פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום תמר,
נראה לי שאת צודקת. זה נהפך למאבק כוח ביניכם, והדרך לצאת מזה היא להרפות. אם הילד נמצא בגן עד 17:00 ושם אוכל יפה, אין כרגע סיבה בריאותית אמיתית ללחוץ עליו לאכול. זה לא אומר שאתם צריכים לאפשר לו לאכול ממתקים במקום זה. פשוט אם הוא לא רוצה את האוכל שאתם מציעים - שלא יאכל. ולא להתרגש או לדאוג מכך שהוא לא מקבל את הצרכים התזונתיים שלו, כי הרי אוכל היטב בגן. זה הקטע שבו אתם מרפים. אתם פשוט לא לחוצים שהוא יאכל. אז שלא יאכל. ברגע שזה לא יהיה נושא מבחינתכם, גם מבחינתו זה יירגע.

שלום מור,
יכול להיות שלהתחיל בלי חיתול זו לא דרך גמילה שמתאימה לבנך. הוא זקוק למשהו הרבה יותר הדרגתי. למשל להיות עם חיתול ולהודיע לכם קודם כל מתי יש לו פיפי ורק אז, אם הוא מוכן להציע להוריד את החיתול, ואחרי זה להחזיר אותו חזרה. לגבי קקי, לאפשר לו לשבת עם החיתול על האסלה ולעשות בחיתול, ואחר כך לשבת עם חיתול פתוח חלקית, ואחר כך פתוח לגמרי ורק אחרי כן בלי חיתול בכלל ורק בסוף התהליך ללכת כל היום בלי חיתול.
אתם יכולים גם להחליט על שלבים הדרגתיים אחרים, מה שהצעתי זו רק דוגמה. לא חייבים ככה בדיוק. יש כאן מקום ליצירתיות שלכם ולשליטה שלו בקצב.

שלום אושרת,
את מוזמנת לעיין בעמודת שאלות נפוצות בתשובה העוסקת בפחדים אצל ילדים.

שלום שיר,
קדום כל כדאי מאוד לנסות להרגע כמיטב יכולתך. משהו בסיפור נשמע לי מוזר, כי לא ברור לי איך נודע לאותה אם שבנך בכה במשך 40 דקות. מהילד שלה? איך הילד יכול דעת כמה זמן זה 40 דקות? בכל אופן, אחרי שתירגעי, נסי לדבר עם בנך על המקרה, לשאול אותו האם קרה לו שהיה בשירותים עם אותו הילד, ואם קרה שם משהו לא נעים. יכול להיות שהילד לא ירצה לספר בהתחלה, זה בסדר גמור, חשוב להגיד לו שאם קרה או חלילה יקרה לו משהו כזה, חשוב לכם שהוא יספר לכם, אתם לא תכעסו ותעזרו לו. מעבר לזה כדאי להגיד לו שהגוף שלו הוא ברשותו, ומותר לו להגיד לא אם מישהו רוצה לגעת בו או להפשיט אותו וזה לא נעים לו.
מעבר לזה שימי לב, האם יש סימני מצוקה אצל הילד, קושי בשינה, באכילה, האם הילד עצבני או עצוב או שיש התנהגות אחרת שונה מהרגיל, חזרה להרטבה וכו'. אם הכל כרגיל אצל הילד שלך, אז מעבר לשיחה שהצעתי אין צורך כרגע לעשות דבר, מלבד כמובן לדבר עם הגננות על האירוע ולוודא שוב איך שומרים עלי הילד שלך כשהוא בגן ואיך מעדכנים אותך בדברים.

היי ותודה ענקית על תגובתך!
אין לי מושג איך אותה אמא ידעה שבני בכה 40 דקות, שאלתי את הגננות אם זכור להם מקרה שבני בכה במשך זמן רב, גם הגננת וגם הסייעת אמרו שלא.
שאלתי את האמא מתי קרה המקרה, היא אמרה שלפני כחודש וחצי אך הוא סיפר לה רק אתמול בעקבות זה שהגננת תפסה את הילד נוגע בילדה קטנה בגן. (אין לי מושג מאיפה היא יודעת שזה קרה לפני כחודש וחצי, כי כמו שאמרת בנה קטן בשביל לדעת דברים כאלה) כך שאיני יודעת בדיוק מתי קרה המקרה עם בני. לאחר שזה התגלה לי נזכרתי שלפני כשבועיים בני עשה את צרכיו במכנסיים בגן, וישר עלה לראשי שאולי הוא לא הלך לשירותים כי פחד שהילד יגע בו שוב.
דיברתי עם בני ושאלתי אותו על המקרה, הוא סיפר לי שהילד הוריד לו את מכנסיו ונגע באיבר מינו, אני רוצה לציין שהוא לא סיפר לי את הדברים בפחד או בבושה, הוא דיבר כאילו הוא מספר לי על סתם "משחק בין ילדים". הסברתי לו בצורה רגועה שלא יסכים לאף אחד לגעת במכנסיו וכו'.
עד לרגע זה בני מתנהג רגיל ביותר [חוץ מהמקרה שעשה את צרכיו במכנסיים]
הבוקר כאשר המקרה נודע לי נכנסתי להיסטריה נוראית ובכיתי כל היום הוצאתי את הילד ישירות מהגן.
איך לפעול מעכשיו? אני ממש מפחדת לשלוח אותו לגן כרגיל.
אני מתנצלת על אורך ההודעה.

שלום שיר,
חשוב מאוד שלא תתני לתגובה החרדה שלך להשפיע על הילד. חשוב שתדברי עם הגננות ותשמעי מהן את גירסתן לדברים ומה הן עושות כדי להגן על הילדים בגן, ואז קבלי החלטה, בהתייעצות עם משפחתך האם להשאיר את הילד בגן או לא. קחי בחשבון שאנחנו כבר בסוף השנה, וגם הוצאה טראומתית של הילד מהגן יש לה משמעות, אולי כדאי להניח לו לסיים את השנה בשקט כשהגננות יודעות שאת עם היד על הדופק ושמות לב.
מעבר לזה, מאחר ובנך לא מראה סימני מצוקה כרגע, הייתי מניחה לזה.
אני מאוד מציעה לך לנסות להרגע, כפי הנראה המקרה לא היה טראומתי עבור בנך כפי שהוא עבורך כרגע. אם תתנהגי בצורה חרדה מדי לידו את עלולה לגרום לכך שזה יהפוך להיות טראומתי עבורו, למרות שכרגע זה לא.

שלום שרון,
ההתחלה של התאור שלך נראית לי סבירה. אין סיבה באמת שבגיל 6.5 בעלך יראה אותה עירומה, זה בסדר גמור לסגור דלת כשמתפשטים ומתלבשים, ואין סיבה גם שהחברות שלה יראו את החזה שלה. לא הבנתי מה לא בסדר בזה.
אני לא מכירה את הרקע של המשפחה ואני לא יודעת מה גרם לעניין הזה להפוך לאובססיה. ייתכן שהעובדה שאתם לא מבינים שהיא זקוקה לפרטיות, כמו כל אחד, ולא שומרים עליה (האם אתם סוגרים את הדלת כשאתם מתלבשים או מתפשטים? אם לא אז כדאי) גורמת לכך שהיא נדחקת לפינה ונהיית קיצונית בעניין, ושאם אתם הייתם מכבדים את הפרטיות שלה מהתחלה, זה לא היה מגיע לקיצוניות כזו. נסו להניח לעניין, לכבד את הפרטיות שלה להימנע מהערות ומבטים לגבי גוף של אנשים והגוף שלה בכלל, לאפשר לה לסגור דלת ולקבל את הקושי שלה בהבנה, וכן השתדלו להקפיד על גבולות בבית גם לגבי הפרטיות שלכם, כשאתם מתפשטים ומתלבשים ובכלל עושים דברים. אני מניחה שעם הזמן זה יביא להקלה.

שלום אוראל,
את שואלת שתי שאלות, אחת לגבי מילים לא יפות אצל הילדים והשניה לגבי המצוקה של ילד הסנדוויץ.
לגבי השאלה השניה, מה שחסר לי בתגובה שלכם, זה נסיון לברר איתו, על הוא בעצם כועס ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר משפחה דפוקה? מה דפוק לדעתו? חשוב גם לדעת להקשיב לילדים ולהבין מה הם בעצם אומרים. במובן הזה את צודקת שסגרתם את זה מהר מדי באמירות שאתם אוהבים אותו, שהן תמיד טובות ונכונות, אבל אולי במקרה הזה הן סותמות הן היכולת שלו להגיד גם מה לא מצוא חן בעיניו ולשתף במצוקה שלו, כאילו אתם מעבירים מסר: במשפחה שלנו יש רק אהבה ותחושות חיוביות, לגבי תחושות שליליות - אנחנו לא יודעים מה לעשות איתן, תשתדלו פשוט לא להרגיש אותם ובודאי לא לבטא אותם.זה כמובן מסר שלא עוזר במציאות, כי מציאות יש תחושת שליליות גם במשפחות הכי טובות.
כנ"ל לגבי המילים הלא יפות שבהן משתמשים הילדים. יכול להיות שחסרים להם כלים לבטא את חוסר שביעות הרצון שלהם מדברים. מה שקורה עם תוקפנות, שכשלא נותנים לה לבוא לידי ביטוי טבעי, היא מחמירה והופכת לאלימות. תוקפנות לכשעצמה היא לא דבר רע, היא אפילו דבר חיובי, בלעדיה לא הייתה תחרות, הישגיות], סקרנות, וכו' . חשוב רק לדעת לתעל אותה נכון ולא לנסות לדכא אותה.

הי
הבנתי את כל הנאמר אבל איך אני הלכה למעשה נותנת להם מקום לדבר על הדברים השליליים, אחרי אירוע כמו שקרה? מחכה שירגע ואז מדברת? פותחת זאת יום למחרת? ובלי שום אירוע איך להתחיל בדרך חדשה? כי מה שאמרת כמובן נכון לא נתתי להם מקום לבטא את הדברים הלא נעימים והשליליים ובהסתכלות עתה מהצד לאחר השיקוף שלך אני רואה את התיסכול שקיים...אז איך מתחילים?

אוראל

שלום אוראל,
זה לא משהו שקורה ביום אחד אלא עניין של סוג של התנהלות כללית שמנהיגים בבית. קודם כל על ידי דוגמא אישית ממכם. איך אתם מבטאים תחושות שליליות? הםא אתם מרגישם לעצמכם להגיד דברים לא נעימים? לא בצעקות או בכעס, בהכרח (למרות שגם זה לא בהכרח נורא) פשוט להגיד ולדבר על זה?
אפשר גם לדבר עם הילדים אחרי שהם נרגעים ולהגיד שאתם מבינים שקשה להם, שהם מקנאים, או לתת להם שהם יגידו מה קרה למההם כל כך כועסים, לדבר עם כל לחוד, לשמוע את הצד שלו, את הכאב שלו, לא כל כך חשובות העובדות - מי לקח לי שתה לי וכו', אלא יותר התחושה, שלא שמים אלי לב, שלא שומרים על הדברים שלי, וכו', ולחשוב ביחד איך ניתן לעשות את זה אחרת, מה יגרום לידל להרגיש טוב יותר, בגבולות ההגיון כמובן.

שלום גלית,
קנאה וסכסוכים בין ילדים הם חלק מהחיים. בודאי שזה מציק ולא נעים. אחד הדברים שאת יכולה לעשות הוא לעזור לילד שלך לקחת את העניין בפורפורציות. האם הילד ההוא מצליח לקחת לו את החברים? את כולם? כל הזמן? האם זה קורה כל היום? איזה חוויות טובות יש לו במהלך היום בבית הספר? איזה חברים נשארים איתו בכל מקרה? יכול להיות שאם תעברו על כלל החוויות שלו במשך היום תראו שההצקות הם חלק לא מאוד גדול מהן, ולא כל כך פשוט לערער את המעמד של בנך כמו שנדמה, ולא חייבים להתייחס לכל מצב שמישהו נדחף ומנסה לקחת מקום על חשבונו, אולי זה לא עד כדי כך ראוי להתייחסות?

שלום סמדר. תודה רבה על תשובתך. בני תמיד מגיב באותה צורה. הוא מתעלם ממנו.האם זה נכון לענות לו או באמת להתעלם.?.יש לציין שגם אותו תלמיד הוא מצטיין ואולי בכך הוא מרגיש מאויים. אני כאמא תמיד רואה שהוא מתחבר רק עם אותו חבר שבני מתחבר איתו. זה קרה במהלך כל השנה למרות שתמיד עם אותו חבר הוא בכלל לא היה בקשר וזה בסדר.הבעיה שהוא צוחק עם אותו חבר על בני ותמיד מסכסך ומרכל עליו. אני מודה שאינני יודעת באיזו תדירות מדובר במהלך היום. בני רואה שאני נורא נלחצת ותקופה מסויימת הוא לא הסכים לדבר על אותו חבר.תודה רבה וחג שמח

מפריע לי שההצקות הופיעו הרבה מאד פעמים במשך השנה. אותי כאמא זה מצב מאד מתסכל. לו הדברים היו קורים לעתים רחוקות הייתי בהחלט מתעלמת.

שלום גלית,
ההתלעמות של בנך היא תגובה מצויינת. אני מניחה שאת מבינה בעצמך שאת לא עוזרת לבנך בכך שאת לוקחת את זה כל כך קשה, זה לא מחזק אותו אלא מחליש. בכלל לא בטוח שזה מציק לו באותה מידה שזה מציק לך. אם את מודדת את ההצקות במספר הפעמים שלהן בשנה ולא ביום, מצבנו טוב, ואני ממליצה לך בחום לנסות ככל יכולתך לקחת מרחק ולא להתערב יותר. אני חושבת שהמעורבות שלך כרגע לא עוזרת לבנך וואלי אפילו מזיקה למרות הכוונות הטובות שלך.
חשוב מאוד שאת כאם תמצאי לך נושאים נוספים לחשוב עליהם ולעסוק בהם ותנסי להסיח את דעתך מהנשא הזה, כרגע העיסוק שלך בו לא מביא תועלת, ורק מעציב אותך ומחליש את בנך.

תודה רבה לך.שאלתי אותך שאלות בעבר והדברים שאמרת מאד הועילו לי. יום נפלא.

שלום ורד,
קשה להתייחס לשאלתך ללא פרטים נוספים על הילד ועל המשפחה. אני מציעה שתפני לאיש מקצוע כדי שניתן ייה לאבחן יותר לעומק את הבעיה מבחינה פסיכולוגית.

שלום טלי,
כדאי לפעול בשני ערוצים במקביל - אחד להבין מה עובר עליו, והשני להציב גבול.
ברגעים שההתפרצות קורית, אין טעם לכעוס, ובודאי שלא להטיףאו לדבר. ברגעים כאלה צריך לעצור, להגיד בצורה קצרה וברורה שאת לא מרשה התנהגות כזו, אם יש צורך גם להחזיק אותו פיזית כדי שלא יעיף דברים, או להגיד לו הרגע בחדר.
אחרי שהוא נרגע, או יותר מאוחר בערב, כדאי לשבת איתו בשקט ולנסות להבין מה עובר עליו. על מה הוא כל כך כועס. זה לא פשוט להיות ילד בכור כשיש 3 אחרים קטנים ממנו. יכול להיות שהוא מרגיש שמצפים ממנו להיות כל הזמן גדול, להתאפק, לוותר, לעזור, ומצד שני גם הוא עדיין קטן, קשה לו, זקוק לך, אולי הוא התחיל כיתה א' או עומד להתחיל, יש לו קשיים וחששות משלו, לא בטוח שיש להם מקום, כדאי לחשוב על הדברים האלה, ולראות איך מדברים עליהם ואם יש דרך להקל עליו, וכן למצוא זמן איכות איתו בנפרד, כשמישהו אחר שומר על הילדים אם יש אפשרות.

שלום סמדר ותודה על התייחסותך,
מאוד חשוב לציין שזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בזמן ההתפרצויות שלו, להכניס אותו לחדר להירגע אבל בזמן שהוא שם הוא או צועק והופך את כל החדר או יוצא ממנו ועושה ממני צחוק כמו לדוגמא יוצא וניכנס ברגע שאני ניגשת אליו וצוחק ולועג.
חשוב לי לציין שלא מדובר במצבים של כעס כלפיו בעניינים שקשורים רק אליו ולא לייחס שלו לאחים שלו אלה אם כן מדובר באגרסיביות ביניהם.
יותר מדובר במצבים שדורשים ממנו דברים "לפי חוקי הבית" -תיגש להתקלח, עכשיו עליך לעשות ככה כי ככה צריך וכו'.
קשה לו העובדה שאנחנו ההורים תמיד מחליטים מתי עושים מה.
ואת כל השלבים האחרונים אני ממש מנסה לעשות כי אני מודעת לחשיבותם
תודה ויום טוב

שלום טלי,
אני מניחה שלמרות שכך נדמה לך, את לא בדיוק עושה מה שאני הצעתי. כי אם את כובת שלכעוס ולדבר זה לא עוזר, סימן שאת לא עושה נכון. אני לא המלצתי לך לכעוס ולדבר. אני המלצתי להגיד בקצרה. זו בכלל לא הנקודה אם הוא נכנס בעקבות דברייך לחדר או לא, מצידי שלא ייכנס, או שייכנס ויהפוך את כל החדר, אחר כך הוא יישאר בחדר הפוך. הרי את לא תסדרי. הנקודה היא לא שהוא יעשה באותו רגע את מה שאת אומרת, אלא שלאת יכנסתי איתו למאבק שיזכה אותו בתשומת לב. לאורך זמן, ההתעלמות קשה לילדים יותר מכל עונש או צעקות, אבל צריך להיות מאוד עיקביים.
ייתכן שהסיבה שבנך לא מקבל את הסמכות שלך קשורה לזה שבגלל היותו הגדול בבית יש לך ציפיות ממנו לעזרה ואז הוא תופש את עצמו כגדול כחלק מהיחידה ההורית ואז זה קשה מאוד לצפות ממנו להיות גדול מתי שנוח לך שהוא יעזור וקטן מתי שאת חושבת שהוא צריך לציית להוראות. בנוסף יכול הליות שההוראות שאת נותנת הן נוקשות מדי, ולא נותנות מקום לגמישות ולקצב שלו. אלה הן נקודות למחשבה.
אם בכל זאת את לא מצליחה או מה שאני אומרת לא נראה לך מתאים למה שקורה, כדאי לפנות להדרכת הורים מסודרת.

תודה רבה ושבוע טוב.

הילד לא חי בוואקום - יש לו עוד אח ואחות צעירים ממנו

שלום הילית,
אני לא מכירה את הילד שלכם ולא יודעת אם הוא סובל מקשיים חברתיים, או שיש לו חברים. בכל אופן אני מציעה לכם להעדיף את הנושא החברתי על הנשוא הלימודי, הוא יותר חשוב לא רק בגיל הזה אלא בכלל. לימודים תמיד אפשר להשלים, חוויות של יחסים של התפתחות ריגשית וחברתית ושל ילדות - לא.
אם לילד יש קשיים חברתיים ניכרים, הייתי מציעה לכם להיוועץ עם איש מקצוע לפני הנסיעה וההחלטה.

הבעיה היא שבמקום בו נשהה אין בתי"ס מתאימים לגילו (כך זוהי המציאות))

שלום הילית,
אם הילד מצויין חברתית, שנתיים ללא מסגרת חברתית מלבד אחיו, יהיו קשות לו מאוד. אני מניחה שכרגע הוא מתלהב כי אולי מלהיב אותו הרעיון של לא ללכת לבית ספר. הוא לא מדמיין כרגע את תחושת הבידוד והבדידות שהוא עלול לחוש.
לטעמי מדובר במחיר כבד מדי, אבל כמובן שההחלטה היא שלכם.
בהצלחה.

שלום דנה,
אפילו שאין אלימות פיזית יש אלימות בבית ויש תחושת טרור. איך זה משפיע? את רואה בעצמך, בדיוק מה שאת מתארת.ההשפעה על ילד שעד לאלימות בין הוריו היא קשה וחמורה, עלולה לגרום לחרדות, ולכך שהוא עלול להיות אלים בעצמו בהמשך. אין דבר שאת יכולה לעשות כרגע ישירות עם הילד מלבד מה שאת עושה. העבודה שלך לגבי מניעה של העניין היא לא עם הילד אלא עם הבעל. חשוב שתפנו בהקדם לטיפול בעניין. או לטיפול זוגי או לטיפול באחד המרכזים למניעת לאלימות במשפחה, בדר כלל אפשר לקבל מידע על המקומות האלה דרך לשכות הרווחה בעירייה. אל תקטיני בחשיבות מה שעובר עליכם, זה לא קרוב לאלימות זו אלימות.

שלום מיכל,
אני ל לאחושבת שאם תוותרי לה זה יעודד אותה להתנגד באופן קבוע. כשהיא קצת תגדל אפשר יהיה להסביר לה ולגייס את הסכמתה ממקום קצת יותר בוגר ויהיה קצת יותר קל. לא הייתי הופכת שום נושא לנושא שיש עליו כאלה מאבקי כוח אלא אם כן זה עניין של חיים. היא עדיין נורא קטנה ולא מבינה וזה נראה לי מאוד מיותר.

שלום לך,
אני חושבת שגם חשוב לקחת את כל העניין בפרופורציות. הוא בסך הכל ילד בן 7, אי אפשר לצפות ממנו לשמור ולהתמודד כשהוא אצל אחרים. אפשר לבקש מהאימא של החבר ואם היא עומדת בזה - יופי, ואם לא אז זה מה יש. אם תקפידו בבית ומדי פעם בחוץ זה לא יסתדר, זה לא סוף העולם.
מה שאני לא מבינה זה איך נוצרת הסיטואציה בבית שבה צריך לעצור אותו. נראה לי שעדיף, במקום להגיש צלחת כללית, להגיש לו בדיוק את המנה שהוא אמור לאכול, ואם הוא רוצה תוספת, צריך לבקש. אולי לא כדאי שזה יהיה על השולחן שהוא יכול לקחת בואפן חופשי. זה טוב לכולם דרך אגב.
הסיטואציה שצירך לעצור אותו כל הזמן היא לא נעימה לא לכם ולא לא.

הוא פשוט מבקש עוד ועוד ועוד למשל חברה אחרת שהיא זאת שהאירה את תשומת ליבו לנושא האוכל ואח"כ הרופאה שננזפה בנו קשות , הוא היה יכול לאכול אצלה חמש שניצלים מתחיל בראשון ומבקש עוד ועוד ואם לא עוצרים אותו הוא לא עוצר ,אצל חבר חבר שלושה טוסטים כי הוא פשוט מבקש עוד ולא יודע מדיי לעצור הוא גם אומר לי אמא לא ידעתי שמותר רק שניים, את חושבת שאני יכולה לתת לו להמשיך לאכול אצל אחרים כמויות כאלה ? בצהריים הוא פעמיים בשבוע בצהרונית , פעמיים בשבוע אצל חבר אם הוא לא ילמד לשים גבולות נראה לי שאני יגיע איתו למצב על חזור , מה דעתך ?

שלום לך,
כמובן שאם הוא אוכל באופן קבוע במקומות אחרים, רצוי להגיע הסדר באותם מקומות שלא נותנים לו יותר. הכוונה שלי הייתה שאם יש פה ושם מצבים חד פעמיים שבהם הוא אוכל בחוץ, לא חייבים לעשות מהם עניין.
מעבר זה אולי כדאי לפנות לאיש מקצוע כדי לבדוק מבחינה פסיכולוגית מדוע הוא אוכל כל כך הרבה, וגם מדוע אם מסבירים לו הוא עדיין אומר שלא ידע שאסור לאכול יותר משני שניצלים. יש תחושה שאוליל קשה לו להפנים, למרות שהוא אוכל המון אין תחושה שהתקבל אוכל בפנים וגם אם מסבירים לו אין תחושה שההסבר נקלט. יכול להיות שזה מעיד על קושי ריגשי או קוגניטיבי כלשהו וכדאי לאבחן זאת אצל איש מקצוע.
בנוסף כדאי לבדוק זאת גם מבחינה רפואית, אולי יש סיבה לתאבון המוגבר הזה, שגם אותה כדאי לבדוק. קודם כל הייתי מתחילה מבדיקה רפואית ואחר כך מבחינה פסיכולוגית.

ואני חוששת שיש בעיה רגשית דווקא ולא קוגניטיבית, עשינו אבחון בינואר בגייגר לבעיות ריגשיות למרות שנושא האוכל לא עלה ולא שייכתי אותו לבעיה הרגשית, בכל אופן אחרי האבחון התקבלנו ואמרו שיש צורך בטיפול נכנסנו לרשימת המתנה ואחרי שבועיים התקשרו להגיד שיש החלטה מלמעלה שלא מקבלים למרפאה בשום דרך שהיא אין רשימת המתנה רק פרטי דרך המושלם 110 ש"ח כל טיפול גם לא הסכימו לתת לי לחכות לספטמבר שזו המתנה של תשעה חודשים, הזוי ? כן, עכשיו אחרי מקרה שקרה התקשרתי שוב נבחתי וכעסתי הגעתי למנהלת , עשו לי טובה וקיבלו אותנו לטיפול מקוצר שיתחיל בקרוב ,בכל אופן, יכול להיות שיש לזה קשר להפרעות קשב וריכוז ? יש לי מבחן טובה שבוע הבא אני מקווה שהוא יאיר את עיניי ויחזיק דברים שאני חושבת

שלום דנית,
אכן עברה עלייך חוויה קשה מאוד. אך תחושת אשמה לגבי הבן שלך לא תעזור כרגע. מה שחשבו הוא שאת תתחזקי, ואז זה גם ישפיע עליו וירגיע אותו. חשוב שתקבלי כרגע כמה שיותר תמיכה ממשפחה וחברים, וכן של תחלישי את עצמך עם מחשבות של אשמה כלפי בנך כי הם מחמירות את מצבך ומצבו. אם תוך כמה ימים מצבך לא משתפר כדאי לפנות לקבלת עזרה מקצועית.

שלום אבי,
למעשה הבן שלכם לא נגמל לגמרי מקקי, ולכן לא ברור לי מדוע העברתם אותו לפני שנה וחצי לתחתונים. הגמילה כנראה לא הושלמה. נסו לתת לו חיזוקים חיוביים כל פעם שהוא כן משתמש בשירותים, ואם זה לא עוזר, אולי כדאי לפנות לייעוץ מסודר.

את יכולה להמליץ לי אל מי לפנות ?
זה תהליך ממש קשה והוא היחידי בגן שלא גמול .

שלום אבי,
נסו לפנות למכון להתפתחות הילד שעובד עם קופת החולים שלכם באיזור מגוריכם.