פורום פסיכותרפיה - יש לך שאלה?

אני בת 34 רווקה, יש לי קשר מאוד טוב עם ההורים והם כנראה מרגישים מספיק בנוח "לרדת" עלי על המצב שלי, על זה שאני רווקה, על זה שבסופי שבוע אני בעיקר ישנה, אל הרגלי האכילה שלי וכו' וכו'. אמרתי להם שזה מעליב אותי אבל התגובה שלהם הייתה שהם לא יכולים להגיד לי כלום ושאני ישר נעלבת ושלמה אני תמיד לוקחת ככה את מה שהם אומרים. אני באמת נפגעת מהם ואני לא יודעת מה לעשות עם זה

מאז שאני צעירה אנשים אומרים לי שאני לא מוצאת זוגיות ושבחורים לא ניגשים אלי כי אני לא משדרת שאני רוצה. אני לא מבינה מה זה אומר... מה זה לשדר? איך משדרים? זה שאני רוצה זה לא מספיק?

הנני בן 44. בשל התקפי חרדה, דיכאון ומחשבות טורדניות-כפייתיות, אני נוטל 40 מ״ג פלוטין פעם ביום - בבוקר. אני עושה זאת מזה 5 שנים. באופן כללי הכדור עוזר לי. אני לא סובל יותר מחרדות או מחשבות טורדניות, אבל הדיכאון מעת לעת מגיע, אבל לא ברמה שמטרידה אותי כ״כ. מה שכן מטריד אותי זה שהשינה שלי מאוד קלה, אני כמעט כל הזמן מרגיש תחושה גופנית בשרירים כאילו הם ״מגורים״ או ״מתוחים״. זה לא ברמה של כאב, אבל זה חלש מספיק לגרום מן אי-שקט או אי-נוחות, בעיקר בשינה. ניסיתי לקחת רבע ואבן לפני השינה, לעיתים זה עוזר. אני חושש לקחת חצי כדור לפני השינה, אולי זה יהיה יותר מדי. אינני יודע. הייתי רוצה להיגמל מהפלוטין אבל בעבר ניסיתי להיגמל מרסיטל, אבל זה היה לא מוצלח ועברתי לפלוטין. אין דרך למצוא איזון בין הצורך שלי ברוגע ושינה רגועה ובין התרופה הפסיכוטרפית הזו?

המטפלת שלי בהריון והיא מן הסתם תצא לחופשת לידה. אני מרגישה ממש רע עם זה, לא שיש לי מה לעשות בעניין אבל חצי שנה בלי טיפול נראה לי לא הגיוני בשבילי וגם להתחיל תהליך חדש עם מטפל אחר ממש לא בא בחשבון! מה עושים????

היה לי מקרה מאוד קשה עם חברה בעבודה, גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית. מאז, באופן בלתי נשלט, אני חושבת על דרכים לנקום בה. זה כבר ממש הפך לאובססיה. אני גם חוששת שאני באמת מתישהו אעשה משהו עם כל המזימות שלי וגם אני חושבת שזה נהיה מוגזם מבחינתי ואני לא מצליחה לשחרר ולהשתחרר מזה

הנוחות נוחה לי... קשה לי להתקדם ולעשות דברים שאני רוצה כי הם כרוכים במאמץ ובלקיחת סיכונים שמלחיצים אותי מאוד. אני מודע למצב ולכן מרגיש כמו במלכוד 22

אני יודעת שהורמונים לפני המחזור ובזמן המחזור משפיעים על הרגישות הנפשית, אבל לפעמים אני כואבת ועצבנית ואז זה לגיטמי בגלל שאני במחזור, אבל זה אני לא חושבת שזה נכון, זה רק תרוץ שמקטין את מה שאני מרגישה אבל כאילו אין לי לגיטימציה להיעלב ולהיפגע

בת 29.מאובחנת בבורדר ליין מגיל ההתבגרות.
לאחרונה חל החמרה במצב הנפשי שלי.אני לא מוצאת עבודה כבר תקופה של שנה וחצי .הדבר גורם לי תסכול ועצב רב .גם אין לי סדר יום .נדודי השינה שלי החמירו .עד כדי כך שקרה שהלכתי יום אחד למיטה בשעה 5 לפנות בוקר .התעוררתי בצהריים והגוף היה כבד וחסר תחושה .ולא יכולתי לדבר מספר שעות.יחד עם פרץ בכי פתאומי.
אתמול קרה לי דבר נוסף.הייתי במפגש משפחתי טעון .וכשחזרתי הביתה היה לי התקף בכי והבת זוג שלי טענה שראתה שיצא לי תוך כדי הבכי קצף מהפה.זה מאוד מפחיד כל המצבים האלו. ואני משתדלת לעזור לעצמי.יש לי מאמנת אישית שעושה לי שיחות.התחלתי טיפול של דיקור סיני.אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר אני פוחדת בעיקר מכל התופעות הפיסיות המפחידות האלו.כמו שלא יכולתי לדבר והקצף בעת הבכי...
מה עליי לעשות?

לא יודע אם מחשבות אובדניות אבל הרבה פעמים אין לי כוח לחיים ואני ממש מייחל לאיזו תאונה דרכים שתסיים הכל... האם זה מצב המצריך טיפול פסיכיאטרי?

אני כל הזמן מפחד שאנשים לא יעמדו במילה שלהם, שלא יבואו לפגישות שקבענו או שילכו ולא יחזרו. זה לא מנהל לי את החיים אבל כשמחשבות כאלה עוברות לי בראש הדופק שלי נהייה מואץ וזה מטריד אותי... האם זה נחשב לחרדת נטישה? יש דרך לטפל בזה?

שלום...לוקחת מודאל 50 מיליגרם..עקב החמרת הדיכאון רופא המשפחה הוסיף לי מירו חצי כדור לפני השינה...היום קמתי ממש עייפה, מחפשת רק לישון... מתי הכדור אמור להשפיע? על הדכאון

יש לי בעיה של חוסר תפקוד ברגעים אינטימיים. כשאני לבד הכל פועל ככה שאני יודע שזה לא גופני אלא נפשי. מה עושים...?

אני אל אדם חולני, אבל לאחרונה אני כל הזמן חולה - וירוסים, שפעת, הצטננות, דלקת גרון. ממש אחד אחרי השני. אני מאמינה בחיבור בין גוף ונפש ואני חושבת שאולי הגוף מאותת לי על משהו נפשי, אבל אני לא יודעת מהו כי אני מרגישה בסדר.

ביני לבין גיסי יש קשר די טוב ותקשורת פתוחה וחיובית. בינו לבין אחותי יש קשיים והוא מוצא בי מפלט כאדם שמכיר ומזדהה עם הדברים שהוא עובר. אני מרגישה שזה לא המקום שלי, בכל זאת אחותי, אבל מצד שני יש לי אמפתיה כלפיו כי כנראה אין לו אנשים אחרים לדבר איתם על זה...

חזרתי לא מזמן להיות בקשר עם קרובת משפחה שהיה ביננו נתק של יותר מ-15 שנים. היום שהיא שומעת שאני במצוקה, אם אני חולה או בקשיים כלכליים היא ישר מתנדבת לקפוץ ולעזור. למרות שאני לא צריכה את העזרה שלה ותמיד מסרבת ומודה מקרב לב. הבעיה היא שאם כל כך חשוב לה להיות שם בשבילי אז איפה היא הייתה כל הזמן הזה? דווקא כשהייתי צעירה יותר ונזקקתי לתמיכה מסוגים שונים. אני יודעת שהכוונות שלה טהורות, אבל עולה בי כעס על כל השנים שעברו