פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

הדבר שהכי כדאי לעשות הוא לספר את האמת במילים פשוטות שהילד מבין ולראות אילו שאלות מעסיקות אותו. ומה מטריד אותו סביב השינוי הזה. הוא מבין משהו על מריבות ושלא תמיד מסתדרים- ולכן נפרדים. ייתכן שישאל לגבי הסדרי הראיה, יתכן שישאל לגבי חלוקת צעצועים וכולי. צריכים להיות קשוב למה שמעסיק אותול אחר הסיפור. כדאי גם שאת השיחה הראשונה תעשו את והאב יחד על מנת להעביר מסר ששניכם שם בשבילו ותעזרו לו בכל אשר יתקשה. אני משערת שהשאלות יטפטפו ואולי גם תגובות התנהגותיות שונות במהלך השנה ולא מיד אחרי השיחה וחשוב שתביני שההתנהגויות הללו (בכי, רצון להיות יותר על הידיים, קושי לישון, ) יכולים להיות תגובות לשינוי

לכדור אומגה שלוש יש יתרונות רבים ואנשים לקוחים אותו מסיבות שונות לחיזוק הזכרון, הקשב והרכוז ועוד (איני בקיאה וכדאי להתייעץ עם רוקח כדי להבין את השפעת הכדור) יחד עם זאת אני תוהה כיצד זה עלול להשפיע על טיב הקשר בינכם שאת רואה משהו שקורה לו ואינך משתפת אותו, ואינך בודקת מה קרה ומדוע זה החל עכשיו. פעמים רבות טיקים הם ביטוי למצוקה רגשית ואולי יקל על בנך אם תשאלי אותו אם משהו עובר עליו לאחרונה.

תודה על תשובתך. הנושא הרגשי נבדק וזה לא תוצאה ממצוקה. נבדק גם עי" רופאים כך שאין התעלמות מהנושא. העניין הוא שאומרים שצריך להתעלם מהטיקים ולא להעיר לילד. גם לא בטוח כי האומגה תעזור ותעלים את התיקים. הבעיה היא איך לא לגרום לילד להרגיש לא בנוח ובושה עם הטיקים שלו הרי אנחנו מנסים להפסיק אותם, ואולי זה לא יצליח.

בדרך כלל לאי שקט שמקורו בדחף פנימי קשה לתת הסברים כיוון שמעצם היותו דחף הוא לא פועל על פי ההגיון ולכן גם אם בנך משלם על כך מחיר גבוה זה לא תמיד ישכנע כדי להפסיק את ההתנהגות. מה שכדאי לעשות זו שיחה שמנסה לברר אם משהו קשה לו בכיתה, אולי הלימודים, אולי משהו עם החברים אולי הוא כבר לא במרכז, אולי הוא מרגיש לא תמיד מוצלח ומצליח, אולי הוא מרגיש שהמורה לא תמיד קשובה לבקשותיו ולכן לעיתים התסכול מביא אותו להתנהגויות כאלו. יכול להיות שכשבנך יראה שאת מנסה יחד איתו להבין את קשייו ולעזור לו משהו בו ירגע.

דרך אגב לאיזה רופא אתם מופנים ומה מטרת הבדיקות?

ראשית אם ההמלצת האבחון היא גן שפתי ברמה גבוהה הרי שהוא זכאי לקבל הסעות לגן כזה, וזה לא חייב להיות גן קרוב אל הבית . לכן קודם כל כדאי לבדוק את האופציה הזו. האופציה שאת אמרת להשאיר בגן רגיל עוד שנה ועזרה פרטית הוא גם פתרון יקר מאד וגם יתן מענה חלקי בלבד. בגן רגיל כמות הילדים גדולה וכמות הצוות קטן (בגן שפתי יש צוות גדול ורחב ומספר מועט של ילדים) . לכן גם אם הגננת תהיה מאד מקצועית ורגישה עדיין יכולתה לתת מענה הולם לבנך היא מוגבלת וחלקית.
לגבי כיתה א' לא כל כך הבנתי אם מדובר בכיתה א רגילה או גם מסגרת שפתית- אם מדובר במסגרת רגילה לא כדאי כי כפי שאת אומרת הוא עדיין לא בשל והפערים בינו לבין האחרים והקצב המהיר של הלימוד עלולים ליצור אצלו תסכול גבוה מידי. אם מדובר בכתה א' שפתית אפשר לקבוע אם בית הספר ביקור לבוא להתרשם לשוחח עם המנהלת, היועצת, המורה כדי לבדוק אם אכן זה יתן מענה הולם לבנך בשנה הקרובה הן מבחינה שפתית, רגשית וחברתיתת.
אכן החלטות אלו לא קלות קחי לעצמך את האנשים שאת סומכת עליהם ומכירים את בנך וחשבו יחד מה הטוב ביותר עבורו
בהצלחה

יהודית האם זה כך מתחילת השנה או שהדבר החל לאחרונה?. ייתכן שזו דרכו להגיב לאיזה פחד שיש לו ולא בטוח שמקורו מהגן אולי דווקא הפחד קשור לפרידה ממך, לפחד שאולי עלול לקרות לך משהו , שאולי תשכחי אותו ולא יבואו לקחת אותו. נסי להבין מדוע הוא מסרב ללכת לגן מה מטריד אותו, ממה הוא מנסה להתגונן וזה אולי יהיה המפתח לשינוי. בהצלחה

בנייך בהפרשי גילאים שהצרכים שלהם שונים בעוד הקטן נהנה מהבילוי בגן השעשועים מהמתקנים, מההשתוללות במרחב, ומהשהייה עימך, יתכן שלבנך הבכור תחומי התעניינות אחרים. מתאורך איני מתרשמת כי הוא מסתגר בביתו אלא רוצה להצטרף לבילויים משותפים שמספקים את צרכיו הרגשיים- הבילוי בקניון כמקום מפגש עם חברים, הסקרנות שבצריכה וכולי. לכן אולי זהו רמז עבורך לבדוק עם בנך הגדול מהם הבילויים שבהם יסכים להיות ולעשות גם להם מקום אחר הצהריים.(אולי לצאת לפארק שקרוב למקום מגורים של חבריו והוא בנתיים נפגש עם חברים, או לחלופין פארק עם מתחם סקייטבורד או רכיבת אופניים וכולי)

יש נטיה אצל המתגרשים ליחס את כל התחושות שיש להם כלפי בן הזוג לשעבר, אל הילדים והם שופטים את הצד שכנגד כאילו הוא לא יודע לטפל בילדים, לא אוהב אותם ורק הן עושות את זה טוב והם מעבירים מסר זה לילדים וגורמים לילדים לחץ. שתדעי לך גברת נכבדה, שסבא וסבתא אוהבים את הנכדים שלהם יותר מאשר את ילדיהם או לפחות אותו הדבר והורים דואגים ואוהבים את הילדים שלהם לרוב גם אם הם התגרשו מאימם או אביהם ומה לעשות, חשוב שתביני, אותך הוא לא אוהב, אך את הילדים הוא אוהב ודואג להם לא פחות ממך וטוב להם מאד אצלו, אך תת הכרתית הם פוחדים להגיד לך את זה משום שהם חושבים שתכעסי עליהם והם יודעים טוב מאד מה את רוצה לשמוע ולכן זה מה שהם אומרים לך על הביקורים אצל אבא, אבל אני אומרת לך מנסיון אישי, אל תדאגי, טוב להם מאד אצל אבא ואצל סבא וסבתא הם מרגישים נפלא למרות התחושות שלך.....
ובן הזוג לשעבר מסתדר טוב מאד בלעדיך- גם אם זה קשה לך להפנים, עשי זאת למען ילדיך שגם בלי זה סובלים מזה שהוריהם התגרשו.
מרים

אני לא יודעת מה את עברת בחיים, ואני לא יודעת איך את יכולה לכתוב תשובה כזאת לפנייתי מבלי להכיר אותי, את המקרה או את היחסים השוררים ביננו.
העניין הוא כזה שאני זאת שנלחמתי מאוד חזק להתגרש, אני זאת שלא אוהבת אותו והיחסים ביננו מצויינים כגרושים, הן איתו והן עם משפחתו, ואני לא מצטערת לדקה שהתגרשתי כי אם לא, מי יודע מה היה קורה....אחד בא לעזרה של השני וכד'... הילדים אצלם רק מתי שהם רוצים ואני זאת שמדרבנת ודירבנתי שהקשר שלהם יהיה חזק ואין לי שום כוונה להפריד, או להתלונן ואני מאוד מאושרת מזה שיש להם אחד את השני, וכל עוד הילדים נהנים ללכת לשם, זה מספיק לי, אבל בתור אמא, תפקידי גם לדאוג להם, וכשאני שומעת שמעורבים דברים שעליהם אני לא מסכימה, אותם צריך לפתור, ואם הילדים היו שם זמן קצוב מבחינת האוכל או הממתקים הייתי מבינה, אבל הם שם המון, וצריך לדאוג גם לבריאות שלהם, אף אחד לא אמר שהם לא משפחה טובה וכו'.... רק שאלתי איך ניתן לפתור את הבעיה של הפליקים לילדה שמאוד קשה למצא סיבות לכעוס עליה מרוב שהיא מקסימה, ואני חושבת שזו זכותי המלאה בתור אמא למנוע את הדבר הזה.... כמו שאני דואגת שהם בגן, אצל חברים וכד'.... וכמה מקרים קרו במשפחות הכי "טובות"???, זכותי לדאוג ולקבל דווח עם הכל בסדר ומה שלא בסדר לנסות לתקן.
כנראה שכתבת מתוך כאב שלך, אבל אני בעד לחזק קשר ובמיוחד כשמדובר בגירושים, ומה לעשות
אין כמו אמא....ודרך אגב, אבא שבוכה לילדים בגיל הזה שהוא מיסכן ואין לא אוכל במקרר ושיש לו בית קטן כי אין לו כסף, (הרי אני משלם לאמא) זה בריא להם?
ודרך אגב, אני אדם מאוד עסוק, ומאוד נוח שמישהו לוקח את הילדים מתי שרק צריך, ואני מאוד שמחה שהם אלה המשפחה שלהם שלוקחים אותם, אז אני בטח לא יחפש להתנקם, לא משעמם לי בחיים, אלה רק לפתור את מה שלי נראה לא מתאים לילדים שלי, וכאמא גם את בטח דואגת, מכל מקום ובכל זמן.

אמא.

לאמא, את צודקת שתגובתי היתה מעט בוטה, אני לא אשת מקצוע אלא כותבת לך מנסיון אישי, אני מאד מסכימה עם הפסיכולוגית זהורית שיכול להיות שיש עומס על הסבתא ואם את יכולה לדבר איתו על זה הילדים ירויחו.
אשר ל"בכי" שלו לגבי התקציב שלו כעת, אז אספר לך שזהו מצב אמיתי, כאשר אב משתכר משכורת ממוצעת והחוק בישראל מחייב אותו לשלם מזונות, מדור, הוצאות רפואיות חריגות ובמקביל לשכור דירה לעבוד ולאכול והחוק בכלל לא מתחשב באב ולא חשוב כמה האם מרויחה "עליו חלה החובה לפרנס" ואין שויון, אזי קשה לו שלא להתיחס לענין אם "מעבירים" לו מסרים באמצעות הילדים לשכור בית גדול יותר וכו', תאמיני לי שהוא לא מלקק דבש מבחינה כלכלית וגם מבחינת התדמית האישית שלו, מאד לא נעים לגבר הממוצע להעזר בתמיכת הוריו המבוגרים והיה מעדיף לחיות עם ילדיו בנפרד מהוריו.
מרים

אני מאוד מבינה לליבך, ויכול להיות ש"נפלת" על גרושה "קשה", המצב אצלינו שונה, שוב היחסים בנינו טובים ועם המון הבנה, אני מוותרת המון, מוותרת על החוגים, מוותרת על הוצאת טיפול שיניים ומוותרת לו על המדד שמגדיל את המזונות, מוותרת על התאריך המדוייק להעברת המזונות וכד'....
ורק תביני, לגרוש שלי יש 4-5 כרטיסי אשראי, אוטו - רובר 1997, קונה בלי לחשוב והוא מאוד בזבזן, פלאפון 700 ש"ח בחודש, רק לי יש מזל שאני מאוד מאוד "קמצנית", חוסכת מאיפה שאפשר ועם עבודה קבועה + שעות נוספות שאני עושה בשביל לגמור את החודש.
לגבי הדירה שלו, אני תמיד אומרת לו, גם אם תגור באוהל, והאוהל יהיה חמים ונעים, הילדים יהנו לבוא אליך, כי אתה זה שחשוב לא הדירה, ולעולם לעולם לא הגבתי בצורה כזו ואפילו לא ברמיזה שיקנה בית יותר גדול.
אז זהו, אצלינו המצב אינו כזה ותביני, יש אנשים שונים, ואסור לך להסתכל על אנשים בכלליות באותו צורה של אדם אחד "רע" שאת מכירה.
מקווה שהמצב שלכם ישתנה לטובה.

ליאב

אני בהחלט מודה לך על תשובתך הכנה שעוזרת לראות דברים

לליאב שלום
גירושים הם אף פעם לא עניין פשוט גם כזוג נשוי לא פעם יש חילוקי דעות על אופני חינוך וגידול הילדים אז כשמתגרשים היכולת לנהל על כך דיאלוג נעשית מורכבת יותר. יכול להיות שהמטלה שהטיל האב על אימו היא מטלה שקשה לה אך מכיוון שאוהבת את בנה ואת נכדיה אינה מעיזה לומר לו שקשה לה לארח באופן קבוע את ילדיו ולטפל בהם. את מתארת שאת ביחסים טובים עם הגרוש שלך ולכן כדאי לשתף אתו במחשבה שאולי לאימו קשה לקחת את התפקיד של הטיפול בנכדות בימים שהם מבקרים ולכן לעיתים במצב של חוסר אונים, או עייפות וחוסר סבלנות היא נוטה להגיב באופן לא מתאים. סבתא רוצה קודם כל להיות סבתא, לפנק לאהוב ולא להתחיל לחנך ולהציב גבולות (תקפיד האב הוא להגיד לא לסוכריות ולא תפקיד הסבתא) ולכן יש מחיר גבוה לכך שסבתם של הנכדים צריכה להתחיל לריב איתם על סידור החדר (שוב זה תפקידו של האב) ועל הגבולות .
אני מקווה ששיחה כזו עם האב תעזור לו להבין את המורכבות

את לא יודעת כמה קלעת בול לתסכול שלי, שאין להם רגע אחד לבד עם האב וכך בעצם אין להם דמות אבהית, הם תמיד יודעים שאבא זה בעצם אבא וסבתא כאחד, לא פעם דיברתי איתו על כך,
אחת הבעיות שהיו גם בנישואין הוא זה שהאב לא הפנים דברים שנאמרו לו, גם אם היה יודע שצדקתי, הסברתי לו כמה חשוב הקשר ביניהם, וגם נאמר לו שהטיפול נופל על אמא שלו ובטח היא עייפה, הם מסוג האנשים שאומרים כן כן, ואחר כך ממשיכים לעשות את אותו הדבר....
(היו נסיונות גם מיועצת זוגית עוד לפני הגירושים, אבל אין סיכוי שהוא הפנים משהו....)
על זה כבר הרמתי ידיים, כי אני לא יכולה לשנות את אופיים, ובקשר שהאבא צריך להגיד לא ולא הסבתא, זה כל כך ברור, אבל לא להם, כשאני אומרת לאביהם להמעיט בדברים האלו, הוא עונה אבל הם רוצים, וזה בכל דבר, הם רוצים, ואז אני אומרת לו שאפשר להגיד להם לא, ושהוא צריך להראות להם שהוא עם סמכות אבל שוב הימים חולפים והמצב נשאר אותו הדבר...
אז אצל אמא יש להם גבולות ואצל אבא אין, מקווה שזה לא הורס את מה שאני בונה כי אני כל כך משקיעה בהם ומאוד מטריף אותי לחשוב שאין איתי שיתוף פעולה.
מכל מקום אני אנסה לדבר אם האב על הפליקים בישבן, ואם זה לא יפתר? פשוט לקבל את זה שהילדים יודעים שככה זה שם וזהו?

הגבולות שאת בונה במאמץ רב אצל ילדייך לא נהרסים . ילדייך מספיק חכמים להבין שאצל כל צד הדברים מתנהלים קצת אחרת. באשר לפליקים הם צריכים להפסק. אולי כדאי שתדברי ישירות עם הסבתא אם יש לך יחסים טובים איתה. ולומר לילדים שאת עושה כל שביכולתך לתת להם הרגשה נעימה וטובה ומוגנת שם, להסביר להם שהסבתא לא עושה את זה מכוונה רעה אלא מעייפות, שקשה לה ואיפה שהם יכולים לכבד את בקשותיה כך יהיה להם יותר קל , חשוב להבהיר שבכל מקרה פליקים הם לא שיטה וגם להם מותר להגיד לסבתא שזה לא נעים להם והם מבקשים שלא ישתמשו בצורה זו כדי לגרום להם לעשות דברים. מקווה שתצליחו להגיע לעמק השווה

למרות שהתחושה שלי אומרת שזה לא ממש יפסק, ומעבר לעייפות של הסבתא, אני מאוד מאמינה שהיא פשוט מאמינה שהחינוך הזה, הוא חינוך טוב, חינוך של פעם....

אנסה, ואם לא ייפסק, ואם לא איכפת לך, אחזור אלייך ליעוץ נוסף.

תודה מקרב לב, את עוזרת לי מאוד.

ליאב

אשמח לעזור בהמשך במידת הצורך, אני נותנת מענה בפורום בימי שישי שבת , אז אל תעלבי אם התשובה שלי משתהה

הייתה מנסה פתרון ביניים- להמשיך את התכס הקבוע ואז להשאר איתו על יד המיטה עם שיר ערז עוד משחוא אחר מרגיע עד שהוא נרדםכשאת שומרת על מגע פיזית איתו על יד ליטוף או דפיקה על הגב עד שירדם.

רינת אהלן,

אצל ילדים, תמיד תשתנה השגרה. חשוב שאנחנו נידע להתאים עצמנו לשינוי ברצונות הילד עקב התפתחותו ודרישותיו החדשות, ולהציב גבולות אחרים.

טקס שינה הוא אכן מאד חשוב. תראו מה אפשר להוסיף לטקס כדי ליצור הרגלים חדשים. היו אסרטיבים והתעקשו על כך שהשינה תתבצע רק במיטה.
נשמע שאתם יכולים להתמודד עם זה לבד.
במידה ולא, פנו לייעוץ שינה.

בהצלחה!

בדרך כלל, ילדים לא לוקחים כסף מאלה שנמצאים במעגל החברתי הקרוב שלהם. הם גם לא גונבים בגלל שחסרים להם מזומנים, משום שהם לא מכבדים את זכויות הזולת, או משום שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע. הם אפילו לא גונבים כדי לספק תיאבון בלתי נשלט או תאוות, למרות שהם עשויים להשתמש בכסף כדי לקנות מזון, צעצועים או דברים שחביבים עליהם.
במרבית המקרים, ילדים גונבים כדרך לבטא את רגשותיהם, או את החסר הרגשי שלהם בבית. זו הדרך שלהם להפגין את הצורך שלהם בתשומת לב נוספת, תמיכה או גילויי חיבה מהוריהם.
כדאי לנסות להבין מה הוא בעצם מנסה להגיד... מה את חושבת ? העובדה שאינו מתאמץ להסתיר רק מחזקת השערה זו.
במקביל חשוב להגיב באיום בעונש אם זה יקרה שוב ולממש את העונש במידה ואכן עושה זאת שוב. כדאי להסביר לו את חומרת מעשיו ואת העובדה כי לא כדאי להגיע למצב בו תאבדי בו אמון...
מקווה שעזרתי
אשמח להתעדכן
ליאת

שלום לך. אני מאמינה בגישה כי כדאי לחזק את החלקים החזקים ולהמעיט בערכם של החלקים החלשים. הדגשת הקושי שלו בהתעמלות עלולה לפגוע בבטחונו העצמי וחבל... יש הרבה ילדים שלא מתחברים להתעמלות( בגלל קשיי קואורדינציה למשל) וזה בסדר. הלוואי שיהיו לו חיים שיצטרך להתמודד עם זה כמה שפחות. העובדה שנוסע באופניים ורולר מרמזת שיהיו לו תקופות בהם יעשה יותר. כיום זה שעתיים בשבוע בבית ספר וזהו. עזרי לו לדלג על זה רגשית והדגישי כמה הוא נפלא וכמה זה שולי. זה באמת שולי...
כדאי לחזק את צדדיו החזקים, לעודד אותו על חוכמתו וכישוריו. העובדה כי מבלה זמן רב במחשב אינה נוראית כי זה מה שעושים היום בנים רבים בגילו. חשוב שאת משחקי המחשב והפלייסטישיין ישחק עם חברים ולא שיהיה מבודד חברתית.
בדאגתך את משדרת לו שמשהו לא בסדר איתו. קבלי אותו כמו שהוא. תראי שעוד כמה שנים ימצא תחום ספורט שמתחבר אליו ויפעל שם...
מה דעתך?

אני מאוד מתחברת לעצות שאת נותת לי ומקווה שאצליח ליישם אותם כי כואב לי מאוד לראות אותו נפגע ואיך שהוא מרגיש שהוא לא טוב והכי פחות טוב מהאחרים תודה רבה וכל הכבוד על התגובה המהירה. שבת שלום.

תופעה זו היא מוכרת מאד וכמעט לכל בת בשלבי חייה המוקדמים (3-5) יש משאלה להנשא לאביה. בהיבט של קריאה בשם הפרטי שלך ושל בעלך- אם אינכם אוהבים זאת אתם יכולים לומר לה שאתם הוריה ולכן חשוב לכם להקרא אבא ואמא. שמעתי פעם הסבר מאד יפה שהורה נותן לילדו מדוע הוא מתעקש להקרקא אבא - כי בשם הפרטי הילד הזה יכול לקרוא לעוד הרבה אנשים אבל במילה אבא או אמא הוא יכול לקרוא רק לו, ואת המילה אבא ההורה יכול לשמוע רק ממנו ומהרבה אחרים הוא יכול לשמוע אותם קוראים לו בשמם הפרטי וזה מה שהופך את הקשר אב- ילד אם- ילד לכל כך מיוחד.
אז אפשר לנסות לפשט את ההסבר בהתאם ליכלת הבנתה של ביתכם. ואת תופעת ההתאהבות באביה זו תופעה מוכרת ומבורכת.

למה לא עונים אם אפשר לדעת?

לאילנה שלום
קודם כל מצטערת אם המתנת זמן ארוך, האופן שבו ניתן מענה בפורום הוא לא מיידי .
לגבי שאלתך ביתך כרגע בשיא ההתפתחות המינית ועל כן כל מיני זכרונות ילדות שקשורים במיניות ובנשיות עולים וצפים. אני חושבת ביתך מוטרדת מזכרונות אלו כיוון שהיא חשה אשמה, נבוכה, בושה ואולי אף בהלה. ועל כן כמו שאת פרשת אפשר לומר לה שבגילה כילדה הסקרנות היתה טבעית בייחוד לאור זה שהיא בת ורצתה דרך אחיה לגלות משהו על בנים. (כדאי לוודא שזה באמת לא חרג לפעולות נוספות אינטימיות יותר שאולי עליהן היא מתביישת או מפחדת לספר לך). אפשר גם להסביר לה שכרגע הגוף שלה מתמפח ומציף אותה בכל מיני רגשות ולכן היא מבוהלת מהזכרון הזה פתאום למרות שאולי בעבר התייחסה אליו יותר בטבעיות. אם את רואה שמצב הרוח נמשך ויש לכך השפעה על חייה (בלימודים, עם חברים, באוכל , בשינה, בהרגלים בתחביבים, בקשר עם בני המשפחה) אז זה יהיה סימן שכדאי לפנות להתייעצות

שלום מישל
בגיל 4.5 עדיין קשה לעשות הבחנה בין הפרעת קשב לשובבות ומוסחות האופיינית לגיל . את אומרת שהילדה מפנימה את מה שקורה סביבה, שומעת ורואה הכל, לכן לא נשמע לי שמדובר בהפרעת קשב.גם ההתנהגויות שתארת נראות קשורות יותר לגיל ו/או לפינוק ו/או לקצת קושי בקבלת גבולות.
אני ממליצה לא להתעסק בנושא הקשב. אם יש בעיית קשב היא תעלה ביתר שאת בבית הספר. עד אז עזבי.
כן נכון להתעקש על גבולות כאשר חוצה אותם, ולא לעשות במקומה דברים שיכולה לעשות בעצמה (חוץ מפעם ב...)
אשמח להתעדכן
ליאת

תודה על התשובה. יש לי עוד שאלה לגבי ההתנהגות והצבת גבולות. כל מה שאומרים לילדה וכל מה שמבקשים ממנה פעם אחת אף פעם לא מספיק. ז"א אני צריכה להגיד כמה פעמים לא אכפת לה אחר כך אני כבר מרימה את הקול ואף לפעמים נאלת "לאיים " עליה ורק אז היא עושה. דיברתי איתה הרבה עמים על כך והסברתי לה שממש לא נעים לי לצעוק ולאיים כל פעם אלא שהרבה יותר נחמד שהיא תגיב מפעם הראשונה שפונים אליה כמו שאני מגיבה ועושה כשהיא מבקשת משהו ממני. מה הטקטיקה שעלי לנקוט כדי לקבל את תשומת לבה ותגובתה ועשייה מייד? תודה

שוב שלום
חלק מתפקידם של ילדים זה לנסות ולבדוק עד כמה ההורים רציניים. כמו שגם מבוגרים נוהגים אחרת אם יש שוטר תנועה בסביבה או יותר נכון אם יש איום של קנס או נקודות, כך גם ילדים זקוקים לפעמים לאיום על מנת להבין שלחוסר ציות יש השלכות.
בשלב זה אל תצפי שתמיד תגיב בפעם הראשונה שאת פונה. על מנת להתקרב למצב כזה (ולהתקרב זה מספיק טוב, את לא רוצה ילדה כנועה) כדאי לפעול כך:
פעם ראשונה להגיד, פעם שנייה לאיים, פעם שלישית להזהיר. פעם רביעית לממש את האיום (זה החלק הכי חשוב) ואז לאמר שפעם הבאה זה יהיה יותר גרוע. בכל שלב אין צורך להרים את הקול. הכל יכול להעשות ברוגע אך בנחישות.
בדרך כלל כאשר הילד מבין שיש השלכות ושהאיום יכול להתממש הוא ינסה להמנע מלהגיע לשלב זה.
שיטה נוספת שעובדת באורח קסם - לספור. להגיד אני מתחילה לספור עד 10. אחת שתיים וכו... משום מה זה עובד.
מקווה שעזרתי
אשמח להתעדכן
ליאת

שלום מירי
ההתנהגויות של מתארת מעידות על ביטחון עצמי נמוך. ילדתך אינה מרגישה חזקה ובטוחה מספיק על מנת לענות במפגש או להסתכן בתחום החברתי. כל עוד היא אינה חזקה דיה , לא יעזרו ההסברים ההגיוניים. נכון לעזוב את ההסברים ולפעול למען חיזוק הדימוי העצמי. חשוב שתחווה חוויות הצלחה, חשוב שתעודדו ותחזקו. תשקפו לה עד כמה היא מוצלחת ומקסימה, ופשוט השקיעו בה זמן ותהנו מחברתה. כאשר תתחזק ישתנו הדברים שתארת "מעצמם".
בהחלט יכול להיות קשר לאח הקטן. זהו בדיוק הגיל שהוא מתחיל להיות כובש ואולי היא מרגישה כמפסידה בתחרות ומסיקה שאין לה מספיק מה להציע. תוכיחו לה שהיא טועה. חשוב להקדיש לה זמן לבדה וכן לתת לה תפקידים של אחות גדולה.
אשמח להתעדכן
ליאת

לגבי ההשתתפות בגן, מה אנחנו יכולים לעשות שם בשביל לקדם אותה ולעודד אותה?? חשבתי אולי לבלות איתה כשהיא נמצאת שם, או שיש לך דעה אחרת??
וגם כשהיא נמצאת בחברת חברים וילדים מהמשפחה , עד איזה גבול אני יכולה להתערב ולחזק אותה כל עוד שזה לא מזיק לביטחונה האישי??
תודה רבה,
מירי

שלום מירי
כשאמרתי שחשוב לחזק אותה לא התכוונתי שזה צריך להיות תוך כדי אינטראקציות חברתיות שלה.
לא כדאי להגיע לגן. זה עלול להחליש ולהביך אותה יותר. תחזקו אותה כשהיא אתכם , תתמכו,תעודדו, תעשו לה ואיתה כיף. תדאגו שתעשה דברים בהם טובה ותזמינו חברות איתה מסתדרת. הרבה חיזוקים ומחמאות.זמן איכות.
בנוכחות חברים לא הייתי נלחמת את המלחמות שלה. אפשר לנצל סיטואציות מסוימות כדי לתת לה כלים להילחם בעצמה. אפשר אפילו, אם היא רוצה, לשחק את הסיטואציות האלו בערב במשחקי תפקידים ולחשוב איתה(ולא במקומה) על דרכי תגובה אלטרנטיביות.
בהצלחה
אשמח להתעדכן
ליאת

שלום לירון
את צודקת שנכון לשדר סמכות הורית משותפת וכן שאתם קובעים את הכללים. זה טוב גם לכם וגם עבור הילדה. לכן יהיה נכון להתעקש ולהעביר את המסר הרצוי. כדאי לאמר לה שעכשיו אבא לוקח אותה ולא להיכנע לבכי. אם הילדה תראה שאתם רציניים היא תפסיק לבכות (עם הזמן) ותקבל. זו לא בחירה שלה אלא שלכם.לא נכון לתת לה את הכח לתמרן אתכם.
במקביל, חשוב להקצות זמן איכות פרטי לילדה ולאב. פעמיים בשבוע לפחות כאשר את לא נמצאת בסביבה. שיצאו יחד לגן שעשועים או שאת תצאי. שלפעמים ישכיב אותה לישון ואת תעלמי מהבית וכו'.כל זאת מבלי לפגוע בקשר שלך איתה או לשדר לה שאת מתרחקת ממנה.
שאלות נוספות: את מרגישה שהיא קשורה אלייך יותר מידי גם בלי קשר לאב? היא נפרדת בבוקר בקלות ? לך קל לשחרר ? יש פער משמעותי בין ההתנהלות שלך איתה אל מול התנהלותו של בעלך?
אשמח להתעדכן
ליאת

קודם כל תודה על התייחסותך. בהמשך לשאלותייך, ביתי קשורה אלי כרגע יותר מלכל אדם אחר. היא לא נפרדת ממני בשמחה בגן בבוקר אבל לא רק ממני אלא מכל מי שמביא אותה לגן. היא בתקופה של פחדים שונים.לעיתים בעלי ואני לא מסכימים עד הסוף באשר לנקודות בהן חשוב להתעקש עם בתנו (אני נוטה לפחות נוקשות). חשוב לי לציין שביתי מרגישה את סמכותי עליה, היא ממושמעת וקשובה למה שאני אומרת לה. אני לא מרגישה שקשה לי לשחרר, אולי זה לא מודע, אני כן מרגישה שחסר עומק בקשר בין הבת לבעלי- נאמץ את עצותייך בנושא זה. מה עוד ניתןלעשות כדי לחזק את קשריה והבטחון שלה באחרים? ייתכן שאני משדרת לה דברים? באיזה אופן? תודה, לירון

שוב שלום
את מתארת מצב מאד שכיח שבדר"כ עובר עם הזמן. ככל שתגדל תהיה עצמאית יותר , וככל שתהיה עצמאית יותר תתרחק ממך. הזמן יעשה את שלו. חשוב לשדר לה שאת מאמינה ביכולותיה להסתדר גם בלעדייך. חשוב לאפשר לה להתנסות בכך בעצמה כלומר שלא תמיד תהיי דוקא את וגם כשאת נמצאת את יכולה לקחת צעד קטן אחורה. אבל בזהירות...