פורום פסיכותרפיה - יש לך שאלה?

היי אני עם "בעיית" סטריליות קשה קראתי קצת באינטרנט על O.C.D והתיאורים שקראתי מאנשים ממש מתאימים לאיך שמתנהל היום שלי והחיים בכלל. אני מעביר שטיפה על כלים שכבר נשטפו (מחשש שמי ששטף את הכלי העביר שטיפה בחפיף...), במקלחת אני מבזבז לא פחות מ20 דקות ובצבא המינימום היה 30 דקות במקלחת, כמובן ששוטף ידיים המון ומשתדל שלא לבוא במגע פיזי עם כל דבר, תמיד שומר מרחק סביר מאדם שאני מנהל איתו שיחה מחשש שבטעות ירק עליי מתוך דיבור ומהבל פה אלא אם כן זו בחורה שאני ביחסים איתה... אני אף פעם לא שם אוכל למשל לחמנייה או פרי / ירק על השולחן או על השיש ותמיד מבודד אותו איך שהוא עם חתיכת נייר או כלי חד פעמי. בעיקרון אני לא רואה את זה כדבר רע כל הסטריליות הזאת אבל אני מרגיש שמתבזבז לי המון זמן ואני דואג יותר מדי. יש מה לעשות עם זה מלבד טיפול פסיכולוגי?

התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ואני לא יכול שלא לחשוב ואפילו להיות קצת חרד מהמחשבה שאני אראה אותה במקום ציבורי. מה עושים במצב כזה? מתעלמים? אני צריך לגשת אליה? אנחנו גרים די קרוב אחד לשני ככה שזה ממש יכול לקרות...

אני לא חושבת שזב משהו אובססיבי, אבל בזמן האחרון אני שמה לב שאני שוטפת ידיים יותר מבדרך כלל, אפילו העור שלי נעשה יבש. זו לא פעולה מודעת ואני לא חושבת שיקרה משהו איום אם לא אשטוף אותן, אבל יש בי מעין צורך פנימי שגורם לי לקום וללכת לכיור. יש סיכוי שזה סוג של OCD? אם כן, אז למה דווקא עכשיו ובגילי (38)? יש טיפול שאינו תרופתי למצב?

אני חוזר בשאלה ומאוד מתקשה להתרגל לעולם החילוני, הכל פה שונה ממה שאני רגיל ואני לא מוצא נושאי שיחה עם אנשים ובעיקר לא עם נשים שגם ככה מוזר לי לגשת אליהן ולדבר איתן בחופשיות. חבר חילוני הציע לי ללכת לטיפול אבל אני לא בטוח במה זה יכול לעזור כי הבעיה שלי לא נפשית, אבל בכל זאת רציתי לדעת אם יש דרך שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי?

נכון אומרים שגודל הציפית כגודל האכזבות? אז אני ממש מרגישה שככה החיים שלי, בטבע שלי אני סומכת על אנשים ומצפה מהם כנראה ליותר מדי ואז אני מתאכזבת בכל פען מחדש, מצד שני כבר ניסיתי בעבר את ה"לא לסמוך על אנשים" אבל ככה לא הצלחתי ליצור קשרים אמיתיים ולא נשארתי בקשר עם אף אחד מאותה התקופה. אני לא מצליחה למצוא את האיזון בין הכל לכלום

היי, הפכתי להיות נוירוטית וחשדנית.
אני כבר לא יודעת אם מה שאני מרגישה זו הפרעה או מציאות.

איך מבדילים ?

החשדות מנהלות לי את החיים וגם החרדות שהפכו אותי לאובססיבית.

מחשבות אובססיביות שבגללן אני לא מצליחה לנהל חיים נורמטיביים.
מהן חיים נורמטיביים??? שכחתי.

אני מפחדת לאבד את הקשר למציאות.

פעם הייתי בשליטה וגם אם לא הייתי מייחלת לו.
אך כיום התייאשתי מעצמי, אין לי כבר רצון לשלוט במחשבות הן פשוט הפכו להיות 99 אחוז מהחיים שלי שבגללן אין לי יום ואין לי לילה.

מה אני עושה במצב הזה? שיחות עם איש מקצוע? שיחות עולות כסף.
חברות? אין לי חברות.
בן זוג? לא היה וגם לא יהיה - לא נולד אחד כזה בשבילי.
משפחה? הייתה לי משפחה לא מזמן.

מה עושים במצב כזה?

לפי המדדים היבשים החיים שלי דבש - בן זוג אוהב, עבודה טובה, משפחה וחברים, אבל אני עדיין לא מרגישה מסופקת וכאילו משהו חסר, שום דבר לא מספיק וכל הזמן יש חלל שלא מתמלא. אני לא בדיכאון אבל זה כן מכניס אותי לדכדוך שאני לא מצליחה להיות מרוצה משום דבר..

בחודשים האחרונים, כאילו משום מקום, יש לי כמו התקפים של תחושת בדידות. גם אם אני עם אנשים או בעבודה, אני לא יודע מה מעורר את זה אבל זה מציף אותי ועולות לי דמעות וקשה לי לתפקד במשך כמה דקות.
היו לי הרבה אירועים בחיים שיכולים להיות קשורים לתחושות אלה אבל לא משהו שקרה לאחרונה, איך אני מטפל בזה...?

אנחנו מנסים להיכנס להריון כבר למעלה משנה וכל התהליך, גם ההורמונים, הפלות חוזרות וכל הפרוצדורה עצמה מעיבה מאוד על מערכת היחסים שלנו. אנחנו רוצים ילדים אבל אני מתחיל לחשוב שאולי זה לא שווה את המחיר... התהליך בעיקרו משפיע בעיקר על אשתי ואני מרגיש שלי אין מקום להתלונן על זה או להעלות את הנושא לדיון...

שלום. לאחר 20 שנות עבודה מפרכות ולא פשוטות החלטתי כי די,מספיק.מעוניינת בעבודה נוחה עם שעות נוחות ואפילו בחצי מישרה. התפטרתי!עשיתי את הצעד ואני חשה הקלה עצומה.לא מתחרטת לשניה. הבעיה היא שהנה,התקבלתי לעבודה אחרת (אמנם לא מישרת חלומותיי,אבל בינתיים..עד שאמצא משהו אחר) ואני אמורה להתחיל במהלך השבוע ואני חרדה מלהתחיל...מין פחד כזה. איך יסתדרו הילדים עם השעות החדשות,למרות היותם גדולים. איך יהיה? מה יהיה? מין חוסר חשק כזה להתחיל,למרות שאני יודעת שאני חייבת לצאת מהבית וכן להתחיל ולנסות ולהיות באינטרקציה עם אנשים. ברור לי שהישיבה בבית לא תתרום לי (אינני טיפוס עקרת הבית..) וברור לי שבאיזשהו שלב נצטרך את הכסף....
אנא עזרתך.

היי, קצת מוזר לי להודות בזה, בעיקר בפני עצמי, אבל הגעתי למצב קצה...
מאוד קשה לי לסמוך על עצמי על כל דבר שאני עושה, מטעם בבגדים ועד לצאת עם בחור. אני כל הזמן מחפשת אישורים של הסובבים אותי ועד שאני לא מקבלת תשובה נחרצת של כן או לא אני לא ממש מצליחה לקבל החלטה. הגעתי למצב שזה כבר לא סבבה ואני לא יכולה להמשיך ככה... מה עושים מפה?

שלום, אני בתקופת מעבר, סיימתי את הלימודים באוניברסיטה ואני מחפשת עבודה, משמעות הדבר שיש לי הרבה זמן פנוי.
הזמן הזה נותן לי זמן לחשוב יותר לעומק על עצמי, לנתח לעומק את האופן שבו אני מתנהגת ומעלה הרבה דברים שהייתי רוצה לתקן. אלא דברים שמופיעים מגיל קטן, לא משהו חדש רק שעכשיו יש לי את הזמן לטפל בהם. ואני מאמינה שזה מאוד חיוני שאתקן לפחות חלק מהדברים.
אז עשיתי רשימה של כמה דברים שמפריעים לי: ביטחון עצמי נמוך , ריחוף (חולמת בהקיץ הרבה, לא מרוכזת ) ואחד הקשיים המרכזיים הוא החוסר יכולת שלי להתמיד עם הדברים שאני עושה. כמו שאנשים מדברים על דיאטה רק שאצלי זה פוגע בבריאות. ולכאן מתקשר חלק חשוב, יש לי שיתוק מוחין קל. המשמעות של השיתוק היא שהשרירים שלי חלשים. והגוף משתנה ומתנוון אם אני לא מתחזקת אותו, זה דברים קטנים: לשבת ישר, לכופף את הברך, לנשום מהאף ולא מהפה. שאני צריכה להתמיד בהם כל הזמן. אני לא מתמידה ואז כועסת על עצמי שנגרם לי נזק וחוזר חלילה
השאלה שלי היא מה תהיה מסגרת מתאימה לעזרה בדברים שציינתי. ניסיתי בעבר טיפול קליני והפריע לי, מצאתי את עצמי מדברת ומדברת ולא מקבלת תגובה, הכוונה, עצה. אני מבינה שיתכן שניתקלתי במטפלת פחות מוצלחת. קראתי על CBT ואני תוהה אם זה יעזור בדברים שמושרשים בי מגיל קטן, והתמדה דורשת זמן. מפחדת שטיפול קצר מידי יגרום לי לחזור חזרה במהירות. בנוסף קראתי שיש פסיכולוגיים קליניים רפואיים, שאולי טיפלו במקרה דומה? מה אתם מציעים לי לעשות? אני הלכתי לאיבוד בין כל סוגי הטיפולים והקוצ'ינג, טיפול במגע, טיפול בשיטת סיטה, NLP?
תודה רבה!

שלום
אני כבר תקופה ארוכה שמרגישה בדידות ועצבות, למעשה זה התחיל לפני כ 7 שנים כשסיימתי את לימודי באוניברסיטה וחזרתי לגור בעיר בה גדלתי, במהלך תקופה זו התחתנתי והבאתי ילדים אבל חברתית אני מרגישה לבד. תמיד הייתה לי חברה טובה צמודה אלי שהייתי מבלה איתה כל הזמן, סוג של אשת סוד. אבל הרבה דברים השתנו עם השנים, חברות טובות שעזבו את הארץ או התחתנו והתרחקו גאוגרפית וקשה לשמור על קשר מספק כשכל אחת טרודה ביומיום ובילדים. אני מנסה לפתח קשרים עם אמהות מהגן או נשים שעובדות איתי אבל זה לא אותו דבר כמו החברות ילדות או חברות שהכרתי במהלך חיי הרווקות, שאיתן הקשר היה משמעותי הרבה יותר. אני מרגישה מאוד בודדה, אני גם מרגישה תנודות גדולות במצב רוח שלי בעקבות כך, אני מתעסקת כל הזמן בליצור מפגשים עם אנשים, אפשר להגיד אפילו באופן אובססיבי שלפעמים אני מרגישה מפריע לי פשוט להיות ולהנות עם הילדים, ומצד שני ברגע שהמפגש נגמר אני נכנסת לסוג של עצבות והרגשה של בדידות שוב עוטפת אותי. יש לציין שאף פעם לא היו לי מלא חברות אבל תמיד היו מספר חברות שהקשר איתן היה קרוב ומשמעותי וזה הספיק לי. רק בשנים האחרונות אני מרגישה בדידות כזו שכל הזמן חונקת בגרון. מה אתה ממליץ לי לעשות? אם כדאי טיפול כלשהו או כדורים?

אני עוברת טיפולים הורמונליים לקראת הריון ועודף ההורמונים גורם לי לרגישות יתר, אני כל הזמן בוכה, באוטו, בעבודה, בסופר, זה כבר נהייה בלתי נסבל כל דבר הופך לטריגר. אני יודעת שזה עניין פיזיולוגי אבל איך הרגשות כל הזמן צפים! מה אני יכולה לעשות...?

אני מאור בן 25 נראה כמו נער בן 16 זה מכניס או לדיכאון ולחרדות לעשות דברים אני מרגיש שאני משתגע מזה