פורום פסיכותרפיה - יש לך שאלה?

הי,
לפני חודשיים הציבו אותי בעבודה בפרויקט זמני במשרד אחר לשבועיים שם התחברתי עם בחורה בגילי (31). היא סיפרה לי שהיא מאובחנת כסובלת מאישיות גבולית, אבל לא שמתי לב להתנהגות חריגה בעבודה. עבדנו טוב ביחד והתקרבנו מאוד בשבועיים האלו. הכל התחיל ברגע שהפרויקט נגמר - ההתנהגות האלימה, חסרת היציבות והאובססיבית חשפה את פניה: מתקשרת בלי הפסקה לפעמים בהתפרצויות זעם קשות, צועקת עליי ואז מתנצלת. ההרגשה העיקרית מולה היא שאני כלי קיבול ריק לדרמות שלה. מהר מאוד הבנתי שהחברות הזאת גדולה עליי (חברות של פחות מחודש, כן?). נאלצתי בעדינות לנתק קשר, אבל היא לא הרפתה. בהתחלה בסובלנות יחסית אבל בשבוע האחרון פנתה לאלימות קשה. היא לא מפסיקה לשלוח לי הודעות נאצה- שהרסתי לה את החיים, שאני מפלצת, הלוואי שאמות ועוד שלל קללות עסיסיות. אני ממש לא רוצה לפגוע בה וגם קצת מפחדת שהיא עלולה לקחת הזעם שלה לרמות קיצוניות יותר. אני תוהה איך לנתק את הקשר במינימום נזק. האם להתעלם ממנה? להסביר לה בעדינות שהחברות הזאת לא מתאימה לי? האם יש בכלל דרך לא פוגענית להתמודד איתה?

האם "הצפה רגשית" היא בעצם מצב פסיכוטי?

היי,
אני כבר בן 26, כבר מספר חודשים שאני "מכריח" את עצמי להיות עם אנשים כל הזמן וזה עזר המון, בנוסף לעוד כמה שינויים באורח החיים. הבעיה היא שגם אחרי יום שלם שאני עם אנשים, ומרגיש טוב, כשאני עייף בלילה -לפעמים- אני מרגיש שוב חרדתי.. ובצורה קיצונית.. האם יש דרך "לפתור" את הבעיה הזאת? תודה.

אני בטיפול כבר כמה שנים עם מטפל שהצלחתי להתחבר אליו ועזר לי לעשות כמה שינויים בחיים שלי
יש לי התמכרות שאני מתמודד איתה כבר שנים וזה מזיק לי , המינון הוא שמזיק, ניסיתי להפחית במינון ולא הצלחתי לתפקד ובקיצור אני לא מוצא את הפתרון
בפעם האחרונה שדברתי עם המטפל הוא פשוט אמר לי להפסיק במשך שנה , חשתי שהוא בכלל לא מבין אותי , גם הרגשתי שהוא מבקר אותי והיה מאוד נחוש , וגם לא נתן לי כלים במקביל כדי להתמודד עם הסיטואציה שבה אני אפסיק לגמרי... מאז פשוט לא קבעתי איתו עוד פגישה... ואני מתלבט , מצד אחד בא לי להחליף כי אני מרגיש שאין לו איך לעזור לי בזה וגם נותן לי פקודות שאני לא מוכן נפשית לבצע (ואז מה הטעם להמשיך להיפגש כשאני לא עושה את מה שהוא אומר?) ומצד שני הוא מכיר אותי כבר כמה שנים , וספרתי לו את הסודות הכי מביכים שלא ספרתי לאף אחד ביקום , ולהתחיל דף חדש עם מישהוא אחר זה יהיה לדעתי מסובך ומורכב... מה לעשות ?

אהלן שמי י.
אני בן 22 משוחרר מהצבא..
ברצוני לספר את סיפור חיי בתקווה שתוכלו לעזור לי.
את האמת אני לא יודע מאיפה אפילו להתחיל..
הייתי תלמיד ביסודי.. תלמיד רגיל יחסית ביישן רגיל.
עליתי לחטיבה לכיתה יחסית של מחוננים (לא הייתי כזה מחונן אבל איכשהו עברתי את המיונים)..
בתקופת ה3 שנים האלו עברתי כמה משברים שמנקודת מבט חיצונית לא נראים כל כך חמורים.. אך השפיעו עלי רבות..קצת הלכתי מכות פה ושם, ובעיקר הייתי בודד ומנותק.אפשר לקרוא לזה טראומה.. עדיין הייתי מתקשר.. חברים היו לי בקושי, לא נהגתי להיפגש, ובעיקר הדרדרות בלימודים.
בתקופה זו חיי השתנו לחלוטין.. הרגשתי כאילו חרב עלי עולמי.. הדבר היחודי ביותר היה שיצרתי לי מן עולם פנימי..
הייתי שפוי, אך המחשבות החלו לפעול.. יצר הנקמנות, דילמות ביני לבין עצמי ובעיקר אכזבה..
יש לציין שלא עלה בדעתי לעשות מעשה אובדני כלשהו.
אך המחשבות עשו את שלהן וכן חשבתי על מקרים של מהות החיים, מוות היה דבר שבשגרה לחשוב עליו.
בתיכון לעומת זאת פרחתי.. עברתי לתיכון נפלא, הכרתי את החברים הטובים ביותר לחיי שאיתם אני שומר על קשר עד עכשיו.. צוות מורים נהדר ולא מנותק ומקובע כמו בית הספר הקודם..
אך בתיכון גיליתי עלי כמה תכונות אופי שלא בלטו לפני כן.
אם זה לחץ (ממבחנים וכו), קשב וריכוז (בלי אבחון) ועוד..
אך גם גיליתי שאני יכול להיפתח לאנשים בחברה..
מקרה שזכור לי זה מסע ישראלי שבו עושים מעגלי שיחות של הכיתה ששם אנשים הכירו אותי יותר.. חברי תמכו בי תמיד, והיו שם תמיד...
לפני גיוס אני קבעתי לי מטרה להתגייס ליחידה קרבית ולעשות שירות משמעותי ביותר בשביל עצמי..
בהכשרה נחשבתי לרבאקיסט אך גם לשוקיסט מה שנקרא.
הייתי במן בועה כזאת של עבודה קשה ומילוי אחר פקודות..
נחשבתי לחייל טוב, אהוב על מפקדי וחברי החיילים..
למרות שגם אז הרגשתי קצת שונה ומנותק מהם באיזשהו מובן.. אם זה בגלל שלא עישנתי, והייתי יותר צנוע כזה פחות בחור של מסיבות. לא היה לי איתם שיח של ממש..את האמת שיח רציני אני יכול לעשות רק עם שני חברים טובים מאד.
"בחור שאני ארצה לבת שלי" כמו שהמ"מ אמר לי.. (בשנה האחרונה)
בצבא עברתי משברים קטנים יותר אך בונים ומעוררי מוטיבציה..גיליתי סוג של תכלית.
בכל אופן בצבא גדלי התפתחתי בתפקידים וגם פיתחתי ביטחון עצמי.. בדיבור במעשים ובכל.. העיסוק שם בעיקר העביר לי את הזמן ולא היה לי זמן להתעסק בעולמי הפנימי.. זה שחושב על דתות חיים ומוות ופילוסופיה.
מאז השחרור זה השתנה.. מהיום הראשון.. מהשנייה שיצאתי מהבסיס..
תחילה, מימשתי את ההסתערות על ראיונות עבודה.. עם אותה כמיהה של חייל כמה חודשים לפני שחרור. לאן אתה ממהר שאלו אותי בראיונות. אבל הרצון לעבוד ולהרוויח כסף וללמוד ולטייל גבר. אחרי שבוע שקצת נרגעתי מהמרוץ, הבנתי כי עלי לקחת פסק זמן חופש קצר ולשאול את עצמי שאלות. בנוגע לתכנון לעתיד וכו..
בפסק הזמן הזה, התחלתי להישאר בבית.. ואז התחלתי לישון.. לפתוח טלוויזיה מחשב ולישון..
ניסיתי גם להרשם לחדר כושר.. אני מת על כושר..
בצבא פיתחתי הרי מוטיבציה ותכניות אימונים של לוחם..
אך לאט לאט בשבועות האחרונים אני מגיע פחות ויש לי פחות מוטיבציה.. לא מצליח לסיים אימון.בגלל המחשבות
במהלך התקופה הזו שבא אני נמצא, התחלתי שוב להתחבר לעולמי הפנימי שפיתחתי לי בחטיבה..
התחלתי להרגיש תחושה של ריקנות פנימית.. חוסר תכלית..
ואת האמת אני מרגיש גרוע מתמיד.. יותר מבחטיבה.. התחלתי להרגיש חוסר במציאת תכלית לחיים..
במחשב התחלתי לקרוא על נושאים בפילוסופיה... כדי לנסות

היי,



שנים שאני סובלת מביישנות וחרדה חברתית שהשתלטה לי על החיים. מאז שהשתחררתי מהצבא, לא מצאתי כיוון בחיים, הייתי בהרבה עבודות זמניות, מה שכרגע מקשה עליי למצוא עבודה קבועה, כי זה לא עושה רושם טוב, למרות שהמקומות שעבדתי בהם היו מאוד טובים.
לאחרונה עזבתי 2 עבודות קבועות, לא הצלחתי להשתלב, נורא נלחצתי ושקעתי. נראה לי שזה קשור לעניין החברתי.
אני כבר מעל גיל 30 ועדיין רווקה, מה שבכלל מגביר את הלחץ מהסביבה ומהמשפחה.
חברים אין לי בכלל. רק כמה כאלה שאיתם אני מדברת בפייסבוק, אבל זה באמת לא אמיתי.

הקשר עם ההורים מאז ומתמיד לא היה טוב, יש המון ביקורת,
מה שיותר גורם לי להרגיש לבד.

לפני חודש עזבתי עבודה מאוד נחשבת ומאז אני רק שוקעת.
החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהעז וללכת לפסיכולוג. הרגשתי שככה אי אפשר להמשיך.
הוא באמת מקסים, אבל לצערי ההגעה אליו כמעט בלתי אפשרית, מכיוון שהחרדה החברתית שלי מונעת ממני כמעט לתקשר איתו ואני נורא בלחץ שם.
הוא אומר שזה משהו שייקח זמן ודרוש סבלנות, אבל קשה לי לראות את עצמי עומדת בלחץ הזה וממשיכה. יש לי נטיה לוותר מהר ולפרוש.

בינתיים אני עוברת מראיון לראיון ומקבלת רק תשובות שליליות.
הבדידות הזו, בשילוב עם היחס הרע מהמשפחה והמצב רוח הנוראי.. נורא קשים.
ובמקביל החששות מהעתיד והחשש שהכל שוב יחזור על עצמו.

מאוד קשה לי וקשה לי למצוא עניין בדברים ולהעסיק את עצמי, כי רוב הזמן פשוט משעמם לי ואז גם הכל צף.

מה אפשר לעשות?

יש לי חבר מאוד טוב שאני חושב שהוא בדיכאון, הוא לא מתקשר, בקושי עונה לטלפונים, בקושי יוצא מהבית ובפעם האחרונה שדיברתי איתו הבנתי שהוא לא התקלח כבר שבוע! אני יודע שהייתה לו תקופה קשה אחרי פרידה ושינויים בתעסוקה שלו, אבל עבר כבר זמן מאז והוא היה נראה בסדר אז אני לא יודע מה עובר עליו כי הוא גם לא מדבר. מה אני יכול לעשות כדי לעזור לו כשהוא לא רוצה?

שלום דוקטור,
אני בחודש שישי, הריון ראשון. אין לי עבר של חרדות אבל אני ממש ממש מפחדת שיהיה לי דיכאון אחרי לידה. אני יודעת שגם אם כן זה לא נורא וזה בר טיפול אבל אני לא מצליחה להרגיע את עצמי... אשמח לדעתך בנושא

שלום רב. יש לי בעיה שאני חושבת מחשבות שליליות שמובילות לחרדה אובססיבית לדוגמה: למשל חרדה חברתית זה חלק מהעניין מה יגידו עלי? איך התנהגו אלי? וכולי הייתי שמחה אם תוכלו לתת לי טיפ מעשי כדי להימנע ממחשבות אובססיביות אני זקוקה לזה מאוד בימים האחרונים ללא פנייה לטיפול תודה רבה לכם ויום נפלא.

שלום.
אני בן 45.
תמיד הייתי אדם קול כזה רגוע. ניהלתי הרבה אנשים מגיל צעיר.
כמו תמיד הייתי רזה.
לפני שנתיים בעקבות זיהום בבטן ירדתי כמה קילו
ומאז סובל מכאבי בטן וכו' והמשכתי לרדת
סהכ ירדתי 10 קילו
מ 60 ל 50 קילו ! על גובה 1.78.
התזונה שלי גם דלה יחסית בגלל שהרבה מאכלים גורמים לכאבי בטן וכמעט ולא אוכל פירות וירקות וסיבים.

בדיקות הדם בסך הכל תקינות.
בירורים רפואיים לא מצאו ממצא עד כה סיטי תקין.
אמור לעבור בדיקת קפסולה לשלול קרוהן במעי הדק בגלל קצת סימני דלקת בצואה.

אני עובד כבר שנה די רגוע כך שלא נמצא בסטרס עבודה אבל גם בסטרס מהבריאות.
מזה כחצי שנה אני מרגיש שהולך ונהיה רגיש יותר ויותר וזה הולך ומחריף.
פתאום כמה פעמים בשבוע אני מתחיל לבכות מול הטלווזויה או מאוד מתרגש מסרטים או סדרות אפילו של הילדים.
כמו כן, אם יש לי ויכוח עם מישהו בעבר זה לא הפריע לי מאוד כעת אני מתרגש מאוד,כועס, אפילו היד מתחילה לרעוד, אחכ לוקח לי הרבה זמן להרגע.

מה יכול להיות ההסבר לתופעות של הרבה יותר רגישות ( התרגשות מסרטים וכו' ) וגם כעס?
איך אפשר לדעת האם זה מסיבה גופנית נניח מחסור בויטמינים או בעיה במוח חלילה או מבעיה נפשית שדורשת טיפול?

תודה

שלום וברכה,
מדובר על ילדה בת 12 וחצי, חסרת בטחון מאוד..
מכיתה ג' נפגעה עשרות פעמים מחברות שהייתה איתן בקשר.. ותמיד הן אלה שפגעו בה תוך כדי ניתוק הקשר ממנה..
עד היום כבר כשהיא עולה לכיתה ח' היא עדיין מתקשה להשיג חברה.
היא מתאמצת להגיע לזה שתהיה לה חברה טובה אפילו רק אחת.. אבל עדיין אין לה.. היא ילדה חכמה ואינטיליגנטית מאוד. יש לה המון כעסים על החברה שלא מקבלת אותה. כמה שהיא משתדלת ועדיין לא מצליחה להיות מקובלת גם בכיתה. היא מאוד עצובה בגלל המצב הזה. והרבה פעמים היא שואלת אותנו ואת עצמה למה היא במצב הזה? היא מאוד צמאה לחברות.
התחילה טיפול אצל מטפלת דרך דימיון מודרך. בינתיים ארבעה טיפולים. אני רוצה לשאול האם זהו הטיפול שמתאים לה? או שצריך טיפול של פסיכולוגית מוסמכת?
תודה אמא מודאגת

בחצי השנה האחרונה אני זוכרת כמעט כל מה שאני חולמת ואלה חלומות מאוד מטרידים, לפעמים על הטרדות מיניות לפעמים על מצבים רגשיים ואפילו סתם חלומות אבל הם מלווים אותי לאורך כל היום ולא נותנים לי מנוח. מה זה יכול להגיד בעצם ויש שיטה להיפטר מהתחושות האלה?

אני בטיפול כבר שנתיים ואני ממש מרגישה שינוי בחיים שלי ובדרך החשיבה שלי. יש לי חברה טובה שממש תקועה בחיים ורואים שלא טוב לה ושהיא לא מסוגלת לבד. אני יודעת שטיפול יעשה לה ממש טוב, אבל אני יודעת שהרצון צריך לבוא ממנה ומשפטים כמו "זה ממש יעזור לך" רק יכולים לעשות לה אנטי. איך אני יכולה לעזור לה להגיע למסקנה הזו?

לפני חצי שנה פיטרו אותי מהעבודה ואני לא מוצא עבודה חדשה. אני כל היום בבית, אין לי כסף להוציא על בילויים ואני מרגיש שאני משתגע וחסר ביטחון וכבר לא יודע במה אני טוב ובמה אני לא טוב. אני כבר ממש מיואש...

בן הזוג שלי הולך לטיפול באופן קבוע, לפעמים הוא משתף מה היה שם אבל רוב הפעמים לא ואני ממש ממש סקרנית. כי ברור שזה משפיע גם על היחסים שלנו. מה מותר לי לשאול ועד כמה מותר לי לחטט במצב כזה?