

שלום,
השימוש במילה אובססיה בד"כ מכוון לעיסוק באופן מוגזם ולא בריא.
אני מניח שהכוונה שלך היא שהבת שלך מאוד שמחה בכל הנוגע למים פרט למקלחת.

באופן טבעי, ההחלקה היתה אירוע לא נעים שנרשם בזכרונה.
מאז, כל כניסה למקלחת נקשרת כאירוע שלילי שצריך להימנע ממנו (גם אם כבר לא זוכרת את האירוע המקורי)

לא ציינתם, אבל ניתן להניח כי בשלב זה גם אתם כבר פיתחתם רגישות לנושא המקלחות, ולפני כל מקלחת אתם בסוג של "כוננות". במקרים כאלו, הורים רבים מפתחים סט התנהגויות בניסיון לתקן את המצב.
אפשר שאתם משתדלים מאוד להנעים את זמנה, לשיר שירים, לצחוק ולשחק כדי "לשכנע" אותה שאין סיבה לבכות. יתכן גם שבשל הבכי והצרחות, אתם משתדלים לקצר את השהות במקלחת למינימום הנדרש.
(תקנו / הוסיפו פרטים במידת הצורך, על מנת שאוכל להתאים את תשובתי בצורה טובה יותר)

אופן התנהלות שכזה נראה לנו המבוגרים כטבעי, ולכן אנו בוחרים בו. עם זאת, הוא לרוב מחזק אצל התינוק תחושה שהוא אכן במצוקה ובצדק, ומחזק אצלו דווקא את ההתנהגות הלא רצויה.

לכן, עצתי היא לנהוג מעתה אחרת:
כאשר אתם מכניסים אותה לאמבטיה, שמרו על קור רוח.
התנהלו ברגישות, אך עשו את הפעולות באיטיות.
בכל שלב בו החלה לבכות, גם אם בטרם הכניסה הממשית לאמבטיה (מתוך היכרות עם הטקס), השהו את התקדמות התהליך עד שתירגע. לאחר שנרגעה המשיכו לשלב הבא בתהליך. אל תנסו להפיס את רוחה או לעודדה על-ידי דיבור או משחק.
בכל מקרה, הוציאו אותה מהאמבטיה רק לאחר שהפסיקה לבכות, או שלפחות נרגעה במידה משמעותית. לשהייה במקלחת במצב רגוע (גם אם בעקבות עייפות) יש מרכיב חשוב בדרך לשינוי החוויה שלה.

המשמעות בהתנהגות שכזו היא העברת מסר ברור שאתם בטוחים שלא נשקפת לה כל סכנה במצב הנוכחי. הבטחון שלכם ישרה עליה בטחון בסיטואציה.
הקפדה על התנהלות שכזו אמורה לפתור את הבעיה תוך מספר ימים, ותקל עליכם להיפטר מהסבל שלכם ושלה. קחו בחשבון שהמקלחות הראשונות יהיו ארוכות משמעותית בשלב זה.

באם החלטתם לקבל את עצתי, חשוב שתקפידו על כל ההנחיות, ללא "קיצורי דרך", והקפידו לערוך כך מקלחת לפחות שבוע ימים.

במידת הצורך אשמח לענות לשלות נוספות (ניתן גם טלפונית).

בהצלחה!

שלום יוני,
צר לי לשמוע על כך שעומדת בפניך תקופה לא פשוטה, שתפגיש את כל בני המשפחה עם התמודדות מורכבת מאוד, זהו תהליך שדורש עיבוד והשלמה מכל אחד מבני המשפחה.
לגבי הדילמה שלך, אני מאינה שזה לא נכון לשקר לילדים, בעיקר בגלל שהם חכמים חדי חושים יותר ממה שחושבים והן יקלטו את האמת לכן אם היא תאמר להם באופן ישיר זה נותן להם יותר כלים להתמודדות עימה גם כאשר הידיעה היא כואבת. עם זאת האמת צריכה להיות מתווכת באופן שמתאים לילדים כך שיכולו לעכל את זה.
כך שהייתי ממליצה לך יחד עם בת זוגתך לשבת לחשוב יחד על נוסח שנוח לכם לשתף את הבנות בו שהוא משקף את המציאות, לא בהכרח את כולה אבל את המהות שלה.
הצעה לנוסח:
"אבא עשה משהו שהוא לא היה צריך לעשות, והוא צריך לקחת על זה אחריות ולכן לא יהיה בבית תקופה של X זמן..."
חשוב שתיהיה לך נוסח משלך שתרגיש עימו בנוח, לבנות יש גם דברים חיוביים ללמוד מהתהליך הזה לגבי לקיחת אחריות ולמידה לאורך החיים מטעויות.
דבר חשוב נוסף זה להגדיר לבנות זמנים שבהם הן יראו ולא יראו אותך זה יאפשר להן להתארגן פנימית לכך, וכן להגדיר את אופני ההתקשרות ביניכם בזמן העדרותך (מכתבים טלפון ותדירות).
עומדת בפניך ובפני המשפחך התמודדות ארוכה ומורכבת, מאחלת לכם שתוכלו לצמוח ולהתחזק מכם.

שלום יעל
הסימפטום שאת מתארת כמו גם כסיסת ציפורניים בדרך כלל הינם מופעים של חרדה.
במידה ויש עוד מופעים של חרדה, או שאת מרגישה שאכילת האצבעות היא קשורה למשהו רחב יותר או נוסף שמטריד את בנך הדבר דורש ברור רחב יותר לגבי המקור לחרדה. אך במידה ואין לבנך חרדות נוספות והדבר היחיד שאת חוששת לגביו הוא הפציעה באצבעות ניתן לנסות להמיר את הסימפטום, כך שכאשר מרגיש צורך לאכול את האצבעות שימשוך בגומיה הכרוכה סביב פרק כף היד. באופן דומה בכסיסת ציפורניים מה שעושים זה מורחים לק בטעם מר על הציפורניים שמזכיר לילד לא לאכול את הציפורניים.

תודה רבה על התשובה!!
אך איך אני יכולה לדעת אם יש לילד חרדות ולמה???

שלום לך,
לפי תיאורך נשמע שאת קולטת היטב את הסיטואציה.
בנך לא מצליח להשתלב בצורה חברתית כפי שאולי היה רוצה, ולכן מתחיל להעדיף להימנע מפעילויות שמעצימות תחושות תסכול וכאב (להיפגש עם "חברים"), ומחפש לו דרכים אחרות להתנחם (חזר לישון עם דובי).

באופן כללי הייתי מציע לשוחח איתו באופן פתוח על הנושא החברתי וקשייו בנוגע לכך, תוך שהשיחה מתארת בעיקר עובדות או הבחנות אובייקטיביות שלך, בדומה לאופן בו כתבת את הפניה הזו.
כדי לפתוח את הנושא, ניתן למשל לומר לו: "שמתי לב שלאחרונה אתה מעדיף להישאר בבית על-פני מפגש עם חברים, גם כשמשעמם לך. אתה שמת לב לזה?". לאורך כל השיחה יש להשתדל לנקוט בסגנון מתעניין ולהימנע מאמירות שמציינות התנהגויות כטובות או רעות.
שימי לב שבאמירה כזו אין שיפוטיות כלפי הילד, להבדיל מאמירות בסגנון: "למה אתה לא רוצה ללכת לפגוש חברים?" שעשויה להתפרש כהאשמה, או "אתה צריך ללכת לשחק עם חברים" - אמירה שמתעלמת מהקושי שלו ומשאירה אותו להתמודד לבד עם תחושות התסכול שלו.
שוחחו איתו גם על חבריו לכיתה באופן פרטני ("מה אתה חושב על ...?") מבלי לציין הערכתכם כלפי הילדים ("דויד הוא ילד מאוד חמוד, מה אתה חושב עליו?"). אפשרו לו לבטא את תפיסותיו ותוך כך גם את קשייו אל מול הילדים השונים.

אפשר שהתנהגותו הרגשנית לאחרונה ("התבכיינות"), נובעת מיכולתו המוגבלת להכיל את התסכול החברתי שהצטבר. פתיחת ערוץ תקשורת ישיר אתכם ההורים, יאפשר לו ערוץ לאוורור תחושות שליליות, ויעזור לכם לכוון אותו גם לפיתוח קשרים באופן יעיל יותר.

את מציינת שהוא אאוטסיידר ושבשלב מסוים הילדים "מנפנפים" אותו, אולם קשה להבין איך בדיוק זה בא לידי ביטוי, ומהם המאפיינים בהתנהגותו שמביאים לכך.
האם לכם ההורים הסיבה מובנת?
האם במפגשים חברתיים קודמים הרגשתם שהוא מפרש באופן תקין את הסיטואציה החברתית?
האם יודע לתקשר את רצונותיו / מחשבותיו באופן תקין?

במידה וקיים קושי בהבנה של סיטואציות חברתיות מורכבות אתם יכולים לעזור לו. בעתיד, שוחחו איתו על סיטואציות חברתיות לאחר התרחשותן. בקשו ממנו לספר על חוויותיו מהמפגש וודאו שהוא מקשר בצורה נאותה התנהגויות ותוצאותיהן, וכי הוא ער לעולמו הרגשי של האחר עימו היה בסיטואציה.
הגיוני שתיאוריו יהיו קונקרטיים, כך שהוא יספר "אני אמרתי/עשיתי X, ואז הוא עשה Y", ובשל זה אתם השתמשו בשאלות בסגנון "למה לדעתך הוא עשה Y? / מה הוא הרגיש? / מה אתה הרגשת?".
בהמשך, תוכלו לבחון איתו חלופות להתנהגותו: "אתה נשמע לא מרוצה ממה שקרה. מה אפשר היה לעשות / להגיד באותו רגע?"
באופן זה תעזרו לו לפתח הבנה חברתית שלמה יותר, ולהגדיל את רפרטואר ההתנהגויות המוכרות לו, ובכך להגדיל סיכוייו לפתח קשרים חברתיים יעילים.

בהצלחה!

יאיר סהר

שלום,
הכי חשוב לברור מה עומד בבסיס הקושי החברתי, נסי לדבר איתו על זה, ולא ברגע של משבר אלא ברגע של קירבה ביניכם. נסי לברר עימו מדוע אינו רוצה ללכת לחבר מסוים, מדוע הפסיק להיות בקשר עם ילד כלשהו. בשיחה עימו נסי להיות כמה שיותר ספציפית בדוגמאות קונקרטיות כדי ששניכם תוכלו להתחבר למקרה ספציפי ולהבין מה מקשה עליו באינטראקציה החברתית.

שלום מורן,
ילדים מתנסים בשלל התנהגויות שנראות להם מעניינות ומסקרנות.
הבן שלך משלב את סקרנותו לגבי המין הנשי עם חיבתו למרקם נעים.
את מציינת שאינך בהריון, אך בנך נחשף לנושא בתקופת הריונך וגם כנראה דרך נשים אחרות (למשל אמהות של ילדים אחרים בגן).

לגבי שאלותייך אתחיל מהסוף:

האם המשחק תקין ונורמלי לגילו?
אני מבחין בין נורמלי לתקין.
נורמלי נקבע לפי מה שהרוב עושה (לטוב ולרע), ולכן מהיכרותי את התחום לא מדובר בהתנהגות נורמלית.
יחד עם זאת, התנהגות שונה יכולה בהחלט להיות תקינה. הוא מבטא את סקרנותו בהתנסות, הוא מבקש ממך שמלה (להבדיל מלקיחה ללא רשות), והוא אף חש שהתנסות זאת אינה מקובלת (ואתייחס לכך בהמשך) ולכן עושה זאת באופן מוצנע. מאלו אני מבין שהתנהגותו תקינה.

האם זה מרמז על נטיותיו המיניות?
יתכן, אך יתכן שמדובר גם בסקרנות בלבד.

האם לשתף פעולה ולתת לו לבחור מארון הבגדים שלי?
חשוב לאפשר לילדים לחקור ולהתנסות בעולם באופן שמתאים להם, כל עוד אין בהתנהגותם משום סכנה להם או לאחרים.

כיצד עליי להגיב?
תחילה הרשי לי לחזק אותך על התנהגותך עד כה, במיוחד בגלל שנשמע שהתנהגותו של בנך לא נוחה לך.
את נענית לבקשותיו ומכבדת את פרטיותו (תוך וידוא שאינו מסכן עצמו).
בין שמדובר ברמז לנטיה מינית ובין אם לאו, המחקר אינו תומך בתפיסה לפיה אנו יכולים לחנך לנטיה מינית כפי רצוננו, לכן ככל הידוע לנו, התנהגותך לא תשפיע לכאן או לכאן בעניין זה.
מנגד, העברת מסר כי התנהגותו אינה מקובלת, ובאופן קיצוני אף לאסור אותה, עשויים ליצור אצלו תחושה של חוסר קבלה על-ידך ותסכול, ולהעביר מסר כי עליו לשמור בסוד את רצונותיו, סקרנותו או נטיותיו.
מסר כזה של חוסר קבלה (לגבי כל תחום אישיותי/תכונתי) עשוי לפגוע במערכת היחסים ביניכם, ולהביא אותו לפתח מנגנוני הסתרה מתוחכמים.
חשוב לשים לב כי גם כעת הוא חש צורך במידה מסוימת של חשאיות והסתרה (סוגר את הדלת ומבקש שלא תיכנסי). אפשר שבאופן כלשהו הפנים מסר כי חקירה מסוג זה אינה מקובלת (בבית / בגן / על-ידי מישהו אחר).

אפשרי סביבה בטוחה להמשך חקירה בתחום שמסקרן אותו. כבדי בקשותיו, והשתדלי להעביר לו מסר חשוב אחד: "אני מקבלת אותך כפי שאתה".
נסי לפתח שיחה פתוחה בנושא. כחצי שעה לאחר שסיים לשחק בחדרו עם השמלה, תוכלי לשאול "כשאתה משחק בחדר והדלת סגורה, אני מאוד סקרנית לדעת מה אתה עושה אבל מכבדת את בקשתך. אתה רוצה לספר לי?".
במידה והנושא נפתח, העבירי מסר שהתנהגותו מקובלת, אך ודאי שלא יקבל מסרים סותרים (בגן למשל). כדי שלא לחשוף אותו לביקורת חברתית נוקבת, כדאי להסביר שיש אנשים שקשה להם להבין שילד רוצה לשחק בשמלות, אבל בבית הוא יכול לשחק כפי שנוח לו.

בהצלחה!

יאיר סהר

בוקר אור יאיר,
תודה רבה על התשובה המפורטת ביותר.
ניכר כי הנך אדם נדיב מאוד.תודה

הי מורן,
תודה רבה גם לך.
בסך הכל משתדל לעזור.

שבוע נעים,
יאיר

הי מורן,
תודה רבה גם לך.
בסך הכל משתדל לעזור.

שבוע נעים,
יאיר

שלום,
משחק בבגדים או בובות אינו מעיד על נטייה מינית. הדברים שתיארת כשלעצמם אינם אינדיקציה לקושי או מצוקה של הילד. מיניות היא חלק טבעי הקיים אצל כל אדם מגיל אפס, ילדים דרך משחק חוקרים חלקים שונים של העצמי. מהתיאור שלך אין אינדיקציה למשהו בעייתי או לא תקין במשחק שלו.

היי ניר,
בחירת שם הילד (כמו גם החלטות אחרות בחיים הזוגיים) היא החלטה מורכבת וטעונה עבור שני ההורים. רבים אף רואים בבחירת השם כאירוע מכונן בחייו של הילד, שילווה אותו למשך כל חייו. המשמעות הרגשית מתעצמת לאור העובדה שמדובר בילד הראשון.
במערכת יחסים שמושתת על כבוד הדדי ותחושה של שוויון, בחירות כאלו נעשות על בסיס של החלטה משותפת או פשרות הדדיות.
אתה מתאר תמונה של החלטה חד צדדית בנושא מאוד מורכב - וכנראה שגם משמעותי עבור שני ההורים במקרה זה. החלטה שכזו מלמדת על קשיים במערכת הזוגית, שעשויים לנבא קשיים נוספים בהמשך.
לכן, בין אם יחליטו בני הזוג לשנות את שם הילד ואם לאו, אני ממליץ לגשת טיפול זוגי אצל איש מקצוע.

בהקשר לשאלה במובן הצר שלה, ניכר שכבר כעת קיים אצל האם קושי בעניין השם, ויתכן כי הקושי הזה יקבל ביטוי (גם אם לא באופן מילולי) במערכת היחסים שלה עם בנה.
לא מן הנמנע ששמו של בנה לעד ירתיע אותה ויזכיר לה כי בהחלטה עליו לא ניתן לה מקום לבטא את קולה.

כולי תקוה שהזוג עליו אתה מספר ימצא דרך להשתמש במאורע הכל-כך משמח שאירע להם כזוג - הפיכתם להורים - דווקא לחיזוק היחסים הזוגיים שלהם.

בהצלחה!

יאיר סהר

היי ניר,
בחירת שם הילד (כמו גם החלטות אחרות בחיים הזוגיים) היא החלטה מורכבת וטעונה עבור שני ההורים. רבים אף רואים בבחירת השם כאירוע מכונן בחייו של הילד, שילווה אותו למשך כל חייו. המשמעות הרגשית מתעצמת לאור העובדה שמדובר בילד הראשון.
במערכת יחסים שמושתת על כבוד הדדי ותחושה של שוויון, בחירות כאלו נעשות על בסיס של החלטה משותפת או פשרות הדדיות.
אתה מתאר תמונה של החלטה חד צדדית בנושא מאוד מורכב - וכנראה שגם משמעותי עבור שני ההורים במקרה זה. החלטה שכזו מלמדת על קשיים במערכת הזוגית, שעשויים לנבא קשיים נוספים בהמשך.
לכן, בין אם יחליטו בני הזוג לשנות את שם הילד ואם לאו, אני ממליץ לגשת טיפול זוגי אצל איש מקצוע.

בהקשר לשאלה במובן הצר שלה, ניכר שכבר כעת קיים אצל האם קושי בעניין השם, ויתכן כי הקושי הזה יקבל ביטוי (גם אם לא באופן מילולי) במערכת היחסים שלה עם בנה.
לא מן הנמנע ששמו של בנה לעד ירתיע אותה ויזכיר לה כי בהחלטה עליו לא ניתן לה מקום לבטא את קולה.

כולי תקוה שהזוג עליו אתה מספר ימצא דרך להשתמש במאורע הכל-כך משמח שאירע להם כזוג - הפיכתם להורים - דווקא לחיזוק היחסים הזוגיים שלהם.

בהצלחה!

מנסיון שם הוא דבר חשוב מאוד מאוד מאוד !
לגדול עם שם פרטי "טעון" זו מכה !!!!!
זה לא משפיע על הילד זה פשוט הורס את חייו

אני שיניתי את שמי הפרטי רק בגיל 31 למרות שחלמתי על כך מגיל צעיר מאוד
(גיל 6 אולי אפילו לפני) ומאז אני אדם אחר וזו לא קלישאה.

טוב שם טוב משמן טוב
ואת הריבים תשאירו לנושאים אחרים.

הי לילך,
הילדה שלך חכמה וסקרנית.
כשהייתה רק בת 3, סיפרת לה על ניתוח קיסרי והיא התעניינה ושאלה שאלות רבות.
היא שאלה על הניתוח, ועל פרטים שנשמעים לך לא נעימים ומפחידים, אבל את לא מתארת קושי שלה בתגובה לתשובותייך.

כעת, שנה וחצי גדולה יותר, אני מניח שגם סקרנית וגם מבינה יותר.
את רוצה להגן עליה, וזה ברור, לכן הייתי דווקא בוחר לספר לה כמה שיותר (בגבולות היכולת שלה להכיל, ובהתאם לשאלותיה).
בחרי את תשובותייך בקפידה, במידה ותמשיך לשאול, הסבירי על התהליך באופן כללי. אין תורך להגיע לפרטים גרפיים מדי, אבל אין חובה להימנע מלדבר על הסכין של המנתח, ומהעובדה שיורד מעט דם, ובמקביל להסביר שהכל בשליטה, ושהרופאים מקצועיים - כדי לתת לה את הבטחון שהיא זקוקה לו.

באופן כללי אני בעד האמת, ונגד הסתרה מהילדים מכמה סיבות:
1. הם תמיד מבינים יותר ממה שהיינו מאמינים (אפשר שבתך כבר שמעה בחצי אוזן על הניתוח?)
2. מבחינה ערכית, יחסים שמבוססים על גילוי האמת (גם כשהיא לא נעימה) הם בריאים יותר ועמידים יותר.

בהקשר לבת שלך:
את רוצה לספר לה משהו אחר. היא סקרנית, תשאל שאלות, ואת תסתבכי עם שקר שתופח ותופח...
בקיצור - לא מומלץ.

בהצלחה!

יאיר סהר

הי לילך,
הילדה שלך חכמה וסקרנית.
כשהייתה רק בת 3, סיפרת לה על ניתוח קיסרי והיא התעניינה ושאלה שאלות רבות.
היא שאלה על הניתוח, ועל פרטים שנשמעים לך לא נעימים ומפחידים, אבל את לא מתארת קושי שלה בתגובה לתשובותייך.

כעת, שנה וחצי גדולה יותר, אני מניח שגם סקרנית וגם מבינה יותר.
את רוצה להגן עליה, וזה ברור, לכן הייתי דווקא בוחר לספר לה כמה שיותר (בגבולות היכולת שלה להכיל, ובהתאם לשאלותיה).
בחרי את תשובותייך בקפידה, במידה ותמשיך לשאול, הסבירי על התהליך באופן כללי. אין תורך להגיע לפרטים גרפיים מדי, אבל אין חובה להימנע מלדבר על הסכין של המנתח, ומהעובדה שיורד מעט דם, ובמקביל להסביר שהכל בשליטה, ושהרופאים מקצועיים - כדי לתת לה את הבטחון שהיא זקוקה לו.

באופן כללי אני בעד האמת, ונגד הסתרה מהילדים מכמה סיבות:
1. הם תמיד מבינים יותר ממה שהיינו מאמינים (אפשר שבתך כבר שמעה בחצי אוזן על הניתוח?)
2. מבחינה ערכית, יחסים שמבוססים על גילוי האמת (גם כשהיא לא נעימה) הם בריאים יותר ועמידים יותר.

בהקשר לבת שלך:
את רוצה לספר לה משהו אחר. היא סקרנית, תשאל שאלות, ואת תסתבכי עם שקר שתופח ותופח...
בקיצור - לא מומלץ.

בהצלחה!

היי מאיה,
תחילה הרשי לי לחזק אותך.
מאוד קשה להרגיש את התחושות שאת חווה, אמיץ לכתוב אותן, ועוד יותר אמיץ לשתף בהן.
חשוב שתדעי שהורים רבים נמצאים במצבים דומים, וחווים תחושות דומות.

להבנתי מדובר במצב מורכב, אבל מאוד פתיר.
אסתכן בהשערה ראשונית שהילדה שלך חשה בפערים בין מידת תשומת הלב שמקבל אחיה, לזו שהיא מקבלת. לאו דווקא ברמה הכמותית. אפשר שאת משתדלת להיות איתה משך זמן שווה, אך אין לזה השפעה על התחושה הסובייקטיבית שלה.

חשוב לבחון מה ואיך בדיוק את מגיבה אליה לאורך היום, מהן הפעילויות המשותפות שלכן, וכדומה, ובהתאם לבנות תוכנית התנהגותית שתעזור לכן להיחלץ מהתסבוכת.

אשמח לעזור (ללא עלות).

במידה ומעוניינת - צרי קשר:

יאיר סהר

היי מאיה,
תחילה הרשי לי לחזק אותך.
מאוד קשה להרגיש את התחושות שאת חווה, אמיץ לכתוב אותן, ועוד יותר אמיץ לשתף בהן.
חשוב שתדעי שהורים רבים נמצאים במצבים דומים, וחווים תחושות דומות.

להבנתי מדובר במצב מורכב, אבל מאוד פתיר.
אסתכן בהשערה ראשונית שהילדה שלך חשה בפערים בין מידת תשומת הלב שמקבל אחיה, לזו שהיא מקבלת. לאו דווקא ברמה הכמותית. אפשר שאת משתדלת להיות איתה משך זמן שווה, אך אין לזה השפעה על התחושה הסובייקטיבית שלה.

חשוב לבחון מה ואיך בדיוק את מגיבה אליה לאורך היום, מהן הפעילויות המשותפות שלכן, וכדומה, ובהתאם לבנות תוכנית התנהגותית שתעזור לכן להיחלץ מהתסבוכת.

אשמח לעזור (ללא עלות).

במידה ואת מעוניינת - צרי עמי קשר

יאיר.

הי רונית,
אם זה מתאים לך, שיחות לפני שינה ל-10 דקות נשמע לי בסדר גמור.
עם זאת, את מתארת שהילד שלך רוצה שתישארי לידו עד שהוא נרדם.
זהו הרגל שהשתרש אצלו, וחבל, אבל ניתן לשינוי.

איך עושים את זה?
1. כדאי להחליט על יום מסוים בו מתחילים. להושיב אותו לכמה דקות בערב, לא סמוך מדי לשעת השינה, ולומר לו בנעימים שלדעתך הוא כבר מספיק גדול כדי להירדם לבד, ולכן מהיום תעזרי לו לעשות את זה. אני מניח שיהיו מחאות, אולם אין צורך להגיב לכל אחת, ולהיכנס לתסבוכת של מחאות ושכנועים. היי איתנה בדעתך. במידת הצורך אמרי לו שתדברו על זה לקראת השינה.
2. לאחר 10 הדקות של שיח כשהוא שוכב במיטה, אמרי לו שתישארי עוד קצת, ואז תלכי , ותחזרי כעבור כדקה לבדוק מה שלומו. ועשי זאת. את יכולה להמתין מחוץ לדלת (במקום שאינו יכול לראות אותך), אך הקפידי שלא לחזור לחדר תוך זמן קצר מדי.
3. חזרי לחדר כעבור הזמן שקצבת, בשלב זה את יכולה לכסות אותו מעט כדי לתת לו תחושה שאת שם, אך הקפידי שלא לפתח שיחה או ליצור קשר עין. במידת הצורך (אם בוכה למשל), אמרי לו שתמשיכי לחזור ולבדוק מה שלומו עד שיירדם. וכך גם עשי.

חשוב שבחזרותייך לחדר תקפידי שלא לפתח שיחה, והתנהלי אופן רגוע ונינוח. כך את משדרת לו שאין כל סיבה לדאגה.
בהדרגתיות, הגדילי את פרקי הזמן מרגע היציאה מהחדר ועד החזרה.

הכיני עצמך!
הלילות הראשונים יהיו קשים וארוכים.
הרגלים מושרשים עשויים להיות עקשים ועמידים יחסית, אולם הקפדה על התנהלות אחידה שאינה מתגמשת לפי תגובותיו תוביל אותך לתוצאה הרצויה.

את מציינת שאת "מבינה את הפחד שלו", וזה שונה מאשר "מקבלת את הפחד שלו".
כשאנחנו מקבלים פחד של ילד, אנחנו לא מעבירים לו תחושה שהוא לבד עם הפחד הזה.
עם זאת, כשאנחנו מבינים את הפחד, כפי שאת מתארת, אפשרי שאנחנו מתנהגים (גם אם לא במכוון) באופן שלא מאפשר לו להיפטר מהפחד.

עצה אחרונה:
אם לקחת את עצתי ואם לאו, שמרי על עקביות בדרך בה בחרת לנהוג.
היציבות שלך תשדר לו את הבטחון שלך ביכולת שלו להירדם מבלי שאת לידו.

יאיר סהר

הי רונית,
אם זה מתאים לך, שיחות לפני שינה ל-10 דקות נשמע לי בסדר גמור.
עם זאת, את מתארת שהילד שלך רוצה שתישארי לידו עד שהוא נרדם.
זהו הרגל שהשתרש אצלו, וחבל, אבל ניתן לשינוי.

איך עושים את זה?
1. כדאי להחליט על יום מסוים בו מתחילים. להושיב אותו לכמה דקות בערב, לא סמוך מדי לשעת השינה, ולומר לו בנעימים שלדעתך הוא כבר מספיק גדול כדי להירדם לבד, ולכן מהיום תעזרי לו לעשות את זה. אני מניח שיהיו מחאות, אולם אין צורך להגיב לכל אחת, ולהיכנס לתסבוכת של מחאות ושכנועים. היי איתנה בדעתך. במידת הצורך אמרי לו שתדברו על זה לקראת השינה.
2. לאחר 10 הדקות של שיח כשהוא שוכב במיטה, אמרי לו שתישארי עוד קצת, ואז תלכי , ותחזרי כעבור כדקה לבדוק מה שלומו. ועשי זאת. את יכולה להמתין מחוץ לדלת (במקום שאינו יכול לראות אותך), אך הקפידי שלא לחזור לחדר תוך זמן קצר מדי.
3. חזרי לחדר כעבור הזמן שקצבת, בשלב זה את יכולה לכסות אותו מעט כדי לתת לו תחושה שאת שם, אך הקפידי שלא לפתח שיחה או ליצור קשר עין. במידת הצורך (אם בוכה למשל), אמרי לו שתמשיכי לחזור ולבדוק מה שלומו עד שיירדם. וכך גם עשי.

חשוב שבחזרותייך לחדר תקפידי שלא לפתח שיחה, והתנהלי אופן רגוע ונינוח. כך את משדרת לו שאין כל סיבה לדאגה.
בהדרגתיות, הגדילי את פרקי הזמן מרגע היציאה מהחדר ועד החזרה.

הכיני עצמך!
הלילות הראשונים יהיו קשים וארוכים.
הרגלים מושרשים עשויים להיות עקשים ועמידים יחסית, אולם הקפדה על התנהלות אחידה שאינה מתגמשת לפי תגובותיו תוביל אותך לתוצאה הרצויה.

את מציינת שאת "מבינה את הפחד שלו", וזה שונה מאשר "מקבלת את הפחד שלו".
כשאנחנו מקבלים פחד של ילד, אנחנו לא מעבירים לו תחושה שהוא לבד עם הפחד הזה.
עם זאת, כשאנחנו מבינים את הפחד, כפי שאת מתארת, אפשרי שאנחנו מתנהגים (גם אם לא במכוון) באופן שלא מאפשר לו להיפטר מהפחד.

עצה אחרונה:
אם לקחת את עצתי ואם לאו, שמרי על עקביות בדרך בה בחרת לנהוג.
היציבות שלך תשדר לו את הבטחון שלך ביכולת שלו להירדם מבלי שאת לידו.

שלום ליאורה,
באופן טבעי, הורים רבים חווים חוסר אונים אל מול קשיים חברתיים של ילדיהם. את מציגה התלבטות לגבי הדרך בה ניתן לשנות את תפיסתה של בתך, אולם לא מן הנמנע שתפיסתה של הבת אכן נכונה, גם אם הנושא מאוד מצער.

מבחינה סובייקטיבית הבת שלך חווה דחייה חברתית. נראה שעד היום השכלת לבנות עימה מערכת יחסית חיובית, כך שהיא רואה בך פרטנרית לשיחה, ומאמינה שתוכל לשאוב מתמיכתך כוחות. בין שהדחייה נכונה ובין שלא, חשוב שתזכרי שכאשר היא מספרת לך, היא משתפת אותך קושי רגשי שהיא חווה. בשלב זה היא זקוקה לקבלה ולתמיכה שלך, הרבה לפני שתהיה מסוגלת לבחון את הדברים בצורה אחרת. שמעי אותה, הקשיבי לה, היי איתה והכילי את הקושי שלה. אפשר שהקשבה ללא מענה היא כל מה שהיא זקוקה לו, אך גם עשוי להיות הדבר הקשה ביותר שעליך לעשות.

מבחינה אובייקטיבית תתכנה שתי אופציות:
יתכן שבתך אכן סובלת פגיעות מצד חבריה. במידה ואכן כך, תפיסתה תקינה לחלוטין ואף משרתת אותה היטב. היא מבינה את הסיטואציה החברתית, וכך מסוגלת להתנהל באופן המותאם לסיטואציה.
יתכן עם זאת, שבתך שבתך מפרשת את הסיטואציה החברתית באופן שגוי או מוקצן. במצב שכזה, כדאי באמת לנסות ולשוחח איתה על אפשרויות(!) לפרשנות אחרת של הסיטואציה. וזאת רק בזמנים שבהם אינה עסוקה בפגיעה עצמה. עם זאת, זכרי שהפרשנות שלך לדבריה היא בבחינת פרשנות, והשתדלי שלא לכפות עליה את הפרשנות שלך כ"נכונה" וכ"אמיתית" יותר מזו שלה.

ניהול שיחה:
כאמור, הכלה שלך את הקושי של בתך בשלב ראשון, הנו הכרחי על מנת לשמר את ערוץ התקשורת ביניכן. במידה ובתך תמשיך להיות מתוסכלת בכל פניה שלה אליך בעניינים כאלה, יגדל הסיכוי שהיא תצמצם את הערוץ הזה, ותבחר שלא להשתמש בו.
אני מציע לך לנסות ולשוחח עם ביתך באופן כללי יותר על המצבים המדוברים. חשוב שתסבירי לה מה את מרגישה כשהיא מספרת לך על הקשיים שלה. הסבירי לה שאת מבינה שהיא עצובה, ושכל מטרתך היא לעזור לה, ולכן הגבת כפי שהגבת. כדי להיענות בצורה טובה יותר לצרכיה, היוועצי בה. שאלי אותה למה היא זקוקה במצבים האלו ומה היא מצפה ממך לעשות. בהזדמנות זו את יכולה להציע גם את מחשבותיך בנושא הקונקרטי, אולם הרשי לה להדריך אותך לגבי האופן בו היא זקוקה לעזרתך והשתדלי לכבד את צרכיה.

אשמח שתשובי ותעדכני.

בהצלחה!

שלום אלה,
באופן טבעי, עם כניסתה לגן (עד השנה היתה בבית?) הילדה שלך נחשפת למכלול של התנהגויות. חלקן מוצלחות ויעילות - כמו דרכים ליצירת קשר עם חברים, וחלקן פחות - "שטויות" כדברייך.
כהורים אחראים, נשמע שאתם בהחלט מבחינים בשינויים, ודואגים לעצב את התנהגויותיה באופן התואם את הערכים שלכם.

את מקשרת את התגובה שלי לפציעות עם ההתנהגויות שלמדה בגן. יתכן שיש קשר, אך לא בהכרח. ילדים בוחרים בהתנהגויות שונות מכל מני סיבות.
אכן לא ברור מה גורם לה לברוח (מה הכוונה "בזמן האחרון"?). יתכן שחוותה תגובה עזה מדי עבורה באחת הפעמים בהם נחבלה, או אף ראתה תגובה שכזו כלפי ילד אחר. תגובה עזה אין פירושה בהכרח שלילית. גם תגובה חיובית (כביכול) של עודף תשומת לב והתייחסות לחבלה כאירוע קשה עשויה להיות חוויה שלילית לילד.

ככלל, ילד או ילדה לא חייבים לבכות כאשר הם נחבלים. לעיתים הכאב קשה מנשוא, אך לא פעם מה שעשוי להיראות לנו כמכה חזקה נחווה על-ידי הילד כאירוע לא משמעותי. פעמים רבות ילדים מרימים ראשם לעבר דמות המטפל, והפרשנות שלהם לעוצמת המכה מושפעת מהבעתו והתנהגותו של המטפל.

בשלב זה אני מציע להמשיך לבחון את התנהלותה מבלי להתערב באופן אקטיבי.
אפשרי שהיא מתרחקת דווקא בגלל נסיונות "להתערב לה" בדרך שבה היא בוחרת להתמודד עם הכאב. היו שם בשבילה כשהיא צריכה אתכם, כמו שאתם יודעים להיות. זכרו שבשלב הנוכחי היא מבקשת שבמצבים כאלה תאפשרו לה מרחב ותנו לה אותו.

במקביל, נסו לבחון אם הילדה נמנעת באופן כללי מבכי (גם בשעת תסכול למשל)? האם היא נמנעת מביטויי תסכול או ביטוי שלילי כלשהו? מה קורה כשהיא בגן (בדקו עם הגננת)?
במידה והימנעותה מהפגנת תחושות שליליות הינה רחבה יותר, יתכן שכדאי להוועץ עם איש מקצוע.

בעניין אחר רק אעיר לגבי דברייך: "אנחנו מחזקים אותה כל הזמן עם זה שהיא ילדה נפלאה ועוזרת כל הזמן".
אינני יודע כיצד זה נעשה, אבל אין צורך לחזק "כל הזמן" ובטח שלא בדרך קבע ותדיר מדי.

יאיר סהר

שלום אלה,
באופן טבעי, עם כניסתה לגן (עד השנה היתה בבית?) הילדה שלך נחשפת למכלול של התנהגויות. חלקן מוצלחות ויעילות - כמו דרכים ליצירת קשר עם חברים, וחלקן פחות - "שטויות" כדברייך.
כהורים אחראים, נשמע שאתם בהחלט מבחינים בשינויים, ודואגים לעצב את התנהגויותיה באופן התואם את הערכים שלכם.

את מקשרת את התגובה שלי לפציעות עם ההתנהגויות שלמדה בגן. יתכן שיש קשר, אך לא בהכרח. ילדים בוחרים בהתנהגויות שונות מכל מני סיבות.
אכן לא ברור מה גורם לה לברוח (מה הכוונה "בזמן האחרון"?). יתכן שחוותה תגובה עזה מדי עבורה באחת הפעמים בהם נחבלה, או אף ראתה תגובה שכזו כלפי ילד אחר. תגובה עזה אין פירושה בהכרח שלילית. גם תגובה חיובית (כביכול) של עודף תשומת לב והתייחסות לחבלה כאירוע קשה עשויה להיות חוויה שלילית לילד.

ככלל, ילד או ילדה לא חייבים לבכות כאשר הם נחבלים. לעיתים הכאב קשה מנשוא, אך לא פעם מה שעשוי להיראות לנו כמכה חזקה נחווה על-ידי הילד כאירוע לא משמעותי. פעמים רבות ילדים מרימים ראשם לעבר דמות המטפל, והפרשנות שלהם לעוצמת המכה מושפעת מהבעתו והתנהגותו של המטפל.

בשלב זה אני מציע להמשיך לבחון את התנהלותה מבלי להתערב באופן אקטיבי.
אפשרי שהיא מתרחקת דווקא בגלל נסיונות "להתערב לה" בדרך שבה היא בוחרת להתמודד עם הכאב. היו שם בשבילה כשהיא צריכה אתכם, כמו שאתם יודעים להיות. זכרו שבשלב הנוכחי היא מבקשת שבמצבים כאלה תאפשרו לה מרחב ותנו לה אותו.

במקביל, נסו לבחון אם הילדה נמנעת באופן כללי מבכי (גם בשעת תסכול למשל)? האם היא נמנעת מביטויי תסכול או ביטוי שלילי כלשהו? מה קורה כשהיא בגן (בדקו עם הגננת)?
במידה והימנעותה מהפגנת תחושות שליליות הינה רחבה יותר, יתכן שכדאי להוועץ עם איש מקצוע.

בעניין אחר רק אעיר לגבי דברייך: "אנחנו מחזקים אותה כל הזמן עם זה שהיא ילדה נפלאה ועוזרת כל הזמן".
אינני יודע כיצד זה נעשה, אבל אין צורך לחזק "כל הזמן" ובטח שלא בדרך קבע ותדיר מדי.