פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום,

אם המצב כך מתחילת השנה זה כבר מעבר למעבר שגרתי קשה.

מעברים אכן קשים לילדים אך לאחר תקופה קצרה הם לומדים להסתגל למצב החדש.
יכול להיות שהמעבר היה חד? ללא הכנה ושיתוף? ללא רצון? האם יש כימיה טובה בינה לבין הצוות? מה היחס שהיא מקבלת?
האם מלכתחילה התנהלתם תוך מאבקי כח, דבר שרק החמיר את המצב?
היו קשובים לילדה. יכול להיות שאיתכם היא כבר לא תשתף פעולה אלא רק עם גורם חיצוני.

בברכה,

נעמה .

מיכל אהלן,

הילדה חוותה סוג של חוסר בהירות ובלבול.
חודשיים(!!!)שלמים נכחת איתה בגנים, ועכשיו כבר לא. זה מצב שקשה להבין ולקבל, גם למבוגר.
הדבר יוצר קשיים גדולים מידי.

עם זאת, לא הייתי נונת לילד לבכות שעתיים רצוף. הפרידה צריכה להעשות, אך את צריכה לחזור גם אם עברה רק שלושת רבעי השעה והבכי הוא היסטרי.
הילדה חווה נטישה. עשי זאת בהדרגתיות. אל תשארי איתה בגן, אך לשם התחלה- קצרי לה את שעות הבכי.

נעמה.

האם הילדות מכירות אותו? האם אתם מדברים עליו הרבה בבית? איך בעלך מרגיש עם המצב?
האם זהו מצב בר שינוי? אם כן, עדיף שלא לגרום לאנטי ולשנאה כלפיו.

הילידות לא מכירות אותו אנחנו לא מזכירים אותו בכלל המצב לא ישתנה בעלי מרגיש עם זה רע אבל זה מה שיש שאלתי: מה להגיד לילדות כשהן שואלות על ההורים של אבא? תודה

שונית היי,

אני הייתי מספרת להן את האמת. לומר להן שסבא לא מעוניין בקשר. כמובן שלהעלות את הנושא רק אם הן שואלות.
כמו כן, הייתי מסייגת ומבהירה שאין זה מצב נורמלי או שכיח. הייתי מלמדת את חשיבות הקשר בין הורי לילדיהם ומסבירה שסבא צריך לטפל בעצמו כדי להבין את גודל טעותו.
הם צריכים לדעת שלא הם אשמים וגם לא אביהם, אלא שמדובר בבעיה ששייכת לסבא עצמו ולאישיותו.

גאדה שלום,

רוב הילדים מעדיפים להתבודד כאשר הם עושים את צרכיהם. הם זזים הצידה ושומרים על פרטיותם. בנוסף, הם מרגישים שהצרכים שלהם הם חלק מהם.
את הגמילה תתחילי רק כאשר ביתך תהיה מוכנה ורק כאשר תחליטי שאת עקבית. אם הילדה תחוש בחוסר עקביות הגמילה תהיה ארוכה יותר. המתיני לעת עתה,

נעמה.

לאמא שלום,
הקושי בפרידה בבוקר הוא מאפיין של ילדים רבים בגילו של בנך. לרוב, היכולת להיפרד מההורים אינה קבועה לאורך ההתפתחות, וילדים נעים בין רצון להימצא קרובים ככל שניתן להורים, לבין משאלה להתרחק מעט ולגלות את העולם. חשוב שתדעי, שדווקא לאחר תקופה של התרגשות מהעולם המעניין, ילדים נוטים להיבהל מהעצמאות שהפגינו ורוצים קצת נחמה בחיק ההורים. זו תקופה זמנית, וככל שההורים מראים שהם נשארים יציבים גם כשהילד קצת מתרחק וגדל, ושהם תמיד נמצאים זמינים עבורו, הקושי חולף.
במקביל להבנה של הצורך שלו בכם, חשוב שאת ובן זוגך תקפידו על מילוי הפעילויות המתוכננות לכם, על אף הקושי של הילד להיפרד. אני מתארת לעצמי שהוא לא מבלה את כל הזמן בגן או אצל סבתא וסבא בבכי, אלא משלים עם הפרידה ומסתגל. הילד יכול להרוויח מאוד מהחוויה של התמודדות עם פרידה זמנית מההורים, ויצירת קשרים חדשים - עם ילדי הגן ועם מבוגרים נוספים מלבדכם.
שירי

חגית שלום,
ההתנהגות של בתך היא אופיינית לחלוטין לגילה, והייתי מופתעת אם ילדה בגיל זה לא היתה משתמשת בגילויים גופניים של כעס ותוקפנות.
גם ילדים שמפותחים מאוד מבחינה שפתית, לא יודעים תמיד לבטא רגשות של כעס, תוקפנות או חוסר נוחות באמצעות מלים, אלא עושים זאת באמצעות מחוות גופניות. המגע הגופני הוא דרך של ילדים גם לבטא חלקים חיוביים כמו חיבה ורצון בקשר. בתך לא יודעת עדיין מה המגע הנעים לאחרים, ולא פיתחה עדיין דרכים בוגרות יותר לבטא מה שעוברת באמצעות המלים בלבד.
נראה לי שתגובותייך לילדה הן הולמות ביותר, ורצוי שתמשיכי כפי שאת עושה. ככל שהילדה תגדל ותתפתח, כך היא תצליח יותר להימנע ממגע גופני שלא תואם ולא נעים לאחר. כדאי גם לוודא שיש לה מספיק הזדמנויות "להוציא אנרגיות", לרוץ ולהשתולל, גם בבוקר וגם לאחר שנת הצהריים.
בהצלחה,
שירי

אייל שלום,

התגובה שלכם צריכה להיות רצינית ועקבית.
הוא צריך לדעת שלכל מעשה יש תוצאה. לומר נו נו נו, זה לא מספיק בגיל הזה. יש לנקוט פעולה. ללכת איתו לחדר להרגע מס' דקות, לשלול ממנו את החפץ אותו הוא זרק, להבהיר שבגלל שצריך לסדר עכשיו לא ניתן לצאת לגן המשחקים. וכו'.

מקווה שעזרתי,

נעמה- יועצת ומנחת הורים.
052-4538140

אתה יכול להיעזר בספרי הורות וחינוך שיש היום בשוק. אני אוהבת את הספר של סופר נני (המקורית מאנגליה). יש שם טכניקות חינוך רבות שיעזרו לכם להשיג מטרות במהירות ויעילות וילמדו את הילד מסגרת וגבולות. מניסיון- זה עובד.

אלה שלום,
נראה לי שעדיף להתבונן בהתנהגות של בנך כמבטאת היבט של כישורים חברתיים שניתן לעזור לו לפתח. כדאי לעזור לילד לפתח את התחושה כי הוא יכול לשלוט במה שמתרחש בחייו ובגופו, וכי הוא שולט מספיק טוב בשפה ובגוף כדי להיות תקיף מול ילדים פוגעים. כדאי שבפעם הבאה שאת רואה שהוא נתקל בתוקפנות, תלמדי אותו אפשרויות נוספות לתגובות - כמו לומר לילד התוקף להתרחק ממנו. בנוסף, לא ברור לי כמה הילד שלך חשוף לאלימות ותוקפנות מצד הסביבה - כמה יוצא לו להיתקל בילדים שמרביצים לו? אלו לא אמורים להיות ארועים שכיחים בחיי ילדים. כדאי שתבדקי עם עצמך באיזו מידה את מתייחסת גם למקרים פשוטים יותר של עימותים או חוסר הסכמות בין ילדים, כאל אלימות, והאם גם החשש שלך שהילד ישאר בעל "אישיות חלשה" כפי שאת קוראת לכך, מעצים את הקשיים הקיימים.
כמו כן, ילדים רבים בגילו של בנך, מרוויחים מאוד מחוג פיסי כלשהוא אחהצ, כמו ג'ודו, קאפוורה וכדומה - שם הם מפתחים תחושה רבה יותר של שליטה בגוף.
בהצלחה,
שירי

שירז שלום,
נראה שבתך עברה טיפול שיניים מאוד קשה וטראומטי, ועכשיו היא מתקשה לחזור לשגרה ולשכוח את האירוע. אני משערת כי מקום הטיפול כבר לא כואב לה, אלא הזיכרון של הכאב שחשה כשלעסה מביא אותה להימנע מלעיסה, באופן שפוגע בהתפתחותה הגופנית ומעורר מצוקה רגשית.
במרבית המקרים, בעיות מסוג זה יכולות להיפתר בטיפול ממוקד שנקרא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אצל מטפל המיומן בטיפול בילדים. טיפול כזה ממוקד בהתמודדות עם הפעולה המפחידה (במקרה הזה - לעיסה, וגם הזיכרון של הטיפול שהיה לפני חודשיים), במקום ההימנעות שמאפיינת את בתכם כיום.
בהצלחה,
שירי

שרי שלום,
על מנת לעזור לבתך, חשוב שתביני מהן הסיבות שבעטיין הילדה לא חשה שמחה. למשל, האם היא חושבת שמי שצדיקה, חכמה ומעמיקה לא יכולה לבזבז זמן לבטלה בצחוק ובפעילויות אחרות; האם התרחש/מתרחש משהו בחייה שמפריע לה לשמוח; האם היא מגיבה לעצב של מישהו מהמבוגרים בעולמה וכדומה.
ילדים בגיל של בתך אמורים לחוש שמחים ולכן חשוב ביותר שתטפלי בגורם אשר משפיע על העצב שהילדה חשה , מומלץ תוך התייעצות עם פסיכולוג המטפל בילדים. כדאי לפתור את הבעיה כעת בגיל צעיר ולהחזיר את בתך להתפתחות תקינה.
בהצלחה,
שירי

ויקי שלום,
לא כתבת אם עידו משתמש גם במוצץ. אם יש מוצץ, אפשר להיעזר בו ולהחליף את האצבע במוצץ ,ולדחות את הגמילה מהמוצץ לגיל ארבע. בכל אופן, נראה שעידו אוהב להשתמש בפיו על מנת להרגיע את עצמו וכי הדבר נעים לו. כדאי להציע לו דרכים אחרות לסיפוק והרגעה, כמו למשל שימוש בבובה פרוותית קטנה שיוכל למולל, כדור קטן מגומי גמיש וכדומה. חשוב להימנע מדברי ביקורת, אלא לקשר את אי מציצת האצבע לבגרות ולמחמאות.
בהצלחה,
שירי

רני שלום,
תוכלי לעזור לבתך בשני אופנים:
ראשית, כדאי להיעזר בגננת - לשאול אותה עם אלו ילדים נוספים בתך מתחברת/יכולה להתחבר, ולבקש ממנה שתחבר ביניהם יותר, למשל בעבודה משותפת או בהשמת בתך בקבוצה עם ילדים אחרים. כך לבתך יתאפשר ליצור קשרים חברתיים אחרים מאלו הקיימים כיום.
שנית, כדאי שאת ואבי הילדות תנצלו את ההזדמנות לחשיבה על הכישורים החברתיים של בתכם, ומדוע מצב העניינים הינו כפי שהינו. תוכלו להתייעץ עם הגננת בהקשר זה, עם פסיכולוגית הגן (אם קיימת) ועם מבוגרים קרובים נוספים. כדאי לשאול גם את האמהות של הילדות המסרבות מדוע לדעתן בתן אינה מעוניינת לפגוש את בתך. על אף הקושי שבדבר, תוכלי לקבל תשובה ישירה שתעזור לך להבין מהם קשיי הילדה וכיצד לעזור לה. חשוב שתנסו להבין מדוע בתך מציקה לילדות, והאם היא יוצרת קשרים בהם אינה מציקה; וכן האם בבית היא אינה סובלת מהצקות מוגזמות משני אחיה, ואז "מחזירה" בגן.
בהצלחה,
שירי

לימור שלום,
כמובן שלא ניתן לייעץ לך מבלי להכיר את בתך, אולם אני חושבת שההערה שהערת בסיום שאלתך היא משמעותית - באופן כללי, אני יכולה לשער כי הורדת המכנסיים מבטאת קושי חברתי מסוים, אם בהבנה של סיטואציות חברתיות מסוימות, או שבתך נאלצה לעשות דבר שהבינה כי אינו תקין כיוון שהיתה נתונה ללחצים חברתיים. ייתכן כי לא סתם כשהכיתה פחות מוחזקת מבחינה משמעתית (כשהמחנכת הקבועה אינה נמצאת), הדבר קרה.
אני מציעה שתשוחחי עם בתך , תאמרי לה מה ידוע לך ותשאלי אותה מה אירע בדיוק, איך היא מרגישה בכיתה ובביה"ס, האם היא מרוצה מהחברות שלה, וכדומה. בנוסף, אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית בית הספר, או אף לבקש ממנה לערוך תצפית על התנהגות הילדה בסיטואציה חופשית בביה"ס, כמו בהפסקה.
בהצלחה,
שירי

מירב שלום,
אני מתארת לעצמי כי את זוכרת את אמך בכל יום, וכי העת האחרונה של התכוננות לקראת יום המשפחה, מעוררת את זכר אמך ביתר שאת. אני בטוחה כי תלמדי את בתך ושאר ילדייך להכיר את אמך , לדעת עליה פרטים ולחשוב עליה. אולם אני אישית סבורה כי הדבר מתאים בגיל מעט מאוחר יותר. בסביבות גיל 3-4 ילדים מגלים עניין רב יותר בעץ המשפחתי ומבינים יותר את המשמעות של דמויות חסרות. כמו כן, ההבנה של העבר הופכת מורכבת יותר ואז הם יכולים להתייחס להיותם של הוריהם גם ילדים בעבר, ולא הורים בלבד. לטעמי ניתן להמתין עם השיתוף של הילדה באובדן של אמך - מבחינתה זו עלולה להיות חוויה מטרידה, לאור אי יכולתה להבין את נושא המוות. הדבר עלול להטריד אותה האם עוד סבתא או אפילו את יכולות להיעלם מחייה. לטעמי האישי, עדיף להמתין עד שהילדה תשאל מעצמה. יהיו לה עוד שנים רבות להבין ולשוחח על אמך המנוחה ועל הכאב והעצב שבהיעדרה.
בכל אופן, בכל עת שתספרי לילדה, כדאי להתאים את הפרטים לרמה ההתפתחותית שלה, ולהשתמש בעזרים קונקרטיים, כמו תמונות וסרטים ביתיים. עדיף שתתמקדי בתיאור המעלות והתכונות המיוחדות של אמך, מה היא אהבה, במה בתך דומה לה וכדומה.
שלך,
שירי