פורום חרדה חברתית - יש לך שאלה?

בעוד שבועיים יש לי פגישת מחזור אחרי 20 שנה. תקופת בית הספר לא זכורה לי לטובה ולא שמרתי על קשר עם אף אחד. אני מאוד לחוצה לקראת המפגש ואני לא החלטתי אם ללכת או לא. מצד אחד אני מאוד סקרנית אבל אני חוששת שאף אחד לא יזכור אותי, שלא יהיה לי עם מי לדבר ושאני ארגיש עם עצמי רע ממש כמו שהרגשתי כשהייתי בת 17. האם לוותר וזהו?

שלום רב,
ילד בן 4 עם היסטוריה משפחתית של חרדות ודיכאונות. אני חוששת שאולי אני משליכה עליו דברים שלא שם וזו החרדה שלי שמדברת, אבל הבן שלי לא כל כך חברותי... הוא מעדיף לשחק לבד ולא עם ילדים אחרים. האם אלא סימנים מקדימים של חרדה חברתית? אם כן, איך אפשר לטפל בזה?

אני מתחיל מחר ללמוד במכללה ואני מת מפחד.. לא מכיר אף אחד, לא יודע מה יהיו הדרישות ואם אני אוכל לעמוד בהן ובכלל כל העניין הזה מאוד מלחיץ אותי ואם אני לא אמצא חברים או לא יבין שום דבר שהמרצים אומרים?

שלום רב,

איזה כדור פסיכיאטרי הכי מומלץ לבעיות של חרדות חברתיות וקשיים להסתדר עם אנשים? באף מקום שאני נמצא אני לא מסתדר עם אנשים...

היי לכולם, לא ממש מכיר את הפורום הזה אבל נראה לי שאני צריך עזרה קטנה...לא מתבייש לבקש .אני חייל צה"ל ואני מרגיש שיש לי הרבה דברים חסרים , או חסכים אפשר לקרוא לזה. לא כתבתי את השם המלא שלי כי אני הולך לכתוב דברים קצת אינטימיים ומקווה לתגובות טובות ורציניות. אתחיל בשגרה ואעבור לעצמי : אני ג'ובניק בבסיס פתוח ומסיים כל יום ב5, יש לי את החברים הכי טובים בצבא , אוהבים אותי וגם אני אותם, במיוחד אחד שבאמת איתי כל יום ( באותה מחלקה ) והוא כמו אח נוסף בשבילי, גם כשאני הולך לתורניות מטבח תמיד שמחים שאני בא ואם אני מאחר הם אף פעם לא עושים לי כלום( הנגדים) התגייסתי באוגוסט 16 וביקשתי בסיס רחוק - 11 3, קצת מוזר נכון? רציתי להיות בבסיס סגור כי שם יש חיים. זה לא הלך, אז הגשתי טופס 55 לקרבי , והגעתי עד לסגן אלוף, באמת רציתי למרות שקרבי לא אבל חשבתי שזו הדרך היחידה, כמובן שלא הלך אבל כבר שכחתי מזה. ועכשיו אני אחזור אחורה עוד- ביסודי היו לי שתי חברים והאמת שסבלתי, הקניטו אותי והרביצו לי לא מעט וכל הזמן לברוח. בחטיבה, הייתי בכיתת מוזיקה מדהימה , אבל משום מה תמיד הרגשתי " סוג ב' " כי אני הייתי עיוני והם מוזיקה. היה לי שם גם 2-3 חברים שאחד מהם היה חבר ממש טוב - הכוונה לאחד שנפגש איתי אחה"צ . בתיכון היו לי 2 חברים שהם החברים הכי טובים שלי עד היום! וזכיתי בהם! הייתי בכיתה מדהימה, הכרתי מלא אנשים, היינו מי' עד יב' ביחד . בכיתה יא' בהתחלה רציתי לעבור כיתה לא זוכר מאיזו סיבה ...אבל בהמשך כזה לא היה אפשרי, התרגלתי לכולם והיה ממש כיף, והתחברתי עם עוד ילדים מהכיתה שכל פעם כשאני רואה אותם היום בחוץ אנחנו שמחים לפגוש אחד את השני, והיינו נפגשים גם אחה"צ גם עם אלה שלא הייתי הכי קרוב אליהם בכיתה, בכל מיני מפגשים . ושוב אני חוזר לצבא, אז כשהבנתי שאני לא " יוצא לקרבי " , הבנתי שגם אני לא יכול לצאת מהמחלקה שבה אני נמצא - בדיוק כמו שרציתי לעבור כיתה ביא'. אבל אני לא מתחרט על המקום שאני נמצא בו . למרות זאת , אני סובל ואני לא יודע למה , הבנתי שאני צריך לבנות לעצמי " חיים של ג'ובניק " אבל אני לא מצליח . עם השני חברים הכי טובים שנשארו לי - נקרא להם א' וצ' - די עסוקים והיינו נפגשים רק פעם בסופ"ש השנה הזאת לכמה שעות וזהו... כשסיימתי את הקורס שעשיתי ( לאחר 6 חודשים מתחיל השירות ) תמיד היה דבר אחד: לסיים את הבסיס ולבוא הביתה - ושיעמם לי, כי הדבר היחיד שאני עושה זה לנגן ולשיר - ואני מודה בזה שאני שר יפה מאוד ומנגן ביוד'לה בר וגם הלכתי לאקס פאקטור לכמה אודישנים, אבל נמאס לי. אז התחלתי לעבוד בפיצה האט - אבל הרגשתי שאני לבד ואין חברים . נשארתי שם כי היו לי תנאים טובים ואירועים חברתיים בחגים אבל הרגשתי לבד, לא שייך , ועזבתי . שבוע לאחר מכן , הכרתי מישהי שבדיוק כמוני , יצאנו באותו יום שהכרנו ואחרי יום סיננה אותי והאמת שבצדק- התקמצנתי עליה ^^. הרגשתי שאני חייב ס@ס אז הלכתי למקום שבו עושים את " טיפול " המתאים . שבוע בערך לאחר מכן הלכתי למסעדת בשרים - יש לי זיכרון פנומנאלי , זכרתי את כל התפריט ומה יש בכל מנה . עבדתי שם שבוע, כי בעל המקום אמר לי : " לפה אתה בא לעבוד נטו, לא לדבר עם חברים ". אז חיפשתי עוד עבודה והלכתי להתלמדות ביוד'לה כמלצר ואז כמתפעל עמדת נרגילות( זה מהימים האחרונים ) אבל עפתי משם כי לא קמתי היום לצבא - שעות מאוד מאוחרות והאמת? הרגשתי לא שייך , עוד הפעם! רק בימי שני שיש ערב פתוח במקום והאנשים ששרים גורמים לי להרגיש ממש טוב במסעדה! חוץ מזה אני הולך לעוד ראיון עבודה בדלי ק

הרבה פעמים כשאני בסיטואציות חברתיות, גם עם משפחה ועם חברים אבל בעיקר עם אנשים זרים, אני מרגישה שאני לא באמת אני. כאילו אני עוטה מסכה בלתי נראית והמילים שאני אומרת והמעשים שאני עושה הם של מישהו אחר ולא שלי. אני לא מצליחה לשלוט בזה, גם כשאני מודעת לזה באותו הרגע ולא רק בדיעבד...

הבן שלי בן 14, ביישן אבל כן חברותי, בסך הכל הוא מתנהל בסדר גמור, חוץ מבעיה אחת - הוא לא מוכן לדבר בציבור, אם זה בדיונים בבית הספר, בטח שלא פעילויות שהוא צריך להעביר בשיעור והוא אפילו לא מוכן לקרוא מהאגדה בליל הסדר עם המשפחה!! בגלל שזה מאוד נקודתי אני לא יודעת אם כדאי לשלוח אותו לטיפול, האם יש לך עצה בשבילי?

כחלק ממסגרת העבודה שלי אני צריכה להעביר אחת לרבעון פרזנטציה מול הרבה אנשים חשובים. כל פעם שאני צריכה להעביר את הפרזנטציה יש לי כאבי בטן וגזים ושלשולים. כל אלה חולפים ברגע שאני מסיימת את ההרצאה. ברור לי שזה מלחץ אבל מה אני יכולה לעשות נגד זה? תחושת של גזים באמצע הרצאה זה לא כל כך נעים...

לפני חצי שנה אשתי עברה אירוע מאוד מביך בציבור, מאז היא לא ממש עצמה ומראה סימנים של חרדה חברתית. אחותה מאובחנת כדכאונית ומטופלת בכדורים. מעניין אותי לדעת אם יכול להיות שזו חרדה חברתית והאם זה נרכש ונוצר בגלל אותה חוויה טראומתית שהיא חוותה או שזה תמיד היה שם לאור ההיסטוריה המשפחתית שלה וזה פשוט התפרץ בגלל האירוע? כמו כן, איך אפשר לעזור לה בהנחה שהיא מכחישה את חומרת המצב ומסרבת ללכת לטיפול ולאבחון?
תודה מראש,
ליאור

הבת שלי בת 8 מאוד ביישנית, היא לא מצליחה לייצר חברויות לא בחוגים ולא בבית הספר. היא לא רוצה ללכת למסיבות יום הולדת של חברים בכיתה והיא מסתגרת בחדר כשבאים חברים עם הילדים שלהם היא לא רוצה לשחק איתם. אנחנו מפחדים שהביישנות הזו היא למעשה חרדה חברתית, איך אפשר לעזור לה לפני שהמצב יחמיר?

היי,
אני נועה ואני בת 18 לפני גיוס. תמיד הייתי ביישנית והתקשיתי למצוא חברים, יש לי שתי חברות טובות שהן כל העולם החברתי שלי בעצם וטוב לי עם זה.
אני מתגייסת בשבוע הבא ואני מיועדת לתפקיד מסוים שרוב הסיכויים לא יהיה קל"ב ואני ממש מפחדת מהגיוס ומהשירות ומהאנשים ומהמפקדים, כשאני חושבת על השנתיים הבאות אני רואה רק פחד ואימה...

אני מחפש עבודה כבר כמה זמן ויש לי את כל הנתונים הנכונים ומזמינים אותי להרבה ראיונות עבודה אבל אני לא מצליח לעבור את שלב הריאיון. לפני כל ריאיון אני נכנס לחץ ולחרדה, לא ישן בלילה שלפני ולא מצליח לתפקד כמו שצריך בזמן הריאיון. ריבוי הריאיונות והאבטלה הממושכת גורמת לי להסתגר ואפילו לדיכאון. מה אני יכול לעשות??

אני מתחיל בחודש הבא ללמוד באוניברסיטה ואני מאוד לחוץ ולא מפסיק לחשוב על זה. מהבחינה הלימודית אני לא מפחד, אני טוב בזה ואני מאמין שאהיה בסדר, אבל כיתות גדולות עם הרבה אנשים, החלפת סיכומים, כל זה. אני אפילו לא יודע איך להתחיל וזה מלחיץ אותי ממש, אפילו חודש לפני אני כבר לא מצליח להירדם

אני בת 23, מלא חברים טובים סובבים אותי, מאד אוהבת לבלות איתם ולהתראות אבל יש בעיה אחת שמשליכה על כל הדבר הזה:
אני לא יכולה לעשות קקי כשהם אצלי בבית.
והרבה יותר מזה...
אני לא ישנה אצל אנשים למעט המשפחה המצומצת מאד שלי,
לא מבלה עם אנשים יותר מכמה שעות,
לא יכולה לגור בדירת שותפים עם שירותים אחד.

אני סוחבת איתי אי נוחות וכאבי בטן עזים,
לפעמים ימים שלמים במצבים שאין ברירה,
לאור המודעות שפיתחתי אני מנסה להרגיע את עצמי
ללכת לשירותים ולנסות לשבת כמה דק׳ אבל זה לא מצליח, אני מרגישה שכל העיכול משתבש מעצם הידיעה שלא אצליח לעשות את צרכיי כראוי.
מרגע האכילה אני כבר מרגישה את האוכל מתיישב לא טוב ואז ברגע שאני מגיעה למקום שקט , בלי שום בן אדם שיכול ״להפריע״ לי, חוזרת אליי תחושת הבטן הנורמאלית ואני מצליחה לעשות קקי כאילו לא הייתה שום בעייה.

עכשיו הגיעה נק׳ השיא של הדבר הזה,
חיפשתי דירה הרבה זמן ומצאתי אחרי הרבה חיפושים דירה שבה יש לי שירותים משלי ולחברה שאני גרה איתה שירותים משלה. ובכל זאת, כל עוד יש אנשים בבית אני לא מצליחה להיתפנות.
כבר שלושה ימים , אני מנסה לשבת בשירותים הפרטיים שלי, שנמצאים בתוך החדר שלי , בתוך הבית שלי, ולא מצליחה להירגע.
זה מאד מתסכל ואני לא מצליחה לחשוב על כיוון לפיתרון, אודה לעזרתכם.
האם אתם מכירים תופעה כזו? לאיזה תחום הייתם משייכים אותה?

תודה

אני מחויב ללכת לחתונה שאני לא מכיר בה אף אחד חוץ מהחתן. מה שיותר גרוע זה שאני כן מכיר אנשים אבל שהיחסים שלנו רעים. זה מכניס אותי ללחץ נורא שאני אפילו מתקשה להירדם בלילות. באמת שאין לי אפשרות לא ללכת לחתונה אז איך אני יכול להתמודד על זה?