פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

גליה שלום,

את אינך מדברת על אירוע חד פעמי אלא על קושי יומיומי אמיתי.
הייתי ממליצה בחום לקרוא קצת מאמרים באתר שלי על סמכות וגבולות, גיל הרך ומריבות בין אחים.

במקביל, הייתי מציעה לפנות לייעוץ לפגישה חד פעמית ולקבל כלים ברורים להכוונ והדרכה. זה יקל עלייך בשגרה היומיומית, וטיפ בפורום לא יספק.
חבל לחכות עם זה.

בהצלחה!

נעמה סבג שמש, מנהלת רשת עידן ההורות
יועצת ומנחת הורים בשיטת הצילום הייחודית
מומחית בהקניית אינטליגנציה רגשית והרגלי שינה

שירי שלום,
לפני ש"מיישרים" את הילדה, כדאי לחשוב מדוע היא נוהגת כפי שנוהגת. את אומרת שבבית ובביה"ס ההתנהלות שלה היא בטווח הנורמה, ובנוסף ציינת שהצהרון "כבר לא לגיל שלה". אולי המדריכים בצהרון יותר מוכוונים כלפי ילדים צעירים יותר, ומתייחסים אליה כמו אל ילדה קטנה. אף אחד מאיתנו לא אוהב כשמתייחסים אליו בתור ילדותי, והתסכול של הבת שלך מובן. כמו כן, אולי הילדה מבטאת מול המדריכים תסכול שאין לה מקום אחר לבטאו - ייתכן והיא מבינה שאתם צריכים להיות בעבודה ואין מי שיהיה איתה בבית, והיא מגנה עליכם ולא חושפת בפניכם כמה קשה לה בצהרון, משעמם, אין לה עם מי להיות שם, החברים שלה הולכים הביתה או למסגרת אחרת אחרי ביה"ס וכדומה.
כדאי לשוחח עם הילדה בצורה פתוחה ולא מאשימה, ולשמוע ממנה מה מטריד אותה ומה קורה בביה"ס ובצהרון. במידה והילדה מקשרת את ההתנהגות לקשיים מסוימים - עם הצוות או עם עצם הימצאותה בצהרון, כדאי לחשוב על פתרונות אחרים, אולי בשיתוף הורים נוספים או סבא וסבתא. נראה לי שהדבר החשוב הוא שהילדה תבין שאתם מוכנים לשמוע ולנסות לעזור לה, גם אם הפתרון הקונקרטי לא יהיה לטעמה באופן מלא.
בהצלחה,
שירי

שלום ענבל,
התוכן הדל אינו סיבה לדחיפות. יחס גרוע שגורם לה נזק נפשי כן, בעיות של בטיחות או של אלימות - כן. אם זה לא המצב, לא הייתי מעבירה כרגע. אם את כן מעבירה עכשיו, הייתי מנסה לעשות פרידה מסודרת מהגן, אם זה אפשרי, הכנה של שבועיים מראש לפחות לילדה, הגעה לגן החדש להכרות מוקדמת וכניסה הדרגתית וכן הייתי מנסה להזמין מהגן החדש ילדים הבייתה דרך תקשורת עם האימהות שלהם כדי שיהיו ילדים שמוכרים לה.

בטוחה שהכל יהיה בסדר. :)

שלום ענבל,
מאחר ואני לא מכירה אתכם, לא בטוח שאני מבינה נכון את מה שקורה. יש י השערה אבל ייתכן והיא שגוייה. יכול להיות שהבעיה היא דווקא בכך שבבית הילדה נסיכה מקבלת תמיד את מה שהיא רוצה. יכול להיות שבאופן הזה היא חשה אתכם חלשים, מתקשים לומר לא, מתקשים להציב גבולות וכו'. ילד שחווה את הוריו חלשים חש חוסר ביטחון, כי אם הוריו חלשים זה אומר עליו שגם הוא חלש, ויכול להיות שהיא נמשכת לילדה דומיננטית כדי להרגיש קירבה למישהו חזק.
יכול להיות שכדאי לחשוב איך להציב בבית גבולות באופן יעיל יותר, ולתת לה פרופורציות יותר מציאותיות על מעמדה ועל מעמדכם מולה, וזה מה שיחזק את ביטחונה העצמי, לא בהכרח העובדה שהיא נסיכה ומקבלת חיזוקים חיוביים על היום. זה עובד וזה חשוב אבל במידה ובפרופורציה ולצד גבולות ברורים.

תודה על תשובתך.
אולי אני טעיתי בכך שלא ציינתי שמנגד אנו כמובן מציבים גבולות בצורה אסרטיבית ובהתאם לכך שהילדה מקבלת מה שהיא רוצה, היא גם תורמת בבית בכל מה שאנו מבקשים.
לדברי המורה כנראה היא לא מקבלת מספיק חיזוקים חיוביים ויתכן כי אנו לוחצים עליה למצויינות, אבל כפי שציינתי התנהגות הילדה שונה כשהיא בבית ובבית הספר.
כשמסבירים לה מדוע היא צריכה לגבש דעות משל עצמה היא מבינה עיניין אך כנראה שלא לזמן רב.
שאלתי- האם יתכן כי הדחיפה למצויינות היא זו שגורמת לה להתנהגויות כאלו?

מודה לך מקרב לב.

שלום ענבל,
כן, כי ייתכן שהדחיפה למצויינות גורמת לה להיות ילדה מרצה, ובעצם ילדה שלא רואים אותה עומדת בפני עצמה אלא צריכה להיכנע לדרישות שלכם, גם כשהן לא מתאימות לה. ייתכן שאתם מעבירים לה מסר כפול - תיכנעי לדרישותינו אבל תפתחי אישיות עצמאית בחוץ זה אולי לא כל כך מתאים לה.

אם כך, אני מבינה כי עלי לקחת צעד אחורה בכל הנוגע ללימודים ובעצם לתת לה להתמודד לבד מבלי שאדרבן אותה ללמוד כדי להצליח?
בתור אמא - כיצד עושים זאת? כיצד אני אמורה לעמוד מהצד מבלי לייחס ללימודים חשיבות גדולה?

שלום ענבל,
חשוב לא לעבור מקיצוניות לקיצוניות. את לא משאירה אותה להתמודד לבד, אלא עוזרת לה במקומות שהיא מבקשת וזקוקה ולא מפעילה עליה לחץ. לימודים הם אכן לא כל כך חשובים. הם חשובים במידה מסויימת, אבל פחות מהבריאות הנפשית של הילד. כדאי לזכור, שלימודים תמיד אפשר להשלים, את הילדות אי אפשר להחזיר , ונזקים נפשיים הרבה יותר קשה לתקן מאשר פשוט להשלים חומר או בגרויות בגיל מאוחר יותר.
מעבר לזה, זה לא יגיע להערכתי למצב הזה, אני מניחה שלילדה יש מוטיבציה משל עצמה ללמוד, והיא תלמד גם בלי הלחץ שלך, אולי לא לגמרי כמו שהיית רוצה, אבל אני מניחה שהיא לא תהיה מנקת רחובות כשתגדל...
כל הכבוד לך על היכולת לבדוק את עצמך ולנסות לתקן, אני בטוחה שיהיה בסדר.
בהצלחה.

שלום אורלי,
ייתכן שיש רגישות תחושתית מסויימת. ייתכן גם שבגלל שהיה פג, ואולי היה צריך לספוג חודרנות של צינורות, טמפרטורות משתנות באופן שלא מותאם לו וכו', יש לו רגישות פסיכולוגית מסויימת לעניין. לדעתי פשוט צריך לכבד את זה, זו הדרך שלו לשמור על גבולות הגוף שלו, פשוט לתת לו להציב את הגבול איפה שמתאים לו ונוח לו.

שלום מירב,
אין ברירה אלא לומר את האמת. לילדים הגדולים יותר אפשר בהחלט להסביר שהילד נולד פג, הם כבר מספיק גדולים כדי להבין הסבר כזה, ושהוא נשאר בינתיים בבית החולים, כי צריך תנאים של בית חולים כדי לטפל בו. מעבר לזה לא הייתי נכנסת לפרטים. לילדה הקטנה צריך להסביר שפג זה תינוק שנולד לפני הזמן, ולכן הוא קטן ועדיין לא מספיק מפותח, ולחזור על ההסבר שכרגע הוא צריך להישאר עדיין בבית חולים. בהתאם להתפתחויות בהמשך, צריך לקבל החלטה. אם הכל יהיה בסדר - מה טוב. אם יהיה צורך בהמשך אישפוז - יש לחזור על כך שעדיין התינוק זקוק להשגחה של בית החולים וכן לא חזר הבייתה עדיין. אם חלילה התינוק לא ישרוד - לא תהיה שום ברירה אלא לספר שהוא היה קטן מדי ולא הצליח להתפתח מספיק כדי לשרוד, וזה מאוד עצוב, ולאפשר לילדים להביע את הרגשות שלהם בעניין.
בתקווה לבשורות טובות,
סמדר.

אני ממש מודה לך.
תודה רבה,
מירב.

שלום חלי,
זה בדיוק העניין, את לא צריכה להסביר כל כך הרבה. את פשוט צריכה לאסור עליו, בצורה חד משמעית ונחרצת. לא להחזיר אותו רק אחרי שהוא נרדם, אלא באוו רגע, פשוט לא לאפשר לזה לקרות. זה יהיה קצת קשה, יהיו כמה לילות עם בכי וללא שינה, אך לטווח הארוך זה ישתלם.

שלום לך,
בהחלט יש בעיה, וחשוב מאוד שתפנו לטיפול והדרכת הורים בדחיפות.

שלום לך,
את יכולה לבדוק אפשרות לטיפול מסובסד דרך קופת החולים שלך, או לבדוק היכן יש מרפאה של בריאות הנפש לילידם באיזור מגורייך.

שלום לילי,
אין דרך מסויימת לספר. הילדים, מלבד בן השנה, הם מספיק בוגרים כדי להבין את כל מה שתארת. אפשר פשוט לספר את זה כמו שכתבת את זה כאן. העניין הוא לא באיך לספר לדעתי, אלא איך ללוות בהתמודדות שהסיפור מעלה. חשוב להדגיש את המסר שמה שלא יקרה להם בכל מקום שהם יהיו בו, זה הפיתרון הגרוע ביותר ולא חייבים להגיע אליו, תמיד יש למי לספר ותמיד יש משהו שאפשר לעשות - ואתם תמיד תעמדו לצידם, תאמינו להם ותתמכו בהם בעת הצורך. אוי הדוד שלהם חשב שאין מוצא, אבל חשוב שהם ידעו שתמיד יש מוצא גם אם לקוח זמן לראות אותו.

מה עליי לענות כשישאלו איך הוא התאבד. כלומר, איך הוא ממש עשה את זה. אני יודעת שהם ישאלו את זה. קשה לי מאוד לומר להם שהוא ירה בעצמו. בעלי בכלל חושב שאפשר לומר שזו הייתה תאונה עם הנשק. אני, לעומת זאת, ממש לא רוצה לומר להם את זה כך כי זה ברור שמתישהו הם יגלו את האמת ואני לא רוצה שנשקר.
עזרתכן בבקשה,
תודה מראש

שלום לילי,
לדעתי, למרות הקושי, צריך פשוט להגיד את האמת, שהיה לו נשק ושהוא ירה בעצמו, מעבר לזה אין צורך להיכנס לפרטים נוספים.

שלום מור,
נשמע שניסיתם כמעט הכל, הסברים, עונשים, חשבתם שהזמן יעשה את שלו, אבל כנראה שזה לא כך, כנראה שיש בעיה עמוקה יותר. לא רק שהבעיה עמוקה יותר, אלא שהיא גם התקבעה והוחמרה עם הזמן ועקב כך שלא זכתה להתייחסות מתאימה. נראה שעכשיו, כשאתם מבינים שזה לא רק פער ריגשי שיעבור עם הזמן, אולי אתם בשלים לייעוץ מקצועי. נראה שכדאי שתפנו לטיפול, או טיפול משפחתי או טיפול לילד בליווי הדרכת הורים באיזור מגוריכם.

השאלה איזה.
האם אני צריכה להתמקד באבחון פסיכודיאגנוסטי? או באבחון אחר?
אינני סבורה שמדובר בלקות למידה כל שהיא, שכן אין לו בעית קשב ורמת הציונים שלו סבירה פלוס.
הכתב שלו קצת מרושל - בעיקר משום שאין לו עניין להתאמץ - כשאני מבקשת ממנו לכתוב יותר מסודר הוא עושה זאת ואז יוצא לו כתב יפה ומאורגן וקריא. מה שכן - הוא כותב עם המון שגיות כתיב - אבל הכתב קריא.
הצורך שלי - הוא יותר להבין את מבנה אישיותו - והקשיים שנובעים ממנו בכדי שנוכל להבין יותר טוב איך לגשת אליו - כי כרגע התחושה היא שהוא חי במין עולם משלו - והוא לא כל כך רוצה / יכול לעשות את שמבוקש ממנו.
הוא מבטיח לשנות אך שניה אח"כ עושה את שביקשנו ממנו לא לעשות.
אודה על הכוונתך.

שלום מור,
אני לא בטוחה שכרגע צריך דווקא אבחון, אני חושבת שהערכה במתבצעת במסגרת תחילת טיפול יכולה להספיק, העניין לא רק שאתם תקבלו תשקיף של הקשיים שלו והדרכה חד פעמית מה זה אומר ואיך להתמודד, אלא מודבר בתהליך שאבחון בלבד לא מספק אותו, וגםאבחון עלול לתתן לילד הרגשה שמשהו אצלו מוזר וצריך לבדוק יותר טוב, כמעט כמו סוג של מוצג במעבדה. יש בהחלט מקרים שנכון לערוך בהם אבחון, אבל במקרה הזה הייתי ממליצה לפנות ישירות לטיפול שמלווה גם בהדרכת הורים, ממילא תקבלו גם המלצות איך להתנהג איתו בתוך התהליך.

שלום גלית,
הסבתא צודקת. הוא ילד קטן, ולא חייבים להתרגש ולהעלב מההתנהגות שלו. אפילו הייתי רואה בהתנהגות שלו סוג של מחמאה. ייתכן שקשה לו להראות תוקפנות, כי הוא לא תמיד מאמין שהמבוגרים סביבו יכולים להכיל אותה, ודווקא סבתא שלו כן מבינה אותו ולא עושה מזה עניין.
זה בהחלט יעבור לו בהמשך. אל תתרגשו.

שירה שלום,
כדאי לבדוק ראשית עם רופא הילדים, על מנת לשלול מצב רפואי כלשהוא.
במידה והילד בריא וכל הבדיקות תקינות, חזרי לפורום כדי שנוכל לחשוב גם על סיבות פסיכולוגיות-רגשיות.
שירי

תודה על התשובה...
דיברתי עם הגננת היא אורמת שהיא מתנהגת רגיל.... היא לא רואה אצלה שום שינוי התנהגותי חריג היא משחקת עם ילדים.
את ממליצה לי לפנות לפסיכולוגית דרך טיפת חלב בכל מקרה לייעוץ....
כי גם היום היה משהו חריג מהרגיל ישבו שכנים ליד הבית שהיא תמיד הייתה מתלהבת וניגשת להגיד להם שלום והיום עשתה סיבוב כדי לא לעבור לידם....ואמרה יש שם אנשים.
מה שלפני חודשיים או שלוש לא היה קורה היא הייתה נגשת...
ג'ני

ג'ני שלום,
לא ברור משאלתך האם חל שינוי פתאומי בהתנהגותה של הילדה, או שאת מתארת תגובות שהן אופייניות לה למשך תקופה, והאם חלו שינויים אחרים בבית - לידת אח/ות, קשיים בין ההורים, שינויי עבודה או מגורים וכדומה. כדאי לשאול גם את הגננת כיצד היא מתרשמת מהיחסים החברתיים שהילדה יוצרת, במיוחד לאור היכרותה עמה מתחילת שנת הלימודים.
אם תרשמי יותר פרטים ניתן יהיה להציע יותר כיוונים לחשיבה.
שירי

תודה על התשובה אני אפרט.
היא בת יחידה איני בהריון. זה משהו שפתאום הופיעה לה. בבית הכל סדר. למשל היום הייתי איתה בקופת חולים היא עצמה את העיניים שלה לא ברור מאיזה סיבה כאילו לא רצתה שהסתכלו עליה או היא לא רצתה להיסתכל על האנשים. אתמול באו אליינו בני משפחה להגיד לה מזל טוב ליום הולדתה היא ברחה לחדר שלה לקח לה איזה 3 דקות עד שהיא יצאה משם. ממש מתביישת לפעמים גם לא רוצה להסתכל לאנשים אחרים בעיניים וזה אנשים שהיא מכירה. כמו כן אולי בגלל שהיא יחידה ורואה אצל אחרים בגן שלה שיש אחרים קטנים. היא הנכדה היחידה מצד שלי והבכורה משני הצדדים אמא שלי נמצאת איתה כל הזמן אחרי הגן....
אני פשוט עובדת עצות לא יודעת למה חל פתאום שיוי כזה והיא כמובן גם מפחדת מדמויות בטלוויזיה שהם לא נראות לה לעין שזה נראה לי נורמאלי
תודה ג'ני אשמח לקבל עזרה...

ג'ני שלום,
החרדות שאת מתארת, הן כרגע בטווח הנורמטיבי לגיל. ייתכן שהבת שלך היא אדם שזקוק ליותר זמן להסתגל לסביבה ולאנשים חדשים, והיא מרגישה צורך לעצום את העיניים כדי "לחסום" מעט את הרעש והקולות שיש בסביבה. אם היא יוצאת מהחדר לאחר מספר דקות ואז מתקשרת באופן תקין עם מבוגרים וילדים, זה נראה לי תקין. במקרה הזה, חשוב לתת לה את הזמן שהיא צריכה עד שתרגיש בנוח, ולא להיות ביקורתיים או לזרז אותה.
בכל מקרה, כדי להשלים את התמונה, כדאי גם לשוחח עם הגננת ולשמוע ממנה על התפקוד החברתי של בתך בגן, עם הילדים הקבועים שהיא מכירה ועם הצוות החינוכי.
שירי

תודה על התשובה...
דיברתי עם הגננת היא אורמת שהיא מתנהגת רגיל.... היא לא רואה אצלה שום שינוי התנהגותי חריג היא משחקת עם ילדים.
את ממליצה לי לפנות לפסיכולוגית דרך טיפת חלב בכל מקרה לייעוץ....
כי גם היום היה משהו חריג מהרגיל ישבו שכנים ליד הבית שהיא תמיד הייתה מתלהבת וניגשת להגיד להם שלום והיום עשתה סיבוב כדי לא לעבור לידם....ואמרה יש שם אנשים.
מה שלפני חודשיים או שלוש לא היה קורה היא הייתה נגשת...
ג'ני

ג'ני שלום,
אני מאמינה שבמקרה בו ההורה ממשיך להיות מוטרד מהחרדה של הילד, ולא נרגע כשיש פידבקים מהסביבה שאומרים אחרת - כדאי להקשיב לאינטואיציה האמהית, ולבדוק אם יש משהו שמטריד את הילדה.
לכן אפשר לפנות להתייעצות פסיכולוגית במרפאות לגיל הרך, או אצל פסיכולוג/פסיכותרפיסט המומחה בגילאים אלו.
שירי

איני מבין מה הפחד או החשש, ראיתי שד"ר שדה ענתה לשואלים אחרים, האם יש לד"ר מה להסתיר? אני חושש שמדובר לכל הפחות בחוסר בגילוי נאות. אני מעוניין לציין שבמידה ואני ושאר הגולשים לא נענה, אשקול לפנות להנהלת הפורום והאתר להבהרות וכן אשקול צעדים נוספים כגון פנייה לרשויות המתאימות במשרד הבריאות.
אודה להתייחסות מהירה