פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

ענת שלום,
ראשית כדאי שתבררי עם בנך מהיכן שאב את הרעיון להוריד בגדים, והאם מדובר בסקרנות טבעית או שהוא נחשף לרעיונות אלו היכנשהוא.
שנית, אל לך להשאיר לגננת בלבד את החינוך לפרטיות הגוף. זהו מסר חשוב שעל הורים להעביר לילדים. אפשר להתחיל למשל במקלחת ולהסביר לו שהוא זה ששוטף את איבריו האינטימיים, להסביר שיש איברים שאנחנו לא חושפים, לא נותנים לגעת בהם וגם לא נוגעים אצל האחרים, וכדומה. כדאי להסביר זאת לילד בטון שאינו שיפוטי, שכן סקרנותו היא טבעית והוא אינו מבין את המשמעות הרחבה יותר של הפשטת ילד אחר.

בהצלחה,
שירי

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=61 id=link]רפואת ילדים, מחלות ילדים[/a].

אפרת שלום,
נראה לי שיש מן המשותף בין שני הפחדים של בתך - היא מפחדת שמשהו ייהרס וישמיע רעש, אולי חוששת מחוסר השליטה שבפיצוץ/שבירה. ילדים רבים פוחדים מבלונים, ותכופות ככל שהם נחשפים יותר לבלונים וככל שהם גדלים, כך הפחד חולף.
תוכלי לעזור לבתך להתמודד עם פחדיה, על ידי כך שתשחק עם בלונים שאינם מנופחים, ובהמשך תנפחי לה אותם מעט, והיא תוכל לשחק עמם כשסכנת רעש הפיצוץ אינה גבוהה. כמו כן, לקראת הגעתכם לאירועים בהם יש בלונים, כדאי להתכונן עם הילדה לכך מראש ולהסביר לה כי היא עלולה להפסיד את הכיף שבחגיגה, רק בשל הפחד מהבלונים. כפי שאמרתי, לרוב פחדים מסוג זה חולפים מעצמם, ולכן איני רואה סיבה לפנות להתייעצות בשל פחד זה.
בהצלחה,
שירי

חן שלום,
חשוב שתלמדו את בנכם לפתח דרכים נאותות יותר לתקשר את רצונותיו. בכל פעם שהוא פונה אליכם בבכי מלכתחילה (לא כאשר נפל או נחבל או ספג אכזבה מאוד קשה - אז הבכי עדיין מתאים בגילו), עליכם לומר לו נחרצות משהו בסגנון הדברים הבאים: "אנחנו לא אוהבים שפונים אלינו בבכי. זה לא נעים לשמוע, ואין סיבה לבכות סתם", ואז לבקש ממנו לחזור על בקשתו/דבריו בקול שאינו בכייני. רק לאחר שהילד יצליח לפנות אליכם בצורה הולמת, שבחו אותו על כך ותנו לו את מבוקשו. ככל שתהייו עקביים יותר בתגובות מסוג זו, כך ההתנהגות תכחד. בנוסף, כדאי לדבר עם הגננת על כך ולברר עמה האם בנכם נוהג באופן דומה גם בגן. במידה ולא, ייתכן שהוא למד כי פנייה אליכם בבכי מביאה להשגת יחס או תמורה מסוימת.
לגבי העדפת הבעל, אני בטוחה שגם את וגם בעלך חשובים לילד. ייתכן שיש לו פחות מדי "שעות אבא", ולכן כשאתם יחד הוא מנסה להשלים את הזמן החסר. ייתכן גם כי הוא קלט שהדבר מפריע לך, או אף מפריע לשניכם, והוא מנסה להפעיל אתכם בדרך זו. כדאי לכבד את רצונו של הילד במקרה זה, אלא אם את והוא אמורים לעשות יחד משהו שאינו יכול לעשות עם בעלך.

בהצלחה,
שירי

יפעת שלום,
בגיל של בתך, אמנם הפרידה לא תהיה קלה לילדה (וגם לך), אולם לא צפויים לה נזק או טראומה בשל כך. עדיף לנסוע לפרק זמן מעט יותר קצר משבוע, אולם גם בשבוע אין נזק. כדאי שתקפידי שבעלך ישוב מוקדם הביתה בשבוע בו תיעדרי על-מנת שבתכם תהיה איתו כמה שיותר. כמו כן, כדאי לחשוב באיזו מידה יהיה נכון לשוחח עם הילדה בטלפון, שכן היא עלולה להתעצב מאוד לאחר השיחה. בנוסף, בגילאים אלו מספיק להכין את הילדה ביום של הפרידה בלבד. לאחר שתחזרי, התכונני לקבל יחס קר וכועס ממנה למשך מספר ימים, וגם לחרדה רבה שלה מפרידות נוספות ממך, אשר תימשך לתקופה.
לדעתי, כדי להיות פנויות לטפל בילדינו היטב, חשוב שנרגיש מסופקות גם בהיבטים אחרים של החיים מלבד האימהות, ואני מבינה שתקופת החופש הזו נדרשת לך על מנת למלא את המצברים, במיוחד לקראת הריון עתידי שאת מתכננת.
שתהיה נסיעה טובה והתארגנות טובה לקראתה,
שירי

היי רוני,

ראשית כל, הייתי נמנעת מלהיות הגננת או מטפלת בגן של הילד שלי.
ויתרתם לו בגן ונוצר מצב שאין לו חוקים וכללים, ואין הפרדה בדמויות המשמעותיות בגן ובבית.

שיטה של תמלוגים יכולה להיות נהדרת, אך לא כאשר היא הופכת לשגרה וליצירת תנאים: "אם...אז..."

יש להשתמש בשיטת ההרגעה, ללכת איתו להרגע כמה דקות בחדר נפרד.
עדיף שבגן מישהו אחר יהיה זה שמגיב אליו בהתנהגויות מעין אלו.

הוא צריך לדעת שהוא מפסיד מהתנהגויותיו לדוג': אם אינו שם נעליים הוא לא יוצא לחצר, וכו'.

הבעיה שאת מציגה מצריכה הדרכה וליווי.
בדקי עם היועצת הפסיכולוגית של הגן, או תפני להדרכה הורית.

בהצלחה!

ליאת שלום,
באופן כללי, חרדה היא תגובה יעילה במצבים רבים. למשל, רצוי לחשוש מאנשים לא מוכרים או מאכילת מאכל שאיננו יודעים מהו. החרדה של בתך נשמעת מעט עזה מהרצוי, בכך שהיא מגבילה אותה בפעילויות שונות. משאלתך לא ברור לי לגמרי אם הילדה סובלת בעיקר מחרדת פרידה, או יש דברים נוספים שמטרידים אותה (חרדה ממקומות ציבוריים, פחדים שונים, רצון שדברים יהיו נקיים או בסדר מסויים, וכדומה). מעניין גם לדעת האם בתך חוששת מפרידה ממך בלבד, או שהיא מגיבה גם לבעלך באופן דומה.
לגבי מעבר הדירה, התגובה של בתך נראית לי תואמת לסיטואציה. מעבר מגן קטן ומוכר לבית ספר חדש וגדול יותר הוא מפחיד. אני, למשל, זוכרת את סיור ההיכרות שעשיתי באוניברסיטה , לחברתי שהתחילה ללמוד שנה אחריי. גם כשאנחנו מתחילים לעבוד במקום חדש, מתעוררות אצלנו שאלות רבות.
לטעמי, כדאי לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג המטפל בילדים. בטיפול בילדים בגיל של בתך, מרבית העבודה נעשית באמצעות הדרכת ההורים כיצד להתנהל עם הילדה ולהקל עליה בחרדותיה ובהסתגלות לשינויים (מקום מגורים חדש, כיתה א' וכדומה).
בהצלחה,
שירי

נטשה שלום,
האמירות של בנך וקשיי הפרידה שלו, מאפיינים ילדים רבים בגילו, מסוגים שונים של משפחות ורקעים. יחד עם זאת, ייתכן שבנך מבין כי הוא אכן תלוי בך מאוד מאוד, כיוון שאתם משפחה חד הורית. ילדים אחרים אולי מצליחים להכחיש יותר את התלות שלהם בהורה ואת ההבנה שאם אחד ההורים ייעלם, עלול לקרות משהו לא טוב - כיוון שיש להם שני הורים והחרדה מתחלקת בין שניהם.
בכל מקרה, ללא היכרות עם הילד לא ניתן לדעת האם הוא נמצא במצוקה. רצוי שתתייעצי בכך עם הגננת, אשר יכולה להשוות את התנהגותו לזו של ילדים אחרים בגילו. בנוסף, עמידה בראש משפחה חד הורית היא תפקיד מאוד קשה ומורכב. ככל שהילד גדל, לקשיים הקודמים בגידולו, מתווספות גם השאלות והאמירות של הילד, שלא תמיד יש לנו תשובה מוכנה עבורם. נראה לי כי את תוכלי מאוד להרוויח מהשתתפות בקבוצה לאמהות יחידניות. במסגרת כזו תהיה לך הזדמנות לראות שכל האמהות עושות "משהו לא בסדר" כדברייך, ללא קשר למערכת המשפחתית בה הן מתנהלות.
בהצלחה לך ולבנך,
שירי

מישל שלום,
אני חושבת שצריך להבחין במקרה הזה, האם החוג בעינייך הוא העשרה ופעילות פנאי, או שמדובר בשעה שהיא חובה עבור התפתחות בריאה לבתך, ובהתאם לכך להחליט. במידה והאפשרות הראשונה היא הנכונה, אזי באמת לא כדאי להכריח וחשוב לתת לה לבחור את הפעילויות בהן עסוקה אחהצ. אולם במידה והחוג אכן קריטי להמשך התפתחות/גדילה תקינות, והוא משמעותי לבריאות הילדה כמו שעות שינה או תזונה נכונה, אזי ההתייחסות אמורה להיות אחרת.
מעבר לכך, הדברים שכתבת מרמזים על לחץ ומתח רבים בבית סביב החוג הזה - ילדים לעתים לא נכנסים לשיעור או מבקשים הפסקה, וכשהדבר מתקבל על-ידי הסביבה כתגובה טבעית, הם לעתים קרובות ממשיכים בפעילות לאחר הפסקה. דרך מה שכתבת עלתה לי תהיה, באיזו מידה את מדגישה בבית תכנים של הישגים, למידה והתקדמות בהקשר לחוג. הדגשה יתרה של היבטים כאלה (לעומת ערכים כמו הנאה, בילוי, פעילות נעימה וכדומה), עלולים פעמים רבות להרתיע ילדים מלהמשיך בפעילות, לא כל שכן להופיע בפני קהל.
לטעמי האישי, רצוי שבפעם הבאה מישהו אחר מלבד הסבתא יביא את הילדה (רצוי את, או אבי הילדה אם הוא מעורב) ויעזור לה להיכנס לחוג. אולי כדאי גם לדבר מראש עם המדריכה, שתזמין אותה להיכנס ותהיה רגישה למצוקה שלה. אולם במידה והילדה לא מעוניינת, לא כדאי להתעקש מדי בנושא החוג המסוים, ואפשר להציע לה חוגים אחרים עם פעילות פיסית (ואולי אף כאלו שאינם מערבים הופעה מול קהל בה הילדים מציגים את הידע שרכשו), כמו ג'ודו, קאפוורה וכדומה.
בהצלחה,
שירי

לירז שלום,
נראה לי כי את מתייחסת לחגיגת יום ההולדת של בנך, באופן שמתאים יותר לילדים גדולים. ילדים בני חמש בדרכ לא בוחרים האם להגיע או לא להגיע לאירוע מסוים, אלא הדבר תלוי בהוריהם שבוחרים האם להשתתף או לא, או האם להביאם למקום או לא - בהתחשב בנתונים שונים. הדברים שכתבת מרמזים על קושי חברתי מסוים שבנך אולי סובל ממנו, קושי הגורם גם לך לסבל ולמצוקה. אני חושבת על הכותרת שנתת לשאלתך, שמעלה אסוציאציה לחווית דחייה קשה של ילדה "אחרת", כפי שהיה בסרט "הקיץ של אביה".
אני נוטה לא להאמין שבנך נמצא בסיטואציה דומה לזו שבסרט, כיוון ששם היה מדובר בבנות גדולות יותר וברקע משפחתי מאוד מאוד טראומנטי. לטעמי כדאי לך לבחון בינך לבין עצמך מה מעלים בך הקשיים החברתיים של הילד, ובאלו דרכים ניסית עד כה לטפל בקשייו. רצוי להתכונן ליום ההולדת מראש באמצעות בדיקה טלפונית עם הורי הילדים, מי מהם מתכוונים להגיע. במידה ויש ביטולים רבים, אולי כדאי שתזמיני ילדים שאת יודעת שהוריהם יביאו אותם (כמו בני משפחה, שכנים, והחבר המבוגר ממנו בשנתים) אולם מעבר למקרה מסוים זה, זו הזדמנות עבורך לחשוב האם בנך אכן סובל מקשיים חברתיים, ובמידה שכן - כדאי לפנות להתייעצות בנושא עם פסיכולוג המומחה בטיפול בילדים.
בהצלחה וחגיגה טובה,
שירי

לאמא, שלום:

חוגים זה רעיון טוב וכנ"ל הליכה לגן המשחקים.
בנוסף, ניתן לקבוע עם חברים מהגן אחה"צ.
בהתחלה תצטרכי להיות נוכחת, אך לאחר מכן תוכלי לשלוח אותה בלעדייך.
כמו כן, תוכלי להזמין עבורה חבר הביתה ללא נוכחות ההורה. שוב, בהתחלה זה בטח לא ייעשה, אך לאחר מס' מפגשים, ההורים יוכלו "לשחרר".

בהצלחה!

רחל שלום,
התהליך שאת מתארת הוא הטבעי והצפוי. מבחינת בתך, היא רוצה (והסביבה מצפה ממנה) לעבור שינוי מאוד גדול, והיא אינה יודעת אם תוכל לעמוד בו בהצלחה. לילדים קטנים עדיין אין מספיק חוויות של הצלחה עם אתגרים גדולים, וגמילה היא אתגר גדול עבורם, אולם הם לא יודעים אם יוכלו להצליח בכך. חשוב מאוד שתמשיכי לעודד את בתך לשבת על הסיר או בשירותים, ותזכירי לה בשבועות הקרובים ללכת לשירותים, אחת לחצי שעה בערך. עם הזמן פרקי הזמן בין תזכורת לתזכורת יתארכו. מבחינת בתך, כשהיא יושבת על הסיר גם כשאין לה, היא מתאמנת, ולכן כדאי להתייחס לנסיונותיה בהבנה. בכל פעם שהיא מצליחה, חשוב מאוד לחזק אותה. כשהיא מפספסת, כדאי להתייחס לכך בצורה עניינית, לומר חבל, להחליף בגדים ולהמשיך הלאה.
היי סבלנית, כיוון שצפוי שהתהליך ייקח זמן, ויהיה גם רווי תסכולים.
בהצלחה,
שירי

דרורה שלום,
על מנת לעזור לילד, כדאי לברר מה מביא אותו לאי עשיית השיעורים - האם מדובר בקושי בקבלת גבולות (אולי ראיתם סימנים קודם לכן לאי קבלת מרות או לקושי שלכם להציב גבולות), האם הוא זקוק לנוכחות של מבוגר לצידו כשהוא מכין את השיעורים, שיוכל לשאול אותן כשהוא מתקשה, האם מדובר בקושי גרפומוטורי או באי הפנמה מספקת של הא"ב (יודע את התשובות כשנשאל בע"פ אבל מתקשה לכתוב אותן במחברת), האם מדובר בחרדת ביצוע - במסגרתה הוא חושש שלא יוכל לבצע את המשימה באופן הרצוי, האם הוא סובל מקשיי קשב וריכוז הפוגעים ביכולותו להבין את החומר הנלמד בכיתה ואת שיעורי הבית, האם הוא נמצא במתח עקב הכניסה לכיתה א' והשיעורים הם דרך לבטא זאת, ועוד ועוד אפשרויות. אגב ,סביר להניח שהסיבה לאי הכנת השיעורים נעוצה בשילוב של כמה מהסיבות שמניתי, וייתכן שאף גורמים נוספים.
רצוי מאוד שתפנו להתייעצות גם עם המורה וגם עם פסיכולוג בית הספר, שיוכלו לחשוב עמכם יחד מה עומד בבסיס הימנעותו של הילד מהכנת שה"ב. ללא בירור מעמיק והבנה מספקת, לטעמי יהיה מאוד קשה לסייע לילד. חשוב לציין כי הסתגלות טובה לכיתה א' ולדרישות הבית ספריות, מקלה על התפתחות טובה כתלמיד ב-11 השנים הנותרות ובלימודים גבוהים. לכן רצוי לטפל בנושא ולא להזניחו, במיוחד כעת כשאת מציינת שהילד מפגין סימנים גופניים למתח.
בהצלחה,
שירי

תודה שירי על תשובתך.הילד מאוד יודע לקבל ולכבד גבולות בכל תחומי החיים האחרים. אפילו ילד יותר מידי ממושמע ומנומס . אני יושבת לצידו במקרים בהם הוא מוכן להכין חלק מהשיעורים. הוא אינו מתקשה וטענתו מהשבוע הראשון בבית הספר שהשעורים משעממים אותו. לא מדובר בקושי גרפומוטורי או באי הפנמה מספקת של הא"ב. בתחילת השנה כשעדיין הסכים להכין שעורים הכין אותם במהירות וקלילות .אין לא בעיית הבנה או ביצוע.
הוא ילד עדין ומעט חולמני . מאז החליט שהשעורים משעממים הפך ליותר חולמני כאשר הוא מתבקש להכין שיעורים או כאשר הוא מתבקש לבצע משימות בכיתה. הציונים שלו במבחנים הם טוב מאוד ומצויין. הבעיה הינה רק בהכנת שיעורים . אני בקשר רציף עם המורה ובכיתה הוא משתתף אך כאשר נדרש לבצע משימות ארוכות באופן עצמאי - שני דפי עבודה ומעלה הוא מתחיל לחלום באמצע הדף השני. היא ניגשת אליו ומבקשת ממנו להמשיך ואז הוא חוזר לעבוד.שעורי הבית הם מה שאינו מספיק בכיתה ולכן יש להשלים בבית . לרוב אינה נותנת שיעורים ובוודאי לא רבים.
כיצד אני יכולה לאתר מתח עקב הכניסה לכיתה א' ? יש לו חברים בכיתה ובכיתות המקבילות, עושה רושם שהילדים מחבבים אותו . מקבלים את פניו בשמחה בבוקר ומבקשים לבוא אליו לשחק.יכול להיות שזה קשור לתשומת לב שהוא מבקש לקבל ממני ? למרות שהוא מרכז תשומת הלב בכל מקרה. יש לו אח צעיר ממנו בשנתיים הסובל מקיפוח בגלל הישיבה שלי על השעורים.
או אולי זה קשור לכך שהוא פחות טוב מחבריו במשחקי כדורגל ? האם לאחר שהסברתי לו שהוא אמור להיות אחראי לשיעוריו - זה נכון יהיה שאפסיק לחלוטין ללחוץ עליו לגבי שיעורים ? שיתמודד עם ההסברים למורה ?
תודה דרורה

דרורה שלום,
כאמור, הימנעות מהכנת שיעורי בית יכולה לנבוע מסיבות שונות. חשוב להבין שילד שתחושת המסוגלות שלו נמוכה בכל הקשור ללמידה יעשה הכל כדי להימנע ולדחות את ההתמודדות עם הכנת שיעורי הבית. לדוגמה, ילד שמתקשה להעתיק מהלוח ואינו מספיק למלא את המשימות הנדרשות בכיתה או אף מגלה קושי מסוים בהבנת החומר הלימודי. ילדים אלה לא ירצו להתמודד עם משימות ש"ב מכיוון שההכרה בחוסר היכולת להצליח, יכולה להכאיב. דחייה ואף הימנעות מהכנתם הינה הפתרון היחיד עבורם.
מדברייך אני מבינה שלבנך יכולות לימודיות טובות שבאות לידי ביטוי בציונים גבוהים. יחד עם זאת, את מציינת כי יש לו נטייה לחולמנות והוא מתקשה לבצע משימות לימודיות ארוכות באופן עצמאי בכיתה, דבר הדורש את התערבות המורה והשלמת המשימות בבית. קושי זה יכול לנבוע מעייפות קוגניטיבית בביצוע משימות ארוכות, מקשיים בהתארגנות לקראת משימה, מניהול זמן לא יעיל ויתכן שיש לבחון את יכולות הקשב.
א ני מבינה את הקושי וחוסר האונים בהתמודדות, אולם חשוב להבין, שהטפה, האשמה, הזהרה וענישה לא יעילים להשגת המטרה. אין לוותר על הכנת ש"ב, אך יש להקשיב לילד, לסייע לו להבין מדוע הוא מסרב להכינם ולעזור לו בהתמודדות. תחושת שליטה מרגיעה את הילדים כשהם יודעים מה מצופה מהם ומה עליהם לעשות כשמתעורר קושי בלמידה ובביה"ס.
נקודה נוספת למחשבה: האם הקשר שלך עם בנך עוסק הרבה סביב הלמידה וההשגיות?
קבעו זמן קבוע ומוגבל להכנת ש"ב. בחרו יחד פעילויות ומשחקים לבילוי בזמנכם החופשי דבר שיספק את הצורך של בנך בקשר איתך ובתחושת השייכות ולא ממקום שיפוטי.
ולבסוף, חשוב להתייעץ עם יועצת ביה"ס ומחנכת הכיתה.
בהצלחה.

תודה רבה

בגיל כזה הייתי מציעה לך לפנות לייעוץ מקצועי. אפשרות אחת היא טיפול קוגנטיבי התנהגותי ואפשרות שניה יעוץ אצל פסיכולוג קליני שיתחיל בהדרכת הורים ואולי ישלב טיפול בילד. כיוון שיכולות להיות סיבות רבות לתופעה זו ולשם כך צריך להכיר לעומק את ילדך ולשמוע ממך בהרחבה את תהליך הגמילה. שיהיה בהצלחה

כרגע נשמע שנקודת המפתח של ביתך היא את. נוכחותך מעניקה לה בטחון ואפשרות להעז דברים שלבד אינה מעזה. לכן הייתי יוזמת יחד איתה מפגשים חברתיים (עם חברה שתיים מהכתה לא יותר, ) שבהם את נוכחת ומלווה אותה בפעילות משותפת כמו משחק בפארק, פעילות יצירה, פעילות בישול . את תהיי אחראית לההפעלה של הבנות, כך לאט לאט אולי תצבור בטחון ותשחרר. מעבר לכך כדאי להתייעץ עם יועצת בית ספר ומחנכת ולשתף בקשיים של הילדה.