פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום רב,

אחותי מגיל מאוד צעיר סובלת מהפרעת אכילה וחרדה.
כבר עשר שנים- כיום היא בת 26, סובלת מחרדות קשות מאוד.
דופק לב, הזעה, חלומות מוזרים, חוסר יכולת לתפקד לפעמים, בכי בלתי נשלט ותחושת מועקה קשה.
יש לה בעיקר מחשבות טורדניות, וברגע שהיא נכנסת לדבר הכי קטן זה פשוט סיוט.
לפעמים אנחנו ישנים איתה בלילה כי היא לא מסוגלת להיות לבד.
זה ממש ברמה קשה, ואנחנו כבר לא מבינים מה לעשות עם זה.
היה לה כלב שהיא הייתה מאוד קשורה אליו, וראינו כשהם ביחד היא רגועה יותר - אבל הכלב חלה ומת, ומאז עברו כמה חודשים והיא בקושי מתפקדת.
התפטרה מהעבודה וחיה בחרדה מתמדת שייקרה משהו.
יש לה לפעמים ימים שלא אוכלת בכלל, וימים שאוכלת כל היום ויורקת את האוכל.
לאחרונה קראתי, כי יש אפשרות במסגרת טיפול פסיכולוגי לקבל אישור לכלב כחיית תמיכה רגשית. האם זה משהו שאפשר לקבל מכל פסיכולוג?
יש לציין שבעבר הייתה בטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מאוד עזר לה כי קשה לה לדבר על עצמה.

אשמח לעזרה...

אני בטיפול כבר חצי שנה ואני שמה לב שאני מנסה לרצות את המטפלת, להגיד את מה שהיא רוצה לשמוע או לדון בנושאים שאני יודעת שהיא רוצה להתעכב עליהם. זה נורמלי? להמשיך עם זה או לנסות להתנגד?

במה אפשר לטפל לעזרת העלאת אנרגיה רגשית ופיזית?

שלום רב!

אמי לאחרונה עשו בדיקת ביופסיה במחט דקה (FNA)

כי אבחנו לה בבדיקת אולטרהסאונד צווארי שיש לה בלוטת

לימפה חשודה (אמי בת 62)

ומעשנת סיגריות כ40 שנה

לפי המידע באינטרנט על הבדיקה הנ"ל

הבנתי שמדובר באבחון של מחלת הסרטן הלימפה

או בשללתו

איך עלי לקבל את האבחנה של המחלה

הנ"ל אצל אמי ואיך לדבר עם אמי על כך?

אם אכן התוצאות יאשרו שאכן מדובר במחלה זו

התוצאות אמורות להגיע מהמעבדה הפתולוגית

ביום רביעי או חמישי הקרובים

אני בהחלט פוחדת לגשת ולדבר איתה על

האבחנה של בדיקתה ואשמח לקבל המלצות

בנדון תודה רבה מראש!!!

אנונימית

השתחררתי מהמחלקה הפסיכיאטרית לפני חודש, בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מתגעגעת ורוצה לחזור, זה לא שלא טוב לי בבית.
אני לוקה בדיכאון וחרדה, העלו לי מינון של תרופה ושינו טיפול של כדורי הרגעה שנותנים בהתחלה, מחלפים לי את הכדורים כל פעם כי הם לא מתאימים, אין לי כוח. האם זה לא נורמלי?

לאחותי יש בעיות עם הבן הבכור שלה, לפי איך שאני רואה את זה הוא מדי דומה לה במגרעות וקשה לה לקבל את זה. בכל מקרה, לדעתי היא עושה נזק בלתי הפיך בהתנהגות שלה כלפיו, אבל היא לא רואה את זה, כשמנסים להגיד לה על זה משהו היא ישר מתנגדת ותוקפת. בינתיים הילד נפגע...

היי, קצת הולך לספר פה מעט על אצמי. שמי א' , בן 21 ממרכז הארץ, חייל משוחרר. התגייסתי כג'ובניק על תקן יומי רגיל ועברתי למודיעין שדה כלוחם אחרי שנה וחודשיים בצבא. שנאתי את עצמי בצבא - ברמה של הייתי מחפש את עצמי בתוך מראות ומחפש לראות פאקים בעצמי , במיוחד גם כי לא היה לי פטור שיער וזקן וכדומה. היה לי גם משקפיים. עברתי לאיסוף קרבי וזה באמת העלה לי לי את הביטחון העצמי. הרגשתי בעננים, עשיתי טירונות שנייה ועברתי לקו בלבנון. אחרי שנה ו10 בצבא ביום העצמאות הרגשתי לבד ופשוט שיחקתי עם הנשק - שמתי מחסנית בפנים ופשוט כיוונתי על עצמי למראה. שבועיים אחרי זה יצאתי על 21 - באותו יום - זה די נדיר שיוצאים על 21 ביום אחד ... הלכתי לעבוד בכל מיני חנויות בגדים מאז הצבא , סתם להעביר את הזמן ולעבוד כמו כולם. הבעיה שלי שתמיד חיכיתי לעשירי לחודש - ולא שאני עני אלא בדיוק להפך, כל מה שאני מרוויח אני מבזבז , בין אם זה אלף או 6 . תמיד הייתי בזבזן , אבל עם הזמן זה רק החמיר: מסעדות, ארמני, מותגים, רולקס ישן ... ומה לא, הכול יש . חברה לא הייתה לי בחיים, ואני ממש רוצה חברה , אבל אני מבטל את הצורך כי התמכרתי לזונות, יש מקום קבוע שאני הולך אליו ושם עושים הכול , זה לא מתאים לי כי אני לא הילד הרע הזה אבל אני מרגיש צורך. לא מזמן עברתי טיפול להסרת משקפיים בלייזר, לכבוד גיל 21. אין ספק שאני מרגיש את השינוי, הארכתי שיער , אני בלי משקפיים , לגמרי אוהב את עצמי,אני מנסה כמה שפחות ללכת למסעדות יקרות וכמובן נמאס לי ללכת לזונות... לא מתאים לי ומשפיל אותי, ובגלל זה אני גם באנונימי כאן. אני מתחיל שבוע הבא לעבוד אחרי ההחלמה של הלייזר וגם נרשמתי לחד"כ וזה ממש משפר לי את המצב רוח והתיאבון. אני גם רוצה ללמוד משפטים באוניברסיטת ת"א - יש לי אנגלית שוטפת ובגלל זה אני גם מתחיל לעבוד בחברת פורקס . אני באמת אופטימי מצד אחד אבל מצד שני אני מפחד כי הכסף פותר לי את ה" דאון " הזה. בלי ללכת לפוסיקט או למסעדה טובה פשוט קשה לי. כמובן שמצאתי פתרונות כמו החדר כושר, ולנגן עם כמה חברים בהרכב, אבל זה רגעי. לקחתי כמה שנים פסיכולוג , ואני מפחד שהדאון ייפגע בי בעתיד ויימנע ממני דברים שאני רוצה לעשות. זה כמו שני בני אדם בתוכי שאחד צריך משהו והשני מספק לו ובלי זה הם לא יכולים לתפקד . מבקש רק תגובות מקצועיות, תודה רבה ולילה טוב

לום אנסה לעשות זאת בקצרה. כיום אני בת 37 אם מאושרת לקטן בן 8 חודשים.תמיד אבל תמיד הרגשתי שאני לא מרוצה לא אוהבת לא מקבלת את הגוף שלי "עסיסית" סקסית" אישה" כך מגדירים אותי כל החיים. בקיצור אני מלאה ותמיד הייתי.עם הזמן נהייתי מאמנת כושר ובדימוי עצמי זה שינה קצת משהו...אבל לפעמים זה חזר לאותה דפיקות. נכון הגוף שלי נהיה מוצק חטוב אבל עדיין הייתי מלאה, בעניי אנשים יש לי גוף יפה וסקסי ומוצק.אבל לא אני רוצה רציתי להיראות מגיל נערות,בעניי אישה צריכה. להיראות עדינה רזה ואף קצת שברירית במראה.לא מנטלית . ואני חזקה פיזית גדולה סוסה ואני גבוהה..את זה דווקא אני אוהבת. אני מציינת שגדלתי תמיד באווירה כיפית בבית ואף פעם לא דיברו על זה במשפחה על משקל עודף ..זה בכלל לא היה נושא חשוב ביניהם ולא הבינו מאיפה זה באמת לי האובססיה על המשקל שלי.מנש הייתי בוכה בחדר אם יום אחד הייתי מרגישה רע.ועד היום זה קורה.בוכה על איך שאני נראית ואיך שהייתי רוצה כל חיי להיראות .ועכשיו תוסיפו 10 קילוגרמים מהלידה.
אני לא מבינה דבר אחד : למה אם זה כל החיים מפריע לי למה אף פעם לא הצלחתי לעשות משהו בנדון?
תמיד זיגזגתי התפריטים תזונתיים שנתנו לי,אין לי משמעת עצמית, אני מוותרת בקלות כשקשה, אני כבר רואה איזה דרך ארוכה מוותרת.לא אוהבת לבשל, אין לי חשק לספורט כי מהלידה אני קצת מוגבלת בסוג הפעילות .לא יכולה לקפוץ כמו פעם בגלל הגב ..וזה מה שהכי אהבתי לעשות.לרקוד ולקפוץ.על זה מאוד מדכא אותי.אין לי מוטיבציה לכלום.ואני בן אדם מאוד אוהב את החיים..יצירתי...אוהב את האנשים ...אבל אם בטעות אומרים לי "אז מה אם את מלאה זה יפה" או כמו שאמרו לי לא מזמן עם חיוך,"נו בינינו את אף לא היית שק עצמות" זה יכול לדכא אותי ברמות ואני יכולה לפתח "סינטה" לאותו בן אדם.חא אלייך אליו פעם הבאה זו הכוונה.
למה בן אדם( אני) מכתר שנים על הגוף שלו ורוצה ובוכה לשנות אותו כרוצונו עד כמה שאפשר (במיוחד שיש לי את הכלים בתור מאמנת) מצד שני סותר את עצמו ולא עושה כלום בכדי לשפר את זה ! ? איפה ההגיון ? למה אני לא מצליחה להתניע ..אני עצלנית פי שתיים ממה שהייתי.אני מתביישת לחזור לאמן במכון כי בוחנים אותי כל הזמן .ואני תמיד הולכת אף למעלה אבל בתוך תוכי אני לא מרגישה טוב עם עצמי בכלל. זה מבייש אותי לאמן ,נהייתי כבדה, מתקשה לבצע תרגילים מסויימים בביסיים ועם זאת יש מאמנת אחת שילדה פעמיים והיא רזה רזה מקל נראית טוב מלידה ללידה. וכל הזמן אומרים לי: נו מה לעשות את ואני לא אירמה (שם בדוי כמובן) וזה צובט לי.ברור שהיא ואני שונות מבנית.אבל עדיין כואב לי שאני ככה בטטה.קשה לי לחזור לעבוד. אני לא החזקה והתותחית שהייתי.אני מרגישה רע.ומיגמ פעם אומרת לעצמי ,בריאות הכי חשובה ואת נראית מעולה! יש לך הן מדהים וההריון היה מדהים הכל טוב! דיי לראות שחור.
למה קשה לי כל כך לתקן משהו שאני מאוד רוצה לתקן?למה אני לא עוד. וזהו.אני בוכה בוכה שאני שמנה ואוכל שוקולד באותו רגע.זה לא מסתדר לי,אני אמורה לקום חלשים לזה קץ ולהתחית לזוז ולאעול בריא אבל אין לי שום חשק מוטיבציה.אשמצ לעזרה.

שמי טל עברתי בשנתיים האחרונות טרגדיות במשפחה ומאז אני לא כמו שהייתי. הייתי מלאת חיים חברים עבודה וכיום איבדתי בגלל הטרגדיה שעברתי את הכל גם עבודה גם חברים אולי נשארו לי רק שתי חברים לא יותר אני קמה בבוקר עם ריקנות ללא מטרה וחוסר חשק לצאת מהבית איך אני יכולה לעלות את עצמי ולחיות חיים מלאים? אשמח טיפ קטן כעזרה ראשונית ללא שליחה לטיפול אני רוצה להתמודד בעצמי.תודה רבה

אני יוצאת כבר כמה חודשים עם בחור מקסים. אחרי כמה פעמים שהוא חווה דיכאונות מאז שהתחלנו לצאת, הוא סיפר לי עליהם, והחלטנו שייפגש עם פסיכאטר ואולי יתחיל לקחת כדורים אם יש צורך. כבר שבועיים הוא על כדורים.. אני בעיקר קצת מרגישה בלבול. אני מאוד אוהבת אותו והוא רגיש ומקסים ומתייחס אלי נפלא. עוד לא היינו ביחד כשהוא ממש בתוך הדיכאון. כשהוא בתוך זה אנחנו מדברים בטלפון או בווצאפ . אני מפחדת ממה יהיה הלאה.. אני חושבת שאני אדע להתמודד ולהכיל, אני די בטוחה שזה יחסית לא חמור, ממה שראיתי עד עכשיו. מה אני יכולה לעשות כדי להפיג קצת את החששות? יש איזו עמותה שאוכל לדבר עם מישהו שם כדי ללמוד איך לעזור לבן זוגי בפעמים האלו כשהוא יחווה דיכאון?

בימים האחרונים אני חושבת על התאבדות ומחפשת איך ושיהיה מהר ולא כואב. דר אני מרגישה שאני הולכת אחורה במקום קדימה, אין לי חשק לקום בבוקר, בכול אפשרות אני דוחפת כדור נגד חרדה כי יש לי כל היום. אני צריכה עזרה, מאז שחזרתי מאישפוז אני לא אותו אדם, אני בוכה בלי סוף ורק רוצה לישון, לא יוצאת מהבית. הייתי אצל הפסיכיאטר ששינה לי את הטיפול לסימבלטה 120, קסנסק בשחרור מושהה 0.5 מג, לוריוון להתקף חרדה קשה וכדור שינה. אני מחכה לשיחות כבר חודש. אני חושבת שאני צריכה משהו שירים לי את מצב הרוח וישקיט את החרדה. יש לי הרגשה שאני לא אחזיק מעמד ואני אתאבד, נמאס לי לבכות ולא להיות מסוגלת לעשות כלום. ביקשתי לחזור לאישפוז במחלקה הפסיכיאטרית והמשפחה מסרבת. אין לי כוח. אני בסוף אתמכר לכדורי הרגעה, הצילו.

יש אצלי בעייה שאני נמנע מלהיכנס לסיטואציות שיש
בהם כעס/צעקות ובגלל זה אני אולי לא אוהב להיות אסרטיבי ולהתווכח עם אנשים על כל מיני דברים זה נראה כאילו
רתיעה שיושבת בראש מזה איך פותרים את זה ? יש
קשר בין אם המצב לבין אם אני גר בבית שצועקים
בו כל הזמן ?

איזה טכניקות יש למי שרוצה לשפר את
הזכרון שלו ?

אני רוצה לדעת איך משפרים את הזכרון כי אני לפעמים
שוכח שיחות טלפון ולא זוכר לגמרי טקסטים וחומר כתוב זה
כבר אצלי הרבה שנים ולא עזר אף טיפול שעשיתי וגם האם
יש קשר בין ההנ"ל לזה שאני סובל מסכיזופרניה ?

איך אפשר לשפר את ההגיון/הבנה אם אני קצת
מתקשה בלהסיק מסקנות לוגיות+להבין דברים חדשים ?