פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום,
יש לי בן בן-9 שלאחרונה עושה הרבה בעיות בלימודים, לא רוצה להכין שיעורי בית, לא מתכונן למבחנים, משקר ומפריעה בשיעורים ואם לא די בכך אז גם הביא לי מכתב על אלימות.
תיככנתי לעשות לו יומולדת יחד עם חבר ובעקבות כל מה שארע בבי"ס, הוחלט לבטל אבל אז צצה בעייה אחרת, מה קורה עם החבר?! הרי זה לא הוגן להרוס לחבר את היומולדת!
לכן, בעקבות כל הארועים בבי"ס הספר ומכיוון שלא יכולתי לבטל את היומולדת אמרתי לבני שמכיוון שאני לא יכולה לבטל את היומולדת אני מחרימה לך את כל המתנות של היומולדת עד שתוכיח לי שחל שיפור בבי"ס.
האם ההחלטה שלי בסדר? או שהענישה כבדה מידי ביחס למקרה?
האם אני יכולה לגרום לו לנזק מסויים בענישה הזו? חשוב לי לציין שבני מטופל בטיפול ריגשי באמצעות בע"ח.

שלום,
אני מבקשת הדרכה והכוונה בנוגע לביתי בת 3.8 , ביתי ילדת סנדביץ' אח בן 9 ואחות בת 1.8, בד"כ עצבנית קופצת ומתעצבנת מכל שטות, אם לקחו לה חפץ או לא הבינו אותה (מחסירה אותיות כ,ח,ג,ר,ק, נמצאת ברשימת המתנה לקלינאית) .היא קיצונית מאוד בתגובות שלה ומייד מתעצבנת בצורה שאין דרך להרגיע אותה, היא צורחת עד שקולה נעלם.
בספטמבר היא נכנסה לגן עירייה ויום לפני כן עברנו דירה, ההתנהגות שלה הוקצנה מאוד, היא מתעצבנת צורחת, קופצת ולפעמים הורסת חפצים, וחשוב לה לציין כמה היא לא רוצה לדבר איתנו כי היא עכשיו כועסת על כולם.
חשוב לי לציין, שבנוסף היא חורקת שיניים בלילה מזה שנתיים, חריקות חזקות מאוד, ומעטים הפעמים שבהן היא מתעוררת בלילה.
הימים שלי מאוד קשים איתה, אני מרגישה שאני צריכה ללכת על ביצים בכל מה שקשור אליה אחרת תפרוץ מלחמה בביתנו.
שלשום היא באה אלי ואמרה לי" אמא, אני לא יודעת מה יש ללב שלי, אני מרגישה שהוא עומד להתפוצץ." ):
היא עקשנית דעתנית ולא אוהבת ל"הפסיד" מולי במלחמות שהיא עושה, כאשר היא מתעקשת בצורה מאוד קיצונית ומוגזמת על משהו שהיא החליטה, למשל:
אתמול, זה הגיע לשיאים שלא הכרתי, היא לא רצתה להתקלח והיא התעקשה מאוד, ואני נתתי לה את האפשרות לבחור או שאני לוקחת אותה בכח או שהיא באה לבד.
והיא בחרה שלא!, כמובן שנאלצתי לקחת אותה בכח, לא פיזי אבל נגד רצונה, ומהרגע שנכנסנו למקלחת היא לא הפסיקה לצרוח בצורה מחרישה ביותר, לקפוץ (כמובן שהיא החליקה מס' פעמים באמבטיה), הרביצה לעצמה, ולבסוף התעקשה שלא להתלבש, וכך קרוב ל-40 דקות נמשך הקרב הזה מולי. אני כמובן הייתי איתה במקלחת במשך כל ה- 40 דקות ניסיתי להרגיע אותה ולא הצלחתי, באיזה שלב היא לקחה לי את היד והיא נסתה לנשוך אותי. הזדעזעתי מהעצבים שבהם היא נתקפה , ובעיקר בכיתי שמשהו קורה לה ואיני יודעת מה ואיך לעזור לה.
אני חסרת אונים וביתי לא פחות.
אבקש את עזרתכם, המצב נואש ואיני יודעת מה לעשות או למי לפנות!!!

שלום
אני בן 14 (יש לי אח בן 12),הורי נפרדו לפני 8 חודשים,בהתחלה ההורים אמרו כי זה בגלל שהם לא מסתדרים,כן נכון הם ממש לא היום כמו זוג,אפילו לא ישנו יחד כבר כמה שנים.
ואז אבא לקח אותנו לשיחה והסביר שהם לא מסתדרים ושהם נפרדים,האווירה היתה טובה למרות העצב,אבא היה חולה מאוד כבר שנתיים,היו לו בעיות לב קשות מאוד.
מיד כשאבא עזב קרו דברים מוזרים,אימא החליטה לעזוב את הדירה שהיתה בשכירות ולעבור למקום אחר באותה עיר,את כל הדברים של אבא היא זרקה או מכרה(אבא לקח בשלב הזה רק שני תיקים),אפילו את האוטו שהוא השאיר לה היא מכרה,למרות שלא היה חדש,דיברנו עם אבא כל יום בטלפון,הוא היה מקפיד להתקשר כל יום,לאט לאט הבנו שיש חובות לאבא,בנתיים אבא נסע לחו"ל ועבר ניתוח לב ומצבו טוב.
לאחרונה הבנתי שאימא ואבא כל הזמן רבים דרך המייל,אבא רוצה שנבוא לבקר אותו,הוא רוצה לראות אותנו,ואימא לא רוצה אבל לא אומרת זאת לנו,היא רק עושה אוירה כזו.
לפני כמה ימים נשארתי בבית כי היה לי חום,המייל של אימא נשאר פתוח במקרה וקראתי את כל המיילים....אבא היה שקוע בחובות שלהם,הוא לקח על עצמו הכל וניקה אותה מכל חוב,הם סיכמו שהוא יע לחו"ל והוא ישאר שם ואנחנו נבוא לבקר(הילדים,כי הם באמת החליטו להיפרד),לפי המיילים אימא הבטיחה לו זאת,שהיא תעשה הכל ותשתף פעולה בנושא שלנו הילדים ושל אבא,והיא לא תמנע זאת,ובמיילים אני רואה שהיא כותבת לו,אז היבטחתי אז מה?
בחודשים האחרונים היה בי כעס על אבא כי הבנתי שהוא בעצם לא יחזור,אבל לא ידעתי על הסיכום בינהם,וגם לא ידעתי שבעצם אבא לקח את כל החובות עליו,והכעס שלי עליו בפנים גרם קצת ליחסים קרים איתו בשיחות.
מצד שני אימא מתנהגת לא יפה,נכון היא עובדת ולא מחסירה כלום,אבל אני רואה מה היא כותבת לאבא ומה אבא עונה ואני מבין שהיא בעצם ניצלה את המצב,את זה שאבא היה חולה מאוד ובגלל זה הוא לקח הכל עליו,את זה שהיא הבטיחה ולא מקיימת,ובכלל את זה שהיא בעצם בכוונה תחילה החליטה על גורל הקשר בינינו לבין אבא למעשה.
מצד שני,אני איתה פה,אני תלוי בה(וכן היא עושה הכל למענינו) אבל אני מרגיש רע עם זה,ניסיתי לדבר איתה,אבל כשזה מגיע לאבא היא אומרת-כל מה שקשור לאבא תדבר עם אבא,אל תכניס אותי לזה,אם יש לי מה לדבר איתו אני מדברת איתו,אפ לך יש מה לדבר,תדבר ישירות איתו
אבא רוצה כבר הרבה זמן שנבוא לבקר,הוא מתגעגע,השבוע אמרתי לו שאני רוצה ואני פנוי בקרוב,אבל אני יודע שאימא לא תיתן,ואני יודע שזה יאכזב אותו,אני גם מרגיש שהוא יודע שזה לא יצא לפועל.
מה אני יכול לעשות בכל המצב הזה?

שלום רב, בני בן ה- 4 הוא ילד טוב (טוב מדי) חכם פיקח רגיש ועדין מאוד. לצערי גם בגן הנוכחי וגם בגן הקודם הוא מוצא עצמו במצבים שבו מציקים לו- מעליבים אותו ולעיתים אלימים כלפיו והוא לא מגיב (לא אלימות קשה). הוא משחק בד"כ עם חבר אחד ומתקשה לשחק עם מגוון חברים - בעיקר ממעט לדבר בגן.
בבית ובסביבת משפחה קרובה, או בפארק הוא צוהל שמח לא מפסיק לדבר ומשתולל- והכל נראה תקין.
אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב- כבר התייאשתי . אני מרגישה שניסיתי הכל, לדבר, לדובב, להזמין חברים, רכיבה ושחייה טיפולית.. . גם סיפרתי לגננות וביקשתי את הסיוע שלהם אבל הילד נשאר עם האופי שלו (האב טוען שגם הוא היה שקט ורגיש- ובגיל 20 זה השתנה-) אני לא יכולה להמתין ומלאה בייסורים- יש לכם דרך לעזור לבני? אני מפחדת שזה יחמיר שיגדל והוא יהפוך לילד שמציקים לו רבות.

בני בן 9.5 מגיב בצורה היסטרית ולא פרופורציונלית למצבים.הוא נכנס לחרדות וכן גורם ללחצים בבית ביני לבינו וביני לבין בעלי.הוא לא מקשיב , עושה כל דבר בקצב שלו מבלי להתחשב באחרים ואינו מוכן ללמוד.אני מרגישה שכל יום שעובר ואני נמצאת במחיצתו הוא מוציא את הרע שבי ואני מורידה לו את הבטחון.לי באופן אישי ממש לא כיף לשהות בסביבתו.
אני יודעת כבר מנסיון העבר שהוא זקוק לטיפול רגשי אך איני יודעת למי לפנות על מנת לתת מענה לצורך זה.נא עזרתכם.

בתי כמעט בת 4. התנהגה מקסים, היתה חביבה ונעימה וזורמת עד שנכנסה בספטמבר לגן עירייה. מאז היא הפכה את עורה. היא בוכה ומתעצבנת המון, אם משהו לא מסתדר לה היא מתחילה ליילל ולבכות. היללות והבכי הפכו דיירי קבע בבית שלנו. הבעיה הכי גדולה שלי איתה היא בחירה הבגדים בבוקר. היא משגעת אותי בעניין הזה. ניסיתי שיטות רבות. להכין את הבגדים בלילה לפני השינה - גם אז יש הרבה ויכוחים ובסוף כאשר מגיע הבוקר היא משנה את דעתה. להכין לה מדף בארון עם בגדים ולתת לה לבחור לבד את הבגדים, היא לא רוצה, טוענת ש"קשה לה", מה שהיא בעצם רוצה זה שאני אעמוד מולה ואציע לה בגד אחר בגד והיא תגיד לי זה ארוך מדי, זה קצר מדי, זה ורוד מדי, זה לא ורוד מספיק וכך הלאה. הרבה פעמים הסיפור נגמר בכך שאני מאבדת את סבלנותי ואז בעלי מחליף אותי בסיוט.
כל בעיה קטנה הופכת אצלה לדרמה. אנחנו נוסעים באוטו ואני נוהגת, פתאום היא מתחילה לצרוח, בצורה מבהילה ממש, בגלל דברים פעוטים כמו שהמכנסיים לא נוחים לה. אני מסבירה לה שכשאני נוהגת היא לא יכולה להתנהג כך ואני גם לא תמיד יכולה לעזור לה. אין הפנמה, אין הבנה ואין שיפור.
היא מתעוררת בבוקר, אני מביאה לה שוקו למיטה, אני מניחה לה את הכרית על גב המיטה והיא מתיישבת ואז מתחיל הסיפור. היא צריכה שהשמיכה תהיה ישרה בכל הפינות ומתוחה, ואם לא, היא מתחילה לצעוק ולבכות ולילל. ואז השיער מפריע לה ושוב מייללת, וכך כל בעיה קטנה שאם רק היתה אומרת, מדברת, הייתי מיד פותרת אותה, הופכת להיות issue שלם ומקפיצה את כל הבית על הרגליים. אדגיש כי מדובר בילדה מאד חכמה ובוגרת. בגן הגננות מדווחות על ילדה מקסימה שמהווה דוגמא ומודל לילדים אחרים (היא נחשבת בין הגדולים בגן) שעוזרת ותורמת ואין איתה בכלל בכלל שום בעיות ולא מראה שום סימני מצוקה. היא גם לא מתלוננת על הגן והולכת בשמחה ולומדת ומפנימה וכו'. (אציין כי יש לה אח גדול, בן 6, התחיל כיתה א', אין בעיות התנהגות).

אשמח לכל עצה אפשרית כי אני כבר ממש מיואשת.

יש לי שני ילדים הגדול בן 5 ועשרה חודשים והקטן בן 3. יש לי שאלה על כל ילד:
1. בני הגדול בשנה שעברה היה ילד מאוד חברותי ופופולארי בגן ולא היו איתו בעיות ההיפך תמיד החמיאו לי על כך שהוא חכם מאוד ומשתתף. בשנה שעברה הוצאתי אותו מהגן באחת וחצי. השנה הוא עבר לחטיבה צעירה יש לו קבוצה לא קטנה של ילדים משנה שעברה שעדיין איתו בגן. הוא נשאר בצהרון השנה. לפני כחודש פנתה אליי הגננת ואמרה לי שהוא משקר המון ואינו מודה באמת אפילו כשילדים אחרים ראו אותו עושה משהו שהוא טוען שלא עשה. היו גם מקרים שהיה ברשותו חפץ ששיך לילד אחר והוא טען שאני קניתי לו. גם בבית שמתי לב שהוא משקר המון ואני כועסת עליו על כך. ניסיתי גם לדבר איתו ולראות מה עובר עליו. אני ממש אובדת עצות לגביו כי הוא ילד ממש טוב ואני מרגישה שהלכתי לאיבוד ואינני יודעת איך להתמודד עם המצב. אם אפשר איזושהי הכוונה.
2. את בני הצעיר גמלתי מטיטולים לפני שלושה חודשים וזאת לאחר שחמותי מאוד לחצה עליי, ולמרות שהרגשתי שהילד איננו בשל לכך. היום 3 חודשים אחרי, הוא עדיין עושה במכנסיים כל יום (נדיר מאוד אם הוא מצליח יום שלם מבלי לפספס) לפעמים אף פעמיים-שלוש ביום. אני די בבעיה כי אני מרגישה שעשיתי טעות ושהייתי צריכה ללכת עם ההרגשה שלי ולא לגמול אותו אך זה כבר מאוחר מדי. השאלה אם אני יכולה להחזיר אותו לטיטול ולתת לו זמן שזה יבוא ממנו או שיש דרך אחרת לעזור לו? (דרך אגב בלילה הוא עוד עם טיטול)

בני בן 10, בכור (לאחות בת 8, ולאח בן 4) ילד חכם ורב תחומי, רגיש ויצירתי ושונא פעילות ספורטיבית, מלבד רכיבה על אפניים. אני מוצאת כי הוא נמנע מיצירת קשרים חברתיים.
לפני שנה וחצי עברנו למקום חדש. (המצב היה דומה גם בבית הקודם) ובתחילה נראה כי מצא חבר טוב וכל השנה היו קרובים עד שהחבר "בחר" בחברת ספורטאים ונטש את הקשר. בני לא מוכן להתפשר על עמדתו הלא ספורטיבית ונשאר בודד בהפסקות וגם אחה"צ.
לצערי גם לתנועת נוער אינו מוכן להצטרף בשום אופן, למרות שבני כיתתו הולכים.
הבנים מקבלים אותו למיטב הבנתי, אך הוא מסתייג מליזום או להתקרב לפעילות חברתית, אלא אם זה במרחב הביתי שלו. וגם אז זה חייב להיות סביב משהו שהוא בוחר ואוהב.
דיברתי עם המורה והיועצת, ולתקופה הוא התקרב לילד אחר בעל עיניין משותף, עד שהיה ארוע אלים כלפי בני והקשר נותק.
הדבר אינו מפריע לו להצטיין בלימודים ולפתח תחביבים בבית, אך לעיתים קרובות הוא מאד משועמם ומציק גם לאחיו. כמובן שזה משפיע על האקלים הכללי וגורם להתנגשויות איתנו. (עלי לציין שבעלי לא נמצא הרבה בבית אם כי דומיננטי בנוכחותו).
אני מנסה להתעלם ולגרות את סקרנותו לתחומים נוספים שיעשה משהו מועיל בזמן הפנוי, אך הוא כאילו חסר מוטיבציה להתאמץ או להשקיע במשהו. הלימודים מאד קלים עבורו, זה לא מאמץ.

מה לעשות? להתעלם? לתת לו לגדול ולהתפתח לאן שירצה?
קשה לי עם חוסר האונים הזה....

שלום, יש לי אחיינית בת 4 ולאחרונה היא לא מוכנה לקבל את אמא שלה, הכוונה היא שהאמא מגיעה לקחת אותה מהגן היא אומרת לה "לכי מפה", כשהאמא מתקרבת אליה, היא עושה פרצופים וקולות שלא תתקרב אליה, ממש לא רוצה להיות בקרבתה.
יחד עם זאת, היא מחבקת ומנשקת את האמא, זה כמו מצבי רוח. כששאלנו את הילדה למה היא מתנהגת ככה לאמא שלה, והוספנו כי אמא אוהבת אותה, היא ענתה שהיא מציקה לה.
היא עושה לאמא חיים לא קלים והאמא נפגעת מהתנהגות זו. הילדה מעדיפה את הסבתא, הדודות ופחות את האמא. שוב חשוב לציין כי זה משתנה חליפות... לא ברור.
האמא ממש אוהבת את הילדה, גם לא קשה איתה ודיי נותנת לה יד חופשית, כלומר לילדה לא חסר כלום.
אציין גם שההורים בהליכי גירושין...

מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות זו? האם יש לפנות למישהו?

תודה מראש,

סימה

שלום,
בני הקטן בן שנתיים וחצי כמעט. ישן עם אחיו בן ה5 בחדר ומאז שנולד כמעט ולא ישן לילה שלם.
הוא מתעורר מס' פעמים בלילה וקורא לי-מסיבה זו הוא עדיין במיטת תינוק כי אחרת היה יוצא ובא אליי.
כשאני מגיעה אליו הוא מבקש שארים אותו ואני רק מלטפת , לפעמים מבקש לשתות ואני נותנת לו ולפעמים רק רואה שאני שם וחוזר לישון.
אני מותשת. איך ניתן לשנות את המצב?

תודה מראש

שלום,
ביתי בת שלוש ושבעה חודשים. לפני כארבעה חודשים עברנו דירה לבית גדול ומרווח יותר מהקודם, במהלך התקופה ראיתי שהילדה מפחדת בדירה החדשה לדוגמא- להישאר לבד בחדר משחקים, אפילו אם זה לכמה רגעים, כשהיא בשירותים היא רוצה לראות מישהו בסביבתה ואם אין מישהו לידה היא מנסה לסיים כמה שיותר מהר כדי לא להיות שם לבד וכו', בסך הכל היא נראתה מאושרת ושמחה אז לא ייחסתי כל כך חשיבות לפחדים האלו ותיארתי לעצמי שעם הזמן הם יעברו.
אתמול קרה משהו שהימם אותי ואשמח לייעוץ. הילדה ישבה וציירה והייתה מרוכזת בציור, פתאום היא הסתובבה אלי ואמרה לי "אני לא אוהבת את הבית הזה, אני רוצה לחזור לבית שלנו, אני רוצה לחזור לבית הקודם, אני עצובה, משהו מפריע לי" במילים האלו בדיוק! היא חזרה כמה פעמים על "משהו מפריע לי", ניסיתי לדבר איתה ולהבין מה מפריעה לה, היא לא הצליחה לבטא מה בדיוק מפריע לה, אבל היא הצביעה לי על כמה חפצים שמפריעים לה בבית, כמו המנורה, הלול של אח שלה וכו'. לדעתי היא לא באמת התכוונה שהחפצים מפריעים לה אלה יש משהו מעבר שהיא לא מצליחה להגיד בשל גילה הצעיר. היום בבוקר היה שיר בטלויזייה והיא רקדה ופתאום עצרה ואמרה שוב "משהו מפריע לי", שוב ניסיתי להבין מה והיא שוב הצביעה על כמה חפצים והוסיפה גם שהיא שומעת אנשים מדברים בחוץ בזמן שלא היה שום רעש מבחוץ. אני די מודאגת מהמקרה ואני לא יודעת איך להתייחס ומה להגיד לה כדי לא להכביד עליה או להעיק. אשמח לייעוץ. תודה מראש :)

שלום.
יש לנו בן בן כמעט שנתיים.
אני ובעלי בתהליכי גירושין, אך עדיין גרים באותו הבית.
הבעיה היא שאנחנו לא מדברים בנינו, רק מה שקשור ישירות לילד וגם זה ממש מועט.
אין צעקות, אין ריבים , פשוט הקשר בבית זה רק הוא מול הילד ואני מול הילד.
רוב הזמן אני נמצאת עם הבן והוא בעיקר בטיפולי. גם בסופ"שים.
את המתח בבית אני מרגישה מאוד ותוהה איך זה משפיע על הבן שלי.
לפי "העיניים" שלי לא רואה השפעה על הילד. הילד שמח, משחק, מתקשר- מתנהג כמו ילד..., אבל אני לא תמימה ובטוחה שיש איזו השפעה עליו, שהוא מרגיש משהו.
השאלה שלי - איך הכי טוב להתמודד עם זה ?(בהנחה שאין סיכוי לדיבור ביני לבין הבעל), איך כדאי לטפל בעניין על מנת להפחית את ההשפעה על הילד ?
האם את חושבת שעצם זה שאני והילד נהיה כמה שפחות בבית כשאביו נמצא יהיה יותר טוב עבורו, כך שיהיה כמה שפחות חשוף למצב...? (כמובן לא לגרום להתנתקות בניהם, אבל להפחית את האינטרקציה כמה שניתן)
ועוד שאלה אחרונה - אלינו הביתה לא מגיעים אנשים לאור המצב - האם עצם זה שהבן שלי "לא מארח" בבית שלו יכולה להשפיע עליו ?
אודה לכל תובנה בנושא.

שלום ותודה על הפורום הנהדר
יש לי שאלה לגבי גמילה
הבת שלי בת שנתיים + 4 חודשים, ילדה נבונה ומקסימה, מדברת ברור ומבינה היטב.
האמונה הכללית שלי לגבי גמילה היא שזהו מהלך טבעי שמגיע בזמן שלו כאשר הילד מרגיש מוכן פיזית ורגשית בעל ביטחון, הרגשת עצמאות, שייכות, יכולת והעצמה וכך אני משתדלת לעשות ולחזק בלי הקשר לגמילה.
הבת שלי בשלב המשחק עם הגמילה, יודעת את המושגים, אומרת שהיא עושה בשירותים, הולכת לשירותים אך בפועל לא עושה שם כלום (רק בכאילו).
אח"צ היא מבקשת הרבה ללכת לשירותים ואנחנו משתפים פעולה ואחרי זה מחזירים לה את הטיטול.
בימים האחרונים לאחר שהיא בשירותים אח"צ שאלתי אותה אם היא רוצה לנסות להישאר בלי טיטול לשם הניסיון והחוויה.
היא עושה במכנסיים כמובן, אנחנו לא מתרגשים ומשבחים אותה שהיא שמה לב שהמכנס רטוב ושכך זה מרגיש שאין טיטול. הכל בלי לחץ, הרבה עידוד וסבלנות.
השאלה שלי אם עשיתי טעות....
האם לא הייתי צריכה להציע לה להוריד ולהתנסות בהרגשה הזו ?
האם לחזור אחורנית ? לא להציע לה כלל להוריד טיטול ?
כן להמשיך ולהציע לה פעם בכמה זמן ללכת לנסות לעשות בסיר ?
בעצם השאלה שלי היא מה עושים מעשית בין שלב המשחק שנמשך כבר זמן מה לבין הגמילה בפועל, האם יש מקום להתערבות של ההורים (לקדם את התהליך ואיך ?) או רק לחכות בסבלנות עד שהיא בעצמה תוריד את הטיטול ותלך לשירותים לגמרי לבד ?

יש לי שני ילדים, אחת בת 7 ואחד בן חודשיים.
הפרש הגילאים הוא גדול. הילדה שלי היתה מפונקת, בת יחידה ונכדה אהובה מאוד, ופתאום נולד לה אח והקנאה והפחדים צצים. היא חזרה לעשות פיפי במיטה, מתחצפת, מתנהגת בצורה בוטה והגרוע מכל מרביצה, נושכת, סוטרת לאחיה הקטן.
אנו אובדי עצות.
מחפשים נואשות פסיכולוגית / מטפלת אחרת המתמחה בטיפול מסוג זה, שתוכל לעזור לנו.
אשמח לקבל המלצה.

בני בן 4 כבר שנה שניה הולך לגן מונטוסורי בצ'כיה.
הוא למד את השפה היטב ושולט בה.
יש לו אח קטן בן כשנתיים.
בזמן האחרון הוא הפך להיות מאוד אגרסיבי בבית גם בשפה וגם בהתנהגות.
"חוטף קריזה משטויות, מרביץ, מדבר בכעס רוב הזמן וכו'...
בנוסף הוא כל הזמן אומר שהוא לא אוהב את הגן ורוצה ללכת לגן אחר.
האם כאשר הוא מדבר אלי לא יפה או מרביץ לי אני אמורה להעניש אותו? אם כן כיצד?
נראה לי שעובר עליו הרבה.. והוא לא מצליח להתמודד עם כל הרגשות שלו.
אבא שלו לא נמצא הרבה בבית בגלל עבודה ואני הדמות העיקרית בבית.
בנוסף הקושי והמרחק מהמשפחה בארץ לא עוזרים לו אני מאמינה.
מה עלי לעשות? זה הולך ומחמיר לדעתי.