פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

פנינית שלום,
את מתארת מצב מאוד קשה, שבנך הוא הראשון לשלם עליו מחיר רגשי עצום.
הבעיות החמורות בקשר עם בנך אינן קשורות רק בך או בו, אלא גם האב ה"נערץ" משחק כאן תפקיד. כנראה הגעתם מסיבות שונות למערך יחסים משפחתי שכזה. אני ממליצה במקרה זה לפנות במהרה להתייעצות והערכת היחסים המשפחתיים אצל פסיכולוגי/פסיכותרפיסט המומחה בטיפול בילדים.
בהצלחה,
שירי

האם את מכירה פסיכולוג או פסיכותרפיסט המומחה בטיפול בילדים מאיזור חיפה, אשר יוכל לעזור לנו בפתרון הבעיה ?

הרבה תודה על הכיוון והעזרה,
פנינית

ועוד משהו, הרבה הרבה יותר חשוב: קשה לי שלא להתייחס לנושא "האב הנערץ". מבלי להיכנס לפרטים מאוד ספציפיים, כמה את חושבת שזה פקטור בגרימת או העצמת הבעיה? האם ייתכן שיש כאן מערכת התנהגויות בלתי מודעת שלו שמנציחה את המצב?מיותר אפילו לציין, שמצב בלתי שוויוני זה בהתייחסות הילד אלינו מכניס המון מתחים במערכת הזוגית וכעסים רבים שלי על בן זוגי, שלא נותן לי מספיק "מקום" כאמא ומאפשר לי אוטונומיה הורית.

שוב הרבה תודה לך וממתינה להתייחסותך.

פנינית

לאה שלום,
את מתארת בעיה נפוצה שמתרחשת בעת תהליך הגמילה. ראי תשובות בעמוד ה"שאלות נפוצות", וכמו כן ראי תשובה לשאלה דומה בעמוד הזה. חשוב "לשחרר" את המתח המשפחתי הכרוך בנושא הגמילה, כדי לאפשר לילדה יחס יותר ענייני ופחות מתוח לגבי העניין.
בהצלחה,
שירי

שירי שלום,
תודה על תשובתך,אך חשוב לציין שנושא הגמילה הגיע ממנה ואני דווקא לא הייתי בעד. את הבכורה שלי גמלתי ללא בעיות בגיל 3 ,כך שלא היה אכפת לי מתי תגמל(מבחינתי שגם תתחתן עם חיתול).
לכן אין לחץ מבחינתנו ,בכלל! אשמח לעזרה
בתודה

שלום שי,
זה אכן מצב קשה ואת עומדת כאן חסרת אונים. הדבר היחיד שניתן לעשות כרגע הוא לנסות פחות להתרגש מזה. בעלך מנסה להציק לך דרכו, אם תגיבי, הוא יבין שהוא הצליח, ודרך זה הוא ימשיך איתך את הקשר בצורה לא נעימה כי מאוד קשה לו להיפרד (אפילו אם הוא יזם את זה) והוא שולח לך "דרישת שלום" מעצבנת כזו. אכן זה פוגע בילד. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות כדי להקטין את הפגיעה בילד, הו אלא להתמוטט מזה, לא להתרגש מזה, הילד זקוק לך חזקה, אובייקטיבית, ונייטרלית ככל הניתן. את יכולה להגיד לו שכרגע אבא כועס ולכן הוא אומר כל מיני דברים. זה גם לא משנה דרך אגב אם את נוהגת כך או לא, זה לא דברים שאומרים לילד, נראה שאת נפגעת אישית מהאב וחוששת שהוא באמת עלול לפגוע בדימוי שלך בעיני הילד. את שוכחת שהילד רוב הזמן איתך, תלוי בך וקשור אלייך וגם אם הוא קצת מאמין לפעמים לאבא שלו, את מרכז עולמו, ולא כל כך מהר מערערים את זה.
תשתדלי ככל יכולתך לא להיגרר למלחמה, ואז יש סיכוי גבוה שהיא תדעך מעליה אם לא יהיו לו פרטנרים להילחם בהם והוא יראה שאת אדישה.

שלום חסון,
אולי תפרטו יותר ממה אתם מודאגים? למה לשתף את הורי הילדה והמנהלת?
לא קרה שום דבר מכמה נשיקות על הלחי, זו מאוהבות תמימה של ילדים, הם לא עושים שום דבר אסור, לא כל כך ברור לי ממה אתם כל כך מודאגים.

אנחנו מודאגים מזה שאולי זה מוקדם מידי?
בן ובת בכיתה ב' ששוקלים להסתתר ולהתנשק...

אולי זה יכול להתפתח לדברים יותר נועזים?

נראה לי שצריך להיות עם האצבע על הדופק. לא?

מה דעתך?
התמימות הזו יכולה להפוך גם למשהו פחות תמים והם יכולים להפגע מזה.

תודה מראש

שלום חסון,
ילדים בכיתה ב' ש"שמתאהבים" ומתנשקים בלחי זה זה דבר חמוד ולא מזיק.
בלי קשר לזה, נכון וראוי, אם זה לא נעשה עד עכשיו, לדבר עם הבן שלך "שיחת גברים" על היחסים בין המינים, על איך באים ילדים לעולם, על כך שזה דבר שכרוך באהבה ובכבוד הדדי, ושהסקרנות שלו היא דבר טבעי, ושבכל מקרה אלה דברים שקורים רק כשיש רצון הדדי, לאף אחד אסור לגעת בו ללא רצונו וגם לו אסור לגעת במישהו אחר ללא רצונו של האחר, ושבכלל חלק מהפעילויות שקשורות ביחסי אהבה שמורות לגיל בוגר יותר.
מעבר לזה לא הייתי דואגת יותר ולא מתערבת יותר.

אנחנו מודאגים מזה שאולי זה מוקדם מידי?
בן ובת בכיתה ב' ששוקלים להסתתר ולהתנשק...

אולי זה יכול להתפתח לדברים יותר נועזים?

נראה לי שצריך להיות עם האצבע על הדופק. לא?

מה דעתך?
התמימות הזו יכולה להפוך גם למשהו פחות תמים והם יכולים להפגע מזה.

תודה מראש

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=185 id=link]הפרעות דיבור, ליקוי דיבור, גמגום[/a].

תודה רבה על התשובה

קרן שלום,
כנראה לא סתם בתך מפגינה לעומתך את החלקים היותר ילדותיים שבה, כשאת בהריון מתקדם. הילדה שלך היא לא ממש רחוקה מלהיות תינוקת, וסביר להניח כי ההריון המתקדם מעורר בה חרדה. ילדים בגיל של בתך חרדים מאוד פן אמא ואבא כבר לא יאהבו אותם, וידאגו לתינוק החדש בלבד. לכן היא מדגישה לך כמה היא תלותית ו"ינקותית" עדיין. הרגרסיה הזו מוכרת וצפויה.
חשוב לאפשר לבתך לעתים להיות "תינוקת", גם כשזה מעצבן. להימנע מהדגשת היותה "אחות גדולה ובוגרת". ברמה הפרקטית, תנסי לחשוב מהם מוקדי העימות המרכזיים ולפתור אותם - האם מישהו נוסף יכול בבוקר לסייע לכן להתארגן, האם יש דברים שניתן להכין מראש (למשל, אם יש ויכוח על בגדים - לבחור בערב). כמו כן חשוב להקדים את שעת השינה, אם היא מתקשה להתעורר. ילדים בגיל הזה, כשהם ישנים מספיק שעות בלילה, לרוב מקדימים את הוריהם בקימה ואין צורך להעירם. תחשבי על עצמך, בוודאי גם את לא נהנית כש"שולפים" אותך מהמיטה במהירות או כשהשעון מעיר אותך לפני שישנת דייך.
מעורבות האב כאן חשובה, גם בצמצום העימות ביניכן וגם במתן תשומת לב רבה יותר לילדה. אולי הוא גם יכול לסייע בהתארגנות בבוקר? אם זה המוקד העיקרי של הבעיות, אולי עדיף שהוא ייצא יותר מאוחר אפילו אם יחזור מאוחר יותר?
שירי

שלום שרית,
אני מבינה שאת מאוד משתדלת ולא מרגישה בטוחה שאת עושה בסדר. אם זאת קצת קשה להתייחס לקשר אם - ילד במונחים טכניים של זמן איכות, לי באופן אישי זה נשמע קצת כמו מינון של תרופה:-)
יכול מאוד להיות שזה בסדר, וגם יכול להיות שהילדה שלך צריכה דברים אחרים, אני לא יודעת, אני לא מכירה אותה.
מה שחשוב זה לא רק כמות הזמן והתכנים שאת בוחרת אלא האם אתן נהנות יחד, האם את מתייחסת ריגשית בזמן הזה לילדה שלך, האם את מבינה אותה ומתייחסת נכון לשדרים שלה, וכו'.
אם הילדה מתפתחת היטב, נראית מרוצה ושמחה חלק גדול מהזמן, מתפקדת היטב בגן, ישנה טוב בלילה וכו', אז כנראה שמשהו את עושה בסדר:-)

קודם כל תודה רבה על התשובה ועל המהירות.

כל מה שאמרת נכון. כלומר היא מתפתחת יפה ושמחה רוב הזמן ויש ביננו קשר רגיש והדוק וכו'. יחד עם זאת, ההישארות שלה בגן בבוקר (אבא שלה לוקח אותה) גובלת בין אדישות לחוסר רצון להישאר למרות שהגננות אומרות שאח"כ היא משתלבת. כשאני אוספת אותה היא לא רוצה להישאר יותר מהנדרש, וגם אם הילדים נמצאים באמצע פעילות של משחק או ריקוד היא מבקשת ללכת. מצד אחד היא ילדה עם בטחון עצמי, עומדת על שלה מצחיקה וצוחקת ומצד שני היא די רוצה ידיים אחרי כמה דקות הליכה. בנוסף, היא די צמודה אלי כשאנחנו בגן המשחקים או בבית ואז אני מערבת אותה בלעשות כביסה, אוכל או סתם יושבת לידה והיא מעסיקה את עצמה לכמה דקות ברצף בלבד.

לכן שאלתי היא איך אני יודעת שטוב לה בגן (היא עדיין לא מתקשרת ברמה של לספר לי מה קורה בגן וגם אני לצערי לא ממש סומכת על הגננות שאומרות את המילים הקבועות "הכל בסדר גמור" שכן אני אמא מעורבת והן יודעות שהעלתי מספר טענות בפני מנהלת הגן בקשר אליהן כך שאני חוששת שזה אולי משפיע על היחס שלהן כלפי ביתי
ושאלה נוספת איך היא בעניין הלעסיק את עצמה. כלומר כמה זמן ילד בגיל הזה אמור להעסיק את עצמו לבד בעוד ההורה עושה פעולה אחרת.
תודה

שלום שרית,
נשמע לי שחשוב לך מאוד שהכל יהיה בסדר וייתכן שאת קצת יותר מדי מודאגת. אם את לא סומכת על הגננת, יכול להיות שניתן להגיע פעם פעמיים בהפתעה ולראות מה קורה בגן. בכל אופן אם הילדה לא הייתה משתלבת, זה היה מפריע לגננת וסביר להניח שהיא הייתה ואמרת לך. לא הייתי מסיקה מסקנות מהאדישות של הילדה, זה לא אומר שהיא סובלת בגן בהכרח. ייתכן מאוד שהילדה חשה את המבט השואל בעיניים שלך, ואת הלחץ שלך, והיא מגיבה בהתאם למסר סמוי ולא מודע שלך שלא ממש משחרר אותה. את מאוד עסוקה בלמדוד כל דבר האם הוא בסדר או לא, וייתכן וזה פוגם בספוטניות של החוויה של שתיכן.
תנסי קצת לשחרר, ולתת לילדה להגיב איך שבא לה, ופשוט ליהנות מלגדל אותה, בלי לנסות לעצור כל רגע ולחשוב האם זה בסדר או לא.
נשמע לי שבאופן כללי הילדה בסדר גמור.

יעל שלום,
אני חושבת שהמלים בהן בחרת לכותרת הן תואמות בהחלט, ומתארות באופן סימבולי את מה שקורה כרגע בקשר ביניכם. סביב נושא הגמילה יש הרבה לחץ, וכשהגוף במתח, השרירים לא רפויים וקשה להוציא את הפרשות הגוף הטבעיות. המחסום הרגשי של הילדה ושלכם, הוא המתח הרב הקשור בנושא. חשוב שכולכם תרפו, ואז גם הגוף יוכל להרפות - לא לשוחח על כך, לא ללוות אותה לשירותים, לא להיות נוכחים לידה בהזרמת מים, בעידוד וכדומה. המתח של כל אחד מהצדדים מחמיר את הצד השני, ואתם "כלואים" במעגל.
נראה לי שבמצב העניינים הנוכחי, מתאימה הדרכת הורים ממוקדת בנושא.
בהצלחה,
שירי

שלום לך,
נדמה לי שמטפלת שמכירה את הילד מפגישות של שנתיים ברציפות כל שבוע במשך שעה ואתכם ההורים, צברה קצת יותר עומק הכרות מנוירולוג שרואה אתכם אחת לכמה חודשים לא? מה שגם שסוג כזה של אבחנות הוא יותר בתחום הידע שלה, ולא בתחום הידע שלו.
עם זאת, אני לא בטוחה שקיימת סתירה כל כך גדולה בין הגדרותיהם. הפרעת התנהגות, היא בעצם סוג של הפרעה שבאה לידי ביטוי בחוסר שליטה על דחפים, קושי בדחיית סיפוקים, אלימות והתפרצויות, קושי לראות את האחר ולהבין סיטואציות ריגשיות וחברתיות ולפעול בהתאם להן ולחוקים החברתיים.
חוסר בשלות ריגשית זו לא הגדרה פורמלית כל כך אלא יותר תאור של ילד שלא מבין מצבים ריגשיים מורכבים. ילד שהוא בעל הפרעת התנהגות אכן קצת עונה על ההגדרה הזו במובן שחסרה לו יכולת לפעול בצורה מותאמת ולהכיל מורכבות ריגשית. אם זאת בהפרעת התנהגות יש כיוון אלים שלא חייב להיות בחוסר בשלות ריגשית.
אני חושבת שמה שהמטפלת ניסתה להסביר לכם, הוא שההגדרה של הנוירולוג היא רכה מדי, ולא מספיקה כדי לתאר את חומרת המצב, ושהילד כן מספיק בוגר כדי להיות אחראי למעשיו, וזה לא שהוא סוג של תינוק שאפשר לסלוח לו כי הוא לא בשל, אלא צריך לדרוש ממנו ולהציב לו גבולות בתקיפות.

שלום חניתה,
נשאלת השאלה לא רק למה הוא לא מקשיב אלא האם באמת חייבים להתעקש ועל מה.
כדאי שתחליטי מהם הדברים שעקרוני מבחינתך שיתקיימו, ותתעקשי רק עליהם. אחרת תבלי את כל היום בהתעקשויות, והוא ימשיך לא להקשיב לך כיוון שאחרת הוא מרגיש שאת נוטלת ממנו כל אפשרות להראות גם קצת עצמאות. את צריכה לאפשר לו גם חופש ועצמאות. לא כל הזמן הוא יכול וצריך להיות מופעל על ידי מישהו אחר.
כמו כן את יכולה במקום להתעקש לתת חיזוקים חיוביים על מספר דברים שחשוב לך שיעשה כאשר הוא כן עושה אותם. בשאר הזמן - תני לו חופש.

שלום אבי,
אתה מציין שאתם נמצאים בטיפול, נראה לי לא נכון ולא מקצועי לייעץ לכם מהצד כשיש מטפל שמעורה במקרה הרבה יותר ממני. אם אתם מרגישים שהטיפול לא עוזר או שאתם צריכים יותר כלים כדי להתמודד, הדבר הנכון הוא לפנות לפסיכותרפיסט שמטפל בילד ולדבר איתו על כך.

שני שלום,

נשמע שאת עושה את הדברים נכון ובצורה הדרגתית. בתחילה, גם כשאת נמצאת במעון, תני לצוות לטפל בו, אח"כ התרחקי פיזית מהמקום בו הוא משחק. כשתעזבי, עזבי לפרק זמן קצר. לאחר מכן הגדילי את הזמן. עם שינה בגן שווה להמתין קצת.
את יכולה לקרוא טיפים שלי בנושא באתר שלי.

בהצלחה!

נעמה.

שלום מיטל,
אני לא יודעת מספיק על היחסים שלכן בדך כלל. אני חושבת שהתגובה שלך לכך שהיא מתפרצת לדברים של אנשים היא אולי קצת מוגזמת. יש לך ציפייה להתנהגות טיפה יותר מדי סטרילית מילדה בגילה. זה נכון שהיא ילדה גדולה אבל לפעמים נדמה לה שיש לה משהו חשוב להגיד, או שבאמת יש לה משהו דחוף להגיד, וזה מתפרץ לה. זה לא נעים, מותר להעיר לה על זה, אפשר להחליט ולהודיע לה מראש כשהיא מתפרצת את לא יכולה להקשיב, אבל לא חייבים להעניש אותה ולהשקיע כל כך הרבה אנרגיה בפעולה שבעצם התכלית שלה, גם אם לא התכוונת, היא פעולה של השתקה.
אני חוושבת שכדאי שתדברי איתה על המכתב שהשאירה ותשאלי אותה למה התכוונה. תקדישי לה קצת זמן ותנסו פשוט לשוחח ולהקשיב. אם את רוצה שהילדה תקשיב בסבלנות, אין כמו דוגמה אישית כדי לעודד את זה...

שלום עינת,
אם מדובר בתחושה גופנית, אולי כדאי להתייחס באמת לרמה הגופנית, למשל תרגילי הרפיית שרירים: לכווץ כל קבוצת שרירים בנפרד ולהרפות ואחר כך את כל הגוף בבת אחת ולהרפות, כך מספר פעמים.
אפשר לנסות גם הרפיית נשימה, עם ילדים אפשר לתרגל זאת על ידי שימוש בבועות סבון, כשאר ההנחיה היא ניפוח בועה כמה שיותר גדולה. הדבר מחייב נשיפה איטית וארוכה ויש לכך אפקט מרגיע.
כמובן שגם כדאי לשוחח איתה האם קרה משהו בזמן האחרון, האם קרה לה משהו מפחיד או קשה שלא נעים לה לספר.
אני מציעה זאת כיוון שאת מתארת שהפחד התחיל באופן פתאומי ואולי הוא קשור למשהו שקרה ואתם לא יודעים עליו.
אם אתם לא מצליחים להתגבר על הבעיה בעצמכם, אתם יכולים לשקול פניה לטיפול אצל פסיכולוג או פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים.

שלום סי,
בסך הכל נהגת נכון. אפשר אולי לקחת את בנך הצידה, במקרה כזה, לשאול אותו מה הוא חושב שאותה ילד הרגיש, איך הו א היה מרגיש אם היו אומרים ו דבר כזה, ולהציע לו לבקש סליחה.
אינ לא יודעת למה בנך כל כך בכה, אוי בגלל שביישת אותו ליד החברים שלו, אולי כי כעסת נורא. אם כן אז הכעס מיותר. חשובה השיחה סביב העניין והתובנה של הילד.