פורום פסיכיאטריה - יש לך שאלה?

באם החרדה - גורמת לסבל רב, ופוגעת בתיפקוד שלך
,המשפחתי, תעסוקתי ... התשובה כן, לגשת לקבלת עזרה מקצועית.

בהחלט, יכול לגרום לסדציה ועד איופוריה , אך מלווה בתופעות לוואי מסוכנות , כאשר נלקח ללא פיקוח רפואי.

תלוי לאיזה הפרעה , זה נחשב בטווח מינון גבוהה יחסית.

התשובה לא באופן דיכוטומי, כן לא ...
פרט לריכוז הסרוטונין במוח, יש חשיבות לביטוי ביולוגי של הקולטנים באזורים שונים במוח, ריכוז קולטנים שונה באזורים שונהים ואף שונה מאדם לאדם.
יש לקחת בחשבון שיש אזורים אשר משתמים משני למצב דחק קיצוני, ירידה בנפח היפוקאמפוס , MRI מראה שינויים בנפח לפני ואחרי טיפול. שינויים בפאקטור BDNF , אשר משפיע על תיפקוד תאי המוח, הקישורים, יעילות מעבר המידע ועוד..
כן יודעים, שריכוזים נמוכים של סרוטונין ב CSF , נוזל המוח, קשור לאימפולסיביות ושינוי במצב הנפשי.

SSRI - פגיעה בשלב באורגזמה שפיכה.
מינונים גבוהים של SSRI , יכול להיות ירידה בריכוז דופאמין, באופן עקיף, אז יש סיכוי לפגיעה בליבידו ( החשק המיני) , אפאטיות וקושי בהנאה.

שאלה מעניינת בכל מקרה, התשובה לא פשוטה.

זה מינון חריג ולא מקובל.

שלום לואיסה

גם אני החלטתי להפסיק תרופה אנטי-פסיכוטית אחרי שסבלתי מתופעות הלוואי הקשות שלהן, ובעיקר עייפות.

רידזין היא גם כן תרופה אנטי-פסיכוטית, וכשניסיתי להפסיק את התרופה האנטי-פסיכוטית ב"מכה", גם אני הרגשתי הרגשות כאלה.

חשוב לי להדגיש שהבעייה עלולה לחזור, אבל זה ממש לא בטוח. וחוץ מזה, אם את סובלת מתופעות הלוואי - זו בהחלט יכולה להיות סיבה טובה להפסיק.

כדי שתופעות כאלה שאת מתארת לא יקרו, צריך להוריד את המינון בהדרגה עד להפסקה מוחלטת. הפסקה מיידית עלולה לגרום לתופעות כאלה.

כל טוב.
שמוליק.

קשה לענות ללא בדיקה רפואית, תחילה יש לפנות לרופא משפחה ולברר את המצב הגופני, בדיקות דם, אקג וכו... התופעות אמורות לחלוף.

להפסיק או להוריד תרופות מותר אך ורק בהדרגה ועם אישור של פסיכיאטר מטפל. הורדת תרופות במכה מביאה לתופעות לוואי והורדת תרופות ללא פסיכיאטר מטפל - זו סכנה לארוע פסיכוטי נוסף!!אני מקבל את אחת התרופות הישנות - הלידול. תופעות הלוואי שאני סובל מהם - הם רק אי שקט. כשקיבלתי גאודון - שזו למעשה תרופה יותר חדשה ואמורה להיות עם פחות תופעות לוואי - הרגשתי איום ונורא כמוך. הסיבה נעוצה בזה שלכל אחד - תגובה שונה לתרופות שונות.לאחד מתאימה תרופה חדישה ולשני אולי תתאים הישנה פחות. אני ממליץ לך להמשיך לקבל תרופות בדיוק כמו שאמר לך הפסיכיאטר המטפל שלך - ובמקביל לקבוע אצלו פגישת ייעוץ ולשקול החלפת התרופות ותרופות אחרות.אם הלידול אני חושב שתסבלי הרבה פחות. לפחות אצלי זה ברוך השם ככה. תנסי להחליף תרופות עם הפסיכיאטר המטפל שלך.

תרגישי טוב,

אנונימי.

במצבי דיכאון עמידים ניתן לשלב, התרופות עובדות במנגנונים שונים ואכן לפעמים הטיפול יעיל.
השילוב נקרא בארה''ב בשם מפוצץ של:
CALIFORNIA ROCKET FUEL

באותו הזמן גם נכנסתי למערכת יחסים רצינית, בעלי, שהיה רק חבר באותה התקופה (גיל 17-18), נאלץ להתמודד עם התלות שפיתחתי כלפיו, הוא נאלץ להתמודד עם החתכים שלי, מה שהיה לו מאד קשה לאור העובדה שאחותו נמצאת במוסדים טיפוליים מאז התבגרותה.
ואני מהאהבה שלי אליו ניסיתי, והצלחתי, לצאת מהמצב שהייתי בו, אני רואה את השיפור העיקרי שלי שקרה בגללו, באיזשהו שלב מצאתי את עצמי לא עוד נערה מבולבלת שרוצה להעניש את עצמה, ופתאום רציתי לחיות יותר מכל דבר אחר, לראשונה הרגשתי אהבה כלפי עצמי וכלפי העולם, אהבתי אותו, הייתי מאושרת והיה לי טוב עם איפה שהייתי.
ואז סבא שלי שהיה הדמות הכי קרובה אלי, נפטר בפתאומיות. אני לא זוכרת עם זה התחיל אחרי או לפני, אני יודעת בוודאות שכבר היו לי נפילות קטנות כאלה בעבר שלא נמשכו מעבר ליומיים, לא משהו משמעותי, אבל פתאום חדרה לי המחשבה כמה החיים שבריריים וכמה מהר הם יכולים להפסיק.
אחרי תקופה כלשהי, האכלתי חתול רחוב, מה שעשיתי במשך כל חיי ומעולם לא העלה בי חששות או מחשבות או מחלות, ואז שמעתי אודות מחלת הכלבת. ואז לראשונה בחיי עלתה בי מחשבה כבדה, לא, לא מחשבה, מן שכנוע עצמי כבד שהחתול לא היה בסדר ואולי נדבקתי. במשך חודשים התמודדתי עם העובדה הזאת, קראתי על המחלה באתרים, פניתי למשרד הבריאות שאמרו לי שאין כלבת באזור שלי, ישבתי ושיכנעתי את עצמי שאלה מחשבות מטומטמות בלי שום היגיון ומצד שני שיכנעתי את עצמי שכן יש סיבה לדאוג, נכנסתי לוויכוחים פנימיים כבדים, כל הזמן חיפשתי ו"מצאתי" תסמינים, ימים שלמים הייתי יושבת בהרגשה של זהו, אני הולכת למות.
אחרי יותר מחצי שנה של התמודדות עם המצב הלא הגיוני הזה, חל שיפור. חוץ מהרבה צחקוקים שנשמעו כשאמרתי את דבריי הלא הגיוניים, הקשבתי גם לעצות שקיבלתי בפורומים, מהחבר ומקרובי משפחה, הצלחתי לשכנע את עצמי שאין שום הגיון בדבריי, והסיפור אמנם לא נגמר, עדיין היו חששות, אבל חל שיפור משמעותי ושוב הצלחתי לחזור לקו ישר, הפסקתי לחשוש לצאת מהבית והתחלתי לחיות שוב.
ואז התחילו סיפורים אחרים, זה התחיל עם כל מיני מחלות שנתקלתי בהן במקרה בתוכניות טלויזיה או אינטרנט, שפתאום הרגשתי כאילו התסמינים קשורים אלי. ואז התחילו מחשבות כמו לא לקחת את היוגורט הראשון במדף כי אולי מישהו הרעיל אותו, לא לאכול במסעדות כי אולי האוכל לא מוכן מספיק או שהשף חולה במשהו מדבק וכו', אני מניחה שהבנתם.
וזה התחיל להיות קשור לא רק בי אלא גם בבעלי, ועכשיו כשאני בהריון גם בעובר שאני כל כך דואגת לו.
בעלי שנמאס לו, לפעמים עושה לי דווקא ומנסה לזרוק אותי למים הקרים, אוכל משהו שלא נראה לי, ואז אני מוצאת את עצמי לא עוזבת אותו לרגע במחשבה שזה השעות האחרונות שלנו יחד.
אני נשברתי, לא יכולה להמשיך ככה, אני לא מרשה לעצמי להנות מהדברים שפעם נהניתי מהם, מפחדת לצאת מהבית, מפחדת לאכול אוכל שאני אוהבת,

לא עובר שבוע בלי כמה ימים שבהם אני מרגישה שזה הסוף וממררת בבכי מספר שעות.
אני לא יכולה להמשיך ככה, ויותר מהכל מטריד אותי שהולך להיות לי ילדה ואני מתנהגת בטיפשות כזאת שאלוהים יודע מאיפה באה.
אני לא רוצה לחזור לקשר עם העובדת הסוציאלית כי נפרדנו בגועליות, אמרתי לה שנמאס לי שהיא כל הזמן לוחצת עלי ואומרת לי שאני חולה וזה לתמיד ואני צריכה לטפל במוח שלי עם תרופות, נפרדנו כשנכנסתי להריון וסיפרתי לה, התגובה שלה הייתה "את חייבת לעשות הפלה, את לא יכולה להביא ילדים לעולם במצב שלך" כשאז הרגשתי הכי טוב בעולם והכי בריאה בעולם, כשאז הייתי על קו ישר והמילים שלה שברו אותי, אמנם היה זה הריון לא מתוכנן אבל מאחורי ההחלטה להשאיר את הילדה הייתה מאד קשה ובסופו של דבר אינני מתחרטת עליה בכלל.
אחרי כמה חודשים קיבלתי ממנה טלפון וסיפרתי לה שאכן המשכתי בהריון והתגובה שלה הייתה "אנחנו לא ממשיכות בקשר שלנו אבל אני אמשיך לעקוב אחריך ואוודא שאת יכולה לגדל את הילדה", הרגשתי איום רציני מדבריה ונפגעתי קשות.
גם הניסיון שלי עם שלושה פסיכיאטרים שונים לא עלה יפה, הרגשתי שהם לא טורחים להקשיב לי, נכנסתי, שאלו אותי חמש שאלות קצרות של כן או לא, לא הקשיבו בכלל למה שהיה לי להגיד ואמרו לי לקחת תרופות, שדרך אגב התחלתי לקחת והן גרמו לי לתופעות לוואי קשות של חוסר שינה, אישונים מורחבים, מצבי רוח לא יציבים, חוסר תאבון. וכשחזרתי? הם באו אלי בגישה של "סבבה, תנסי משהו אחר" שלא אהבתי.
אני מרגישה שבורה, לא סומכת על אף אחד, אפילו לא על עצמי, מטיפה לבעלי חוקים שטותיים כדי לא להרגיש רע, חוקים כמו לא לגעת בבעלי חיים ברחוב או לא לקחת את היוגורט הראשון במדף, אתמול משפחתי השקיעה בי הרבה כסף, רצו לעשות לי הפתעה נעימה וקנו לי פירות יקרים שמאד רציתי, אבל הם קנו אותם בחנות אצל בדואי שנראה לי "קצת חשוד" וככה גם המחירים שלו, ועכשיו אני מוצאת את עצמי מתלבטת עם לזרוק את הפירות כי אני יודעת שאחר כך אני אשב ואוכל את עצמי במחשבות רעות.
אבל אנשים קונים ממקומות הרבה יותר מפוקפקים, מאנשים יותר מפוקפקים, וזה רק פירות, מה כבר יכול להיות להם? אין שום סיבה לדברים האלה.
בעלי גם הוא כבר שבור ולא יודע מה לעשות איתי.
מה אני אעשה? לאן אני ממשיכה מכאן?

זו אחת מהדרכים שלי להתמודד עם הבעיה של בעלי אני קוראת ובגלל שנברתי בחומר וקראתי כל כך הרבה אני חושבת שאני דיי מבינה אני לא רופאה אבל אם אני יכולה לעזור אז בכיף אני חושבת שאת חרדתית וזה משהו שאפשר לטפל ולצאת ממנו אני מבקשת ממך בשביל בעלך והילד שבדרך לעזור לעצמך תתחילי בזה שתעשי משהו שאת מאוד אוהבת משהו שיגרום לך שמחה ולא מחשבות שאו את לא מבינה כמה הצד השני סובל מכל המחשבות ההזויות למען הילד שלך שבדרך תתמודדי ויש לך תמיכה שזה הכי חשוב תלכי לחוגים ,ספורט תתכנני את החדר לילד תצבעי תעסיקי את עצמך בדברים חיוביים והכל יהיה לך טוב אני מאחלת לך שתתחזקי את לא מבינה הילד שבתוכך זקוק לך בשבילו את הדבר הכי חזק בעולם ולא חשוב איך את מרגישה ילד זקוק הכי הרבה לאמא ילדים לא שופטים יש להם נפש טהורה וזה מה שצריך לחזק אותך

שלום אלכס.

אני רוצה להתייחס למה שהעלית שהעובדת הסוציאלית אמרה שיש לך בעיה במח ולכן את צריכה לקחת כדורים.

דעתי בעניין ידועה. אינני מקבל את הגישה הרווחת שלפיה מחלות נפש נגרמות בגלל בעיה במח. ישנם הרבה מאד אנשים שיש להם חוסר איזון כימי במח (את זה לפחות ניתן לבדוק במעבדה), אך התנהגותם תקינה והם אינם נחשבים לחולי נפש.

בדרך כלל בעיה רגשית גורמת לאותו חוסר איזון, והבעיה האמיתית היא רגשית וחוסר האיזון במח, הוא סימפטום של אותה הבעיה. ברגע שמטפלים בבעיה הרגשית - אין שום צורך באיזון כימי של המח, וממילא אין צורך בתרופות.

התרופות אכן חוסמות קולטנים של חומרים כאלה או אחרים שאמורים להגיע אל המוח (כגון תרופות אנטי-פסיכוטיות שחוסמות קולטנים של דופאמין) וכתוב במפורש בספרי ברפואה שהן מקלות על הסימפטומים ואינן מרפאות את המחלה.

כתבת שסבלת מתופעות הלוואי של התרופות והרגשת שהן ממש לא עוזרות. אם זה המצב, אז תרגישי בנוח עם זה שאת לא רוצה לקחת תרופות, ולא בטוח שיש לך בעיה במח.

יכול להיות שיש לך בעיה כזו או אחרת, אבל התרופות אמורות לעזור (אם בככלל) בצורה מועטה והעיקר הוא בדרכי טיפול אחרות. אין היום כמעט אף פסיכיאטר שממליץ על טיפול בתרופות בלבד מבלי לשלב טיפולים אחרים. אני אומר שהטיפולים האחרים - הם העיקר.

אני מאחל לך כל טוב.
שמוליק.

היי אלכס,
קראתי את מה שכתבת. ברור שיש לך הרבה על הלב ונראה לי שחשוב שתמצאי מישהו לדבר איתו, כמו שאת מבקשת...
מבחינה מקצועית לצערי אני לא יכולה לעזור, כי אני לא רופאה. אני מאחלת לך שתמצאי מרגוע מכל העומס הנפשי הזה... ואני יכולה רק להציע אוזן קשבת.
ארגון סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) שבו אני מתנדבת הוקם במיוחד בשביל לתת מענה לאנשים שרוצים את מה שאמרת: מישהו לדבר איתו, שישמע את מה שעובר עליך ולא ישפוט. שאפשר להישען עליו אבל לא להתאכזב או להרגיש מאויים... באתר שלנו יש פורום שבו תוכלי לדבר עם אנשים אחרים, שגם הם רוצים להיתמך ולתמוך. בכל לילה יש צ'ט אחד על אחד עם מתנדב או מתנדבת כמוני, ואפשר לבוא ופשוט לספר. הכל אנונימי. אנחנו משתדלים לעזור כמה שיותר...
מקווה שזה יתאים לך ותבואי לשיחה.

שלך,
מתנדבת סה"ר

תודה לכולם על התמיכה והתגובות, הרגשתי שאני חייבת לחשוף את מה שעובר עלי וקיוויתי שיהיה מי שיבין את המצב הלא קל/ מוזר/ מתסכל שלי.. חוץ מבעלי, שכבר מזמן התייאש, לא הרגשתי שעוד מישהו אי פעם טרח להבין אותי. כולם אמרו לי שזאת אשמתי הגמורה ועם הייתי רוצה, הייתי "מתבגרת" ויוצאת מזה כבר, שכל זה חלק מהשעמום שלי.
אבל כשאתה מפחד לצאת מהבית, כשאתה בחודשי הריון מתקדמים ובקושי קם מהמיטה, קשה למצוא תחביב או משהו שימלא את הזמן הריק.
אחרי ההכרות שלי עם מספר פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים, האמונה שלי בבני אדם ובטיפול נפגעה, אמרתי לעצמי שעם אני לא אצא מזה לבד אז אני לא אצא מזה בכלל.
כל כך שמחתי כשיצאתי מזה, ואז התחילו הפחדים הסתומים האלה, שחלקם נבעו מהסיבה שפתאום הרגשתי שלראשונה לקחתי את החיים שלי בידיים והתחלתי לחיות, וטוב לי עם החיים ועם עצמי כמו שמעולם לא היה, והחלק האחר בגלל מותו של אדם הקרוב אלי שגרם לי להבין באיזה פתאומיות החיים יכולים להיגמר ולפחד שהטוב שקיבלתי ייגמר גם הוא במהירות, כי מעולם לא היה לי טוב למשך תקופה ארוכה.
אני לא רוצה לקחת את התרופות בדיוק מהסיבה שאחד המגיבים פירט כאן, והיא, שהן לא פותרות את הבעיה אלא מדחיקות אותה, אני לא רוצה להיות כל חיי תלויה בתרופות פסיכיאטריות, כל מה שאי פעם ביקשתי לעצמי זה להיות כמו כולם, לדעת להתמודד עם דברים בצורה "נורמלית" ולא ביותר מידי רגישות, רציתי להנות מהחיים, ועכשיו אני יותר מכל אחד אחר רוצה להיות אימא טובה.
אני מסתכלת על האימהות הצעירות שאיתי בקורס הכנה ללידה ואני מסתכלת על נשים שמסתובבות עם עגלה ברחוב והלב שלי נשבר כי אני יודעת שאני לא אהיה אימא טובה כמוהן, בחודשים האלה התחברתי לילדה שלי מאד, למרות שעוד לא יצאה לעולם אני מרגישה שאני כבר מכירה אותה וכבר יש בינינו קשר עמוק, אני ובעלי הכי מאושרים בעולם, אבל למרות זאת אני נשברת ולא מפסיקה לחשוב שעשיתי טעות, חשבתי שהילדה תתן לי עוד כוח ותעזור לי לצאת מזה ולהתבגר, אבל זה לא עבד.. אני עדיין עם חרדות מטופשות שמפריעות לכולם מסביבי ויותר מכל, לי. אני רוצה שביתי תגדל בבית עם הורים אוהבים ותהנה מכל רגע כמו שאני עשיתי בילדותי כשהאכלתי חתולי רחוב, הסתובבתי איפה שרציתי ואכלתי מה שרציתי, אני לא רוצה למנוע את זה ממנה. גם ככה כואב לי מספיק על זה שלא נוכל לתת לה כל מה שתרצה מכיוון שבעלי בצבא וזה מרגיש שהם עושים הכל כדי לדפוק אותנו, כל הזמן משאירים אותו לישון שם ואפילו את התשלומי משפחה שאנחנו מקבלים, הם רק מורידים ומורידים את הסכום בגלל כל מיני תרוצים שהם מוצאים.

שלום לך שיר
הציפראלקס שאת נוטלת הוא רק תחילת הדרך מבחינת האפשרויות הטיפוליות.
ישנן הרבה דרכים להמשיך מכאן..
ממליץ לפנות לרופא הפסיכיאטר המטפל..
בברכה
דר חרמון

יש לברר תופעות לוואי , לחץ דם ודופק, אקג , בדיקות דם מסודרות, לשלול תופעות לוואי אחרות, כמו כן יש לעשות הערכה קלינית מסודרת וחשיבה מחדש לגבי הטיפול התרופתי, ניתן לבקש חוות דעת נוספת ובדיקה מפסיכיאטר נוסף.
בהצלחה.

שלום נטלי.
התמודדות עם בן-זוג הסובל מהפרעה פסיכוטית הינה מורכבת ולא פשוטה.
כדאי להוות מערכת תמיכה בלתי-שופטת תוך ניטור מתמשך, הערכת מסוכנות והקפדה על טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי סדיר.
ישנן עמותות וקבוצות תמיכה למשפחות חולים פסיכוטיים. כדאי להיעזר.
בהצלחה.

ראיתי שאתה גם עושה היפנוזה האם זה מומלץ אם כן אשמח להגיע ,ניסנו טיפול אלטרנטיבי בשיטת התת מודע בדיקור אך ללא כל הצלחה כמה הית רוצה את בעלי בחזרה

יש לי את אותה בעיה, תשמעי את לא תצליחי לשכנע אותו להתאשפז, או שתסבלי בשקט ואל תגיבי ותחממי אותו עוד יותר (נשמע כמו משימה מאוד קשה) או שתלכי קרובים ותתקשרי מדי פעם או שתקראי למשטרה ואני לא בטוח שזה יעזור כי אם הוא עם אחרים בסדר ואיתך לא והסיבה שכל מה שאנשים קרובים עיצבנו אותו צפים לו כך הוא יתנהג גם עם המשטרה הם ילכו והמצב יחמיר, עוד כמה זמן הוא יצא מכלל שליטה ויבקש ממך לקחת אותו למיון לבד, הכי טוב שפשוט תלכי לקרובים אבל חשוב שמישהו ידע מה קורה איתו, אם את נישארת בבית את צריכה להיות ממש אישה מיוחדת, אם הוא אלים חשוב שהוא יגיע לפחות לבית חולים רגיל כי משטרה לא תיקח אותו סתם הוא יכול לצעוק ברחוב שהוא ראש הממשלה ואף אחד לא יקח אותו אם הוא נוגע בך חלילה תגידי שהוא שבר משהו כדי שיקחו אותו לבית חולים חבל על החיים שלו שיקחו אותו לאגף מיוחד בכלא או בית חולים שהוא יותר גרוע מכלא ועוד משהו הכל יעבור וגם בבית החולים תהיה תקופה לא פשוטה כישתחרר עוד יותר קשה כל הסיפור נע בין חודש לשנה עד שיחזור בערך חצי שנה ואל תאשימי אותו לא סתם התחתנת איתו הוא בנאדם טוב, כרגע הוא לא מאוזן אם מתעצבן עליך משטיות זה לא אומר שהוא שונא אותך אלא כי הוא מרגיש ממש לא טוב אבל ממש

בעלי ממש לא אלים אני אוהבת אותו אהבה אמיתית ולא פעם הוא אמר לי שאם לא היתי איתו הוא לא היה מצליח ולא היה רוצה לטפל בעצמו אבל אני אלמד את המחלה הזאת טוב טוב היא לא תצליח להרוס את בעלי למרות שזה נפשית קשה אבל צריך עם כל דבר לדעת לחיות טוב רע יפה מכוער בכל אופן מאחלת גם לך שתתחזק ותחיה כמה שיותר לטפל חוץ מהכדורים גם רפואה אלטרנטיבית הדיקור מאוד עוזר מסאז גם כל דבר שמרפא את הנפש הוא טוב וכל הטיפולים האלה תורמים להרגשה נפלאה אפילו אם רק בזמן הטיפול או שעה אחרי כל דקה שאתם מרגישים טוב חשובה מומלץ בחום

עצה שלי, שהוא בא מהעבודה תכיני לו אוכל, תשדרי לו רוגע, ביטחון, כל דבר שהוא אומר ומעליב אותך תדעי שזה לא הוא! זה אדם אחר אדם שלא סתם קשה לו אלא מאוד קשה לו מהסיבה שהוא לא רגוע, הוא במצב של מלחמה מתמדת, שזה יעבור לו אין לך מושג כמה הוא יתחרט על זה הוא יבקש סליחה פעמיים שלוש כי לוא יבוא לו לזכור את התקופה ולדבר אבל יחוש כאב גדול בלב הרבה זמן, תעודדי אותו על כל דבר טוב שהוא עושה, תצאי איתו לטיולים בפארקים, איפה שיש נוף מרגיע, תעשי איתו דברים שאתם אוהבים, אם נידמה לו שמישהו נגדו והוא שואל אותך כל מיני שאלות תעשי כך שלא יהיה לו שום ספק שהכל כשורה וכולם אוהבים אותו, אני לא יודע בדיוק אילו דברים לא הגיוניים הוא חושב אבל אם הוא אומר לך כל מיני דברים הזויים ומבקש אותך לאמת את הדברים תבהירי לו בלי צחוק שהכל בסדר והכל רגיל, כמובן בלי וויכוח אם הוא נעול על משהו אין טעם, בקיצור תהי
חזקה במצבים כאלו גם פנייה לאל לא תזיק, היא אף פעם לא מזיקה

אני מודה לך וכל מה שכתבת אני משתדלת ליישם כי עברתי שנה וחצי של גהינום עד שירד לי האסימון והבנתי שזה לא הגבר שהתחתנתי איתו תודה לך שוב ותמשיך לחזק אנשים זה עוזר

שלום גילי
אכן מחקרים כאלה מתקיימים חדשות לבקרים ויותר מזה:רואים את זה יום יום בקליניקה!
וגם מסמים הנקראים לכאורה קלים!הם לגמרי לא קלים (הם רק קלים להשגה...).
אנשים מסויימים שנכנסים לסיחרור של מחלת נפש שלפעמים קשה להפסיק אותה גם הרבה אחרי שהסם 'עזב 'את הגוף...
פשוט לא כדאי לנגוע באף אחד מהחומרים הללו אפילו אם נקראים 'גראס רפואי...'
כדאי לשמור על מוחינו...אנחנו צריכים אותו להמשך החיים..
תרגיש טוב
דר חרמון

שלום לך מירי
חוות דעת שניה בפסיכיאטריה אכן מקובלת ורצויה לכל הצדדים:גם לחולה וגם לרופא שמקבל הסתכלות נוספת.
מאידך על פי תיאורך נראה שאכן מדובר במקרה קשה שדורש איבחון וטיפול מיידים! אך אין מה להלין על הרופאים.הם מצידם עשו כמיטב יכולתם למרות שבמבחן התוצאה הם 'נכשלו'.
שירגיש טוב
דר חרמון

שלום מירי.

אינני רוצה להיכנס לתחום של הטיפול באחיך, אבל אני חושב שצריך לקחת בחשבון את החברה כגורם מלחיץ.

עד כמה שידוע לי, החברה החרדית היא חברה מלחיצה מאד. הנושא של בעיות נפשיות מאד מפחיד, במיוחד בכל מה שקשור לשידוכים, וצריך לקחת בחשבון את הלחץ החברתי כגורם משפיע; משהו שאיש מקצוע, עם כל הכבוד וההערכה אליו, אם הוא אינו מכיר את החברה החרדית עלול להתקשות בהערכה נכונה של המשקל של הגורם הזה.

אפשר בהחלט להבין את הלחץ מצד ההורים ומצד אחים או אחיות. העובדה שאחד האחים סובל מבעיות נפשיות עלולה בהחלט לפגוע באפשרות של האחים להשתדך, וזו בהחלט סיבה טובה לדאגה. אם כי מצד האמת, מי שיש לו אח עם בעיה נפשית, אבל הוא עצמו בסדר, הסיכוי שהבעיה תעבור בתורשה הוא עדיין נמוך מאד, אם כי הוא קצת יותר גבוה מהסיכוי אצל כלל האוכלוסיה.

לדעתי, חשוב שתתמכו בו, שיתמודד עם הבעיה ושישתדל לנצח את הסטיגמה למרות מה שהחברה תנסה לשדר.

גם שאר המשפחה תיאלץ להתמודד עם הסטיגמה. היו חזקים, תדבקו באמת שלכם, ויתר על כן, ההתמודדות תחשוף כוחות גדולים, שמצד האמת יצטרכו להסתכל על הכוחות האלה כאל מעלה.

אני מאחל לכם כל טוב.
שמוליק.

20 מ'ג
( שווה בערך ל 60 מ''ג ציפראמיל - רסיטל).

לא אמור להיות קשר חד משמעי לזיכרון קצר.
יש לברר גורמים נלווים, לחץ דם , עייפות, בעיות שינה , מצב דיכאוני וחרדה לא פתורים , מצב גופני ( מחלת הנשיקה ... ) ניורולוגי ...