פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בס״ד

שלום רב,
בני בן ה-5 מתבטא יותר ויותר לאחרונה בצורה אלימה (מילולית) שלדעתי גובלת ברמה שאינה תואמת לגילו. ביטויים כגון: ״אחתוך לו את הידיים ואת העיניים״, ״אני אשרוף אותם״, ״אני אהרוג אותו״. בני מתבטא כך בד״כ כלפי ילדים בני גילו (מהגן), שמשיחות איתו עולה כי הוא מרגיש שהם מעליבים אותו או שנמצא בתחרות מולם על ילדה אחרת וכדומה.
מעבר לכך, עולות בו הרבה אגרסיות שמתבטאות גם בבית כאשר אינו מקבל דבר מה.
אני מודע לכך שהנושא הוא רחב ורגיש, ולבטח מצריך הסתכלות ובחינה עמוקה יותר של הדברים. אולם יחד עם זאת, אני כותב היות ואני מרגיש צורך לברר מהי התייחסות נכונה שלנו כהורים כלפי הילד? האם לשוחח איתו על רגשות אלו? האם לומר לו שאסור לעשות דברים כאלו? האם לומר לו שאיננו מסכימים לדבר כך?
האם ניתן להפנות אותי לקרוא חומר בנושא זה? קישורים, ספרים וכדומה?

יש לציין, כי הוא ילד מקסים ונבון, חכם בצורה בלתי רגילה ואף מאד רגיש ומודע. בד״כ אינו אלים פיזית כלל.

תודה רבה!

צהריים טובים,
בזמן הקרוב תערך פגישה אישית עם המורה העתידית של בני לקראת כיתה א.
בני בן 6 ורבע ילד חכם ונבון יודע מעט לקרוא וגם יודע פעולות חשבון .
העניין היא שבגן הגננת המליצה לבדוק את נושא הקשב וריכוז שלו מפני שהוא מתקשה לשבת לאורך זמן במשחק ועוד כל מיני דוגמאות מהסוג הזה והיא חוששת שזה ישפיע גם בלמידה.
שאלתי היא: האם רצוי לציין זאת בפגישה עם המורה (שתדע) או שעדיף שלא ( כדי לא לתייג אותו או להכניס אותו למשבצת מסויימת).
אני רוצה את הטוב ביותר עבורו ולא יודעת מה עדיף.
אשמח לתשובה מנומקת.

הי ביתי בת 3 וחצי אנו מתכננים נסיעה ל5 ימים והיא תישאר עם סבתא/דודה.אנחנו כימעט ולא עוזבים אותה כל ימי חייה נסענו פעמיים וגם אז ליליה שניים לכל היותר.אני ממש לוששת איך היא תגיב וכמה יהיה לה קשה.היא בוגרת אבל די קשורה אלינו.האם זה טראומטי?האם כשאחזור היא אמצא ילדה חרדתית?אני מאוד לוששת לה ומתחילה לקבל רגליים קרות לגבי הנסיעה .איך להיתמודד ?מה להגיד לה כדי לא לגרום לה לטלטלה ?תודה

הבן שלי בן 6 בעוד חודש והוא מתאמן בטקוואנדו מזה שנתיים עם המאמנת אניה מירקין שנפטרה היום מדום לב בגיל 29. אנחנו המומים וכואבים מאוד. הבן שלי מעריץ אותה ומחכה בקוצר רוח לראות אותה ביום חמישי. מה עושים? האם מספרים לו? או פשוט מסיימים את החוג חודש לפני הזמן ומשקרים בנוגע ללמה החוג נגמר מוקדם מן הצפוי? הילד שלי הוא ילד חרדתי מאוד ומפחד מהמוות, הוא כל הזמן שואל על כל מיני דברים "האם מתים מזה?"
אני אובדת עצות

הבת שלי בת 3 וחצי חוזרת כל יום מהמעון ומתלוננת שמשעמם לה ושאין לה עם מי לשחק. כל ערב לפני השינה וכל בוקר היא מתלוננת שכואבת לה הבטן ואומרת לי שהיא לא רוצה ללכת למעון.עד לפני כחודשיים היה ילד אחד במעון אליו התחברה מאוד והם עשו הכל ביחד, היא אהבה אותו ו"נידבקה" אליו בצורה די קיצונית ולמעשה הוא היה הסיבה שבגינה הסכימה ללכת לגן. אחרי חופשת הפסח הדינמיקה במעון השתנתה והילד הזה כבר לא מחובר אליה. מאז היא לא מוצאת את עצמה, רע לה והיא עצובה בגן. בנוסף לכך במעון מחייבים לישון צהריים והיא לא נרדמת אבל חייבת לשכב על המזרן במשך שעתיים כל יום. הגננת אומרת שיש "קליקה" של בנות שכל הזמן משחקות בבובות ובתי לא מתחברת לזה ומצד שני קשה הבנים לא כ"כ מקבלים אותה לחבורה שלהם. איך אני יכולה לעזור לה?

בני בן 6.5, מזה 5 ימים, נתקף בפחד היסטרי מבליעת אוכל.
לטענתו הוא נחנק מפתיתים שאכל ואכן זה קרה מיד לאחר אכילת הפתיתים. (אני לא הייתי שם, מזגתי ולא ישבתי לידו).
ולפני כשבועיים מהמקרה של הפתיתים - אכן נתקע לו מלפפון חמוץ והוא פלט אותו בעצמו, אך אירוע זה לא השפיע, והילד המשיך לאכול כרגיל.
הילד רוצה לאכול וטוען שרעב אך כשהוא צריך לאכול, הוא מפחד לבלוע את שלעס בטענה כי הוא מפחד להיחנק. הוא לועס את האוכל זמן רב ובכמויות קטנות...
מפחד בעיקר מאכילת דברים עם קליפה כגון ירקות ופירות, וטוען שהקליפה נתקעת לו.
אם אני מקלפת לו את הפרי והפרי רך, אז הוא אוכל, אך לא כרגיל.
במהלך האכילה משמיע קולות של חיכוכים בגרון...
ביום הראשון לפחד - גם היה מוציא את האוכל החוצה לאחר שלעס והחליט שמפחד לבלוע כי יתקע לו..
הוא אינו רגוע כאשר הוא אוכל. הוא כל הזמן זז באי נוחות.
כל מה שקורה נכון לכל סוג אוכל שהוא (מאכלים וממתקים שהוא אוהב, אומנם הוא אוכל אותם יותר טוב, אבל יותר בהססנות).
בשתיה אין לו בעיה והוא שותה כרגיל ללא כל חשש.
ניסנו לשוחח עימו שעות בנושא תוך מתן תחושת ביטחון שהוא אינו יכול להיחנק ואם יקרה לו משהו אנו לצידו אך גם זה לא עוזר.
אנו חסרי אונים למצב הזה.
לציין כי מדובר בילד מאוד פעיל - המוציא הרבה אנרגיות באופן שוטף.
הוא ילד שמח ואין לו בעיות התנהגותיות כאלו ואחרות.
מאז שנולד לא היו לו בעיות או הפרעות אכילה (עד המצב שנוצר לפני מס' ימים)
אומנם יש שיפור קל, הוא לפחות אוכל, אבל לאט מאוד! ולועס המון ובפחד...
אנא ענו לנו בהקדם, כיצד להתייחס למצב זה. האם לדבר איתו / להניח לו/לפנות לייעוץ?
תודה
ההורים המודאגים

שלום

רציי לדעת אם זה בסדר שבעלי מתקלח ביחד עם הבן שלנו (כמעט בן ארבע).


תודה

לאחרונה גילה לנו בנינו על נטיותיו ההומוסקסואליות.לא היינו בהלם כי חשבנו...ואנחנו מאד מקבלים אותו כמו שהוא...מסתבר שהוא סיפר לאחותו בת ה11 שיש לו חבר והיא שואלת מלא שאלות ודי נרעשת מיזה.לא נראה לי שהיא מבינה את הקטע המיני שבענין ....אני צריכה עזרה במה להגיד ואיך להסביר שזה יהיה תואם את הגיל שלה.תודה!

אחי הקטן בן 16 וחצי. מבערך גיל 14 הוא חזר בתשובה, אבא שלי דתי, אז הוא הושפע גם ממנו. העניין הוא, שהוא לא יכול להפסיק לדבר על דת, על כמה שלימודים בבית ספר לא חשובים ועל כמה שהוא לא רוצה לעבוד ושהוא רוצה להיות תלמיד ישיבה.
הוא כל היום מתעסק בדת, הולך וחוזר מבתי כנסת, הולך ללימודים של רבנים מטיפים וכו'.
שפת הדיבור שלו השתנתה והוא היום מדבר עם ח' וע' מודגשות, הוא אף פעם לא דיבר ככה בילדות, והוא לא הולך יותר לבית ספר שלו, כי הוא חושב שלימודים בבית ספר הם לא אמיתיים ומאמין רק בלימודי דת. גם כשהוא היה בא לבית ספר, הוא לא היה מפסיק לדבר בשיעורים על דת, ולהתווכח עם מורים לתנ"ך ולמחשבת ישראל, על כמה שהם טועים, עד שהמורים לא יכלו להתמודד איתו והיו חייבים לעבור נושא, כי הוא לא היה מפסיק.
הוא גרם לכל החברים הקרובים שלו לחזור בתשובה, וכשהוא בבית, כל מה שהוא עושה, זה לראות הרצאות של רבנים בטבלט, אין לו עוד שום תחביב אחר.
כל שפת הגוף והדיבור שלו, מאוד מזכירה תלמידי ישיבה ואנשים דתיים, שזה נראה בצורה ברורה שהוא מנסה לחקות.
הוא לא מפסיק לדבר על כמה שהחיים בלי הדת הם חסרי משמעות וכשההורים שלי משתגעים ממנו, הוא אומר דברים כמו שהוא בדיכאון ורוצה להתאבד בגלל שהם לא מקבלים את זה שהוא רוצה להתמסר לדת.
הוא נגד גיוס ולא רוצה להתגייס והוא מתכנן לגור במקום חרדי, להיות חרדי ולהתחתן בגיל כמה שיותר צעיר.
זה ממש ממש מדאיג את כל המשפחה שלי וגם אותי.
מהצפייה מהצד שלי, זה נראה שיש בו הרבה חוסר בטחון וחוסר השלמה פנימי עם עצמו, והוא מחפש את קרש הבטחון בדת, שממלאת לו את החיים ומעמעמת לו את הרגשת השליליים שהוא מרגיש כלפי עצמו והחיים שלו וזה ממש לא נראה שהוא חזר בתשובה כי זה באמת עושה לו טוב בחיים, זה מרחיק אותו מכל המשפחה, הרחיק אותו כבר מבית הספר הרגיל, אין לו עניין בשום דבר בחיים חוץ מדת.
כשמנסים לדבר איתו על זה, הוא נכנס להתגוננות, שמבחינתו, זה לדבר נורא בשקט, ותוך כדי לקטוע את דברי האחר ולא לתת לא לסיים את דבריו, אם אומרים לו משהו, הוא אומר "טוב טוב טוב טוב טוב טוב....", עד שהצד השני מרים את הקול, כשפת הגוף שלו חסרת חיות, הוא מכופף ועם עיניים חצי עצומות, קול יבש וחסר התלהבות.
הוא נראה לי אפילו כאדם ששטפו לו את המוח, מרוב שהוא חסר בטחון לגבי החיים.
מה כדאי לעשות בשביל, שהוא לפחות יהיה מודע לעצמו יותר, יבין את הסיבה שבגללה כולם כל כך דואגים לו, יש שיטת טיפול שתתאים לו? אמא שלי מאוד נגד שהוא ימשיך ללכת לשיעורי דת (הוא הולך לשיעורי דת שונים ולבית כנסת כל יום, וכשהוא למד, הוא איחר לבית ספר, בשביל ללמוד שיעור תורה בבוקר ביישוב קרוב ליישוב שלנו), אבל אבא שלי דתי ומעודד אותו ללכת אליהם, למרות שהוא אחר כך כועס עליו שהוא מתעסק בזה כל היום.
המצב שלו נראה ממש מדאיג ובעייתי ואני פוחדת שבסופו של דבר, הוא יהפוך לכל כך תלותי ריגשית בדת, עד שכשמשהו יערער את התלות הזאת, הוא יהיה במצב נוראי

שאלה לפסיכולוגית,
מהי הדרך הנכונה לעזור לבן שלי ילד מדהים חכם שקט בן 10 שמתחבר רק עם ילד אחד? הוא לא נותן לו מספיק יחס וזה מכאיב לי כי יש לו פונטיציאל גדול...אני רואה איך הבן שלי מחפש את החבר והחבר עונה לו ב"אני ישן" כל נסיונותי בעבר להכיר לו חברים בני גילו ילדים של חברותיי לא צלחו הוא יצר קשר שלא נמשך משהו נתקע בהתקשרות אצלו. חייבת לציין שהוא לא זקוק להרבה ואוהב את השקט שלו ואת המחשב . מה עלי לעשות? להתערב או לתת לו להסתדר? תודה

שלום רב
אנו גרושים מזה כשנתיים כמעט ויש לנו ילדה בת 8....כל התהליך הזה היה קשה עבורה ולקח זמן עדשקצת התאוששה....כעת הגרוש שלי מתחתן בשנית ורוצה לספר לה...אני ממש מתנגדת שהיא תדע מכל העניין כי היא לא מכירה אפילו את המשפחה של הבחורה וגם אותה בקושי והמשפחה שלו ממש לא מתייחסת וגם כנראה לא תהיה באירוע יותר מידי כי הם חרדים....אני ממש לא יודעת מה עליי לעשות....אני לא מוכנה שזה יערער אותה....גם ככה קשה לה...

הבת שלנו כבר בת 9, כולה מרוכזת בעצמה, אינפנטילית, חיה בעולם מלא דמיון ופנטזיות ותלושה ממציאות. למרות מאמצינו היא כמעט ואינה רואה את האחר, אלא אם הדבר "ישתלם" לה (בצורה חיננית ועדינה, רמה הבסיסית ביותר, היא לא מתוחכמת). היא ילדה מאוד נאיבית ומאמינה לכל דבר שאחרים יאמרו לה. היא ילדה יפה, מיוחדת, מנומסת דעתנית ונבונה מאוד. אהובה על הילדים, ההורים והמורים. המורים תמיד משבחים את התנהלותה בכיתה ובכלל, על החריצות, ידע, השתתפות בכיתה, ההתנהגות החברית. לעומת זאת, אנחנו ההורים רואים לאורך השנים
כי הילדה אינה מוצאת שפה משותפת עם הילדים האחרים: היא משחקת עם ילדים והם נהנים מחברתה, אולם, ניכר שאין לה עניין מעבר לכך. היא תצחק, תדבר, תשחק, תשתף פעולה, עד שיתחילו לדבר על עניינים בוגרים.
דבר נוסף שהמורים מפספסים.. המוטיבציה שלה לעשיית דברים והבנאליים ביותר דוג' הליכה לשירותים, אכילה, להגיע בזמן לחברים/למסיבה, ללמוד למבחנים נמוכה ביותר. היא מאוד אוהבת חברים ופעילות, אולם, אם תתעצל להגיע, או תתקשה להיפרד מהבובות שלה אין לה בעיה להישאר בבית לשעשע את עצמה.
בבית הילדה מתחצפת בצורה מתוחכמת, עונה לנו במילים שלנו ומאשימה אותנו בכל דבר. לא לוקחת אחריות על דבר שעשתה/שלא עשתה, ומעולם לא מבקשת סליחה. מאוד שכלתנית ואינה חוששת מסנקציות כנגדה. אנו רואים שהפער בינה לבין החברים גדל מיום ליום, ההתנהגות הסרבנית שלה לא מובנת לנו, ובעיקר מתישה ומתסכלת. היא בת תשע ומאוד אגוצנטרית ואינפנטילית. האם הדבר בר שינוי? האם היא זקוקה לטיפול? במה נוכל לסייע לה?

יש לי ילדה בת 12 , בב"הס די חברותית ועם "ראש על הכתפיים" , אבל לא אוהבת להתאמץ
שונאת לקרוא ,שונאת ללכת לחוגים. שונאת צופים למשל ( שונאת זה ההתבטאות שלה)מה כן אוהבת? כמובן לראות טלויזיה ולבשל. אין לי בעיה לתת לה לבשל/לאפות ולקדם את זה אבל אני רוצה שתהיה פעילה גם בדרכים אחרות.
היא בג'ודו כי נרשמה עם חברה בתחילת השנה וגם מצליחה בזה, אבל לכל שיעור צריכים להכריח אותה ללכת . אנחנו לא מצליחים להגיע אליה בתמריצים או בכח האם לוותר לה לגמרי ? אני לא מאמינה שצריך להכריח אותה אבל לא מסוגלת לראות אותה יוןשבת על התחת כל הזמן וכמובן שמישעמום ותיסכול אוכלת. כבר נהיה מעגל של אובסיסיה מצידה ומצידנו.בקרוב החופש הגדול וזה מדאיג אותי מאוד.

בני בן ה7.5 נמצא בכיתה א'. הוא ילד מקסים חכם מלא סקרנות ושמחה.
מאז היותו תינוק לא נגמל עד עתה ופחד ללכת לשירותים.
בגיל 4 נכנס בו פחד מהאסלה וכל נסיונותיי להרגיע ולקנות עלייה למדרגות או סיר או לשים חיתול בשירותים לא עזר כלום. הוא סובל מאוד מריח לא נעים כי בעצם עושה צרכיו בתחתונים גם בביה"ס. כמו כן בלילה הוא עם חיתול גמילה שמלא צואה ושתן.
אני כל היום סביב מגבונים והוא מוכן להוציא צואה רק שיש טיטול עליו.
בני המשפחה יורדים עליו וצוחקים עליו כי זה כבר בלתי נסבל כי ניסינו להבליג שנים ולא לדבר על זה, ואינני יכולה למנוע זאת כי אחיו צוחקים עליו שרואים אותו ילד גדול עם טיטול.
אני מיואשת לגמרי ועד כמה שמנסה לייפות את הנושא ולהראות לו שבסדר אתה יכול לשחרר הכל בסדר .....זה עדיין לא עוזר.
כמו כן יש לו כבר הרגל למשוך יד מאחוריו ולהריח אותה...אולי כל הזמן בודק שיש לו צואה בתחתוניו. זה מונע ממנו ללכת לחוגים או לאירועים שמחים כי הריח מבריח את כולם.
מיואשת אני פונה אליכם מה ניתן לעשות אם יש בכלל...
הוא כבר אוטוטו עולה לכיתה ב......האם יימשך כך לעד?
אנא עזרתכם.
תודה

היי,

הבן שלי בן 7 החליט לפני מס' חודשים שהוא מפסיק לאכול ארוחת צהריים בצהרון
בית הספר ולא אמר למה
מאז אני שולחת אותו לבית הספר עם ארוחת בוקר וארוחת צהריים

חשבתי שזה משהו זמני שיעבור אבל זה נמשך ובינתיים הגיע הקיץ וכבר אי אפשר
לשלוח כל דבר כי חלק מהמאכלים יכולים להחמיץ

אני לא יודעת על מה זה יושב לו אבל רוצה שיחזור לאכול בבית הספר
מה כדאי לעשות /להגיד לו ?

תודה