פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום
אני בן 53. נשוי עם שני ילדים. ומזה 11 שנים אני סובל מדיכאון. זה התחיל בטראומה רומנטית נוראית והמשיך בהתקף חרדה ומאז אני חי חיי ריקנות. אני עובד ומתפקד אבל מבפנים אני כבוי. שם תחביב לא מענין אותי. הכי קשה זה בסופי שבוע. אישתי לוחצת לצאת ולטייל ולי אין שום חשק. ניסיתי כדורי צ׳יפרלקס ולוסטרל וחטפתי תופעות הלואי נוראיות. אז הפסקתי. הפסיכיאטר שלח אותי לקלמנרבין!. אני לא זוכר מתי צחקתי צחוק משוחרר. אני חושב שהמצב הנפשי משודר ממני לסביבה וכל החברים מתרחקים ממני. מה עושים לעזאזל.נשארנו כמעט בלי חברים . היומיום מונוטוני. הכל מגעיל. אני מנסה להתעודד.לחשוב חיובי אבל לא ממש הולך לי
לפעמים מתחשק לי לעזוב הכל... יש מצב שיש פתרון לזה???

יש אצלי בעייה שאחרי שאני מגיע לאורגזמה אז הבטחון העצמי
יורד/הזכרון נחלש/יש ירידה בחשק לעשות דברים והרגשה
כללית רעה עם קצת רגשות אשם -למה זה קורה והאם
זה יעזור אם ימנע מסקס לתקופה מסוימת ?

החלטתי שאני רוצה להתחיל טיפול אבל אני לא יודעת איך לבחור מבין כל האפשרויות שיש, איך אני יודעת מה מתאים לי ומה יכול לעזור לי?

שלום רב .
אני בן 28 נורמטיבי עובד בחברת מזה כשלוש שנים. בחצי שנה האחרונה אני מחפש עבודה ומצאתי במשרד רואי חשבון. זומנתי לראיון עבודה עברתי אותו את המבחנים ונותר לי לעבור את ראיון מנהל המחלקה. יש לציין שהיו לי דברים שלא הבנתי (שכר והאם זו עבודה זמנית). אמש, לא הלכתי לראיון וכשהתקשרו אליי מספר פעמים עניתי בהודעות ווטסאפ. הייתי עצבני ועייף ולמרות שביקשו ממני לדבר בטלפון סירבתי שוב ושוב. מיותר לציין שהראתי חוסר רצינות. אני לא זוכר את עצמי כך הרבה זמן פשוט זה הצטברות של דברים. אני הפסדתי משרה בגלל עצבים. וכן ביקשתי סליחה מהם על ההתנהגות שלי

חברה שלי מפרשת כל התנהגות סביבה כהטרדה מינית, ככל הידוע לי היא לא עברה תקיפה בעברה אלא זו תופעת לוואי של מה שקורה עכשיו בעולם. הרבה פעמים אני איתה ואז היא פונה אלי בתדהמה על מה שעכשיו קרה לה (כלום ושום דבר, אבל לך תתווכח אם מה שהיא מרגישה) מה עושים איתה? חוץ מהעוול שהיא עושה לאחרים היא ממש מזיקה לעצמה והופכת פרנואידית

שלום רב,
סבא שלי בן 87 עבר תאונה דרכים, הוא מאושפז בבית חוליפ לאחר אבחנה שהוא בטראומה ק'ה ונזקים בכל הגוף, בקושי מתקשר איתנו ומגיב לנו, כשהוא מדבר הוא אומר שמות של אנשים שנפטרו. מה הסיבה לכך? איך אפשר לעזור לו?

היי..

האם ייתכן מצב שבו האישיות משתנה בעקבות זוגיות ואדם אהוב או בעל השפעה שנכנס לך לחיים?

דברים מהותיים כמו רצון להתחתן או לא או רצון להתמסד או שלא, פתיחות לחברה או סגירות ועוד שאלו דברים שדי טבועים בנו חזק ולאורך זמן ייתכן וישתנו בעקבות שינויים בסביבה ?

אני בת 37 נשואה באושר וסובלת מחרדתיות מתמדת, דאגנות יתר, חששות ופחדים מתמשכים ומחשבות שליליות בלתי פוסקות. בעקבות כך, איכות החיים ירודה ומלאת לחצים. אלה דברים שמלווים אותי יום יום אפילו בסיטואציות פשוטות כמו נסיעה קצרה באוטו (המחשבה לוקחת אותי לתאונה קשה, אמבולנס, בית חולים וכו'), מחלות ילדים (הרעה במצב, אשפוז, גילוי מחלות קשות ואפילו מוות). כשאני יוצאת מהבית אני בתחושה שאולי לא אחזור, וכשאני חוזרת, אני מודה לה' שחזרנו בשלום.
כל הדאגה שמלווה אותי בכל רגע ביום יום, גורמת לי למתח רב ומתישה אותי. השינה לא ממלאת אותי גם אם אשן 8 שעות, אני עדיין ארגיש עייפות כבדה.
בנוסף, יש מדי פעם גם התקפי חרדה לא נעימים ומפחידים מאוד.
במהלך החיים ניסיתי למצוא פתרונות, ופניתי בעיקר לתחום הטבעי/רוחני, בתקופות לחוצות לוקחת רסקיו, לאחרונה התחלתי לקחת אשווגנדה הידועה כמרגיעה. אבל כל זה לא גורם לשינוי החשיבה השלילית.
לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי. בסוף כל פגישה אני מרגישה ממש טוב, יוצאת אופטימית ובתחושה שממש בקרוב אני אהיה בסדר ואני מסוגלת להשתנות.
כמובן שתוך יומיים האופטימיות נעלמת…
אבל בשיחות האחרונות אני מרגישה שאולי מיציתי, וזה לא עובד. מה גם שהפסיכולוג המליץ שאקח כדורים מרגיעים כדוגמת ציפרלקס הגורמים לשינוי החשיבה ומכניסים יותר אופטימיות.
מאז אני חוששת שאולי הוא הרים ידיים לגבי הטיפול בי. אולי אני מקרה כל כך קשה ששיחות בלבד לא יעזרו לי. אני פוחדת להשתגע ולהיות פסיכיאטרית. אני לא מעוניינת להיות תלויה בכדורי הרגעה, אלא ללמד את עצמי להתמודד ולשנות את קו החשיבה לחיובי יותר.
האם יש שיטת טיפול שיכולה להתאים לי? האם במצבי עדיין אפשרי לטפל במצב ללא התערבות כימית?

שלום. רציתי לשאול אני עברתי טאורמה בלידה . וכתוצאה מכך יצאתי מלאת חרדות שגררו מחשבות שליליות על עצמי , על בעלי ועל כל מיני סיטואציות של היום יום. ממש ברמה שלפעמים אני רוצה לברוח מלהיות איתם בבית כי אין לי מה לדבר או מרגישה חוסר קירבה(שזה ממש קשה לי כי זה לא היה) או שלהישאר בבית לבד ולהשתעמם מלחיץ אותי נורא וזה גורם לי חוסר ביטחון ותחושות של ערך עצמי נמוך. אני כל הזמן נוטה להסתכל על אחרים ולעשות השואות כתוצאה מהמצב.. וכל זה גורר אותי ממש לדיכאון ולעיסוק עצמי עם מחשבות רוב היום. מה ניתן לעשות? האם זה נקרא חרדות?

ראיתי סדרת טלוויזיה ונהייה לי קראש לא רציונאלי על אחת הדמויות. אני ממש חושבת עליה כל הזמן כאילו הוא אדם אמיתי שיש לי סיכוי איתו...

ממש קשה לי לרשום את זה אבל אני מרגיש שאני חייב , אני מרגיש פגוע מאמא שלי כל החיים , פשוט כאילו היא הכאיבה לי נפשית בכוונה וכל החיים מאז שאני ילד , אני בן 23 , יש לי אח תאום , שהוא מקבל את כל האהבה , מתייחסים אליי לא כראוי , כרגע אני כותב לכם ממקום של שלווה עמוקה כי השלמתי עם הדבר הזה ואני יודע שלא אוכל לשנות שום דבר בקשר לייחס שלהם אליי. הגעתי לריאליזציה הזאת אחרי השנתיים של חיפושים בתוך עצמי .... כל העבר שלי מתייחס לדרך שהתייחסו אליי אנשים בעבר.
אני חושב שאני יודע ואני מרגיש שאני צריך עזרה באיך לבנות לעצמי תדמית חדשה

זהו .. אין לי יותר מידיי מה לשאול.. אני רק רוצה שמישהו יפנה אותי לבן אדם שיעזור לי בנושא , אני מרגיש במצוקה בחיים שלי .
אבל אני רוצה לשנות את הכל. אני פשוט צריך מישהו שיעזור לי עם התהליך

אני מרגיש שאני משתגע ושאני עומד לאבד את השפיות האם זה חרדה ואם כן איך ניתן להקל את זה??

בוקר טוב,

השתנתי.
הפכתי להיות בנאדם אחר, למעשה חזרתי להיות כמו שהייתי לפני כמה שנים. אומללה ומרירה.

במשך תקופה הייתי אופטימית חיובית ושמחה.

זה כמעט שנה שחזרתי להיות שוב פעם אותו הבנאדם המריר והאומלל.

כל זה קרה לאחר שקרוב משפחה שלי נפטר ולא עזרתי לו וזה עמד לי המצפון, מאז השתנתי ואני מתנהגת אחרת.

לפני כן הייתי שמחה חיובית ואופטימית.

מה אני עושה במצב כזה?

בבקשה תעזור לי.

אני רוצה להיות שוב פעם אופטימית חיובית ושמחה, לראות את החיים בצורה שונה.

אמרו לי שיש לי נטייה לשיתוף יתר ושאני לא צריכה להגיד כל מה שעובר לי בראש, לא בקטע של חוסר טאקט אלא בקטע שלא כל אחד צריך לדעת מה אני מרגישה. האם יש דבר כזה וזה באמת לא טוב?

היי, אני בת 30 ואני בעלת מקצוע מכובד ועובדת בעבודה במשרד. שמתי לב לתופעה שקרה לי סך הכל פעמיים בחיים, אבל בכל זאת לא מובנת לי.
אני מוכשר, נאה וקורה שאם יש ויכוח או אי הסכמה איתי בעניין מסוים אז קולגה בעבודה מחליט פשוט שהוא לא מדבר איתי ועושה עליי חרם ולא מנסה ליישב את הבעיה בשיחה בוגרת. קרה לי לפני שבוע וקרה לפני שנתיים. מה הגורם לאדם פשוט לא לשוחח על אי ההבנה או הבעיה ופשוט להחרים אותי כמו ילדים קטנים?
אשמח לדעת ממה נובעת התנהגות קיצונית מעין זו? והאם היא תקנית מבחינת האדם המחרים? תודה